מראה הפנים/כתובות/ד/ד

מראה הפנים כתובות ד ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מנין אפילו בא עליה ביאה אחרת. וכן הוא בברייתא דספרי פ' תצא. ובפירקין דלעיל הלכה ט' נפקא ליה מדכתיב נער חסר שבא עליה דרך זכרות וכדפרישית שם ואפשר דהכא אליבא דר"מ קאמר דלא ס"ל התם להך דרשה והלכך איצטריך ליה למילף מהכא ובבבלי מסיק דאינו חייב עד שיבא עליה כדרכה ויוציא עליה שם רע כדרכה:

פרט לשומרת יבם. יש לפרש הכא בשומרת יבם מן האירוסין והוציא שם רע על נשואי עצמו אחר שכנסה דאי על קידושי אחיו תיפוק ליה דארוסה היא ולקמן ממעט לה מדכתיב ואקרב וכדאמר לעיל אינו חייב עד שיכנוס ויבעול כו'. ובבבלי דף מ"ו קא ממעט ליה אם הוציא שם רע על נשואי אחיו מדכתיב הוה ולא ליבם ולפ"ז אם הוציא שם רע על נשואי עצמו אחר שכנסה מן האירוסין לא ידעינן אלא מהאי דרשה דלקחתי כדדריש הכא והרמב"ם ז"ל בפ"ג מנערה לא כתב כלום מזה כ"א על קידושי אחיו כתב שפטור כסתמא דהבבלי. וכן ארוסה לא ממעט לה בהש"ס דבבלי וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שלא כתב שם בהלכה י' אלא אינו חייב עד שיבעול כו' וכן לעיל קידש נערה כו' תחת קידושי אחיו כו' וע"ש:

הפרשה הזו יש בה עדים וזוממיהן וזוממי זוממיהן. נראה לפרש דהאי מ"ד עם התנא דברייתא דלקמיה דמפרש הקרא דלא מיירי בזוממי זוממין אלא בשלא מצא האב עדים להזים עידי הבעל פליגי בפלוגתא דראב"י ורבנן לקמן דראב"י מפרש הדברים ככתבן ובשבעל מיירי ופרשו השמלה ממש הוא ואלה בתולי בתי לאו בעדים משתעי אלא הדברים כהווייתן וא"כ הא דכתיב בתריה ואם אמת היה הדבר לא צריך לאוקמי בזוממי זוממין אלא בשלא מצא האב עדים כו' ובעידי הבעל כ"ע מודים דצריך דאינו חייב עד שיביא עדים וכן היא אינה נסקלת אלא בעדים והתראה אבל למאן דמוקי הפרשה בזוממי זוממין ס"ל כרבנן דלא בעינן עד שיבעול ואלה בתולי בתי מפרש אלה כשרי בתולי בתי דכל הפרשה כולה בעדים משתעי וכדמפרש בבבלי וא"כ ואם אמת היה הדבר דבתרי' על זוממי זוממין מיתפרשא. ולכאורה איכא למידק על מה דכתב הרמב"ם ז"ל שם הלכה ו' כיצד הוצאת שם רע כו' מפי השמועה למדו שפרשה זו יש בה עדים וזוממין וזוממי זוממין והיינו כת"ק דהכא והא הוא ז"ל פסק שם כראב"י דאינו חייב עד שיבעול ולדידיה הדברים ככתבן והכ"מ ז"ל דיקדק על מה שכתב זה שנא' בתורה ופרשו השמלה לשון כבוד כו' ויותר ראוי לדקדק במה שפירש הפרשה בזוממי זוממין ואפשר דס"ל לדעתו ז"ל דת"ק דהכא נמי מפרש הפרשה בשבעל איירי ואפ"ה צריך עדים להאב ג"כ במה שאמר ואלה בתולי בתי משום חשש הערמה כדקאמר וחש לומר כו' ואם אמת הדבר דבתריה בזוממי זוממין הוא ולפ"ז הני תנאי דהכא לא פליגי אלא דלתנא בתרא ואם אמת היה הדבר אמעיקרא קאי ואחר שהביא הבעל עדים הוא. וניחא נמי הא דכתב הרמב"ם ופרשו השמלה כו' שנושאין ונותנין בסתרי הדבר והיינו כדקאמר הכא לקמן לא סוף דבר ופרשו השמלה כו' וזהו אפילו לראב"י כדפרישית בפנים:

מפני שלא אמר כו'. וכן מסיק בבבלי דאינו צריך עד שישכור עדים ורבי יוסי בר בון ס"ל כרבי יהודה התם דיליף האי ג"ש שימה שימה:

אלא לוקין משום לא תענה. בבבלי ריש מכות קאמר רמז לעדים זוממין דלוקין דכתיב והצדיקו את הצדיק כו' ותיפוק ליה מלא תענה משום דהוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו. וצ"ל דבהא נמי ר' יוסי בר בון כרבי יהודה ס"ל דלוקין על לאו שאין בו מעשה ועיין בתוס' סנהדרין דף י' ד"ה וכל. א"נ דשאני עדים זוממין דבדיבורן איתעביד מעשה וכן משמע משיטתא דהאי תלמודא דמס' מכות ועיין בתוספות שם דף ד' ד"ה אלא:

הוזמו עידי האב לוקה ונותן מאה סלע בשלשה והעדים נסקלין כו'. מלישנא דהכא משמע דהאב הוא שלוקה ונותן מאה סלע והעדים נסקלין הן ובבבלי לא מצינו ליה אלא עידי האב נהרגין ומשלמין כדאמר רב יוסף בסנהדרין דף ט' וטעמא משום דהוי ממון לזה ונפשות לזה ממון לבעל ונפשות בשביל העדים ואע"ג דבפרק בן סורר ומורה דף ע"ד קאמר רודף שרדף אחר חבירו להרגו ושיבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור והא הוי מיתה לנרדף וממון לבעל הכלים שאני רודף דניתן להציל בנפשו לכל אדם וחייב מיתה לכל העולם ולהכי חשיב מיתה ותשלומין לאחד כן תירצו התוס' בפרק אלו נערות דף ל"א ד"ה רב אשי לדעת הריב"א דס"ל דבכל מקום מיתה לזה ותשלומין לזה חייב אבל דעת ר"ח שם דבכל מקום אפילו נפשות לזה ותשלומין לזה פטור ובעדים זוממין דוקא הוא דחייבים משום דבעינן שתתקיים הזמה כלפי כל אחד ודעת הרמב"ם ז"ל נראה שהוא כדעת ר"ת דלא מצינו לדעתו ז"ל שפסק כן אלא בעדים זוממין בפרק כ"א מה' עדות שפסק כרב יוסף דעידי האב נהרגין ומשלמין דהוי נפשות לזה וממון לזה והכ"מ הביא שם לשני התירוצים של התוס' ולא הכריעו דעת הרמב"ם בזה ולענ"ד מוכרח הוא מדסתם דבריו בפ"א מהל' נערה הלכה י' וכן בפ"ג מהל' גניבה וע"ש:

בנערה מאורסה פליגין. ובחוששין ללעז הקול כדפרישית וזהו כפירוש רש"י ז"ל בסנהדרין דף ח' ופליגי לענין כתובה ור"ת מפרש שם לענין דינו של בעל כר' יוסי ברבי בון הכא ועיין שם בתוס' ועיין לקמן:

עד שיסקלו העדים. ופליגי ר' יונה ור' יוסה בפירושא דעד שנסקלו כדפרשית בפנים אבל לכ"ע צריך שיוזמו העדים בעמנו הייתם וזה עולה כפי שיטת רש"י ז"ל דלא רצה לפרש בסנהדרין שם במה שהבאתי לעיל דאדין הבעל קאי פלוגתייהו דר"מ ורבנן מהאי טעמא כדפירש שם ד"ה ובמקום ואית דמפרשי כל תביעת ממון דהא שמעתא אמאה כסף דאב תבע לבעל ואי אפשר לומר כן דהא לא מיחייב בעל מאה סלעים אא"כ הביא עדים והוזמו ואי בשהוזמו עדיו מיירי מתני' תו ליכא למימר חוששין ללעז עכ"ל משמע מדבריו ז"ל שאם הוכחשו עידי הבעל ולא הוזמו אינו משלם קנס אבל לדעת ר"ת שם אפי' אם הוכחשו משלם קנס. ודעת הרמב"ם ז"ל בזה הוא כפי שיטת רש"י שכתב בפ"ה מהלכות סנהדרין הלכה ג' המוציא שם רע אין דנין אותו תחילה אלא בב"ד של כ"ג מפני שיש בדינו צד דיני נפשות שמא יהיה הדבר אמת ותסקל הבת לא נאמנו דברי הבעל ובא האב לתובעו בקנס דינו בשלשה ע"כ הרי שפסק כחכמים וכפי' פירש רש"י דעל דין התחילה קאי אבל דין הבעל בשלש' והיינו נמי טעמיה שפסק בפ"ג מנערה הלכה ו' כיצד הוצאת שם רע כו' ואם הביא האב עדים והוזמו העדים שהביא הבעל ונמצאו שהעידו שקר יסקלו וילקה הוא ונותן מאה סלעים ע"כ הרי שהצריך הוזמו דוקא ומשמע נמי שפסק כרבי יונה דהכא שכתב יסקלו וילקה הוא ואע"ג דהקשה לו ר' יוסי מהאי ברייתא ס"ל דלאו דוקא מתחילה קאמר דלוקה ונותן קנס בשלשה אלא לאשמעינן דדין הבעל בשלשה אחר שהוזמו עדיו כדעת רש"י ז"ל:

רבי יונה אמר בסוף. לעיל בהל' א' לענין קנס אונס ומפתה איפכא פליגי והתם טעמא אחרינא הוא ופליגי לענין זכיית האב כדפרישית שם:

מתניתא אמרה כן אין לה כו'. בפרקין דלעיל הלכה א' קאמר נמי הא דר"י ברבי חנינא כו' והתם מוקי למתני' דאלו נערות כרבי עקיבא דיש לה קנס וכדפרישית שם אבל הכא ר"ע נמי מודה דאין לה קנס ושאני הכא דגלי רחמנא בתולת ישראל דוקא ולא מטעמא דיתומה דהא יתומה בת ישראל יש לה קנס וכדמסיק בבבלי דף מ"ד מדאיצטריך קרא למעוטי גרים:

המוציא שם רע על הקטנה פטור. בבבלי שם אמר ר"ל המוציא שם רע על הקטנה פטור שנאמר ונתנו לאבי הנערה נערה מלא דבר הכתוב מתקיף לה רב אדא טעמא דכתב נערה הא לאו הכי ה"א אפילו קטנה הא כתיב ואם אמת היה הדבר הזה וגומר וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא אלא כאן נערה הא כל מקום שנאמר נערה אפי' קטנה במשמע. ומשמע דלפי המסקנא עיקר הלימוד דבקטנה פטור מקנס משום דילפינן קנס ממיתה וקרא בבת עונשין איירי וכן משמע מפי' רש"י שם ונ"מ בגדולה שלא התרו בה כדקאמר הכא אבל התוס' פירשו בד"ה הא לאו הכי דאפילו לרב אדא לא ילפינן קנס ממיתה אלא הכי פריך טעמא דכתב רחמנא נערה בה"א הא לאו הכי הוי אמינא אפילו קטנה במשמע והיינו משום דכיון דלא כתביה ביטל משמעות נערה דמשמע דוקא גדולה והא כתיב ואם אמת וכו' וקטנה לאו בת עונשין היא ואפילו הכי כתיב נער חסר אלמא משום חסרון ה"א אינו מבוטל משמעות נערה דהוי גדולה עכ"ד והרמב"ם ז"ל בפ"ג מנערה הלכה ב' כתב והמוציא שם רע על הקטנה פטור וכו' ואינו חייב עד שיוציא על הנערה שנאמר והוציאו את בתולי הנערה נערה מלא דבר הכתוב. וכתב הכ"מ ויש לתמוה על רבינו שכתב דברי ר"ל כהווייתן דפטורא דקטנה משום דנערה מלא דבר הכתוב ולא היה לו לתת טעם אלא משום דכתיב וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא וי"ל שלהיות ראיה זו יותר פשוטה וקצרה נקטה עכ"ל וי"ל דמעיקרא לק"מ דהרמב"ם מפרש כפירוש התוס' ואפי' לרב אדא לא נפקא ליה מוסקלוה דלא ילפינן קנס ממיתה אלא הא דקאמר כאן נערה כו' לומר אע"ג דלגופה איצטריך עכ"פ נשמע מדגלי רחמנא הכא נערה ללמד על הגדולה ש"מ בעלמא נער חסר אפילו קטנה ומה שיש עוד לדקדק בזה עיין בקונטרס האחרון בחידושי כתובות מ"ש שם בס"ד:

עד שתהא נערה בשעת הוצאה. והיינו כדתני שילא בבבלי דף מ"ה סרחה ולבסוף בגרה תידון בחנק ובמסקנא דחי לה דאמר ר"י לתנא תני תידון בסקילה דאמר קרא הנערה הנערה שהיתה כבר וכדתני ר"ח הכא וכדפרישית טעמא לעיל:

שנייא היא הוא שער כו' כדפרישית דגלי רחמנא הכא שעריך וכן תירצו התוס' בריש נגמר הדין דמקשו התם וכן הכא קושית האי תלמודא וע"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף