מראה הפנים/עירובין/א/א

מראה הפנים עירובין א א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה. ובנוסחת המשניות והבבלי שהוא גבוה למעלה מעשרים. ונראה שנוסחת הבבלי נוסחא דייקנית היא ודינא קמ"ל וזה בהא דפליגי אמוראי התם בדף ג' במקצת הקורה בתוך עשרים ומקצת הקורה למעלה מעשרים דאיכא למ"ד פסול וכן בסוכה ורבא אמר זה וזה כשר חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן וקי"ל כרבא והכי דייקא נוסחת הבבלי למעלה מעשרי' כלומר שהקורה כולה למעלה מעשרים היא ולאפוקי אם מקצתה בתוך עשרים דבכה"ג א"צ תיקון דאלו לנסחא דהכא איכא למטעי ולומר דאפילו מקצת גבוה מעשרים ימעט ומתיבת ולמעלה דיתירא היא שמעי' כסברא דרבא. ואפשר נמי לומר דהאי מ"ד דפוסל היה לפניו הנסחא דהכא ומשום דאיכא לפרושי הכי והכי נקט איהו לפרש לחומרא ואע"ג דגבי סוכה תני למעלה גם לפי נסחא דהכא ס"ל האי מ"ד דילפינן סוכה ממבוי. ומשום דאיכא בכל חד מנייהו צד חומרא כדקאמר התם בהני תרי לישני אליבא דרבה דלחד לישנא קאמר סוכה דאורייתא וכו' ולאידך לישנא איפכא סוכה דאורייתא לא בעיא חיזוק וכו' וכן למר דמפרש טעמיה דרבה סוכה דליחיך היא לא מידכר וכו' ולאידך לישנא איפכא והאי מ"ד דפוסל בשניהן תופס סברא דכל חד וחד לחומרא ומדגלי התנא בלישניה בחדא לחומרא ה"ה לאידך. ובענין שפירשתי בפנים בדין מבוי שיש לו ג' מחיצות היכא שראשו פתוח לר"ה דין כרמלית יש לו לכל מילי וכו' נראה לע"ד שזהו דעת הרמב"ם ז"ל במה שביאר בענין זה בפרק יז מהל' שבת בהלכה ב' ובהל' ט' וע"ש במ"ש הה"מ והביא דעת בעלי התוס' והרשב"א ז"ל שחולקין בעיקר הדין ולפי דעתם ג' מחיצות בכל מקום הוי רה"י גמורה דבר תורה ולחייב להזורק לתוכו מר"ה או מתוכו לר"ה וסיים שם ויש מחלקין בין פתוח לר"ה לפתוח לכרמלית עכ"ל. ולפי הנראה שהרמב"ם תפס לעיקר כדעת המחלקין ובכל מקום שכתב בג' מחיצות הזורק לתוכה פטור היינו בפתוח רוח רביעית לר"ה אבל במפולש לכרמלית דין רה"י גמור לו דבר תורה בין לענין טלטול ובין לחיוב זריקה ובחידושי שיטות שבת ועירובין שלי הארכתי בזה ואין כאן מקומו להאריך כל כך ואפס קצהו אזכיר כאן דמ"ש שם הה"מ כבר ביארתי בראש הפ' שדעת רבי' ז"ל שדין תורה הוא שכל שיש בו ג' מחיצות הוא ככרמלית ואפ' מוכשר בקורה ובמוכשר בלחי דינו כדין רה"י גמורה ד"ת ויצא לו ממה שאמרו בפ"ק דעירובין דף י"ב הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב הכשירו בקורה הזורק לתוכו פטור לחי משום מחיצה קורה משום היכר ומפרש רבינו בג' מחיצות ולמי ואינו גורס בסוגיא דף יא למימרא קסברי ב"ש וכו' מחייב אלא אסור וכך הוא גי' ר"ח ז"ל וכו' עכ"ל דקדק הוא ז"ל להסוגיא בדף י"א והניח מלדקדק להסוגיא במקומה בדף י"ב דקשה היאך מצינו לפרש לסוגיא זו דבג' מחיצות ולחי איירי הא בהדיא אמרינן אלא אי אתמר הכי אתמר אמר רב יהודה מבוי שאינו ראוי לשיתוף הכשירו בלחי וכו' וזהו מפולש דוקא וכדפרש"י ז"ל דאי בג' מחיצות ראוי לשתוף הוא וזה ודאי דוחק לפרש דה"ק שאינו ראוי לשתוף כל זמן שלא תיקנו אותו ולעולם בג' מחיצות איירי ודלא כפרש"י דאי הכי למה ליה לרב יהודה למינקט בלישניה כלל שאינו ראוי לשיתוף ולימא הכי מבוי שהכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב הכשירו בקורה וכו' דהא עיקרא דמלתיה לאשמועי' דלחי משום מחיצה וקורה משום היכר והא קשיא לפי פי' הה"מ לדעת הרמב"ם דע"כ א"א לפרש סוגיא זו אלא כפירש"י דבמבוי מפולש איירי הכא וכן פי' הריטב"א ז"ל שאין ראוי לשיתוף פי' שאינו ראוי לשיתוף בלחי וקורה לבד כגון מבוי מפולש דבעי נמי צורת הפתח וזה הכשירו בצד אחד בלבד בלחי או בקורה עכ"ל באופן שסוגיא זו היה קשה לדעת הרמב"ם דמוכרח הוא דרב יהודה ס"ל דג' מחיצות דאורייתא כדפרש"י ז"ל. לכך נראה דהרמב"ם לא סמך עצמו אהך דרב יהודה דהכא ולא למד מכאן אלא דבר אחד דממשמעות סוגיא זו למדנו דמאן דס"ל לחי משום מחיצה הלחי כמחיצה מעלייתא היא ואם עשאו למבוי סתום הרי כאן ד' מחיצות והוי רה"י גמור לחייב להזורק מר"ה לתוכו ועיקר הסברא דלחי משום מחיצה זה למדנו מהא דאביי דלקמן בדף ט"ו גבי לחי העומד מאליו דהלכתא כוותיה לגבי דרבא בהא דהוא א' מסי' יע"ל קג"ם. ועיקר החילוק שבין מבוי המפולש לר"ה דמיחשב ככרמלית ואפי' נתקן בקורה ובין הפתוח לכרמלית דאז יש חילוק שאם נתקן בלחי הוי כרה"י גם לענין חיוב זריקה כסברא דרב יהודה בהא. זה נלמד מההיא דפ' כל גגות גבי חצר שנפרצה וכו' ועוד דאפשר לומר אפי' לרב יהודה דהכא דהא דמשמע דס"ל במבוי מפולש שנתקן בלחי הזורק לתוכו חייב היינו במפולש לכרמלית ואיך שיהיה החילוק הזה נכון הוא וי"ל דדעת הרמב"ם כך הוא. וראיה והכרח לזה ביארתי שם מההיא דסוכה דף ז אמר רבא סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי כשר וכפירש"י ז"ל במבוי מפולש קאמר דאמרינן מיגו דהוי מחיצה לשבת הוי מחיצה לסוכה לאותה השבת שבתוך החג בלבד כדפסק הרמב"ם לזה בפ"ד מהלכות סוכה בהלכה י' וזה ודאי א"א לפרש דדעתו דבמבוי סתום איירי דא"כ תיפוק ליה דיש כאן ג' מחיצות לסוכה ובשתים כהלכתן ושלישית טפח כשירה ומיגו למה לי וכן פי' שם הרא"ש ז"ל דבמבוי מפולש איירי ולא כפי' התוס' שם דלפירושם צריך לדחוק ולומר דלא סיכך אלא לצד הלחי וכו' ע"ש וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה בריש שבת ובריש מכלתין במשנה ב' להדיא כן דבפתוח לר"ה הוי כרמלית ויתבאר עוד מענין ג' מחיצות דאורייתא בפרקים הבאים בס"ד:

אם יש לו צורת הפתח וכו'. מחלוקי דינים האמורים בצורת הפתח לפי שיטות המתחלפות והיוצא מבין סוגית הש"ס דהכא ומבין סוגית ש"ס הבבלי יתבאר לקמן בהל' ז' וע"ש בד"ה ר' יונה בעי הדא פיאה מה את אמר:

רבי יודה כדעתיה ורבנן כדעתהון. ואם כן רבנן נמי לא ילפי לה מפתחו של היכל ואזלא הא דר' אבין דהכא כדמסיק ר"נ בר יצחק התם בדף ג ע"א דלרבנן עיקר טעמא משום דקורה להיכרא בעיא דהכי ס"ל קורה משום היכרא והאי דקתני יותר מפתחו של היכל סימנא בעלמא והלכך מהני נמי צורת הפתח למבוי דלא ילפינן מהיכל דהויא ליה צורת הפתח ואפ"ה עשר אמות הוא דרויח:

הדא דתימר בגבוהין שלשה למעלה מכותלי מבוי וכו'. ובבבלי דף ח ע"ב גבי בעיא דרמי בר חמא מרב חסדא נעץ שתי יתידות בשני כותלי מבוי מבחוץ והניח קורה על גביהן מהו וכו' רבא אמר לדברי האוסר נמי אסור בעינן קורה ע"ג קורה ע"ג מבוי וליכא. ולקמן בדף ט' אמרינן שם על הא דאיתביה רב אדא לרבא היתה קורתו משוכה או תלויה וכו' רב אשי אמר משוכה והיא תלוי' והיכי דמי כגון שתי יתידות עקומות על שני כותלי מבוי שאין בגובהן שלשה ואין בעקמומיתן שלשה וכו' קמ"ל דאמרינן לבוד וחביט ומשמע דהואיל ורב אשי לשנוי האי תיובתא על רבא קאי א"כ ע"כ דצריך לחלק דהא דקאמר רבא בעינן קורה ע"ג מבוי וליכא והיינו אפי' הקורה מונחת על היתידות תוך שלשה לכותלי המבוי לא אמרינן לבוד כדפירש"י ז"ל שחודה הפנימי דבוק וסמוך לכותל ואפ"ה לא מכשיר רבא משום דהכא מיירי שהן יוצאות מכותלי המבוי לחוץ וההיא דרב אשי שאני דהתם מיירי שהיתידות מלמעלה על גבי שני כותלי המבוי הלכך בפחות משלשה אמרי' לבוד דהוי כהקורה מונחת על גבי מבו. ולפ"ז היינו יכולין לפרש להא דהכא דמיירי כהא דרב אשי שנעץ היתידות מלמעלה והלכך בפחות משלשה שפיר אמרינן לבוד ושאני ההיא דרבא דהתם הקורה מונחת על היתידות היוצאות מבחוץ למבוי ואפי' בקורה סמוכה לא אמריבן לבוד וכ"כ התוס' שם ד"ה שאין בגובהו שלשה וכו' דאם משוכה מבחוץ לעולם לא אמרי' לבוד וכ"כ הרא"ש והטור לפסק הלכה כהאי דרבא וכהאי דרב אשי וכן קבע הב"י בש"ע סי' שס"ג ולפ"ז לא פליג הא דהכא על האי דהתם אלא במה דמחלק הכא בין יש בהן רוחב ארבעה או לא זה לא מצינו דמחלק התם בכך. מיהו מהא דגריס הכא לקמן בסוף הלכה ר' זעירא בשם רב חסדא יתידות היוצאות מכותלי המבוי אדם נותן עליהן את הקורה והן שיהו בתוך שלשה לכותלי המבוי א"כ ההיא ודאי דלא כרבא דהא מכשיר בתוך שלשה אפי' נתונה על היתידות היוצאות מכותלי המבוי והיינו משוכה מבחוץ וצ"ל דהאי אתיא כדפשיט ליה רב חסדא גופיה התם לרמי בר חמא דלדברי האוסר להשתמש תחת הקורה ומשום דאמרינן חודו הפנימי יורד וסותם מותר כאן אם הקורה בתוך שלשה לכותלי המבוי דאמרי' לבוד. ושיטת הש"ס דהכא ס"ל דאסור להשתמש תחת הקורה כדמקשה ר"ז בפשיטות לקמן בסוף הלכה תחת הקורה אסור ומתיר את המבוי. ודע דהרי"ף וכן הרמב"ם ז"ל בפי"ז לא הביאו כ"א האי דינא דרבא בנעץ שתי יתידות בשני כותלי מבוי מבחוץ ופסקו כוותיה וההיא דרב אשי בנעץ ע"ג שני כותלי מבוי לא הביאו ולא זכרו מזה כלום. ואפשר לא היה דעתם ז"ל לחלק בין משוכה מבחוץ ובין נתונה מלמעלה ע"ג יתידות דלעולם בעינן קורה ע"ג מבוי וליכא והאי תיובתיה דרב אדא לרבא מתרצינן כתירוצא קמא דהתם. והב"י לא זכר כלום מדעת הרי"ף והרמב"ם כלל:

שמואל אמר הלכה כדברי המיקל בעירובין וכו' לא עירובין אמרתי אלא מחיצות. כדפרישית וה"נ אמר בבבלי פ' כל גגות דצ"ה א"ל רב חנא בגדתאה לרב יהודה אמר שמואל אפי' במבוי שניטל קורתו או לחייו א"ל בעירובין אמרתי לך ולא במחיצות. והמרדכי בפרקין גבי הקורה שאמרו רחבה כו' כתב בשם מהר"ם מרוטנבורג דפסיק הלכתא רחבה אע"פ שאינה בריאה דהלכה כדברי המיקל בין בעירובין בין במחיצות כריב"ל ולא כשמואל דאמר בעירובין ולא במחיצות. ואין כן דעת הרי"ף והרמב"ם ורוב הפוסקים ז"ל אלא דפסקו כשמואל. וע' לקמן בהל' מ' ד"ה קטן מהו שישלים בשיירא:

כמה יהא בה וכו'. הכי פליגי נמי רב יוסף ואביי בבבלי פרקין דף ד' וה' לענין כמה ממעט בגובה רב יוסף אמר טפח אביי אמר ארבעה. ולענין כמה יחוק דלקמן רב יוסף אמר בארבעה אביי אמר בארבע אמות. ופסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל בקמייתא כרב יוסף דרביה דאביי הוה ואין הלכה כתלמיד לגבי רב ובכמה יחוק פסק הרי"ף כאביי וכתב ואע"ג דפליג עליה רב יוסף דהוא רביה כיון דסוגין כאביי דאמר משך מבוי בר אמות הלכתא כוותיה. וכתב הרא"ש על זה מדכתב רב אלפס ז"ל כן משמע דבגבוה כ' ובא למעטו שפוסק כרב יוסף (ומה שכתוב כאן בהגה"א וא"ז פסק כאביי בתרווייהו וכן מיימוני ט"ס הוא דהרמב"ם פוסק במיעוט כרב יוסף כדכתב בפ"ז מהלכות שבת בהלכה ט"ז וכדאמרן) וכתב עוד הרא"ש ובירושלמי גרס כיצד ממעט וכו' עד כדי קורה. ומסתמא כיון שהזכיר ר' אחא בר הושעיא תחלה היה גדול מדר' יוסי והלכתא כוותיה עכ"ל ואין זו ראיה כ"כ דבכמה וכמה מקומות מזכיר הש"ס הגדול תחלה ואידך דבתרא סותר דבריו וכדאשכחן בהאי הלכה גופיה לקמן אתא ר' אחא בשם ר' הושעיא וכו' אמר ר' יוסי וכו' ע"ש. ומכאן ראיה ג"כ דמאביי ורבא ואילך הוא דקי"ל כבתראי ולא כאביי ורבא כנגד רבן וזהו כמ"ש הרא"ש לקמן בפ' עושין פסין גבי טחו בטיט שהסכים לפסק הרמב"ם דפסק כרבה דהוי מיעוט ולא כרבא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ולא כמ"ש הרא"ש בפ' שנים אוחזין גבי הא דקאמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו. וכבר זכרתי מזה בחיבורי בכמה מקומות דדבריו ז"ל סתרי אהדדי. ואחד פלמוני היה אומר דשאני הכא דהלכה כדברי המיקל בעירובין וטעות גמור הוא דלא מטעם זה כתב הרא"ש כן בפרק עושין פסין אלא כדאמרן ועוד מה יענה בשאר מקומות כגון ההיא דפ' המוציא דף פ' גבי הוציא חצי גרוגרת וכו' לשתי רשויות פטור דפסקו הלכה כרבה והוא שיש חיוב חטאת ביניהן ולא כאביי ורבא דהתם וכן בהגוזל עצים ובהרבה מקומות בהש"ס:

עושה חריץ על פתח המבוי וכו'. האי מ"ד בשם ר' יוחנן ס"ל כהאי דאמר בארבעה טפחים ועמוק עשרה דקאמר כדי להתיר גם מבחוץ כדפרישית. וכבר נתבאר בדבור דלעיל דפסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל כאביי בהא משום דסוגין דהש"ס כוותיה. ומיהת למדנו מכאן דדין חריץ וגדר אחד הוא בין לענין שיהא נקרא רה"י כדתנינן בברייתא דד' רשויות לשבת ובין לתיקון הרשות כדקאמר הכא בהדיא. וראיתי בתשובה אחת שפלפל בענן חריץ עמוק עשרה ורחב ד' הסובב להעיר אם הוי מחיצה או לא ומהכא מוכח להדיא דהוי מחיצה כמו הגדר:

ואפילו כמ"ד תמן ארבעה מודי הכא בשלשה וכו'. כדפרישית וה"ז דומה למאי דאמרי' בבבלי פרקין די"ד ע"ב אמר רבא עשה לחי למבוי והגביהו מן הקרקע שלשה או שהפליגו מהכותל ג' לא עשה ולא כלום אפי' לרשב"ג דאמר אמרי' לבוד ה"מ למעלה אבל למטה כיון דהוי מחיצה שהגדיים בוקעין בה לא קאמר:

מאן דאמר מתוך ארבע ר' מאיר. לא מצאתי במקום אחר דפליגי בהדיא בכה"ג אלא ר"מ דמיקל בענין מדידת תחומין שהבאתי בפנים ומיהו לא הוה בדדמי. לכך נראה דאיפכא גרסי' מ"ד מתוך שלש ר"מ מ"ד מתוך ארבע רבנן וזהו ר"מ ורבנן דפליגי בברייתא הובאה בבלי פרקין די"א ובהזורק דף ק' ובכמה מקומות דר"מ ס"ל חוקקין להשלים בכל המקומות דצריכין שיעור ולרבנן אין חוקקין להשלים:

היה מונדרין באמצע המבוי וכו'. בבבלי פרק הזורק שם הובאה ברייתא מבוי ששוה לתוכו ונעשה מדרון לרשות הרבים או שוה לרשות הרבים ונעשה מדרון לתוכו אותו המבוי אינו צריך לא לחי ולא קורה. ובתוספתא דשבת פי"א גרס בהא אם יש גבוה עשרה טפחים בתוך ד' אמות א"צ לחי וקורה וזהו דעת הראב"ד ז"ל בהשגות פי"ז בהלכה ד'. וכ"כ הרשב"א ז"ל הביאו הה"מ שם דהא תני התם ר' חנינא בן גמליאל אומר תל המתלקט עשרה מתוך ארבע וזרק ונח על גביו חייב וא"כ רישא דברייתא נמי בהכי איירי. אבל הרמב"ם ז"ל לא העתיק שם אלא כגי' הברייתא בדברי הת"ק במבוי וטעמי' דשאני תל בר"ה דאיירי ביה ר"ח בן גמליאל דלשוויה רה"י היא אבל במבוי כל שהוא מובדל מר"ה א"צ יותר וכן משמע מהא דהכא דמונדרין סתמא קאמר. וכבר נתבאר בפ"ו דפיאה גבי העומר שהוא סמוך לגפה דבכל כי האי גוונא לא סמיך הרמב"ם על נוסחא דהתוספתא:

אכסדרה שנפרצה למלואה לר"ה. בבבלי פ' עושין פסין דף כ"ה ובכמה מקומות גריס אכסדרה בבקעה רב אמר מותר לטלטל בכולה ושמואל אמר אין מטלטלין אלא בד' אמות ואיפסקא הלכתא כרב לדעת רוב גדולי הפוסקים. ובענין פי' אכסדרה רבו השיטות בזה והארכתי הרבה בחידושי שיטות שבת ועירובין ובביאור הסוגיא העמוקה דפרק כל גגות דצ"ד ואין כאן מקומן. ומיהו העולה מתוכן הענין היא זה דבדוקא אמרו אכסדרה בבקעה דהואיל ואין כאן אלא איסור דרבנן דכרמלית היא אמר בה רב פי תקרה יורד וסותם אי לשיטת רש"י אפי' נפרצה מד' רוחותיה דכך פי' הוא ז"ל לאכסדרה או לשיטת ר"ת בהתוס' שפי' אכסדרה שיש לה ג' מחיצות והד' פרוצה היא א"נ בב' מחיצות ושתי רוחות פרוצות נמי אמרי' פי תקרה לרב או לשיטת הרב אלפסי ז"ל בפ' כל גגות וכך היא שיטת הרמב"ם דדוקא בשיש לה ג' מחיצות ואינה פרוצה אלא ברוח רביעית מ"מ לכולם דוקא בבקעה אמרו מפני שהיא כרמלית אבל בנפרצה לר"ה שיש כאן איסור דאורייתא לא ומהאי טעמא לא אמרי' פי תקרה בסוכה דאורייתא אפי' לרב אלא דוקא בב' מחיצות דעריבן העשוין כמין גא"ם כך היא לדעת רש"י וזהו דוקא אליבא דאביי דאזלא שיטתיה בסוכה כרב אבל לדידן דקי"ל כרבא דהתם דהלכתא כוותיה לגבי' דאביי לא אמרי' פי תקרה כלל בסוכה כ"א בסיכך ע"ג אכסדרה שיש לה פצימין שהיא כשירה מטעם פי תקרה לדעת הרמב"ם והסוברים כן. ולדעת רש"י טעמא דפצימין דהתם לאו מדין פי תקרה אלא מטעמא דלבוד כך הוא לפי פירושו שם כמבואר בטור סי' תר"ל ואין לנו להאריך כאן כ"א זה מבואר דלכל השיטות תמצא דלדינא דוקא באכסדרה בבקעה אמרו ולפ"ז לגי' דהכא דנקט לר"ה צ"ל דאזלא כהאי מ"ד דס"ל דאף בסוכה דאורייתא אמרי' פי תקרה אליבא דרב וכן להסוברים כוותי'. והוא ר' יוחנן ור' אילא דהכא. ודע דהרמב"ם ז"ל שהביא לדין אכסדרה בבקעה בפי"ז מהלכות שבת בהלכה ל"ה כתב וז"ל אכסדרה בבקעה מותר לטלטל בכולה ואע"פ שהיא בת שלש מחיצות ותקרה שאנו רואין כאלו פי תקרה יורד וסותם רוח רביעית והזורק מר"ה לתוכו פטור כאלו זורק למבוי סתום שיש לו קורה והשיג עליו הראב"ד בדין הזורק ועי' בהה"מ שם. ואני הייתי רוצה לומר דדעת הרמב"ם כדעת יש חולקין גבי מבוי דפתוח לר"ה דינו ככרמלית לענין זריקה לתוכו ובפתוח לכרמלית יש לו דין רה"י גמור כמו שזכרתי לעיל בריש מכלתין וכך היא דעת הריטב"א ולא תיקשי דהא אכסדרה פתוח לכרמלת ואעפ"כ הזורק מר"ה לתוכה פטור די"ב דשאני בין מבוי פתוח לכרמלית ובין אכסדרה בבקעה שעומדת כולה בכרמלית ונשארה כדמלית ועוד דשאני אכסדרה דרוח רביעית פרוצה לגמרי היא ולא מכשרינן לטלטל בה אלא מטעמא דפי תקרה משא"כ במבוי סתום ויש לו קורה ולא כתב הרמב"ם לדמות אכסדרה למבוי אלא לענין זה דהזורק מר"ה לתוכה פטור. והיינו לדין מבוי סתום ופתוח לר"ה ויש לו קורה שכך דינו לפי שיטתו ז"ל. ועוד יתבאר מזה בפרקים הבאים בס"ד:

היה רחב בתוך חמש עשרה אמה וכו' עושה פס שלשלשה אמות וכל שהוא וכו' ובבבלי ד"י ע"ב גריס להא דאמר רב יהודה מבוי שהוא רחב ט"ו אמה מרחוק שתי אמות ועושה פס שלש אמות. והתוס' שם בד"ה ועושה פס ג' אמות כתבו וצריך לחי אחר דהאי פס לא מהני הואיל ומופלג מן הכותל שלש וכו' ע"ש וגי' דהכא הוה מסייע להו דקאמר וכל שהוא ואותו וכל שהוא נידון משום לחי מיהו אין זה לפי מסקנת הפוסקים אלא דטעמא דהך התירא משום עומד מרובה על הפרוץ הוא והוה כסתום הלכך א"צ לחי וכמו שסתם הרמב"ם בדין זה בפי"ו בהכ"א ע"ש. וכל השקלא וטרי' דהכא דלקמן לפי גי' התוספתא שהיתה לפניהם כמו שהבאתי בפנים אבל לפי שיטת המסקנא דהבבלי מבואר הוא שם דברחב כ' אמות צריך פס באמצע של משך ד' אמות כשיעור משך המבוי וכו' ועיין לקמן בד"ה קורה אחת מהו שתתיר שתי מבואות:

מבוי עקום ומפולש וכו'. פרשתי בפנים כפי' רש"י בזה בדף ו' ע"א בפלוגתא דרב ושמואל דפליגי בהא כדקאמר נמי הכא לקמן רב כר' יוחנן ושמואל כר"ל ופי' הוא ז"ל לדעת רב שעושה הצורת הפתח בעקמומיתו דפילוש שהוא מפולש לחבירו הוי כמפולש לר"ה והתם במבוי עקום כמין ד' מיירי וכדהכא דלקמן היה עשוי כמין כ"י הכא בעשוי כמין חי"ת מיירי וחד דינא אית להו לפי פי' רש"י והסוברים כוותיה כמבואר בטור ובש"ע סי' שס"ד כמו שהחליט הב"י לפי דעת התוס' והרא"ש שקיימו לדינא כפרש"י. מיהו לקישטא דמילתא סוגיא דהכא מתפרשא כפשטה וכפי פר"י שהביא הרא"ש שכתב ולישנא דתורתו כמפולש לא משמע כפירושו דרש"י דמשמע תורת מבוי זה שהוא עקום תורתו כאלו היה מפולש ביושר בלי עקמומית וניתר באחד מהפתחים בצורת הפתח ומצד אחר לחי או קורה ע"כ מדברי ר"י. וכך היא דעת הריטב"א לפרש כפי' ר"י שא"צ תיקון אלא לשני ראשי פילושיו ולא בעקמומיתו והה"מ הביא בפי"ו מה' שבת בה"ג שדעת הרשב"א ז"ל ג"כ הוא שא"צ לעקמומיתו כלום אלא בשני ראשיו וכו' ולא ביאר מה היא לדעת הרמב"ם בענין זה. אלא שלדעתי פשוט הוא דגם דעת הרמב"ם כפי' ר"י הוא שהרי כתב שם היאך מתירין מבוי מפולש עושה לו צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן ומבוי עקום תורתו כמפולש. ואם היה דעתו לפרש כפרש"י לא היה שותק מלבאר שצריך צ"פ בעקמומיתו אלא ודאי בלי ספק שאין כוונתו אלא כשאר מפולש שהתיקון הוא ג"כ בשני ראשיו ולא בעקמומיתו. וכך הוא משמעות לישנא דהכא נותן לחי וקורה מכאן ועושה צורת הפתח מכאן ובשני ראשיו קאמר. והרא"ש אחר שהביא ראיות לפרש"י וכולן נדחין הן יש מהן דחה הוא ז"ל בעצמו לפי גי' ר"ח ז"ל כמו שהובא שם וכך דחה הריטב"א ובההיא דלקמן בדף ח' דההיא מבוי עקום דהוה בסוריא כריך בודיא אותיבו בי' בעקמומיתיה הביא הריטב"א לגי' ר"ח דגריס נמי התם אותיבו ביה בשפתיה. יכתב הרא"ש שם אחר הא דלעיל וז"ל ובירושלמי גרס מבוי שהוא עקום ומפולש וכו'. ומסיק רב כר' יוחנן ושמואל כר"ל ולכאורה כפי' ר"י ומיהו גמרא דידן פליגא אירושלמי. ויש עוד ליישב הירושלמי לפרש"י ז"ל דלא איירי אלא בתיקון אחד מהמבואות תדע מדלא קאמר ר"ל דנותן לחי או קורה מכאן ולחי או קורה מכאן וכו'. מ"מ טוב לפרש בתיקון מבוי אחד כי היכי דלא ליפלוג הירושלמי אגמרא דידן עכ"ל בזה. הוא ז"ל כתב כל זה לפי גי' רש"י ודחק עצמו לפרש דלא לשוויה פלוגתא בין הני תרי תלמודא. ומיהו לפי גי' ר"ח ליכא שום פלוגתא במידי ואדרבה לפי גי' ר"ח בההוא דסוריא ואותיבו בודיא בשפתיה כמו שהביא הריטב"א ז"ל מוכרח הוא כפי' ר"י. והאי הוכחה שכתב תדע מדלא קאמר ר"ל וכו' הוכחה חלושה היא שהרי דרכו של הש"ס הזה לקצר בכל מקום כ"א לרמז הכוונה בקצרה בכל היכולת בתיבה אחת ובלישנא קייטא. ואם כבר אמר ר' יוחנן נותן לחי וקורה מכאן ועושה צורת הפתח מכאן דמתפרש על שני ראשיו מכאן ומכאן תו לא בעי ר"ל דפליג עליה בצורת הפתח בלחוד למינקט בלישניה אלא הכי נותן לחי או קורה ומתיר דממילא משתמע על מכאן ומכאן ואין לנו לדחוק בחנם במה דלא משמע להדיא דהירושלמי פליג. אלא דתרוייהו תלמודי אית להו לר' יוחנן ולרב דקאי כוותיה שהתיקון הוא בשני ראשיו ולא בעקמומיתו. ומעתה שהראיות שהביא הרא"ש דחויין הן לפי' גי' ר"ח לא נשאר לנו לבאר כ"א לאיזה ראיה והוכחה אחת שכתבו התוס' שם בד"ה רב אמר תורתו כמפולש וכו' וכפירושו דרש"י משמע מדקאמר בסמוך אי ביותר מעשר בהא לימא שמואל תורתו כסתום. משמע דלרב אתי שפיר דאי תורתו כמפולש קאי אפתחים דהיינו שצריך לעשות צורת הפתח באחת הפתחים ובשני לחי ולא בעקמומיתו א"כ לרב נמי קשה דאיך יועיל לחי מצד אחד או אפילו צורת הפתח ביותר מעשר הא אית ליה לרב אע"פ שיש לו צורת הפתח צריך למעט. אבל אי אעקמומיתו קאי כדפי' רש"י אתי שפיר לרב דסגי בצורת הפתח אפי' ביותר מעשר הואיל ופתחי המבוי הפתוחים לר"ה לא הוי יותר מעשר וכו'. ועל זה אומר אני דמלבד שהוכחה זו כבר דחויה הוא בהג"ה מ"י ת"י. דאין הכי נמי דהוה מצי פריך נמי לרב אלא דמקשה אליבא דשמואל טפי בפשיטות. אלא דיש להוסיף עוד ולדחות הוכחה זו שהרי כעין אותה קושיא בעצמה מקשה הש"ס הכא לקמן (ורצוני לומר להכריח אליבא דרב דאפי' בעשר הויא פירצה ומשמעתתא דרב גופיה וזה מבואר הוא דדין עשר כלמטה. והיינו דמעשר עד ארבעה שהוא מקום חשוב חדא דינא אית להו כדכתבו התו' לעיל) גבי הא דמייתי פלוגתא דר' ירמיה וחברייא אליבא דרב כעין דפליגו רב חנא בר רבא ורב הונא התם אליבא דרב דמר קאמר בשמיה מבוי שנפרץ מצידו בעשר מראשו בד' ורב הונא אמר אחד זה ואחד זה בד' וכו' ומקשה הכא להאי דקאמר מן הצד יותר מעשר דווקא הוא דהוה פירצה לא כן סברנן מימר רב כר' יוחנן וכדפרישית בפנים דהיכי מצית אמרת הכי דא"כ במבוי עקו' דס"ל כר' יוחנן דמתירו בצורת הפתח ולדידך ע"כ כשהעקמומי' והיא הפרצה מן הצד יותר מעשר הוא וה"ד דא"כ גם הפתחים שלו יותר מעשר הוו והא לרב לא מהני צורת הפתח ביותר מעשר ומשני ר' יוסי בר בון דלא היא דכי קאמר רב במבוי עקום היינו כשאין לא בעקמומית ולא בפתחיו כ"א עשר דוקא וכ"ת דא"כ הואיל דאינו מפולש בשוה ולהדיא כמבוי מפולש ממש אמאי מחמיר רב בי' להצריכו להיתר צ"ה היינו טעמא כדי לעשות כל הרשות שמכאן ומכאן כאחת שלא יהא נראה כשני מבואות וכמבואר בפנים. ולענין שאם רוצין לערב עירוב א' לכולן שיכולין לעשות כן משא"כ בלא צה"פ אפי' אם היה להן לחי מכאן ולחי מכאן כשני מבואות הן נראין. ולפ"ז נוכל לדחות גם להוכחה דהתוס' בזה דלעולם רב לא קאמר אלא לתקן בשני ראשיו ולא משום דהעקמומית כפירצה היא דהא ליתא דהא ע"כ לא מיירי אלא בעשר וכן פתחיו אינם אלא כעשר אלא דטעמא דקאמר עושה צה"פ מכאן כדי לעשות הרשות אחת היא כדקאמר הכא. והשתא לא מצי הש"ס דהתם להכריח מידי מרב גופא כרב הונא דמצנן למידחי ולומר דהא דמצריך רב צה"פ לא מטעמא דפירצה נגע בה דפירצה שאינה ביותר מעשר לאו פירצה היא ודלא כרב הונא אלא מטעמא דאמרן. הלכך מכריח מהא דשמואל במאי עסקינן וכו' אלא בעשר וכלומר והשתא מדקאמר שמואל תורתו כסתום והיינו דהעקמומית שלו עושה אותו כסתום ועלה קאמר רב תורתו כמפולש משמע דה"ק אותה הסתימה דמשוית לה להעקמומית לא כן הוא אלא שאני אומר תורתו של מבוי זה כמפולש להדיא מחמת העקמומית שלו וא"כ משמע דכפירצה משוי ליה רב ומכריח שפיר אלמא פירצה מן הצד בד' שהוא כדין עשר כמבואר. ומשני שאני התם דבקעי בה רבים ואה"נ דהוי מצי לשנויי דלאו מטעמא דפירצה מן הצד נגע בה רב שמצריך לאותו מבוי צה"פ אלא כדי לעשות רשות אחת אלא דעדיפא מינה משני דהואיל ובקעי בה רבים הוי כמפולש להדיא וצריך תיקון מדינא כשאר מבוי מפולש. באופן דיש לדחות לפי סברא דהאי ש"ס גם להוכחת התוס' וכדאמרן. ולמדין אנו מיהת דשיטתא דהאי ש"ס נראה להדיא כפי' ר"י בהא דרב וכדמוכח ג"כ להדיא דדעת הרמב"ם נמי כשיטה דהאי ש"ס וכדעת הרשב"א והריטב"א. והואיל וכך הוא די לנו במה שהחמיר הב"י וקבע בש"ע כדעת הרא"ש והתוס' לפי פרש"י ולא להוסיף עוד בחומרא יתירה כמ"ש הט"ז שם דגם מבואות שלנו צריכין תיקון בהעקמומית וסיים כנ"ל בעיקר הדין ומאן דחזי לכל הני רברבתא יבין דאין עיקר הדין כך ולא להוסיף חומרא על חומרא ודי בזה:

על דעתיה דר"ל בקשו לעשות להם תקנה וכו'. כדפרישית דעל עירוב לכל מבוי ומבוי בפ"ע קאמר והשאלה אם אלו וכו' כמבואר בפנים. והא דמדייק הש"ס לדעתיה דר"ל בדוקא משום דלר' יוחנן לא שייכא הך בעיא בהך תקנתא דהא קאמר הכא לקמן דעיקר טעמיה דר' יוחנן דצריך צורת הפתח באחד מראשיו כדי לעשות כל הרשות כאחת והיינו שיהיו יכולין כולן לערב עירוב אחד ולהתיר את כל בני המבוי שמכאן ומכאן לטלטל בכל שני צדדי המבואות וא"כ מהיכי תיתי יבקשו תקנה זו ולר"ל אורחא דמילתא היא כך דמכיון דס"ל כשמואל דהעקמומית כסתימה היא בין אלו צדדי המבואות ומסתמא מבקשין תקנה זו שלא יאסרו זה על זה כדמסיק הכא ואה"נ דאף לרב ולר' יוחנן אם ערבו אלו לעצמן ואלו לעצמן דינא הכי והר"ר יונתן מעצמו כתב כן והביאו הב"י סי' שס"ד וכתב עליו ולפי מ"ש סי' שס"ח דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה אין אוסרין זע"ז אפי' עוברין דרך שם בשבת והמ"א הביא ראיה מדברי התוס' דצ"ט לסברת הר"ר יונתן ולחלק בין מבוי לחצר ע"ש ובהדיא קאמר הכא בפשיטות ולא נמצאו שתי רשויות משתמשות ברשות האסורה להן משום דגלי דעתייהו דסליקו נפשייהו זה מזה:

מה טעמא דר"מ וכו'. עי' לקמן ריש פרק הדר מה שיתבאר מזה בס"ד:

מבוי שנפרץ מכנגדו וכו'. היינו מראשו כדפרישית בלשון הב' ומענין קושיא ופירוקא דהכא בהא דרב כבר נתבאר לעיל ד"ה מבוי עקום ומפולש. והיוצא מזה לדחות הוכחת התוס' לפרש"י ונתקיים פר"י וע"ש היטב הדק. ובדין מבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו דלקמיה והיינו דרב אמי ורב אסי דהתם בדף ה' אבל לא איתמר בהא כדהכא אלא דגריס שם אם יש שם פס ד' מותר בפירצה עד עשר וכו' ופירשתי כאן לפי גירסת הספר והנכון לומר שנתחלפה הגי' כמו שנמצא בכמה וכמה מקומות וכצ"ל אם יש שם עומד ארבעה לא צריך קורה ואי לא צריך ופריך מה בינו למבוי שיש לו שני פתחים וכו' ואמאי אמרת דאם לא נשתייר עומד ארבעה צריך קורה אחרת על הפירצה להתירה ומשני רב נחמן בר יעקב שאני מבוי שיש לו שני פתחים שאין דרך בני אדם וכו' אלא שרגילין ליכנס ולצאת בפתח הגדול דלא שבקי פיתחא רבה ועיילי בפיתחא זוטא והלכך די בקורה על פתח הגדול אבל הכא בפירצה מכיון שהיא כלפי ראשו דרך בני אדם ליכנס בזה ולצאת בהפירצה משום דקא ממעטי בהילוכא והלכך אם לא נשתייר עומד ד' צריך קורה אחרת על הפירצה משום שנתבטל הקורה שעל הפתח מחמת שרגילין לצאת בהפירצה למעט בהילוך. ולפי הך פירושא דהא דרב נחמן בניחותא היא הויא האי שינויא כעין דמשני בבבלי ד"י ע"ב גבי הא דקאמר חזקה אין אדם מניח פתח גדול וכו' ומ"ש מדר' אמי ודר' אסי התם קא ממעט בהלוכא הכא לא קא ממעט בהלוכא:

קורה אחת מהו שתתיר שני מבואות וכו'. הרא"ש ז"ל מביא לזה על הא דאמרי' התם בדף י' מבוי שהוא רחב עשרים אמה אמר שמואל משמיה דלוי עושה פס גבוה עשרה במשך ארבע אמות ומעמידו לארכו של מבוי באמצע. וכתב בשם הראב"ד ז"ל וצריך שתהא הקורה נוגעת באותו פס או בתוך ג' דבעי קורה ע"ג מבוי. וכיוצא מזה מצאתי בירושלמי קורה אחת מהו שתתיר שני מבואות וכו' עד מ"ד מותר בניתנין למטה מג' בכותלי המבוי עכ"ל. ואם נפרש להאי שני מבואות דקאמר הכא בענין הזה שנתן הפס באמצע וחילקו דהוו להו כשני מבואות קשיא מאי קא מיבעי ליה הא בהדיא קתני בתוספתא ריש פ"א הרחב מעשר אמות מעמיד פס באמצע ונותן קורה על אחד מהן ודיו. ומייתי הכא להאי תוספתא לעיל אלא דגריס פס של ד' טפחים כמו שזכרתי מזה לעיל בד"ה היה רחב בתוך חמש עשרה אמה וכו' ועוד הא בהדיא מסיק הכא לעיל דמבוי שיש לו שני פתחים נותן קורה על אחד מהן ומתיר וה"ז כמבוי שיש לו שני פתחים ואפשר דהרא"ש לאו דוקא קאמר לפרש לשני מבואות דהכא היינו שחילקו להמבוי בפס ועשאו כעין שני מבואות אלא שמביא ראיה מכאן דצריך שתהיה הקורה סמוכה להפס בתוך ג' כעין דאמרי' הכא גבי שני מבואות וה"ה להא דהתם שהרי עכשיו כשני מבואות הן. והרמב"ם ז"ל סתם דעתו בענין זה שכתב בפי"ז בהלכה כ"א מבוי שהוא רחב כ' אמה עושה פס גבוה במשך ד' אמות שהוא שיעור משך המבוי ומעמידו באמצע ונמצא כשני מבואות שיש בפתח כל אחד מהן י' אמות. ולא ביאר אם צריך תיקון לכל א' וא' בפ"ע אלא שנראה שדעתו דלכל א' וא' צריך תיקון או בלחי או בקורה וסמך עצמו על הא דמבואר לעיל בתיקון המבוי והרי כאן כשני מבואות ומ"מ נלמד האי דינא מהא דהכא שאם הקורה נתונה על הפס בסמוך לג' דיו. ומיהו לענין פירושא מתפרשא כמבואר בפנים כדמוכרח מהא דאמרן:

חצר במה היא ניתרת וכו' הוי דהוא אמר בשם ר' יוחנן פס וכל שהוא מכאן וכו' כלומר פס של כל שהוא מכאן ומכאן והכי נמי מסיק לה בבבלי פרקין די"ב מרוח אחת בארבעה משתי רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן. והתם גריס איפכא בפלוגתא דתנאי בברייתא חצר ניתרת בפס אחד רבי אומר בשני פסין והאי דאבתרא מבואר הוא:

מבואות המפולשין לים כמפולשות לבקעה. שאין הים נחשב כמחיצה דחיישי' שמא יעלה הים שירטון ותתבטל המחיצה ופשוט הוא דמיירי שאין גדודי היבשה סביב גבוהין עשרה דאי גבוהין עשרה הוו מחיצה בלא הים כדאמר הכא לעיל דאפי' גדר המתלקט עשרה מתוך ד' אמות הוי מחיצה ומיהו בשיטת הבבלי בדין חששא שמא יעלה הים שירטון איכא תרי נוסחאות שונות בהאי דאמימר בדף ח' דרש"י ז"ל גריס מרימר פסיק לה לסורא באוזלי אמר חיישינן שמא יעלה הים שירטון ופי' באזלי ברשתות ובמכמרות שלא רצה לסמוך על מחיצת הים. וגי' ר"ח והרמב"ם הביא הה"מ פי"ז בה"ה אמר לא חיישי' שמא יעלה הים שירטון ולפי גירסתם פי' הה"מ באוזלי שהיה עושה הרשתות לצד אחר למחיצה. ולפ"ז לא היה שייך האי אמר וכו' דאבתרה דמשמע דאאוזלי קאי והרי הן מצד אחר היו. ובריטב"א ראיתי שכתב דלמאן דגרסי לא חיישי' גרסי פסק לסורא כי אולי אמר לא חיישי' וכו' כלומר שסמך על מחיצת המים כי אזלי. והרב הב"י בדיני מבוי נמשך ברוב המקומות אחר דברי הרא"ש והטור להחמיר ונגד הרמב"ם וכאן קבע בש"ע סי' שס"ג כהרמב"ם. ואם דדברי דהאי ש"ס מסייעין לגי' רש"י ולהרא"ש והטור להחמיר. והאי והן שקקה דר' חנין מלתא אחריתא היא וכמבואר בפנים:

אמר ליה דתניתיה ואודעי' דלית כן. ובבבלי די"א גריס בהא דרב א"ל אתנייהו צריך למעט. ונראה דטעמא דרב לפי גי' דהכא שלא רצה לשנות הנוסחא דהמתני' בגירסא לבנו משום הא דקאמר הכא לקמן רבנן דהכא כדעתוי וכו' וא"כ מלבד דלנוסחא דרב הנ"מ בדין רחב מי' אמות דלעולם צריך למעט לדידיה איכא עוד נ"מ בצורת הפתח גופיה בעלמא דלדידיה ס"ל דסגי בקנה מכאן ומכאן ובגמי על גביהון ולרבנן דהכא צריך ציר ובן ציר כלומר היכר ציר עכ"פ והלכך לא רצה לשנות הנוסחא דמתני' וללמד לבנו שאם ישנה לו כך אע"פ שיש לו צורת הפתח צריך למעט יסבור דלעולם הדין כך ואפי' בצורת הפתח שיש בו היכר ציר. ובאמת רב גופיה לא פליג אלא בצורת הפתח בלא היכר ציר ומודה הוא בדאיכא היכר ציר דמהני וא"צ למעט כדמשמע מדקאמר הש"ס רבנן דתמן כדעתון וכו' והיינו רב שהיה בבבל ודסבירא להו כוותי' שא"צ היכר ציר בעלמא ולפיכך א"ל דתשנה עמו כנוסחא דמתני' והודיעו שאין הדין כן בצה"פ בקנה וכו' בלא היכר ציר כ"א דוקא בדאיכא היכר ציר ושלא יטעה בלישנא דמתני' דסתמא קתני צורת הפתח. ודע דרבנן דהכא היינו ר"ל בשם ר' ינאי דקאמר שם צה"פ צריכה היכר ציר אבל רבנן דתמן לא ס"ל הכי והיינו דקאמר שם אשכחינהו רב אחא בריה דרב אויא לתלמידי דרב אשי אמר להו אמר מר מידי בצה"פ אמרו לי' לא אמר ולא כלום. כלומר שלא אמר כלום להחמיר אלא אפי' קנה מכאן וכו' סגי כהאי ברייתא דאבתרי' ולא צריך היכר ציר:

ולא דא היא קדמייתא אמר ר' בא ע"י דלת הוא ננעל. יש לפרש דה"ק דאי מדר' הושעיא דלעיל ה"א דננעלים דקאמר היינו שצריכין להיות ננעלים בדוקא הלכך קמ"ל הכא ע"י דלת הוא ננעל כלומר דבאיכא דלת כבר ראוי הוא להיות ננעל ולא בעינן ננעל ממש וה"ז סיעתא לפסק הרמב"ם בפי"ז בה"ו שפסק שא"צ לנעול ממש אלא שיהו ראויות לנעול וכהאי דרב נחמן באבולי דנהרדעי בדף ו' התם ואין להאריך בזה:

יתידות היוצאות מכותלי המבוי וכו'. בדין יתידות נתבאר למעלה בד"ה הדא דתימר בגבוהין שלשה למעלה מכותלי מבוי וכו' ובדין מעמידי קורה פליגי נמי התם בדף י"ד רבה בר רב הונא ורב חסדא ופסק הרמב"ם שם בהלכה י"ג כרב חסדא שצריכין שיהו בריאין לקבל קורה ואריח:

רבי זעירא אמר שמואל וכו'. הך דרבי זעירא פליגא על הא דלעיל דקאמר דשמע מר' יסא בשם ר' יוחנן דתחת הקורה ובין הלחיים נידון כאסקופה וכדמסיק כאסקופה המותרת וכן מסקנת הרוב גדולי הפוסקים כרבא בדף ט' דתחת הקורה ובין הלחיים מותר בפתוח לרשות הרבים. ובפתוח לכרמלית אסור דמצא מין את מינו וניער ועי' במה שישב הרא"ש ז"ל לקושי' הר"ז הלוי בעל המאור ז"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף