מראה הפנים/פסחים/א/ב

מראה הפנים פסחים א ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אין חוששין שמא גררה חולדה. פירשתי בפנים כפרש"י ז"ל דאין חוששין שהביאם ממקום שאינו בדוק למקום הבדוק. ולפי פי' זה דקדק ר' יונה בהסוגיא דאיפכא הו"ל למיתני. והרמב"ם ז"ל מפרש בענין אחר כמ"ש בפ"ב מהלכות חמץ ומצה בהלכה ז' אין חוששין שמא גררה חולדה חמץ למקום שאין מכניסים בו חמץ שאם נחוש מבית לבית נחוש מעיר לעיר ואין לדבר סוף וזהו כמו שפירשתי בפנים לר' יוסה דקאמר אפי' כמתני' אתיא היא דלפי פי' זה שפיר נשנה במתני' על הסדר ומה דמסיים שאם מבית לבית אי אתה חושש וכו' הוא לטעמא דמילתא וכלומר דא"כ היינו חוששין אף מבית שאינו בדוק לבית הבדוק אבל השתא אם מבית לבית אי אתה חושש וכו' כמבואר הכל בפנים. וכן הסביר הה"מ שם וסיים ופי' רבינו עיקר ויפה כיון אבל לא הביא ראיה לפירושו. ומכאן ראיה לפירושו וכמסקנת ר' יוסה דאי כפי' קמא קשיא דקדוקו דר' יונה. ומ"ש הכ"מ על דברי הה"מ דלא שייך לומר פי' זה עיקר או זה עיקר מכיון דלדינא לא נפקא לן מידי י"ל דמכיון דלפי' זה מתורץ דקדוק דר' יונה א"כ ניחא טפי. ועוד נלע"ד דאיכא איזה נפקא מינה לדינא. וזה למאי דפריך התם דף ט ע"ב ומי אמרינן אין חוששין שמא גררה חולדה והא קתני סיפא ומה שמשייר יניחנו בצינעא שלא יהא צריך בדיקה אחריו. ומסיק רבא דה"ק יניחנו בצינעא שמא תטול חולדה בפנינו ויהא צריך בדיקה אחריו. ורבא לטעמיה דאסיק בריש שמעתין דמכיון דחזינן דשקל הוי ליה ודאי ומי יימר דאכלתה הוי ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. וכל זה דוקא באותו בית וכדכתב הרמב"ם שם אם ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו אחר בדיקה צריך לבדוק פעם שנייה משמע אבל לבית הסמוך והוא מקום שאין מכניסין בו חמץ לעולם אין חוששין שמא הביא העכבר לשם אע"ג דחזינן דשקל. ואם שזה פשוט הוא לדעת הרמב"ם ומסתברא דכך הוא הדין מ"מ לחזק סברא זו יש לנו ללמוד לזה ממשנה יתרה דאין חוששין. וכמו שהקשו התוס' שכתבו וא"ת והא מרישא שמעינן דקתני כל מקום שאין מכניסין בו חמץ א"צ בדיקה תריץ דהוה מוקמינן בשאין חולדה וברדלס יכולין להלך שם ומדבריהם משמע דמפרשי להמתני' כפי' הרמב"ם אין חוששין שמא גררה חולדה לבית שאין מכניסין בו חמץ. דאילו לפירש"י אין חוששין שמא הביאה ממקום שאינו בדוק למקום הבדוק. קושייתם מעיקרא לא קשיא דזה לא הוה שמעינן מרישא. מיהו תירוצם דוחק הוא דמהיכי תיתי לאוקמי במקום שאין החולדה יכולה להלך שם. הא סתמא קתני מקום שאין מכניסין בו חמץ א"צ בדיקה וטפי ניחא לתרץ דהמשנה יתרה זו אשמועינן להאי דינא דאמרן דאע"ג דחזינן דשקל אין חוששין מבית לבית שאין מכניסין בו חמץ. ומרישא לא הוה שמעינן אלא דא"צ בדיקה בסתמא. והשתא כולהו איצטריכו דרישא קמ"ל דמסתמא א"צ בדיקה ואין חוששין קמ"ל דאע"ג דחזינן לעכבר דשקל לעולם אין חוששין שמא הביאה לבית אחר וא"צ בדיקה אם הוא מקום שאין מכניסין בו חמץ וסיפא קמ"ל דכי חזינן דשקל חוששין באותו בית שאעפ"י שבדק צריך לבדוק פעם שנייה כדאוקי רבא מה שמשייר וכו'. וזהו מוכרח לדעת הרמב"ם וכפירושו באין חוששין אבל לפירש"י לית לן משנה יתרה. ואיכא למימר דהיכא דחזינן דשקל חיישינן נמי שמא הביאה לבית הסמוך ואפי' הוא מקום שאין דרך להכניס בו חמץ אפשר שעכשיו יהא צריך בדיקה. ומעתה נתבאר דאיכא נמי איזה נ"מ לדינא בין פירש"י ובין פי' הרמב"ם ז"ל. וכבר נתבאר לעיל דר' יוסה דהכא ס"ל לפרש כן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף