מראה הפנים/בבא מציעא/א/א

מראה הפנים בבא מציעא א א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שנים אוחזין בטלית. הא דנקט טלית ולא שאר דבר משום דסתם טלית דבר שאינו ראוי ליחלק היא וכדמסיק בגמ' דהתם דף ח' ע"א דחלוקה דקתני במתני' לדמי הוא ומוכח מדקתני סיפא היו שנים רוכבין וכו' מה התם לדמי ה"נ לדמי וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ט מטוען הל' י'. וכל חלוקה האמורה כאן בדמים לא שיפסידו עצמו של כלי או של טלית או שימיתו הבהמה. ומשמע דלהמסקנא אף בבהמה טהורה אמרינן דהחלוקה לדמי הויא ולפיכך סתם דבריו ולהכי נקט הני תרי דיני במתני' טלית ובהמה ללמוד מזה על זה דאין כאן חלוקה אלא בדמים. והרשב"א ז"ל כתב הביאו הה"מ שם בדין ז"א כולה שלי וז"א חציה שלי וז"ל ומסתברא דבדבר הראוי ליחלק לשליש לרביע אילו רצה נוטל ממנו החצי ואח"כ נשבע על מחצית מה שנשאר שאין לו בה פחות מחציה אבל בדבר שאין ראוי ליחלק נשבע על כל השלשה חלקים עכ"ל ואפשר שלמד זה מדדייק התנא במתני' ונקט בלישני' הכי דברים שאינן ראוין ליחלק אבל מסתימת שאר הפוסקים אינו נראה כן אלא לעולם צריך הוא לישבע על כל השלשה חלקים וכדלקמן. וטלית ובהמה דנקט לאשמעינן דבכל כה"ג אין אחד יכול לכוף לחבירו לחלק אלא דוקא בדמים:

זה אומר אני מצאתיה. כתב הרא"ש ז"ל ובמקום שהיא של מוצאה כגון בעיר שרובה עכו"ם עכ"ל וכלומר מפני שכבר נתייאשו בבעלים והרי היא של מוצאה דהא טלית סתם קאמר ואפי' ניכר שהיא של ישראל ומכאן ראיה לדעת הסוברים דאפי' בא בעל האבידה ואמר סימני' ועומד וצווח לא נתייאשתי אינו כלום דאל"ה ניחוש שמא יבאו בעליה ויאמר לא נתייאשתי ויתן הסימן ולא יוציאו הב"ד מידם וזה אפי' לשי' הרמב"ם ז"ל דבעיר שרובה עכו"ם מודה הוא דעומד וצווח לא מהני ועיין בפ' דלקמן בריש הפ' ובד"ה מה שמלה שם ביארתי לכל השיטות והדעות מתחלקות והיוצא מהן בס"ד:

זה אומר כולה שלי. מסקינן התם רישא במציאה וסיפא במקח וממכר וצריכא וכו'. לכאורה קשה לדעת התוס' והרא"ש ז"ל דאפי' במקום דאיכא ודאי רמאי כגון זה אומר אני ארגתיה וכו' יחלוקו וא"כ אמאי לא מוקי סיפא בדאיכא רמאי ואשמעינן דאפ"ה יחלוקו ולא אמרי' יהא מונח עד שיבא אליהו ואפי' לר' יוסי גבי שנים שהפקידו וכו' דהתם אין החלוקה יכולה להיות אמת דודאי מנה השלישית דחד מינייהו אבל הכא אע"פ שבטענתם ודאי חד מינייהו רמאי מ"מ החלוקה יכולה להיות אמת דאימר דתרווייהו הוא כדפי' התוס' ד"ה יחלוקו. ורישא אשמעינן דלעולם החלוקה בשבועה היא ומשום תקנת חכמים שלא יהא כל א' תוקף וכו' וזה שייך יותר בפשיטות גבי מציאה דבמכר צריך לידע ממי לקח ובאיזה אופן הוא כדפריך לקמן ולחזי זוזי ממאן נקט וכו'. וראיתי בשיטה מקובצת למב"א ז"ל שכתב בשם אחד מהגדולים וז"ל והא דלא מוקי סיפא בדאיכא ודאי רמאי דאי משום הא ליתני כולה שלי ותו לא דכולה שלי משמע בכל גוונא א"נ ליתני אני ארגתיה ותרתי למה לי עכ"ל ומבואר הוא דלא תירץ כלום דעיקר הרבותא לאשמעינן ברישא דאע"ג דבדין הוא שיחלוקו בלא שבועה מ"מ רמו רבנן שבועה עליה מפני התקנה שלא יהא כל אחד תוקף וכו' והא לא הוי ידעינן אי היה תני אני ארגתיה לחוד או כולה שלי סתמא דה"א בדאיכא רמאי מיירי ורמו רבנן שבועה עליה כי היכי דליפרוש וקמ"ל דחשיד אממונא לא חשוד אשבועתא. ולענ"ד נראה ליישב קושיא זו בפשיטות למאי דכתב הרא"ש ז"ל בזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי וכו' דמן הדין היה לו ליטול החצי שהוא מודה לו בלא שבועה והחצי האחר שהן דנין עליו יחלוקו בשבועה אלא כדי שלא יוכל לכוין שום רמאות בשבועתו וכו' ע"ש והשתא אפילו לא הוה תני אלא שתי החלוקות דסיפא שפיר הוה ידעינן דאף דבמקום דאיכא למימר דמן הדין הוא דהחלוקה יהא שלא בשבועה דהכא בסיפא דסיפא ג"כ נראה שאינו רמאי שזה לא טען אלא החצי והודה לו על החצי ואפ"ה חייב שבועה גם על אותו החצי ומצד התקנה וה"נ במציאה כן וע"כ מדתני לכולהו הני בבי דאתינן לצריכותא דהש"ס ומטעם הנזכר נתבאר דאף בדבר שראוי ליחלק צריך לישבע על כל השלשה חלקים וכדלעיל:

וזה נוטל רביע. הקשו התוס' דיהא נאמן בשבועה דחציה שלו במגו דאי בעי אמר כולה שלי ותירץ ריב"ם דמגו להוציא לא אמרינן וכו' ומלבד דהאי מילתא לאו מוסכם הוא דמוכח מכמה דוכתי בש"ס דאמרינן מיגו להוציא כדלקמן וכבר כתב הריב"ש בסי' של"ו דרוב האחרונים הסכימו והוכיחו בראיות ברורות דאמרי' מגו להוציא והובא דעתו בחה"מ בהגהה סי' פ"ב סעיף י"ב. אלא דקשיא לי הא רב פפא דאיהו מרה דשמעתתא הכא דמפרש למחני' ומוקי לה רישא במציאה וכו' ואיהו ס"ל דאמרינן מגו להוציא כדמוכח מהאי דאמר בשבועות דף מ"ב ע"א גבי ההוא דאמר לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא א"ל פרעתיך א"ל הנהו סטראי נינהו ואמר רב נחמן איתרע שטרא ורב פפא אמר לא איתרע שטרא וכו' והילכתא איתרע שטרא וה"מ דפרעיה באפי סהדי ולא אידכר שטרא אבל פרעיה בין דידיה לדידיה מיגו דיכיל למימר להד"מ יכול נמי למימר סיטראי נינהו. וא"כ לרב פפא דאמר לא איתרע שטרא והוי שטרא מעליא לעולם פשיטא הוא דס"ל דהיכא דפרעי' שלא בעדים דמהימן המלוה מטעמא דמגו והרי כאן מגו להוציא הוא וכן מוכח מההיא דלקמן פ' המקבל דף ק"י ע"א דרב פפא ס"ל דאמרי' מגו להוציא ועיין לקמן. ובעיקר קושית התוס' דהכא ראיתי כמה תירוצים בדברי המפרשים דהנ"י כתב דהוי מגו מדבר לדבר ולא אמרי' מגו אלא באותו דבר עצמו שהוא תובע או כופר וכבר נסתר טעם הזה הובא בשיטה מקובצת בשם השר מקוצי ז"ל שהרי אמרו בגמרא מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע וכו' הרי דאמרי' מגו מממון לממון אחר. וכן במה שפי' עוד הנ"י והם דברי הרמב"ן ז"ל בחידושיו תמצא בחזקת הבתים גבי ההיא עובדא דגחין ולחיש ליה דמייתו התוס'. ותירץ העיקר הוא מה שהובא שם בשם השר מקוצי דהיינו טעמא דהכא לא נחית לשקר אלא שסבר שהגביה חלקו בשעה שהגביה חבירו ואילו נחית לשקר הוה אמרי כולה שלי וראיה לדבר מהא דאמרי' אמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת מת במטתו נאמנת ונהימנה במגו דאי בעיא אמרה מת במטתו אלא משום שסבורה היא דבאמת מת במלחמה הוא וכל כה"ג לא אמרי' מגו עכ"ד. ולפי טעם זה ניחא לפירש"י וכן לדעת הרמב"ן ז"ל מביאו הטור בסי' קל"ח דבליכא רמאי מיירי המתני'. אבל לדעת התוס' והרא"ש דאפילו בדאיכא רמאי נמי דינא הכי ולא שייך האי טעמא בטוען חציה שלי ונחית לשקר הוא. ודע דדעת הרמב"ם ז"ל לא פירשו המפרשים היכן דעתו נוטה בזה אם כדעת רש"י והרמב"ן או כדעת התוס' והרא"ש ולענ"ד נראה מסתימת דבריו בפ"ט מטוען דלא כתב אלא טענת כולה שלי וכו' ולא זכר כלל מלשון מציאה אלא דהכל נכלל בטענה זו וא"כ טענת אני ארגתיה ג"כ בכלל דלא ביאר אם יש חילוק בזה. ובענין מגו להוציא כבר ביארתי במקצת בחיבורי מסדר נשים בכתובות פ"ק הלכה ז' גבי מוכת עץ ודעת הרא"ש כדעת התוס' שכתבו בכמה וכמה מקומות דלא אמרי' מגו להוציא. אבל הבאתי שם הדעה דכל היכא דאיכא טענת ברי אמרי' מגו להוציא כמו התם והה"ד הכא במתני'. ודעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל הביא הה"מ בפי"ג ממלוה בהל' ו' דאמרי' מגו להוציא. וכן ראיתי בחידושי הרמב"ן ז"ל בפ' חזקת שם שהחליט כן מכמה ראיות וחדא היא. מההיא דהמקבל דלעיל גבי מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש וכו'. דאף דהטור בסי' ק"ל כתב בשם ה"ר יונה דלא הוי מגו להוציא כיון שכבר זכה בקרקע והחזיק בה וכו' מ"מ רואין אנו לדעת הרמב"ן שהחליט שם דהוי מגו להוציא דקרקע בחזקת בעליה עומדת. ומהתם מוכח לרב פפא דס"ל הכי מדאמר שם על דברי רב יהודה דאמר מלוה נאמן מגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי וא"ל רב פפא לרב אשי רב זביד ורב עוירא לא ס"ל הא דרב יהודה מ"ט האי שערא כיון דלגוביינא קאי מיזהר זהיר ביה וכו' ע"ש. ותיפוק ליה דהוי מגו לאפוקי ממונא אלא מדלא אמר הכי ש"מ דס"ל דאמרי' מגו לאפוקי ממונא וכמו שציינתי לעיל. ודעת הרמב"ם ז"ל בענין מגו להוציא נראה להדיא דס"ל כדעת רבו הר"י מיג"ש ז"ל ואם שלא זכרוה המפרשים לענין זה. והובא בספר התרומות שער י"ז ח"ב שכתב לחלק דבההיא עובדא דחזקת דהוי שטרא זייפא הוא דלא אמרי' מגו לאפוקי ממונא אבל בשטרא מעליא כההיא דסטראי בשבועות כנזכר וכההיא דאבימי ברי' דר' אבוה בפ' הכותב דף פ"ה ע"א דלקיומי שטרא מעליא אמרי' מגו לאפוקי ממונא זהו תוכן דבריו ז"ל וזהו דעת הרמב"ם בפי"ד ממלוה בהל' ו' בדין טענת שטרא זייפא דאינו נאמן במגו כדסיים שם שהרי זה השער כחרס הוא חשוב ובהל' ט' שם כתב בדין דסטראי דנאמן היכא דיש לו מגו. וא"כ מבואר דעתו ז"ל בגוף החילוק בענין מגו להוציא. ואם נאמר שדעתו כאן בדינא דמתני' כדעת התוס' והרא"ש דאפילו בדאיכא רמאי שייך הכא החלוקה בשבועה וכמו שזכרנו א"כ ליתא לתי' השר מקוצי לדעתו וצ"ל דהוא ז"ל ס"ל דאין אומרין כאן מגו להוציא וכתירוץ התוס' בקושייתם ומטעמא דאע"ג דטוען ברי לא אמרי' מגו להוציא אלא דוקא בהיכא דאיכא שטרא מעליא. וההיא דמוכת עץ דכתובות איכא נמי טעמא אחרינא בהדי טענת ברי דידה דבחזקת בתולה נישאת. ואין להאריך כאן יותר ויתבאר עוד במקום אחר בעזה"י ב"ה:

משנים אוחזין בטלית דרבי חייה רובה. היינו תני ר"ח קמייתא דהתם בדף ג' ע"א ופסקו כל הפוסקים כוותיה דר' חייא דאע"ג דבגמ' מקשה התם על הא דקאמר ותנא תונא וכו' היינו דדחי לה דממתני' ליכא סייעתא וכדדחי ר' יוחנן הכא לקמן אבל דיניה דר' חייא אתיא ונלמד מבינייא מפיו ועד א' וכו' כדאמר התם. ומשמע מהכא שהעדים מעידים שעדיין הוא חייב לו החמשים זוז כגון שאומרים לא זזה ידינו ממנו ויודעין אנו שלא פרעו דהא שחייב לו וכו' קאמר וכן משמע לישנא דהתם דקאמר והעדים מעידין אותו שיש לו חמשים זוז. וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ד דטוען להדיא שכתב והעדים מעידין עליו שעדיין יש לו אצלו חמשים. והר"ן ז"ל הקשה על זה דא"כ למה נשבע והא קי"ל שעבודא דאורייתא וכיון שכן חמשים הללו שמעידין בה העדים שעבוד קרקעות נינהו ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ולפיכך פי' דהכא מיירי שהעדים אינם מעידין אלא שהלוהו ומיניה הוא דגבי דכיון דאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי אבל מן הלקוחות לא גבי דאינהו לית להו למיסמך אטענה דידיה אלא אמרינן דילמא לוה ופרע עכ"ל. ולדברי הרמב"ם צ"ל דלית ליה האי סברא דהוה ליה שעבוד קרקעות וכדלקמן וכמו דמוכח מדבריו מכמה דוכתי וכן באותו פרק הנזכר בהלכ' ד' אין מודה במקצת חייב שבועה וכו'. ומשמע שם דדוקא בשטר ס"ל כן אבל לא במלוה ע"פ ואע"ג דס"ל שעבודא דאורייתא כמו שפסק בפי"א מהלכות מלוה והבאתי דעתי בפרק הגוזל קמא הלכה ב' במה שכתב לחלק בענין יורשין בין ירשו קרקע לבין ירשו מטלטלין ושלמד כן מהאי תלמודא דפרק התקבל וע"ש. ולדעתו ז"ל נמי א"א לפרש כמו שמסיק שם הר"ן דהשתא דתקין רבנן דמלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות אפילו מסהדי סהדי דאוזפיה ולא פרעיה ויש לו קרקע ישבע על השאר משום דלבתר תקנתא אין כאן שעבוד קרקעות עכ"ל דלא משמע כן מדעתו ז"ל שהרי לגבי יורשין יש לו שיעבוד מדאורייתא כמבואר מדבריו ואכתי שיעבוד קרקעות הוי ואינו נראה מדבריו דמחלק בזה בין יורשין לבין לקוחות וצ"ל לדעתו דס"ל דהא דאמרו אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות דוקא בשכתב לו בפירוש בשטר כן. ואע"ג דממילא נשתעבדו לו לא הוי כטענו קרקעות וכלים וכו' דהא לא טענו אלא החוב שנתחייב לו בע"פ. ודע דהתוס' מקשין קושיא זו בענין מודה מקצת היכי משכחת לה שבועה מן התורה הא שעבודא דאורייתא ותירצו בכמה דוכתי במכלתין דף ד' ע"ב ובשבועות דף ל"ז דלא משכחת לה אלא בשאין לו קרקע א"נ בשמחל לו השעבוד ושני תירוצים האלו הביאו בכל מקום ומלבד בפרק גט פשוט דף קע"ה בסופו הוסיפו עוד לתרץ על קושית הר"י מקורבי"ל שהקשה קושיא זו וכתבו ואומר ר' כשמחל שעבודו או בדליכא עדים דהא דשעבודא דאורייתא היינו ע"פ עדים אבל ע"פ עצמו לא עכ"ל. ומזה אמרתי לתרץ קושית הט"ז בסימן פ"ח על מה שהביא הטור שם בסעיף ל"ת דעת התוס' והרא"ש דלא משכחת לה שבועה במודה מקצת אא"כ אין לו קרקע א"נ בשמחל השעבוד והקשה הוא ז"ל מהא דאמר בפ' יש נוחלין דף קכ"ח ע"ב שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא המוציא שט"ח על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידין שפרע כולו ה"ז נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין אבל ממשועבדין לא דאמרי אנן אעדים סמכינן. והשתא קשה ע"ז קושית התוס' הא אפילו במלוה ע"פ הוי שיעבוד קרקעות וליכא לשנויי דמיירי שאין לו קרקע או שמחל כתירוץ התוספות דהא קאמר גובה מחצה מב"ח אלמא דיש לו קרקע וכן מדקאמר דלא גבי מלקוחות דאמרי אנן אעדים סמכינן א"כ ש"מ דיש שיעבוד עכ"פ ע"כ הקושיא שלו וכתב מי שיכול ליישב דבריהם בדבר זה אומן יקרא ושכר הרבה יקח מן השמים ואח"כ כתב שנגלה לו בחלום תירוץ על קושיא זו שמיירי שמחל לו אח"כ השעבוד וכו' ואין להאריך בתירוץ הזה והרוצה לעמוד על דבריו יע"ש. ולפי תירוץ התוס' דפ' גט פשוט הנזכר כבר מיושב בטוב טעם הקושיא זו שהרי כתב בעל התרומות בטעם דין הנזכר הביאו הסמ"ע סוף סימן פ"ב דהטעם דמשלם המחצה דלגבי דידיה מחשבינן העדות כמאן דליתא שהוא הכחיש העדים בהודאתו והודאתו כמאה עדים דמי וע"ש. וכן נראה מדברי התוס' פ' י"נ שם וא"כ הוי כמלוה ע"פ בלא עדים ולפי הכלל שכתבו התוס' בזה לכ"ע לא אמרינן במלוה ע"פ בלא עדים דשעבודא דאורייתא וה"נ משלם ע"פ עצמו הוא ולא ע"פ העדים וזה ברור. שוב עיינתי בספר התרומות בעצמו וז"ל בשער שמיני ח"א סי' ג' והא דינא דנשבע וגובה אית ביה כמה פרכי שהקשו הראשונים ז"ל וכו' למה צריך לישבע על המחצה שכפר והלא העדים מעידין כדבריו ודבר שיש עליו עדים למה צריך שבועה וכי מודה במקצת בעלמא אם יבאו עדים כדבריו משביעין אותו ויש לומר דהאי דאמר פרעתי מחצה יש לומר הכחשה הוא ויש לומר שאינו הכחשה לגבי לקוחות לא חשבינן ליה הכחשה דאמרי אנן אעדים סמכינן ובטל שטרא אבל לגבי נפשיה הכחשה היא דכיון דאיכא עדים ארתותי אירתת ולאו כמשיב אבידה הוא אלא כמודה מקצת דעלמא הוא ולא סמכינן עלייהו גם יש להקשות כאן דטענת מלוה מחמת שטרא הוא וכפירת לוה כפירא דשטרא היכי משתבע ליה שבועת התורה והא קי"ל דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ויש לומר מכי אסהידו סהדא עליה דפריעא הוא ולא גבי ביה מידי מלקוחות אזל ליה שעבוד קרקעות ואבטיל ליה דליתה תביעה בשטר אלא כשאר תביעה דעל פה הדרא ולפיכך קרינן ליה מודה מקצת ונשבע עכ"ל מדבריו למדני שדעתו ז"ל כדעת הרמב"ם בענין כפירת שעבוד קרקעות דליתא אלא דוקא בתביעה בשער אלא שלדעת התוס' הוה קשה כנ"ל ולפי מה שנתבאר מסברתו ודבריו ז"ל דלגבי דידיה הוי הכחשה וכמאן דליתנהו לעדים דמי ולפי כלל התוס' הנזכר גם לדעת התוס' ניחא כמו שנתבאר:

סליקו הן דרב ביניי. קושית רב שהקשה לר' חייא לכאורה שייכא ג"כ אדר' חייא גופיה דהא חשוד הוא שכפר בו אבל הא ליתא דאטו רב לא ס"ל האי דאמרו הכא בסוגיא דהתם דף ד' ובכמה דוכתי דהכופר במלוה כשר לעדות ובזה כ"ע מודים ולא מצינו חולק בהא ומשום דאישתמוטי הוא משתמט עד דאית ליה הלכך נראה דרב אדינא דמתני' קאי והיינו דקאמר סליקו הן דרב ביניי וכדפרישית בפנים. ור' חייא שלא השיבו אלא בדרך שאלתו ולא חש להשיבו בעיקר הקושיא מ"ט מסרינן ליה שבועה במתני' הא חשוד הוא. מצינו לפרש בב' אופנים אי משום דס"ל דודאי חשוד אממונא הוא אלא דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא וכנראה דכן מסקנת הש"ס דהתם בדף ו' ע"א אהא דפריך התם אטעמא דקאמר ר' יוחנן התם וכן הכא דשבועה דמתני' תקנת חכמים הוא שמא ילך ויהיה תוקף בטליתו של חבירו וא"כ חשוד הוא ונימא מגו דחשוד אממונא וכו' אלא לא אמרינן מגו דחשוד אממונא חשיד אשבועתא. וכן נראה מדברי התוס' דלעיל דף ג' ע"ב ד"ה בכוליה וכו' דלמסקנא איתמר הכי. וכן נמי מצינו לפרש אליבא דסוגיא דהאי ש"ס דאינו מבואר להדיא כדמייתי התם דר' חייא הוא דתני גבי חנוני על פנקסו שניהם נשבעין ונוטלין מבה"ב. וא"כ אפשר דס"ל כאביי דהתם דקאמר שם טעמא דמתני' משום דחיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו וא"כ לאו חשוד אפי' אממונא אבל בעלמא ס"ל דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. וכדפרש"י שם דאביי פליג עם ר' יוחנן. וכן נראה מדברי הרא"ש ז"ל דפליגי שכתב ומדלא הביא רב אלפס ז"ל אלא דברי אביי מכלל דס"ל דאמרינן מאן דחשיד אממונא חשיד אשבועתא וכו' ע"ש דמ"ש ומיהו אין נפקותא בזה דלא אשכחן לאביי מאן דחשיד אממונא בלא עדים דאמר שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו דאל"כ תקשה לאביי מכל הלין דמוכח מינייהו דלא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא עכ"ל נראה דאף דודאי לענין למסור לו שבועה לכתחילה אין נ"מ דכל זמן שאין עדים שלקח ממון חבירו אינו חשוד על השבועה הוא וכן קבע הטור להלכה בסי' צ"ב ומשום האי טעמא דשמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו מ"מ איכא נ"מ בעלמא אם חשוד על ממון קרינן ליה דנהי לענין שבועה לאו חשוד הוא דלאו גזלן בעדים הוא אפ"ה לדעת ר' יוחנן דקרינן ליה חשוד אממונא לאו מהימן אממונא הוא לענין למסור לו ממון יתומים וכה"ג ולאביי לא מיקרי חשוד כלל מטעמא דספק מלוה. ועוד דלדעת התוס' שכתבו בדף ה' ע"ב ד"ה דחשיד וכו' דלמאן דס"ל דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא אפילו גזלן בעדים לא פסיל לשבועה אלא מדרבנן ע"ש דכן מוכרח דבגזלן בעדים איירי שם וא"כ לאביי בגזלן בעדים פסול מדאורייתא לשבועה כמו לעדות ונ"מ טובא איכא. ודעת הרמב"ם ז"ל כבר נתבאר לעיל שהוא תופס דברי ר' יוחנן שכתב בפ"ט מטוען הל' ז' ושבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כל א' תופס בטליתו של חבירו ונוטל בלא שבועה נראה מדבריו דס"ל דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא בלאו האי טעמא דאביי וכנראה מסתמא דהש"ס אליבא דר' יוחנן. אלא דיש להסתפק בדבריו אם ס"ל כדעת התוס' בזה דגזלן פסול מדרבנן הוא לשבועה ובפ"ב מטוען סתם דבריו. ובהא דאמרינן בפ"ז דשבועות דף מ"ז גבי חשוד היה א' מהן משחק בקוביא וכו' תנא פסולי דאורייתא וקתני פסולי דרבנן לכאורה הוה קשה על סברת התוס' הנזכר דהא משמע מהכא דדוקא גזלן דרבנן פסול מדרבנן קרינן ליה וצ"ל דמפרשי דאפסולי עדות קאי ויתבאר עוד במקומו אי"ה. ודע דלסברת אביי לא משכחת לה ודאי רמאי בדינא דמתני' דאפילו אומר אני ארגתיה איכא למימר דניחוש לספק מלוה וכו' ולעולם יחלוקו בשבועה וכ"כ הראב"ד ז"ל בספרו סי' קצ"א. ובסברא זו יש לתרץ כמה קושיות בשיטתא דריש פרקין דהתם ואין להאריך:

שנים שהיו תופסין בשטר. וכן הובא ברייתא זו בבבלי דף ז' ע"א ור"א דקאמר התם לחלק בין טופס לתורף והוי כעין דקאמר הכא דיש סברא לחלק בין תופס במקום עיקר השטר לבין שאר מקום השטר. וכן פי' הרמב"ן ז"ל הובא בשיטה למב"א ז"ל שהתפוס בעדים האמור כאן הוא תורף הנאמר שה וחולק עם רש"י ז"ל בענין פירושו בתורף. ושם אינו גורס זמן כפי הגי' אשר לפנינו. ובתוס' אמרו דהירושלמי פליג בענין דר"א וע"ש. ובמה שפירשו בענין עידי מסירה כרתי בשאר שטרות יתבאר במקומו אי"ה. ומשמע מהכא דדברי ר"א לא קאו במסקנא דאליבא דר"ש אתיא. ומחלוקת ר' ור"ש במודה בשטר וכו' ולענין קיום הוא דאם מקיים ליה פליג מלוה ואי לא לא והלכה כדברי ר' וכמה שפסקו הרי"ף והרמב"ם בפי"ד ממלוה הלכה י"ד ולא זכרו כלום מהחילוק בין טופס לתורף. וכבר נודע מה שהעידו האחרונים בדבר דהב"י תמה ע"ז בסימן ס"ה וכן הש"כ ביאר שם טעם דהרמב"ם דלא מפרש כפי' רש"י וע"ש שמאריך בדקדוקים על דברי רש"י ובקל נוכל ליישב אותם ואין להאריך כ"א זה ארמז בקצרה וכגון דא צריך לאודועי שדברי רש"י שפי' בשם ר"י בר מנחם דמחלוקת דקאמר ר"א פירושו יחלוקו הוא ועל דברי ר"ש קאי וכו' ע"ש. המה נלקחים מדברי הש"ס דהכא דקאמר רב חסדא בהדיא הכי אין שמעתוניה אתיא כר"ש אבל לדברי ר' הכל הולך אחר קיום השטר. וא"כ דברי ר' יוחנן דהתם ג"כ לפרש דאדברי ר"א קאי ואליבא דר"ש וכמה שפרש"י בזה ופסקו רוב הפוסקים כאוקמתא דרבא לעיל וכר' וכמבואר:

זה אומר חציה שלי. כלומר טענת חציה שלי האמור במתני' ודינו הכי נמי הוא בשזה אומר שלישה שלי והשבועה והחלוקה לפי חשבון וזה פשוט ונלמד מהתוספתא וכדפרישית בפנים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף