שיירי קרבן/סנהדרין/ד/ו

שיירי קרבן סנהדרין ד ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תני העד כו' שנאמר ועד כו'. וא"ת הא כתיב למות וי"ל למות קאי אאחד מן התלמידים שעונה לזכות ולא לחוב וכ"ה בבבלי. אך קשה מנ"ל דלמות אאחד מן התלמידים קאי טפי אית לן לאוקמי אעדים דהתם כתיבו בשלמא להבבלי ניחא דקאמר לעדים ל"צ קרא דמיחזי כנוגע בעדות אבל לירושלמי קשה. וגם להבבלי קשה ועד אחד ל"ל וא"ל לכדר"י איך נעקור קרא מפשטיה לגמרי נימא גזירת הכתוב שיהא העד עונה לזכות כי היכא דאמרינן שאחד מן התלמידים לא יענה לחוב אע"פ שיודע שהדין עמו משום הצלה דהאי ה"נ נימא בעד לענין זכות וע"ק מאי קאמר משום דמיחזי כנוגע בעדות שמתחרט בו וכו' כמ"ש רש"י וכי משום זה נוציא זה לקטלא ולא נשמע הזכות שאומר זה וי"ל וצ"ע:

שאף הוא כו'. ק"ק לקמן. פ' היו בודקין תנן אפי' הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו וצ"ל הך ברייתא פליג אמתני' פעמים כו' עי' בקונט'. וקשה הך דר"י שמעינן מדכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון וכ"ה בבבלי סוטה דף ב' א"כ הדרא קושיא לדוכתא ל"ל. בשלמא לר"י לא קשיא די"ל סובר ר"י אף הוא אינו יכול ללמד על עצמו זכות אלא לדידן קשיא דקיי"ל כמתני' דפ' היו בודקין הוא עצמו יכול ללמד זכות וקיי"ל כרבנן דמיחזי כנוגע בעדות תרי זימני אחד ל"ל ובספרי פ' מסעי גרסינן ועד אחד לא יענה בנפש למות עונה הוא בו לזכות. ועד אחד עונה הוא בשבועה ועד אחד זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי הוא בכלל שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד. ותימא בשלמא דרשא קמייתא דריש מדכתיב למות ובתרייתא מאחד אלא אמצעיתא מנ"ל דא"ל למות אינו קם אבל קם הוא לשבועה הא איצטרך למות דעונה לזכות וא"ל דרשא קמייתא ובתרייתא שוין ודרשינן שניהם מלמות דהי מינייהו מפקת א"כ דרשא בתרייתא מנ"ל דלמא כולא קרא לשבועה אתי ולא לדיוקא. מיהו הא ל"ק לספרי לא יקום עד אחד באיש ל"ל דאף דמייתי הך דרשא זה בנה אב פ' שופטים אקרא לא יקום כו' י"ל ברייתא דפ' מסעי אתיא כר' יהושע דדריש התם לא יקום לעון אינו קם אבל קם הוא באשה להשיאה אבל לדידן קשיא דהא קיי"ל הא דעד אחד נאמן בעדות אשה הוא מתוך שהחמרת עליה בסופה כו' אבל לא מדאורייתא. וכ"כ תו' יבמות דף פ"ח בד"ה מתוך כו' הא דעד אחד נאמן תקנת חכמים. הוא. וא"ת אמאי לא יהא עד אחד נאמן מדאורייתא הא מילתא דעבידא. לאגלויי לא משקרי ביה אינשי כדאמרינן בכורות דף ל"ו וי"ל כמ"ש תו' שם דאף בבעל איכא למימר זימנין דסניא ליה ומקלקלת את עצמה כצ"ל וגירסת המהרש"א אינה מחוורת. ועי' בבבלי יבמות דף צ"ג ע"ב. ובש"ע ח"מ סוף סי' ל' כתב בהג"ה אין חילוק בד"מ בין מילתא דעבידי לאגלויי או לא. וכתב הסמ"ע צ"ל דאין ע"א נאמן משום דעבידי לגלויי דדוקא בעדות נשים להתיר לעלמא נאמן ע"א משום דעבידי לגלויי ע"כ ודברי תימא הם דמשמע אף בדבר איסור אין ע"א נאמן במלתא דעבידי לגלויי והא ודאי ליתא דהא מסקינן בבכורות שם מפורש והלכתא כמ"ד ע"א נאמן במילתא דעבידי לגלויי באיסורין וכ"כ כל הפוסקים. וגדולה מזו כתבו תו' קידושין דף ס"ו ע"ב בד"ה שלא כו' מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר ע"א נאמן עליו ואפי' ע"א מכחישו ע"כ וצ"ע. ועי' בח"מ סי' ל' ס"ז בסמ"ע ובש"ך שם וצ"ע:

ומנין שצריכין כו' בבבלי בפרקין פריך נידייניה. במעלי שבתא ונגמריה בחד בשבת מינשו טעמייהו כו'. והבבלי לית ליה דרשת הירושלמי שכתבתי בקונט' דמוקי לקרא דד"נ בעי הלנת דין כמפורש שם. והירושלמי סובר להא ל"צ קרא סברא הוא אלא קרא אתי שלא יהיו סמוכים אבל הא ליכא למימר הירושל' יליף דבעי הלנת דין מדכתיב אשרו חמוץ כדאמר הבבלי לחד שינוייא דאמר לעיל פ' זה בורר (דף כ"ב) דאיצטרך מי בעל דברים וגו' ללמד דהמע"ה לא לנזקקין לתובע תחלה כדאמר הבבלי ר"פ שור שנגח את הפרה א"כ איצטרך אשרו חמוץ לנזקקין ולא להלנת דין הלכך מחוורתא כדאמרינן מעיקרא. אך קשה להבבלי הא מיהת מאן דדריש הלנת דין מדכתיב צדק ילין בה מצי נמי למילף מיניה שיהיו סמוכים מדלא כתיב ילון לכך נראה דלא פליגי הירושלמי והבבלי אלא הבבלי רוצה לשנויי אף למאן דיליף הלנת דין מאשרו חמוץ ומצריך צדק ילין בה למלין הצדקה כמפורש שם והירושלמי לית ליה כלל דרשא דאשרו חמוץ:

אסור לדון כו'. כתב הר"ן ריש כתובות ואע"ג דאר"א אסור לדון ד"מ בע"ש י"ל לא אסור אלא למקבע זימני ולדון שהדין צריך מתון אבל אי אתי מנפשייהו לקבל טענותייהו שרי ע"ש וקשה א"כ מאי פריך הש"ס ממתני' דה"ק במתני' ד"נ אין דנין בע"ש אפי' אין רוצין לגמרו היום משא"כ בד"מ דשרי בכה"ג ור' אבהו דאוסר לדון ד"מ בע"ש היינו לגמרו. וא"ל אף הר"ן לא קאמר אלא קבלת טענת לחוד ומתני' איירי שנושאים ונותנים בדין דאל"כ קשה לידונו בע"ש ולגמרו דינו באחד בשבת וצ"ל דמינשו טעמייהו כדמשני הבבלי ע"ש ש"מ שבע"ש כבר אמרו טעמייהו דהרי הירושלמי לית ליה להך תירוצא דמינשו טעמייהו וכמ"ש בסמוך בד"ה ומנין וצ"ע. ובכתובות כתבתי עוד לפירושי בקונטרס קשה הרי גם בד"נ אם דנו דיניהם דין אלא איסורא עשו שעינו דינו ונראה דה"פ ר"א להלכה מדרבנן ור"ח לדבר תורה היינו מדאורייתא ע"כ. והדרי בי הרי סוגיין מבוארת כמ"ש בקונטרס דקאמר כאן להלכה כאן למעשה. ובד"נ נראה אם דנו אין דיניהם דין אלא צריכין הלנת דין מחדש בשני ימים הסמוכין וכן עיקר גם דעת תו' נראה דמתני' דרבנן שכתב בד"ה ליגמריה לדיני בשבתא אע"ג דתנן בביצה אלו הן משום שבות לא דנין כו' ע"ש ואי מתני' דאורייתא דוקא מאי קשיא להו משבות אלא ודאי כמ"ש:

מה אם עבודה כו'. כתב תו' ונימא דיו מה עבודה לא מידחיה אלא בשב ואל תעשה אף שבת לא תדחה אלא בשב ואל תעשה כו' ע"ש. ונראה קסבר ריש לקיש אף דיחוי העבודה קום ועשה הוא שהרי כהן זה רוצה לעבוד עבודתו ואנו נוטלין אותו משם בעל כרחו נמצא בנטילה זו נדחית העבודה הרי שע"י מעשה נדחים ואף שאינה דומה לקום ועשה ממש מ"מ כיון דאית ביה עשייה לא נראה לו לחלק ועי' בחידושי שהארכתי בסוגיא זו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף