תוספות הרי"ד/דמאי/א/ב

תוספות הרי"ד דמאי א ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תמן תנינן תרומת מעשר של דמאי ר' זעירא בשם רבנן תמן תנינן תרומת מעשר של דמאי ברם הכא מע"ש של דמאי אמר ר' אימי אין המשנה הזאת יוצאת ידי תרומת מעשר של דמאי מאי כדין תמן ר"מ ברם הכא רבנן וזהו כתירוץ הבבלי וזהו סוגית הבבלי במס' ב"מ דף נ"ה ע"ב אמר רבא קשיא לר"א תרומות מעשר של דמאי וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה אמר ר"נ אמר שמואל ה"מ ר"מ היא דאמר עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה דתניא המביא גט ממדנה"י ולא אמר לה בפ"נ ובפ"נ יוציא והולד ממזר דברי ר"מ וחכמים אומרים אין הולד ממזר כיצד יעשה יטלנו הימנה וכו' ע"כ לשון הש"ס ובמסקנת הסוגיא רבא אמר שמואל שפיר קמשני לי' והרמב"ם ז"ל פסק כמתניתין דהאוכל תרומת מעשר של דמאי מוסיף עליו חומש וקשה הא בגמ' מוקי מתניתין כר"מ דהמביא גט והרמב"ם ז"ל פסק כחכמים דאין הולד. ממזר ממילא האוכל תרומת מעשר של דמאי צריך להיות פטור מן החומש וזה קושיא עצומה ועיין בגליון הש"ס בירושלמי והתוי"ט ז"ל במס' ב"מ פרק הזהב כתב דהרמב"ם ז"ל פסק כהירושלמי דגרסינן ר"ז בשם רבנן בדין הי' תרומת מעשר של דמאי שלא יפריש עליו חומש ולמה אמרו שיפריש משום גזירה שאם אתה אומר לו שלא יפריש אף הוא אינו נוהג אותה קדושה כן דעת התוי"ט ז"ל ואעפ"י שלשון הרמב"ם ז"ל היא ממש כלשון הירושלמי כמו שכ' בפ"י מה' תרומות התרומה ותרו"מ בין של דמאי ובין של ודאי והחלה וביכורים כולן מצטרפין לכזית לחייב עליהן מיתה וחומש ובדין הי' שלא יתחייב חומש על תרומת מעשר של דמאי אבל אמרו חכמים אם לא נתחייב עליו חומש יזלזלו בה עכ"ל ולכאורה הוא לשון הירושלמי אך קשה מאד שהרמב"ם ז"ל יפסוק כהירושלמי לנגד הבבלי ועוד קשה למה בש"ס דילן נקט ר"מ דהמביא גט ממדנה"י לענין דחכמים עשו חיזוק לדבריהם גבי תרו"מ של דמאי ובירושלמי בפ"ב דערלה גרסינן ר"מ הוא לענין תרו"מ של דמאי והינן אשכחן דר"מ מתמיר בדבריהן כההיא דתנינן תמן הרואה כתם הר"ז מקולקלת וחוששת משום זוב דר"מ וכו' ובודאי לא לחנם הוא דיתחלקו התלמודים בזה:

ונראה לפענ"ד לתרץ הכל על נכון בע"ה דהנה התוס' ז"ל במס' ב"מ מפרשין אע"ג דבכמה מקומות עשו סייג אפילו יותר משל תורה הנ"מ במקום שיש סברא לקנוס אבל כאן בתרומת מעשר של ודאי גופה אין סברא לקנוס אם לא שאמרה תורה לפיכך מקשה על דמאי ומביא ראי' מהולד ממזר אע"ג דאין סברא אלא משום דבא"א הוי הולד ממזר ע"כ. ועפ"ז ניחא שפיר מה שמחולק הבבלי והירושלמי דהבבלי מביא הך דמביא גט ממדנה"י וירושלמי מביא הך דהרואה כתם משום דאזלי לשיטתי' דהנה קי"ל בכ"מ לא נהנין ולא מועלין דקרבן על דרבנן לא אשכחן ובירושלמי פ"י דתרומות ופ"ג דמס' כתובות פליגי בירושלמי אם תשלומי חומש על אכילת תרומה אם היא קנס או קרבן וה"ג שם על הא דא"ל לרשב"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין מן התשלומין והא כתיב איש כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו וכו' כיון דבמזיד חייב מלקות בהתרו בו א"כ למה בשוגג משלם הא הוי תייבי מלקות שוגגין ומשני אלא מיסבר סבר רשב"ל שהחומש קרבן [וקי"ל דבקרבן לא אמרינן קם לי' בדרבה מיני' כמו דאיתא בירושלמי באותו סוגיות שם שני דברים מסורין לב"ד את תופס אחד מהן יצא דבר שמסור לשמים] ופריך אפילו תימר שהחומש קרבן קרן קרבן אר"י בר"ש מתניתא אמרה שהקרן קנס וכו' אילו מה שאכל הי' משלם יאות וכו' כמה דתימר שהקרן קנס ודכוותי' החומש קנס ע"כ ופירש הר"ש ז"ל בלשון בתמי' ואפי' דתימר שהקרן קנס חומש קנס בתמי' אלא ודאי דהחומש קרבן נמצא דבירושלמי הוי פלוגתא אם החומש קנס או קרבן דמתחילה סבר שהחומש קנס ומשני דמיסבר סבר רשב"ל שהחומש קרבן ואי' בתוס' ז"ל במס' כתובות דף ל' ע"ב דמקשין על ההיא סוגיא דבמס' פסחים דף ל"ב גבי האוכל תרומות חמץ בפסח דמוקי לההיא דבמזיד פטור מן התשלומין דאתיא כר"י בן הקנה ע"ז מקשים בתוס' ז"ל הנ"ל א"כ אמאי בשוגג משלם קרן וחומש הא הוי חייבי כריתות שוגגין ומתרצין דחומש כפרה היא והוא ממש שקלא וטריא דירושלמי הנ"ל [ותמי' לי שהתוס' ז"ל לא הביאו הירושלמי הנ"ל] ולכאורה קשה דהתוס' ז"ל מסוגיא דב"מ דף נ"ה הנ"ל לכאורה סתרי להתוס' ז"ל דכתובות הנ"ל דהתם מסקי דהחומש קרבן והכא משמע דמתורת קנס היא דלפיכך מקשה ר"א וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם משום דאין סברא לקנוס דבתרו"מ ודאי אין סברא לקנוס אם לא שאמרה תורה ומדברי תוס' ז"ל הנ"ל משמע דחומש מתורת קנס ולכאורה סתרי אהדדי אבל כד נדייק שפיר עולה הכל כעין חומר דהנה בכ"מ קי"ל דלא נהנין ולא מועלין דבהקדש דרבנן לא שייך קרבן מעילה ולפי זה האוכל תרו"מ דרבנן כמו דמאי לא שייך נמי קרבן אבל ז"א דאימתי לא שייך על דרבנן קרבן הנ"מ במקום דיש חשש איסור חולין בעזרה אבל חטאת העוף הבאה על הספק דקי"ל בכ"מ דמביא מספק חטאת העוף ואינו נאכל מחשש שמא מליקת חולין נבילה אבל מביא לעזרה ונלמד מפורש מגזה"כ כמו דאיתא במס' נזיר דף כ"ט עיי"ש ודווקא בקרבן בהמה אינו מביא חטאת מספק משא"כ בחטאת העוף דמביא על הספק ובכ"מ דודאי חטאת שלו היא עוף מביא בספק ג"כ חטאת העוף רק דאינו נאכל מחשש מליקה וקי"ל דבזבה קרבנה חטאת העוף וא"כ במקולקלת למנינה והוי אצלה ספק אם ראתה ב' ימים או ג' ימים מביאה חטאת העוף על הספק וכמו כן ס"ל לר"מ בהרואה כתם הר"ז מקולקלת למנינה וחוששת משום זוב אם ראתה ג' כתמים בג' ימים מביאה חטאת העוף הבאה על הספק מביאה קרבן ואינו נאכל כמו דאיתא במס' נדה דף נ"ב עיי"ש וא"כ שפיר מביא הירושלמי לשיטתו דס"ל במסקנא דהחומש קרבן דהיכן אשכחן לר"מ דמביא קרבן על דרבנן דהא בכ"מ קי"ל לא נהנין ולא מועלין ואם אכל קודש דרבנן אינו מביא קרבן מעילה ואם אכל תרומה דרבנן מביא קרבן ע"ז מביא שפיר מההיא דהרואה כתם דדוקא בקרבן מעילה דהיא קדשים בר הקרבה אינו מביא על הקדש דרבנן משים חולין בעזרה משא"כ בחטאת העוף דמביא על הספק מביא אף על כתם דרבנן משום דרבנן חששו שמא בא מהחדר וקפגע בדאורייתא לפיכך מביא ראיה מהרואה כתם אף דמן התורה מותר כתם דדם אמר רחמנא ולא כתם כדאיתא במתניתין במס' נדה דף נ"ח מ"מ ס"ל לר"מ דהרואה כתם הר"ז מקולקלת וחוששת משום זוב ומביאה חטאת העוף הבאה על הספק משום דרבנן חששו שמא הוא דם החדר וחשש דרבנן הוא לאו משום גזירה אלא דרבנן חששו שמא באמת הוא דם החדר מביאה קרבן ספק הבא על הספק דאורייתא דבמילתא דודאי מדרבנן לא שייך קרבן ודאי כיון דהוא מפני גדר בעלמא לא שייך קרבן וכן בספיקא דחששו רבנן ספק שמא נוגע הוא בד"ת לא שייך קרבן בספק אבל בחטאת העוף הבא מן התורה על ספק במקום דעשאו רבנן ספק שמא נגע בד"ת ס"ל לר"מ דמביאה קרבן ספק כספק תורה ומביא קרבן אף על דרבנן כדאיתא בפי' המשניות שם וא"כ ה"נ דרבנן חששו בדמאי שמא באמת לא הפריש והוי תרו"מ באמת ע"כ מביא קרבן כיון דאין כאן חשש חולין בעזרה ע"כ שפיר הירושלמי לטעמי' דס"ל במסקנא דהחומש קרבן מביא שפיר הך דהרואה כתם [וס"ל להירושלמי דרבנן דס"ל אין בכתמים משום זוב דלא ס"ל כלל זיבה בכתם אף אם ראתה ג' כתמים בג' חלוקות בג' ימים עיי' במס' נדה דף נ"ב ע"ב עיי"ש] אבל ר"א דמקשה בבבלי תרו"מ של דמאי וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה דס"ל כהך מ"ד בירושלמי דהחומש קנס ולפיכך מקשה שפיר דאין סברא לקנוס כמו שהסבירו בתוס' ז"ל הנ"ל דאפילו בתרו"מ ודאי לא שייך לקנוס א"ל שאמרה תורה ולפיכך מביא ראיה מן המביא גט ממנה"י אע"ג דאין סברא לעשות ממזרי מדרבנן דאין זו תקנה להרבות ממזרים בישראל כמו דאיתא בתוס' ז"ל במס' גיטין דף מ"א עיי"ש רק משום דבא"א הוי הולד ממזר. וע"כ שפיר לא שייך למביא הך דהרואה כתם כי אם המביא גט ממנה"י, ושפיר דייק התוס' ז"ל דההיא דר"א מתורת קנס וכיון דאנן קי"ל דהחומש קרבן כמו שהוכיחו התוס' ז"ל מסוגיא דפסחים הנ"ל ואנן קי"ל להלכה כר"מ גבי הרואה כתם דחוששת משום זוב דמשום דחכמים דפליגי על ר"מ הא מוקמינן במס' נדה דף נ"ב ע"ב ביחידאה דמאן חכמים ר"ח בן אנטיגנוס וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' א"ב ועי' בפי' המשניות בדף נ"ב שכתב בפירוש דמביא חטאת העוף א"כ שפיר נקטינן להלכה דהאוכל תרו"מ של דמאי משלם חומש ע"כ שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דהאוכל תרו"מ של דמאי משלם חומש. ודו"ק:

רבב"ח בעי קומי ר"ל ל"ל דמאי אפילו ודאי למה לי מיעוט אפילו רוב לא כן תני אין מביאין תרומה מן הגורן לעיר ולא מן המדבר לישוב אלא א"כ היתה כו' א"ל ואינו מצוה להשיב אבידה עד כדון שאין בידו מעות היו בידו מעות ר"י ורחומי בר"י דר"ח ב"ר בא אבא היה לו מעות בדסקיא ולא היה מחללו אתיא דר' חייא בר בא כר"ז ודר' אילא כר' אימי ע"כ. פירושו מבואר יפה בהר"ש ז"ל דמאי מוקי כר' אימי דאמר אין המשנה הזאת יוצאת ידי תרו"מ של דמאי ע"כ. וקשה לי מאד ומצאתי במפרשים ז"ל שהרגישו זאת דמנין לנו למוקים דר"ח ב"ב כר"ז דהא אתיא אפילו לדר"א דהא ר' אימי דמוקי מתניתין דמיירי בתרו"מ של דמאי מיירי נמי במע"ש של דמאי דהא מוקי מתניתן דמיירי בתרווייהו. ונראה לפענ"ד דע"פ שיטת הירושלמי ע"כ דר"ח ב"ב כר"ז ולא כר"א ונקדים מה דגרסינן לקמן פ"ג דמס' מע"ש א"ר חגי מתניתא אמרה שאין מחללין מעות על פירות בריחוק מקום [כעין ההיא דגרסינן במס' ב"מ דף מ"ה דטבעא אפירי לא מחללינן בחוץ לירושלים] אמרה קומי ר"א וקלסיה קומי ר' ירמיה וקנתרי והתנא מעות בירושלים ופירות במדינה מעות במדינה ופירות בירושלים שניא היא שהיא אחד מקום והתניא מעות ופירות במדינה אר"ת וכו' יאות מקנתריה בעי ר' חגי מיחזר בי' א"ל ר"ז לא תיחזור בך דאמר ר' אליעזר ר"מ ורבנן בדמאי הא בודאי לא פירשו בתוס' ז"ל במס' סוכה דף מ"א ע"ב דקאי על הא דפליגי ר"מ ורבנן בברייתא המובא במס' סוכה דף מ' ובירושלמי במע"ש בהלכה לעיל אחד שביעית ואחד מע"ש אין מחללין על בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין דר"מ וחכמים אומרין על שחוטין מחללין על חיין אין מחללין והתם מיירי בחוץ לירושלים מוקי ר"א פלוגתתן בדמאי אבל בודאי לא דאין מחללין משום דטבעא אפירי לא מחללינן הרי דשפיר קאמר ר' חגי דאין מחללין מעות אפירות בריחוק מקום, מן מה דאמר ר"א דר"מ היא הדא אמרה היא דמאי הוא ודאי ע"כ התיבות אילו אין להם פירוש כלל לפי הבנת המפרשים ז"ל דר"ת מן דר"א היא ר' אליעזר וכתב הפ"מ ז"ל לא מצאתי לההיא דר"א הנ"ל ולפע"ד נראה שר"ת דר"א הוא מן מה דאמר ר' אימי דר"מ הוא וכוונתי' על הדא דר' אימי בסוגיא דידן דמוקי מתניתן כר"מ דס"ל דדמאי וודאי שוין כההיא דמוקי בבבלי ר"מ היא דאמר עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה מתיב ר"ש מחללין כסף על נחושת וכו' א"ר יוסף אע"פ שמיקל ר"מ בפדיונו מחמיר הוא באכילתו ומחלק בין תרו"מ למע"ש אבל ר"ש ס"ל דלר"מ שוה דמאי לודאי בכ"מ וה"נ ה"פ דלא נחלק אליבא דר"מ בין דמאי לודאי והיכי מוקמית לה לפלוגתא דר"מ ורבנן בדמאי. אבל בודאי אין מחללין טבעא אפירי הא לר"מ דמאי וודאי שוין הן בין בתרו"מ ובין במע"ש ולדעתי נכון הדבר בבירור ונמצא דלשיטת הירושלמי לר' אימי דמוקים הך מתניתן הדמאי אין לו חומש כרבנן אבל לר"מ דס"ל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה אין הפרש בין דמאי לודאי בין תרו"מ בין מע"ש וכמו דחייבין חומש על תרו"מ של דמאי כן נמי חייבין חומש על פדיון מע"ש של דמאי דדמאי שוה לודאי וכיון דקי"ל כר"מ דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ומחויב חומש על תרו"מ של דמאי כן נמי חייבין חומש על מע"ש של דמאי בפדיונו והך מתניתן הדמאי אין לו חומש וכו' ונכנס לירושלים ומאבדין את מיעוטו בדרכים אתיא כרבנן ולא כר"מ א"כ היכי עביד ר"ח ב"ב עובדא בנפשי' הלכה למעשה כההיא מתניתן ולא כמתניתן דב"מ דאליבא דרבי מאיר הכל שוה דמאי וודאי אלא ודאי דר"ת ב"ב מוקי למתניתן כרבי זירא דאליבא אתיא כדברי הכל ומחלק בין תרומת מעשר למעשר שני ודרבי אילא כרבי אלעזר ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף