מראה הפנים/ברכות/א/א

מראה הפנים ברכות א א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מאימתי קורין את שמע בערבין. כך היא הנוסחא האמיתית וכך היא גי' הרי"ף שנמשך בכל מקום אחר נוסחת הירושלמי שהיא נוסחא הראשונה כאשר קבלו מרבי וכך העתיק הרא"ש. ויש טעם לזה ובנו"ן פשוטה. וזהו אמרם תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך ולפיכך פתח בערבין ברישא וביאור דבר הזה אין כאן מקומו:

משעה שהכהנים נכנסין. בבבלי פריך לתני משעת צאת הכוכבים מלתא אגב אורחא קמ"ל וכו' כדתניא ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו וכו'. וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש והאי וטהר טהר יומא דילמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא. שיאור השמש ביום השמיני ויטהר איש עצמו בהבאת קרבנותיו ואחר יאכל. אמר רבה בר רב שילא א"כ לימא קרא ויטהר מאי וטהר טהר יומא. זהו גי' רש"י ז"ל והתוס' והקשו על פירושו חדא דאם מיירי בזריחה הוה לי' למיכתב וזרח השמש ועוד דבסמוך קמיבעי ליה האי ובא השמש אי ביאת אורו הוא וכו' ופשיט מברייתא סימן לדבר צאת הכוכבים תיפשוט ליה ממתני' העריב שמשו אוכל בתרומה ולפיכך פירשו דה"ק וממאי דהאי ובא השמש ביאת שמש הוא ממש ומאי וטהר טהר יומא דהיינו צאת הכוכבים דילמא ביאת אורו הוא דהיינו תחלתה של שקיעת החמה והוא תחלת הכנסתו ברקיע ועדיין יש שהות ביום חמש מילין עד צאת הכוכבים ומאי וטהר טהר גברא וכו' עכ"ד. וכך הוא פירושו של בעל המאור והרשב"א ז"ל בכוונת עיקר הקושיא אלא שגירסתם הוא בהפך דגרסי כגי' הגאונים ז"ל וממאי דהאי ובא השמש ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר יומא כלומר שהוא שעת צאת הכוכבים דילמא ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר גברא כלומר שהוא טהור לאכול בתרומה משעת שקיעת החמה. ואמאי דאמרי' לעיל הא קמ"ל דכהנים אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים קא מהדר וכלומר דהיא גופה קשיא מנא לך דלא אכלי עד צאת הכוכבים משום דקא דרשת ובא השמש ביאת אורו שנסתלק אורו לגמרי והיינו סוף השקיעה ומאי וטהר טהר יומא שנטהר היום לגמרי מהשמש דילמא ביאת שמשו הוא וזהו תחלת שקיעה ומאי וטהר טהר גברא כלומר שטבל והעריב עליו השמש והיינו דלא פשטוהו במערבא אלא מברייתא דקתני בהדיא סימן לדבר צאת הכוכבים עכ"ל. ונראה דנ"מ גדולה לדינא איכא בין פי' רש"י ז"ל ובין פי' הגאונים והתוס' וזה למאי דמשני רבה בר רב שילא א"כ לימא קרא ויטהר מאי וטהר טהר יומא והשתא לפי' הגאונים והתוס' הורה לנו הכתוב דלא מיקרי הערב שמש אלא מסוף השקיעה ולא נטעה לומר דתחילת שקיעה עושה הערב שמש מדלא כתב ויטהר ואלו לפירש"י אכתי לא ידעינן דאיכא למימר דעד כאן לא שמעינן אלא דכפרתו של יום המחרת אינו מעכבתו מלאכול בתרומה מדלא כתיב ויטהר ומ"מ אכתי איכא לספוקי דילמא תחילת שקיעה הוא דעושה הערב שמש ולפ"ז אין הכהנים יכולין לטבול אחר תחלת שקיעה דהא מספקא לן שמא כבר הוא אחר הערב שמש אבל לפי' הגאונים והתוס' שפיר יכולין הן לטבול אפי' אחר תחילת שקיעה דלדידהו אכתי יממא הוי וסוף השקיעה הוא עושה להן הערב שמש כדמוכרח מהכתוב מדלא כתיב ויטהר. ויצטרך לנו ביאור זה לקמן אי"ה. ובהכי ניחא נמי הא דקאמר התם במערבא הא דרבה בר רב שילא לא שמיע להו ובעו לה מיבעיא האי ובא השמש וכו' והדר פשטו להו מברייתא וכו'. דלכאורה איכא למידק מאי אשמעינן סוגיא דהש"ס בהא דקאמר במערבא לא שמיע להו ועוד מ"ט דבני מערבא דלא דרשי כדרבה בר רב שילא. ולמאי שנתבאר לפי שיטת הגאונים ופירושם ניחא נמי הא דאלו למאי דמסיק רבה בר רב שילא לפירושם א"כ שמעינן בהדיא מהכתוב דסוף השקיעה הוא דעושה הערב שמש ולא קודם ובאמת האי גופה ספוקי מספקא להו לבני מערבא אם זה נלמוד בהדיא מהכתוב שבתורה או לא ופלוגתא דתנאי היא לקמן בהאי תלמודא כמו שיתבאר והיינו דקאמר לא שמיע להו כלומר דלא סבירא להו למיפשט מהיכא דפשיט רבה בר רב שילא ודיוקא דיטהר לא משמע להו למידק הכי ומברייתא הוא דפשטוהו ואפ"ה איכא לספוקי בענינים הרבה מה הוא הערב שמש מן התורה דמהתם לא שמעינן בהדיא דסוף השקיעה דוקא הוא דעושה הערב שמש לכל מילי והך קרא דמייתי בברייתא זכר לדבר בעלמא הוא ועיין עוד לקמן מזה בד"ה תני כל זמן שפני מזרח מאדימות זהו יום:

ותני עלה קרובים דבריהם להיות שוין. למאי דמסיק הכא לפרש באילן כופרנייא דקיקייא א"כ זמן שדרך בני אדם נכנסין וכו' קודם הוא לשעה שהכהנים אוכלין בתרומתן ומשמע שמבעוד יום היא כדקאמר דאורחיהון מסתלקא עד דהוא יממא ואף למאי דפירשתי בפנים דעל סילוק ממלאכתן קאי מ"מ אפשר לומר דגם התחלת סעודתן עדיין בעוד יום הוא ולפ"ז לכאורה הוה קשיא על הא דקאמר התם קשיא דר"מ אדר"מ תרי תנאי ואליבא דר"מ מאי דוחקי' לאוקמי כתנאי לימא דכהנים טובלין ובני אדם נכנסין חד שיעורא הוא דהא אכתי יממא הוי כדמשמע הכא. והתוס' שם כתבו לתרץ זה דא"כ ר"מ היינו ר' אחא לפירש"י בלישנא בתרא דרוב בני אדם נכנסין להסב היינו בשבתות ומיהו האי לישנא קשיא דהא כיון דמסקינן דשיעורא דעני לחוד ושיעורא דכהן לחוד א"כ הדרינן למאי דקאמר מעיקרא דעני ובני אדם חד שיעורא הוא והשתא לפירש"י בלישנא בתרא קשה דר' אחא היינו ר' חנינא וכ"כ הרשב"א ז"ל להכריע מכח קושיא זו כלישנא קמא דרש"י דר' אחא בימות החול קאמר. ועל כרחין דאתינן לתירוצא בתרא דהתוס' דלא מסתברא לי' למימר דבני אדם ממהרין כל כך בערב שבת כמו בזמן שכהנים טובלין דהיינו מבעוד יום קודם הערב שמש. ואיכא למידק דהא מהכא משמע דמסתברא למימר הכי. ונהי דהא אפשר לתרץ דהש"ס הבבלי לא ניחא ליה לאוקמי כדאוקי הכא ומשום דמשעה שבני אדם נכנסין משמע רוב בני אדם ולא באילן כופרנייא דקיקייא דוקא אלא דמ"מ על תירוץ הזה דהתוס' גופי' אכתי איכא למידק דהא ר"מ כר' יוסי ס"ל דבין השמשות כהרף עין הוא כמו דהשיב לר' יהודה וא"כ זמן שכהנים טובלין אינו כ"כ מבעוד יום דהא בבין השמשות דר' יהודה טובלין הן לר' יוסי וכדפירש"י ז"ל שהוא סמוך לחשיכה ואפילו בסוף בין השמשות דר' יהודה דהא בין השמשות דר' יוסי לבתר דשלים דר' יהודה הוא והכי מסיק אליבא דר' יוסי בפ"ב דשבת וא"כ אמאי לא מיסתברא למימר דכהנים טובלין ובני אדם נכנסין בע"ש חד שיעורא הוא. ובחידושי הרשב"א ז"ל מצאתי שתירץ לקושית התוס' בענין אחר דלמאי דמסקינן דשיעורא דעני לחוד ודכהן לחוד וא"כ הדרינן להא דמעיקרא דעני ובני אדם חד שיעורא הוא והשתא אי איתא דכהנים טובלין ובני אדם בע"ש חד שיעורא הוא א"כ עני ובני אדם בע"ש וכהנים טובלין חד שיעורא והוה ליה ר"מ דהאי ברייתא כר' חנינא ועוד דא"א לומר כן דהא אסיקנא דעני מאוחר מדר' יהושע ושיעורא דר"מ הא קדים לר' יהושע עכ"ל ואם נאמר דשיטה דהאי תלמודא נמי ס"ל הכי דעני ובני אדם חד שיעורא ומאוחר מכהן נוכל לפרש הא דקאמר קרובין דבריהן להיות שוין היינו נמי שיעורא דבני אדם מאיחר הוא קצת משיעורא דכהן:

הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. כתב הרשב"א ז"ל דהרבה מן הגאונים ז"ל פסקו כן והסכימו לדעת רש"י ז"ל ופירושו בהא דירושלמי ובעל המאור ז"ל הסכים לדעת ר"ת בתוס' ובפירושא דיליה להא דקאמר כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת ועיין לקמן הל"ד ד"ה ר' יוסי ור' אחא נפקין לתעניתא שם יתבאר מזה בס"ד:

ודלא כר' יוחנן דאמר וכו'. והרי"ף והרמב"ם ז"ל פסקו הילכתא כר' יוחנן ובענין פירושא דמילתי' דר' יוחנן עיין לקמן הל"ב ד"ה רבי יוחנן כדעתיה:

הדא אמרה ספק קרא ספק לא קרא צריך לקרות. כרבי אלעזר בבבלי פ"ג דף כא ופסקו כל הפוסקים כוותיה ומטעמא דק"ש מדאורייתא וכ"כ הרי"ף ז"ל. ולית הלכתא כשמואל דאמר ק"ש מדרבנן דקי"ל ק"ש מדאורייתא. ומשמע לדעתו דכל הפרשיות של ק"ש מדאוריייתא הן וכן נראה מסתימת דברי הרמב"ם ז"ל בדין זה בפ"ב דהלכות ק"ש אלא דלענין כוונת הלב לא הצריך שם כ"א דוקא בפסוק ראשון לענין שאף בדיעבד לא יצא אם לא כיון לבו וע"ש. וכ"כ בעל תמת ישרים סי' י"ג. ובשאלתות דרב אחאי גאון פ' יתרו כתב דטעמיה דר' אלעזר דאמר חוזר וקורא משום כבוד מלכות שמים הוא. ולדעתו ז"ל לא פליג ר"א אדשמואל בהא דקאמר ק"ש דרבנן:

רבי יוסי בר' בון בעי אין תימר שנים ספק וכו'. בבבלי פ"ב דשבת דף לה קאמר בפשיטות א"ר יוסי בר' זבידא העושה מלאכה בשני בין השמשות חייב חטאת ממה נפשך. והכא דקא מיבעיא לי' לר' יוסי בר' בון משום דבמזיד איירי כדקאמר והתרו בו ומספקא ליה למ"ד התראת ספק לאו שמה התראה ופשיט ליה דהואיל וממ"נ מיחייב לאו התראת ספק הוי ומיהו בעיא שניה קשה דהא כי איפשיט לי' דממ"נ איכא תיובא א"כ מאי קא מיבעיא ליה עוד לענין צירוף חצי שיעור דהיינו הך ובהי דינא ספוקי מספקא ליה והנראה דהא ודאי הך בעיא שנייה בשוגג הוא דמיירי דאלו במזיד לא שייך צירוף שהרי צריך התראה ועל כחצי שיעור לא מתרינן ביה. וע"כ דבשוגג הוא ובהעלם אחד הוא דשייך צירוף ולפ"ז נוכל לומר דהא הוא דמספקא ליה אם נאמר דהשהות שבינתיים הוה ליה כידיעה ומחלקן לשתי העלמות ותו לא מצטרפי וזהו סברת רש"י ז"ל בסוף פ' הבונה גבי פלוגתא דר"ג ורבנן בכותב ב' אותיות א' בשחרית וא' בין הערבים. והתוס' שם הקשו על פירש"י חדא דהוי ליה לפרש שיעור שהות ועוד דהאמר לעיל כתב אות א' בציפורי ואות א' בטבריא חייב אע"ג דמסתמא יש שהות כדי לידע ולפיכך פירשו דמיירי שידע בינתים ושחרית וערבית נקט לרבותא אליבא דר"ג דאע"ג דיש עם הידיעה הפסק ושהות גדול בנתיים מיחייב וכך הוא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' שגגות הל' ח' דדוקא ידיעה שבנתיים מחלקן לב' העלמות ל כמים דקי"ל כוותייהו והשתא הבעל הבעיא היה סבור דאפשר הואיל ואיכא שהות בנתיים תו לא מצטרפי ופשיט לי' דכיון דלא הוי לי' ידיעה ממש מצטרפי וכדעת התוס' והרמב"ם. ומיהו אכתי איכא למידק דמאי שנא דנקט הבעיא בכה"ג בדעביד בתרי בין השמשות כחצי שיעור ובשחרית כחצי שיעור והוה מצי למינקט הבעיא בעלמא אליבא דחכמים דקי"ל הכי דיש ידיעה לחצי שיעור אי ידיעה ממש בעינן או אפי' שהות שבינתיים הוי לי' כידיעה. לכך נראה לפרש דהכא נמי מיירי שהיתה לו ידיעה בינתיים ואף דאינו מפורש בהדיא הכי יש ראיה לזה מדברי התוס' בעצמן דמוקמי למתני' דהתם שהיתה לו ידיעה בינתיים ואע"ג דבמתני' סתמא הוא דנקט. וספיקא דהוי מספקא לי' לבעל הבעיא הכי הוא דמפרשינן. למאי דגרסינן בפ"ד דכריתות דף יח בברייתא אכל ספק חלב ונודע לו ספק חלב ונודע לו רבי אומר אומר אני כשם שמביא חטאת על כל אחת ואחת כך מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת. ופליגי אמוראי התם בפירושא דמילתי' דרבי אי אמרינן ידיעות ספק מחלקות לחטאות או לא. ופסק הרמב"ם ז"ל בסוף פ' הנזכר כרבי בענין אשם תלוי וכר' יוחנן אליבא דר' בענין חטאת דאין ספק ידיעה כידיעה. ומזה יצא לנו לידון בדין חדש וזהו בדין צירוף דחצי שיעור דתליא נמי בהך פלוגתא. ונאמר דבודאי להאי מ"ד דס"ל דאין ידיעות ספק מחלקות לחטאות תו לית לן לספוקי בספק ידיעה דחצי שיעור לענין צירוף דנלמד במכ"ש דמה התם דלחומרא הוא לא אמרינן דידיעת ספק שבנתיים הוי כידיעה לחלק ולחיבו שתי חטאות א"כ פשיטא דלא הוי ספק ידיעה כידיעה בכחצי שיעור ולקולא דנימא דלא ליצטרפו אלא ודאי מיצטרפי דכהעלם אחד הוא ומיחייב כי קא מיבעיא לן להאי מ"ד דס"ל ידיעות ספק מחלקות לחטאות מי נימא דלחומרא הוא דעשו ספק ידיעה כידיעה אבל לקולא כגון בספק ידיעה דחצי שיעור לא הוי כידיעה דלא ליצטרפו או דילמא לא שנא. והשתא האי ספיקא הוא דמספקא ליה לבעל הבעיא דהכא והלכך הוא דבעי הכי בדעביד בכחצי שיעור בתרי בין השמשות וחד כחצי שיעור בשחרית. ובענין אחר לא מצי למינקט הבעיא דבלאו הכי לא הוי שייך צירוף כלל דליכא כ"א חד בין השמשות או של ע"ש או של מוצ"ש מכיון דאין כאן ממ"נ וזה מבואר ומיבעיא ליה להאי מ"ד דידיעות ספק מחלקות לחטאות הכא מאי כיון דידיעת ספק הוא דכל בין השמשות ספק הוא מי אמרינן דהוי כידיעה וקי"ל דיש ידיעה לחצי שיעור ולא מיצטרפי או דילמא לחומרא הוא דאמרינן ספק ידיעה כידיעה לקולא לא אמרינן וכיון דהכא ממ"נ איכא צירופא מיחייב והלכך נמי לא מיבעיא ליה בחצי שיעור בבין השמשות ע"ש וחצי שיעור בבין השמשות מוצ"ש דבכה"ג נמי אין כאן ממ"נ לענין צירוף וכל היכא דליכא צירוף ממ"נ לא מיבעיא לן מידי דודאי בכה"ג להאי מ"ד דס"ל ידיעות ספק מחלקות א"כ בין לחומרא ובין לקולא אמרינן הכי ותו לא מצטרפי הני תרי בין השמשות לכשיעור ובדאיכא צירוף ממ"נ הוא דקא מיבעיא לן הכי כדאמרן ומשום דבשל שחרית ליכא ספיקא א"כ זיל הכא איכא שיעורא בצירוף וזיל הכא איכא שיעורא בצירוף ופשיט ליה הש"ס אליבא דהלכתא דמכיון דקי"ל גם בהאי דינא כמ"ד אין ידיעות ספק מחלקות לחטאות א"כ מכ"ש הכא דלא הוי ספק ידיעה כידיעה והואיל דממ"נ איכא צירופא מיחייב. והך פירושא הוי כמו חדא מגו חדא לענין הבעיא ולענין הפשיטות. כך נראה לי בזה. ובהא דהש"ס דהכא קאמר אף במזיד בחלוקה הראשונה והתם לא קאמר אלא בשוגג וכן הרמב"ם ז"ל לא העתיק בפ"ה מהל' שבת כ"א דין דשוגג עיין במס' שבועות פ"ג הל"ז ד"ה שבועה שאוכל ככר זה היום וכו' שם בארתי מדין ספק התראה לכל השיטות ושם תמצא מבואר הכל:

ובלחוד דיתחמון תלתא כוכבין בר מן הדא כוכבתא. כפי הגי' זו אשר לפנינו כך הביא הרשב"א ז"ל בחדושיו בפרקין ולא פי' כלום. ובהגהות מיימוני פ"ה מהל' שבת גריס ובלבד שיתחמו תלת כוכבין כמין חד כוכבא וכך היא גי' הר"ן ז"ל פ' במה מדליקין וכתב שם דעד שעה זו הוא תוספת לחול על הקדש במ"ש עד שיהו ג' כוכבים רצופין במקום אחד היו מפוזרין אסור בעשיית מלאכה משום תוספת. והביא הב"י בה"ש סי' רצ"ג וחומרא יתירה היא:

תני כל זמן שפני מזרח מאדימות זהו יום. זהו כדעת רב יוסף אליבא דר' יהודה בבבלי פ' במה מדליקין דף ל"ד ודעת רבה שם לפרש אליבא דר' יהודה דמשתשקע החמה מתחיל בין השמשות וכל זמן שפני מזרח מאדימין והכסיף התחתון ולא העליון נמי בכלל עד הכסיף העליון והשוה לתחתון דאז הוא לילה ומפרש התם דלרבה שיעור בין השמשות תלתא ריבעי מילא ולרב יוסף שיעור בין השמשות תרי תילתי מילא ואיכא בינייהו פלגי דדנקא שהוא אחד מי"ב במיל. ור' נחמיה קאמר התם בברייתא דלעיל שיעור בין השמשות משתשקע החמה חצי מיל ר' יוסי אומר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו. וידוע הוא דהאי ענינא דבין השמשות ומה דאיתמר ביה עמוק עמוק הוא וכבר עמדו על זה מגדולי האחרונים ז"ל ואיכא דמסייע להו מן האי תלמודא ואיכא דמקשו להו ובעל מנחת כהן האריך הרבה וקבץ כל הדיעות והשיטות עד שעשה חיבור א' מזה. אמרתי אלכה נא ואלקטה באמרים אחרי הקוצרים ואעתיק בקצרה תוכן הסוגיא דהתם לענין הלכתא ודברי גדולי הפוסקים ז"ל ודעת המפרשים בקיצור נמרץ למען ירוץ המעיין להבין בהם ויתבאר בדברינו מה דאשכחן להקשות ולפרק בהסוגיות בס"ד. גרסינן שם לקמן אמר רב יהודה אמר שמואל בין השמשות דר' יהודה כהנים טובלין בו למאן אלימא לר' יהודה ספיקא הוא אלא בין השמשות דר' יהודה לר' יוסי כהנים טובלין בו פשיטא מהו דתימא בין השמשות דר' יוסי מישך שייך בדרבי יהודה קמ"ל דשלים בין השמשות דר' יהודה והדר מתחיל בין השמשות דר' יוסי ופירש"י ז"ל מישך שייך בדר' יהודה בסופו הוא נכלל וכי שלים דר' יהודה ליליא הוא אפי' לר' יוסי וכי טביל בסוף בין השמשות דר' יהודה תו ליכא הערב שמש קמ"ל שמואל דכל בין השמשות דר' יהודה לר' יוסי יממא הוא וכשר לטבילה והדר מתחיל דר' יוסי והוא הערב שמש. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כר' יהודה לענין שבת והלכה כר' יוסי לענין תרומה בשלמא הלכה כר' יהודה לענין שבת לחומרא בע"ש. אבל לענין תרומה מאי היא אלימא לטבילה ספיקא הוא. והא לר' יוחנן דר' יהודה ספיקא הוא מדלענין שבת קאי כוותיה לחומרא. אלא לאכילת תרומה דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים בין השמשות דר' יוסי. וכתב הרי"ף ז"ל האי דפסק ר' יוחנן הלכה כר' יהודה לענין שבת לא ידעינן אליבא דמאן פסק אי אליבא דרבה ואי אליבא דרב יוסף וכיון דלא איברר לן כמאן מינייהו פסק עבדינן לחומרא דאיסורא הוא וספק איסורא לחומרא ועוד דסוגיא בכוליה תלמודא כל היכא דאיפליגו רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה קנין ומחצה הלכך משתשקע החמה אתקדיש ליה יומא ואסור בעשיית מלאכה. והרשב"א ז"ל בחידושיו שם מביא בשם מורו הרב ז"ל דחולק על פסק זה ופסק כרב יוסף דכי קי"ל כרבה ה"מ כל היכא דפליגי בסברא דנפשייהו אבל הכא מפי השמועה הם חולקים מר אמר לה משמיה דר' יהודה ומר אמר לה משמיה דר' יהודה ועוד ראיה מברייתא דקמייתי בירושלמי בפ"ק דברכות כל זמן שפני מזרח מאדימות זהו יום וכו' והא איתא כרב יוסף וכו' עד שלבסוף למד זכות לפסק רב אלפסי ז"ל דמדר' יוחנן משמע דספוקי מספקא לי' בבין השמשות כמאן ופסק לחומרא וכר' יהודה לענין הכנסת שבת וכיון שכן ע"כ לחומרא. אזלינן בכולהו עכ"ל וגופה דהקושיא מברייתא דהכא דקתני בהדיא כרב יוסף לא תירץ כלום בזה ואומר אני דאחר שנבין ונחקור כל הסוגיא דהכא אז נדע דפלוגתא דתנאי היא כאן ובזה יובנו כל הספיקות ויתורצו כל הקושיות שנפלו בהאי ענינא עם ביאור דעת שיטות המתחלקות כל חד וחד למאי דאית ליה. וזה למאי דמבואר הוא מדעת ר"ת בתוס' דס"ל דשתי שקיעות הן וההכרח בזה מכח הקושיא שהקשה דהא ר' יהודה גופיה ס"ל בפסחים דף צ"ד דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים ד' מילין והכא משמע דלכל היותר ליכא כ"א תלתא ריבעי מילא ולפיכך פי' דבפסחים מיירי מתחילת שקיעה והכא דקאמר משתשקע מסוף שקיעה אחר שנכנסה חמה בעובי הרקיע כ"כ התוס' כאן ובפסחים ויותר מבואר הוא במה שהביא הרשב"א ז"ל בחידושי שבת בשם ר"ת בספר הישר דב' שקיעות הן השקיעה הראשונה היא שתשקע החמה בעובי הרקיע עד גמר השקיעה שהלכה כל עובי הרקיע ואז הוי עד יציאת הכוכבים ד' מילין אבל השקיעה האמורה כאן היא סוף השקיעה לפי שכל זמן שהיא כנגד חלונה ועדיין אינה מהלכת אחורי הכיפה פני מזרח מאדימין כנגד מקומה של חמה והוא מה שאמרו כאן כל זמן שפני מזרח מאדימין וזהו שאמרו כאן משתשקע החמה כלומר מששקעה כבר ובפסחים אמרו משקיעת החמה כלומר ששקיעה עצמה בכלל ולזה הפי' הסכים הרמב"ן ז"ל עכ"ל וכך הביא הר"ן ז"ל שם וכתב וז"ל נמצא שמתחילת שקיעה עד זמן בין השמשות שהוא סוף השקיעה שלשה מילין ורביע והכי מוכח בירושלמי שאין בין השמשות מתחיל עד סוף השקיעה דגרסינן התם רבי אומר הלבנה בתקופתה התחיל גלגל חמה לשקע וכו' אמר ר' חנינא סוף גלגל חמה לשקע וכו' פי' ר' חנינא משבש לה לברייתא דקתני ר' אומר סוף גלגל חמה ומכאן למדנו שאין בין השמשות מתחיל עד שעה שסוף גלגל חמה שוקע ונמצא שמתחילת השקיעה עד זמן בין השמשות ג' מילין ורביע וכתב הרמב"ן ז"ל שזה הזמן הנזכר בכל התלמוד לתוספת שמוסיפין מחול על הקדש והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע רצה לעשותו כולו תוספת עושה רצה לעשות מקצת ממנו בלבד עושה ובלבד שיוסיף איזה זמן שהוא ודאי יום מחול על הקדש עכ"ל הר"ן והנראה מדבריו שרצה לפרש גם דברי הרי"ף ז"ל בענין זה דמ"ש הרי"ף הלכך משתשקע החמה איתקדיש ליה יומא ואסור בעשיית מלאכה היינו מסוף השקיעה שהוא בין השמשות ואסור מספק וכמ"ש שם לעיל בהדיא על דברי הרי"ף ז"ל דהיינו תלתא ריבעי מילא וע"ש ומלבד שאין דעת הראשונים ז"ל מסכמת לדעת ר"ת ז"ל בהך פירושא דשתי שקיעות דדעת ר"ת לפרש אליבא דר' יהודה ולדידיה דוקא הוא דשייך לפרש כן דאיהו ס"ל שהחמה הולכת בלילה למעלה מכיפת הרקיע וכדעת חכמי ישראל בפסחים שם אבל דעת הראשונים כדעת חכמי אומות העולם שם שבלילה הולכת למטה מן הקרקע וחכמי ישראל הודו להם כדאמר ר' התם ונראין דבריהן מדברינו וכו' וכך הוא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מח"ב בס' המורה וכך הוא דעת הגאונים ז"ל שהביא הר"מ אלשקר בתשו' סי' צ"ו בשם רב שרירא גאון ורב האי גאון ז"ל והם סוברים שהגלגל חוזר ומזלות קבועים כדעת חכמי א"ה והחמה מהלכת בלילה תחת הארץ וא"כ אין צורך להליכות עובי הרקיע ולא לנגד החלון כי הגלגל הוא ששוקע תחת האופק ואין שם כ"א שקיעה אחת אלא שעגולת החמה שוקעת ונבלעת מעט מעט תחת האופק עד שתכנס כולה ותעלם מן העין ומתחילת שקיעתה באופק עד שתשקע כולה אין שם כ"א ארבעים רגע שהן שני שלישי מדרגה כמו שנתבאר במופת שמתחייב ממדת השמש ושעור הליכתו ודבר הנראה לחוש הוא ולא יוכל אדם להכחישו הלכך לדבריהם של אלו משתשקע כל העגולה ותתכסה מן העין עד צאת ג' כוכבים הוא ג' רבעי מיל והוא שיעור בין השמשות עכ"ד בתשובה הנזכרת. והנה אין ספק כי כך הוא כוונת דברי הרי"ף וכן דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות שבת בהלכה ד' ע"ש שהוא כדעת הגאונים הראשונים ז"ל. אמנם הראי' שהביא הר"ן מהאי ש"ס מהא דלקמן כדלעיל נהי דמקצת ראי' איכא אבל בדבריו קשה דמי הגיד זו שר' חנינא משבש הברייתא ואיהו קתני ר' אומר סוף גלגל חמה וכו' ולמה לא קאמר דרבי חנינא פליג בהא אדרבי ותנאי שקלת מעלמא וראיה מוכרחת לפירוש זה מהא דגרסינן הכא לקמן רבי חנינא חבריהון דרבנן בעי כמה דאת אמר בערבית נראו ג' כוכבים אע"פ שחמה נתונה באמצע הרקיע לילה הוא וכו' ואם נאמר דליכא תנא דס"ל הכי דמתחילת שקיעה חשבינן לבין השמשות עד צאת הכוכבים שהוא שיעור ג' רבעי מיל או חצי מיל כדגריס כאן לקמיה ואף שהחמה עדיין היא באמצע עובי הרקיע אלא דכ"ע ס"ל דמסוף השקיעה הוא דמחשבינן בין השמשות וכפי' הר"ן דר' חנינא משבש להאי נוסחא דברייתא אליבא דר' א"כ האי ר' חנינא חבריהון דרבנן דאמר כמאן דהא הך ברייתא דתני כל זמן שפני מזרח מאדימות יום הוא ודאי לא ס"ל כן ואלו רבי ור' חנינא דהכא ותני שמואל כן וכו' כולהו בחדא שיטתא קיימי לפי' הר"ן ומאי האי דבעי כמה דאת אמר וכו' הא כולהו ס"ל דמסוף השקיעה הוא דחשבינן בין השמשות ואחר ג' רבעי מיל או חצי מיל לילה ואין כאן לילה בעוד שהחמה בתוך עובי הרקיע לכ"ע. ולא עוד אלא דמשמע מהא דלקמן דהכי מסיקו להו הני אמוראי בענין בין השמשות ולקמן נדבר מזה ואיך שיהי' קשיא הא לפי' הר"ן בהאי דר' חנינא דהכא. אלא ודאי דפלוגתא דתנאי היא כאן דרבי הוא דס"ל דחשבינן בין השמשות מתחילת שקיעה ור' חנינא פליג וס"ל כשמואל דמסוף השקיעה הוא דחשבינן ור' חנינא חברהון דרבנן לקמן אליבא שיטתא דרבי הוא דקאמר. והך ברייתא דפני מזרח מאדימות יום הוא ס"ל בחדא כר' חנינא דהכא וכשמואל דלא חשבינן בין השמשות מתחילת שקיעה ומוסיף הוא האי תנא דפני מזרח מאדימין ג"כ עדיין יום הוא וכרב יוסף בבבלי שם ולפ"ז ממילא מרווח לן שמעתתא גם בהאי קושיא שהקשה מורו של הרשב"א ז"ל לפסק הרי"ף ז"ל ולפירושו מהאי דהכא וכדלעיל דאדמותבי לי' מהאי ברייתא ליסייע לי' מר' חנינא ותני שמואל כן דאינהו כדעת רבה ס"ל דמסוף השקיעה הוא דחשבינן בין השמשות ופני מזרח מאדימין ג"כ בכלל. באופן שנתבאר לנו דאם מפרשינן לדברי הרי"ף כדעת ר"ת וכמו שרצה הר"ן לפרש ודאי איכא סייעתא מהכא אבל מר' חנינא גופי' ומדשמואל הוא דאיכא ולא מרבי גופי' דע"כ רבי פליג כדאמרן. אלא שכבר נתבאר שאין דעת הרי"ף כדעת ד"ת אלא כדעת גאונים הראשונים ז"ל בפירושא דשקיעה. איברא דגם לדברי הגאונים ז"ל קשיא לן מדוכתא אחריתא וזה ממה שפירשו בסוגיא דריש מכלתין בקושית הש"ס וממאי דהאי ובא השמש וכו' והבאתי שם מפי' התוס' ועולה כפי פי' הגאונים לפי גירסתם בעיקר כוונת הקושיא וע"ש דמשמע לפירושם דהמסקנא דמוכח מקרא דהערב שמש היינו דוקא בסוף השקיעה ולא מהחילת השקיעה וכל זמן תחילת שקיעה עד סופה כהנים טובלין בו וכדמוכרח כן להך פירושא וזה לכאורה כדעת ר"ת דתרי שקיעות הויין. אבל הא ל"ק דע"כ לפרש אליבא דהגאונים דעל תחלת הכנסת עגולת השמש באופק ועל סוף הכנסתה קאי דזהו נקרא סוף שקיעה לדעתם ז"ל. ואי קשיא הא קשיא דרא קרא ובא השמש וטהר קאמר דמותרין באכילת תרומה מיד שהעריב השמש והיינו צאת הכוכבים וקודם לכן אסור באכילה וכשר לטבילה וא"כ אמאי פסק ר' יוחנן הלכה כרבי יהודה בשבת להחמיר וקודם צאת הכוכבים הוא דאסור בעשיית מלאכה מספק הא קרא מוכח כר' יוסי דבין השמשות כהרף עין הוא וכו' ועד צאת הכוכבים יממא הוי דכהנים טובלין בו ואמאי לא נימא גם לענין שבת כן ולא שייך לומר דלחומרא פסק ר' יוחנן בשבת כר' יודא דהא כיון דמדאורייתא יממא הוי עד צאת הכוכבים כדמשני התם מדלא כתיב ויטהר ואפי' אי הוי לקולא במידי דאורייתא לא שייך לחלק בין לקולא ובין לחומרא כדכתבו התוס' בפסחים דף ס"ב ע"א ד"ה כי לית ליה לקולא וכו' ע"ש ומכ"ש דשניהם לחומרא הן שבת וטבילה ושניהם שוין לדינא כדמוכח מדפריך התם בפשיטות אילימא לטבילה ספיקא הוא וכפרש"י והבאתי לעיל והך קושיא קשיא לפי' הגאונים שם ולדעתם כאן וכן לדעת ר"ח הניחא לפירש"י דלא מוכח מהאי קרא בהדיא דעד צאת כוכבים יממא הוי עיין לעיל ריש מכלתין וא"כ נוכל לומר דעבדינן לחומרא לכל מילי לשבת ולטבילה אבל לפירושם ז"ל קשיא ולא שייך כאן כתירוץ התוס' פ' במה מדליקין שם ד"ה תרי תלתי מיל וכו' דמספקא ליה לר' יהודה בכוכבים מה הן בינונים וכו' ע"ש דאי מספקא לן אמאי לא נימא הכי גם לענין טבילה דמספיקא לא יהא כשר לטבילה ומשיטת הגאונים נראה דכל זמן שלא נראו כוכבים כשר הוא לטבילה וזהו כר' יוסי וא"כ אמאי לא פסק בשבת כר' יוסי ואוסר מספק ג' רבעי מיל קודם צאת הכוכבים מספק בין השמשות וכדבאמת הכי הלכתא והא קרא מוכח כר' יוסי לפי' הגאונים ולפי' התוס' בריש מכלתין דמדלא כתיב ויטהר דינא קמ"ל דלא הוי הערב שמש עד צאת הכוכבים וממילא נשמע דקודם לכן יממא הוי לכל מילי והא ודאי לא מצית אמרת דהך דרשא דקרא וטהר טהר יומא אפי' כר' יהודה אתיא ואתי למעוטי בין השמשות הואיל וספק הוא דכי איצטריך קרא למעוטי ספיקא ולכל הצדדים שתחזור אין ליישב קושיא זאת לפי' הגאונים ותוס' בריש מכלתין אם לא שנאמר דר' יוחנן לא ס"ל כהך דיוקא דרבה בר רב שילא מדלא כתיב ויטהר אלא דס"ל כדאמרי במערבא דפשטוהו מהברייתא סימן לדבר וכו' ומהתם לק"מ דאע"ג דמשמע מהאי קרא דעד צאת הכוכבים יממא הוי מ"מ האי קרא לאו לענין דינא קאמר וכדכתבו התוס' דלהכי לא קאמר ראיה לדבר משום דלא מיירי התם לענין ק"ש וא"כ לא מצינן למילף שום דינא מהאי קרא והאי מילתא דאיכא בינייהו בין שינויא דרבה בר רב שילא ובין פשיטותא דבני מערבא אי מוכח מקרא דגם לדינא אמרינן דעד צאת הכוכבים יממא הוי או לא וכבר רמזתי מזה בריש מכלתין דבני מערבא לשיטתייהו אזלי דפלוגתא דתנאי היא הכא ולרבי מתחילת השקיעה הוא דחשבינן בין השמשות ולר' יהודה אחר ג' רבעי מיל ליליא הוי וכל הסוגיא הכא אליבא דר' יהודה או כר' נחמיה דאמר חצי מיל אזלא כדמוכח מדלקמן וכדעת חכמי ישראל שהיא שוקעת בעובי הרקיע ומתחילת שקיעה עד צאת הכוכבים ד' מילין הוא דהוו וא"כ הא תנא דקאמר מתחילת שקיעה לא מצי למילף כהאי דיוקא דרבה בר רב שילא דמוכח מקרא דוטהר דלדינא מחשבינן יממא עד צאת הכוכבים וליכא שום שיעור בספיקא כ"א זה נכנס וכו' כר' יוסי אלא מקרא דנחמיה קאמרי ומהתם ליכא אלא אסמכתא בעלמא ולא ילפינן לדינא בהדיא וזה ברור. ודלא כמ"ש המנחת כהן בזה בפ"ב במאמר ראשון דהאי קרא דנחמיה לשאר דברים ודאי דרשה גמורה היא שנקרא יום מעלות השחר ועד צאת הכוכבים וסיים שם וכ"כ התוס' שם ובפ"ב דמגילה והרשב"א בחדושיו. ואני לא מצאתי לא בתוס' לא כאן ולא במגילה ולא להרשב"א בחדושיו דהתוס' כתבו כאן ראיה גמורה אינה דהא לא מיירי התם לענין ק"ש ותו לא מידי וכך הם דברי הרשב"א. ואע"פ שאין ראיה לדבר כלומר שאין ראיה שיהא זה זמן המקרא. ומהיכא קא דייק ליה לפרש דבריהם הא לשאר דברים דרשה גמורה היא דאנן הכא בדינא דק"ש נקטינן ולפיכך נקטו ג"כ בדבריהם כן ובאמת דאין ללמוד שום דין מקרא דנחמיה כ"א לאסמכתא בעלמא הוא ודבריהם דהתוס' במגילה שכתבו ומש"ה קאמרינן התם דאין זו ראיה גמורה דנהי דהוי לילה מאותה שעה מ"מ לא הוי זמן שכיבה לכל אדם. גם דבריהם דכאן ה"ק דאף שקראו הכתוב לילה לא גמרינן לדינא דאפשר זמן ק"ש יותר מאוחר הוא וכן נמי לא גמרינן דעד צאת הכוכבים יממא הוי לענין דינא כללא דמילתא דאין ללמוד לדינא כ"א מהכתוב דמיירי לענין דינא כמו דיוקא דקרא לרבה בר רב שילא מדכתיב וטהר ולא ויטהר. ודע דהרמב"ם ז"ל כתב בפ"ז מהל' תרומות הל"ב. אין הטמאין אוכלין בתרומה עד שיעריב שמשן ויצאו שלשה כוכבים אחר שקיעת החמה שנאמר ובא השמש וטהר עד שיטהר הרקיע מן האור ואחר יאכל מן הקדשים. ונראה דגירסתו היה כגי' הגאונים ז"ל וממאי דהאי ובא השמש ביאת אורו הוא וכו' כמו שהבאתי בריש מכלתין. ולכאורה למאי דאמרינן דאיכא בינייהו בין דרשת רבה בר רב שילא ובין דרשת בני מערבא לדינא ור' יוחנן לא ס"ל להך דרבה בר רב שילא וכמה שהכרחתי לעיל אם כן קשיא למאי שהביא הך דרשה והא איהו ז"ל פסק כר' יוחנן בפ"ה מהל' שבת אך כל זה לאו דיוקא הוא דלבתר דקי"ל כר' יוחנן וכרבה אליבא דר' יהודה לענין שבת ור' יוחנן גופיה פסק הלכה כר' יוסי לענין אכילת תרומה כמו שהובא לעיל לפיכך הביא הוא ז"ל האי קרא דכשיטת ר' יוסי היא דקי"ל כוותי' לענין אכילת תרומה ולא דמהתם נילף דקרא דינא קמ"ל דלכל מילי עד צאת כוכבים יממא הוי דהא על כרחך האי דיוקא מדלא כתב ויטהר לאו דיוקא הוא אליבא דר' יוחנן כדאמרן אלא לאסמכתא בעלמא נקטיה. זהו מה שרציתי להזכיר כאן וכדי שלא להאריך אשים הפסק בין דבור לדבור ותמצאם אחת לאחת בדבורים דלקמן בס"ד:

רבי אומר הלבנה בתקופתה התחיל גלגל חמה לשקוע וכו'. כבר נתבאר בדבור דלעיל דר' ור' חנינא פליגי דאל"כ האי ר' חנינא חברהון דרבנן דלקמן אליבא דמאן הוא דבעי כמה דאת אמר וכו' ואמאן תרמייה. וסייעתא לפסק הרי"ף ז"ל אם אנחנו מפרשין דסובר כדעת ר"ת בתרי שקיעות מדר' חנינא ומדתני שמואל הוא וא"צ לפרש כדעת הר"ן דרבי חנינא משבש לברייתא דרבי. והר"מ אלשקר כתב בתשו' סי' הנזכר לעיל וז"ל ואלמלא דמסתפינא הוה אמינא דהך ירושלמי שהביאו לסיועי מילתי' דר"ח ז"ל לאו סייעתא הוא כלל ואדרבה דמהתם משמע איפכא דכי אמרינן התם סוף גלגל חמה ותחלת גלגל לבנה לעלות זהו בין השמשות וכו' תחלה וסוף דקאמרינן התם לאו היינו תחילה וסוף דר"ח ז"ל אלא תחילה וסוף שכתבנו לדעת הראשונים ז"ל דהיינו משהתחיל להכנס עגולת השמש באופק עד שתכנס כולה ולא ישאר ממנה כלום וזהו הנקרא סוף השקיעה וכבר כתבנו דשיעור מתחלה זו ועד סופה ארבעים רגעים וכפי דעת חכמי אומות העולם ודיקא דקאמרינן התם תחלת גלגל חמה לשקוע סוף גלגל חמה לשקוע וכו' ולא קאמרינן התחלת החמה וסוף החמה דמשמע בהדיא דגלגל הוא שחוזר וקבל האמת ממי שאמרו וכ"ש לפום דמאי דפליגי התם רבנן ור' יהושע דרבנן אמרי עוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה ור' יהושע אמר שתי אצבעות דבין למר ובין למר אין מציאות לדברי ר"ת ז"ל כלל עכ"ל ובמנחת כהן פ' עשירי הסכים לפי' זה. והנה אף דהענין בעצמו אמת הוא מ"מ פי' זה אינו סובל להך דרבי דא"כ קשה הא דר' חנינא חברהון דרבנן לקמן כמאן אמר למילתיה דקאמר בפשיטות כמה דאת אמר וכו' ומי הוא האומר זה דכשהחמה באמצע עובי הרקיע לילה הוא הא ליכא למ"ד בהסוגיא דקאמר בהדיא הכי אם לא דנפרש דמילתיה דרבי בברייתא היא אמנם כבר נתבאר דהאי סוגיא ג"כ לפי דעת חכמי ישראל מיתפרשא ורבי בעצמו אע"ג דאמר בפסחים שם ונראין דבריהן מדברינו אפ"ה לא הודה להן בהא דאומרין גלגל חוזר וכו' כדאמר התם תשובה לדבריהם מעולם לא מצינו עגלה בדרום ועקרב בצפון אלא דרב אחא בר יעקב הוא דאתקיף עלה ודילמא כבוצינא דריחיא א"נ כצנורא דדשא ועיין פירש"י שם דאף לרב אחא בר יעקב נוכל לומר דהחמה היא בלילה למעלה מן הרקיע. ועוד דבלאו הכי קשיא לפירושו מהא דקאמר בסמוך ר' שמואל בשם ר' חנינא התחיל גלגל חמה לשקע אדם עומד וכו' חזקה ביום טבל ואם דדייקינן לפרש להא דקאמר גלגל חמה שהוא כדעת חכמי א"ה שהגלגל הוא שחוזר ותפרש ג"כ כאן משהתחיל להכנס עגולת השמש באופק וא"כ אין כאן שיעור אלא מתחילת הכנסתה באופק עד שתכנס כולה וזהו סוף השקיעה ואח"כ כבר הוא בין השמשות כדאמר ר' חנינא גופיה על דברי רבי ולא מצינן למימר חזקה ביום טבל כ"א עד אותו סוף השקיעה וזה דבר תימא שיהא באותו הזמן שאינו אלא ארבעים רגעים בכדי שירד מראש הר הכרמל ויטבול ויעלה לו טבילתו שעדיין יום הוא. והנה הוא ז"ל ראה מרחוק והקשה על דעת ר"ת מדרבנן ור' יהושע דלקמן שבודאי אליבא דידהו אין מציאות לדברי ר"ת ואיהו לא קאמר הכי אלא אליבא דר' יהודה דקחשיב עוביו של רקיע ד' מילין כדאמר בפסחים שם וכן הכא לקמן. ולא השגיח להא דר' חנינא בסמוך דמוכרח מיניה וביה שאין מציאות כלל וכלל לפירושו בהא דהתחיל גלגל חמה. ועל כרחך שנפרש להא דקאמר גלגל חמה היינו עגולת החמה וכדעת חכמי ישראל וכר' יהודה ומר' חנינא שפיר הוי סייעתא לדברי ר"ת כדאמרן ואם שהאמת הוא כפי דבריו לדעת חכמי התכונה מ"מ סוגיא דהכא מיתפרשא כדעת ר"ת:

אדם עומד בראש הר הכרמל ויורד וטובל וכו' חזקה ביום טבל. בבבלי שבת שם א"ר חנינא הרוצה לידע שיעורו של ר' נחמיה יניח חמה בראש הר הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה וזהו שיעורו של ר' נחמיה ופירש"י ז"ל שהחמה סמוך לשקיעתה נראית על ראשי ההרים ובכדי שירד ויטבול ויעלה הוי לילה. וכתב הרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל דהוקשה לו מכאן על דברי ר"ת ז"ל דמהכא משמע דמתחילת שקיעת החמה אנו משערין בין השמשות ופי' הרמב"ן דה"ק אם אדם מניח חמה בראש הר הכרמל וירד ויטבול עדיין יום הוא ועלתה לו טבילה ומאותו זמן ואילך מתחיל בין השמשות דר' נחמיה והרוצה לידע באיזה זמן מתחיל שיעורו של ר' נחמיה קאמר. והביא ראיה מהאי דהכא דקאמר חזקה ביום טבל אלמא דאח"כ מתחיל בין השמשות והקשה הרשב"א על פירושו שהרי לרבה התחלת בין השמשות דר' יהודה ודר' נחמיה אחד הוא וא"כ הוי ליה למימר הרוצה לידע שיעורו של ר' יהודה ור' נחמיה כלומר זמן התחלת בין השמשות שלהם ולפיכך פי' דה"ק שבתוך זה נכלל כל בין השמשות דר' נחמיה ולפי שאין הכל בקיאין בתחילת שקיעה האחרונה כדי שיעמוד ממנה על סוף השקיעה ושיהא מותר לו לאכול בתרומתו קיהיב השתא שיעורא דכ"ע בקיאין ביה דמכי הוי שמשא בראש הר הכרמל ירד משם ויטבול בים ויעלה וכשיעלה שם ידע שכבר נשלם זמן בין השמשות ומותר לו לאכול בתרומתו ויעלה דקאמר אין פירושו ויעלה מטבילתו אלא יעלה דומיא דירד כלומר ירד מראש הר הכרמל ויטבול ויעלה אל ראש ההר ושיאכל שם וזהו שיעורו של בין השמשות דר' נחמיה כלומר סוף שיעורו עכ"ל הרשב"א. והנה במה שהקשה על פי' הרמב"ן כבר הרגישו התוס' שם ד"ה וירד ויטבול וכו' שפירשו ג"כ כהרמב"ן ז"ל והביאו ראיה מהא דהכא וכתבו וה"ה דלפ"ז הוה ליה למינקט הרוצה לידע בין השמשות דר' יהודה אלא שמא סבר כרב יוסף דבין השמשות דר' יהודה אינו מתחיל משתשקע החמה אלא משהכסיף התחתון עכ"ד. אך דקשיא לי על דבריהם הא מרה דשמעתא ר' חנינא הוא והיכי מצי מיסבר כרב יוסף הא איהו גופיה קאמר הכא לעיל סוף גלגל חמה לשקוע וכו' ולכל הפירושים שנאמר בזה אי דר' חנינא מגיה דברי ר' בברייתא וכפי' הר"ן ז"ל שהבאתי לעיל בד"ה תני כל זמן שפני מזרח וכו' או שנפרש דר' חנינא פליג על רבי כמו שהכרחתי שם משמע מיהת דר' חנינא סבר דמסוף השקיעה מתחיל בין השמשות מיד ופני מזרח מאדימין נמי בכלל וכרבה וא"כ תירוצם אינו מספיק אם נדקדק על פי' הרמב"ן כדקדוק הרשב"א. ובאמת בלאו הכי טפי איכא למידק על פי' הרמב"ן מהא דקאמר וזהו שיעורו של ר' נחמיה דמשמע דכשיעור שהייה זו הוא השיעור של בין השמשות דידיה ולא דקאי על התחלה שלאח"כ ועוד איכא למידק על עיקר קושייתם על פירש"י שכתב ובכדי שירד ויטבול ויעלה הוי לילה הא מדקאמר ויטבול משמע דטבילה מעליא הוי וכדמשמע בירושלמי הא הכא קאמרי בהדיא הדא דתימר דאזל ליה בקפנדרא וכו' וא"כ אין ראיה מכאן לדהתם דאיכא למימר דמיירי דאזל ליה באיסרטא ולא בדא אמרו דחזקה ביום טבל ובעיקר דקדוקם מהא דנקט סימנא דטבילה כבר מבואר הוא בפי' הרשב"א ונוכל לפרש כוונת רש"י כפירושו דאחר שיטבול ועלתה לו טבילה לפי שטבל ביום וכדקאמר הכא משהתחיל גלגל חמה וכו' דאכתי יממא הוי עד סוף השקיעה דאז מתחיל בין השמשות. ובכדי שיעלה על ראש הר הכרמל דאז הוי לילה ומותר לאכול בתרומה דאז כבר נשלם בין השמשות דר' נחמיה. מיהו על כרחן צריך להוסיף ולומר דהתם נמי מיירי שהלך בדרך קצרה הסמוכה לשפת הים כדמחלק הכא בהדיא וזה מדויק בהא דקאמר התם יניח חמה בראש הר הכרמל וירד ולא סגי ליה למימר כשהחמה בראש וכו' ומאי יניח דקאמר אלא כלומר שצריך הוא להשגיח בירידתו שעדיין חמה בראש הר הכרמל ואז עלתה לו טבילה ובתוך שיעלה אח"כ מותר לו לאכול בתרומה דאז הוי לילה לר' נחמיה:

אמר ליה קשתיה לכשיבא אליהו ויאמר זהו בין השמשות. מבואר היטב בפנים כל בסוגיא זו והעיקר מהתשובה שהשיב ר' חזקיה לר' מנא דאדרבה לדידי טפי ניחא דאית לן טעמא למילתי' דר' יוסי במאי דס"ל דראיית בין השמשות נחלקת לשנים דאע"ג דכהרף עין הוא ולא שייכא ראיה ולא חלוקה בכהרף עין מכל מקום הואיל דאמינא דכל כהרף עין שבחצי מיל דר' נחמיה ספק הוא לר' יוסי שפיר הוא דכל ראיה שרואה בתוך שיעור חצי מיל דר' נחמיה מחלקינן לשנים משום דבתוך הראיה שהוא רואה עכ"פ איכא ספיקא דבין השמשות לר' יוסי אבל אי נימא דאחר שנשלם שיעור חצי מיל דר' נחמיה הוא כהרף עין של ר' יוסי לא שייכא ראיה ואף לא חלוקה לשנים בכהרף עין א' ואפשר נמי לומר דהאי מאן פליג להאי דלעיל מיניה שייך וסיומא דקושיא הוא דלדידך נמי אף לכשיבא אליהו ויאמר זהו בין השמשות מאן פליג לכהרף עין לשנים. איך שיהיה כוונת הקושיא מבוארת היא. ובבבלי שבת שם קאמר מהו דתימא בין השמשות דר' יוסי מישך שייך בדר' יהודה וכו' ופי' רש"י בסופו הוא נכלל וכו' כמו שהבאתי לעיל בדיבור המתחיל תני כל זמן וכו' דקדק הוא ז"ל לפרש בסופו הוא נכלל משום דהתם לענין טבילה קאמר וא"א לפרש מישך שייך בכל בין השמשות דר' יהודה דא"כ במאי פליגי הא לשניהם ספיקא הוי כל אותו השיעור ואינו כשר לטבילה. ולמאי דמסיק התם דשלים בין השמשות דר' יהודה והדר מתחיל דר' יוסי וזהו כדעת ר' יוסי האמורא ור' אחא דהכא בענין בין השמשות דר' נחמיה דמייתי כאן ולא קשיא מאי דמקשי הכא מאן פליג ראיה אחת לשנים בכהרף עין א' משום דבלאו הכי ע"כ לומר דאין כהרף עין דר' יוסי סמוך מיד לבין השמשות דר' יהודה דאי לאו הכי לא שייך לומר הא דלקמן שם דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים בין השמשות דר' יוסי וכדכתבו התוס' שם ד"ה אלא לענין אכילה וכו' וגם אינו מתאחר כל כך כשיעור טבילה כדסיימו שם וכ"כ הר"ש ז"ל בסוף פ"ק דזבים. וניחא נמי הא דכתבו התוס' שם לעיל בסוף ד"ה ספק לטומאה ולקרבן וכו' ועוד יש לומר דמיירי כשראה כל בין השמשות דר' יוסי תני לה והוא אמר בין השמשות כהרף עין וליכא ביה שיעור שלשה ראיות. והא בכהרף עין לא שייכא ראיה כלל ור' יוסי מחלק גם לב' ראיות אלא דמיהת אינו סמוך מיד כדלעיל ושיעור ג' ראיות שכתבו שם הוא דליכא ביה. והא דקאמר התם על הברייתא ספק מן היום וכו' למאי הלכתא לענין טומאה כדתנן ראה ב' ימים וכו' והיא סיפא דמתני' ולא מייתי הרישא ראה אחת היום וכו' כדאייתי הכא דג"כ שמעינן מינה דנ"מ מספק דבין השמשות לענין טומאה היינו משום דבסיפא מבואר בהדיא טפי לכל הספקות דבין השמשות דקתני בברייתא:

כמה דאת אמר בערבית נראו ג' כוכבים וכו'. כבר בארתי לעיל בד"ה תני כל זמן וכו' דמהכא מוכרח הוא דרבי בברייתא לעיל ור' חנינא סתם דלעיל פליגי אי מתחילת השקיעה מחשבינן בין השמשות או מסוף השקיעה ולא דר' חנינא מגיה הברייתא דרבי וא"כ ליכא למ"ד דמחשבינן מתחילת השקיעה וכפי' הר"ן דאי הכי הוי קשיא האי ר' חנינא חברהון דרבנן אליבא דמאן בעי בעיא דיליה ומאי כמה דאת אמר דנקט במילתיה ומאן הוא דאמר הכי אלא ודאי האי ר' חנינא חברהון דרבנן אליבא דברייתא דרבי הוא דבעי וכל הסוגיא דלקמן אליביה דהאי תנא דס"ל מתחילת השקיעה ממש הוא דקאי. והרשב"א ז"ל בחדושי שבת הקשה מכאן על דעת ר"ת דמשמע מהכא דבערבית משעה שהתחיל להשתקע בעובי הרקיע הוי לילה והניח בצ"ע וקושיא זו רמז הה"מ בפ"ה מהל' שבת. ולמאי שנתבאר דפלוגתא היא כאן והאי סוגיא אליבא דרבי היא א"כ דעת ר"ת כר' חנינא דלעיל וכדתני שמואל דמסוף השקיעה מתחיל בין השמשות וכר' יהודה דלקמן וכולה סוגיא כחכמי ישראל סבירא כמו שנתבאר הכל למעלה. ודע דהרשב"א ז"ל מביא כל האי סוגיא מר' חנינא חברהון דרבנן וכו' עד לא אמרין דעל עד שעתא דייעול וכגי' זו אשר לפנינו כך העתיקה בפ"ק דברכות ובפ"ב דשבת ובשבת שם פירש להא דקאמר מקיש יציאתו לביאתו מה ביאתו משיתכסה מהבריות כלומר שנתכסה זריחתו מן הבריות והתחיל להשתקע ברקיע אף יציאתו משיתודע לבריות דהיינו משהתחיל ליכנס ברקיע עכ"ל וא"כ דברי ר' אבא מן שינויא הוא דמשני להא דבעי ואימר אף בשחרית כן. ולישנא לכשיתודע לבריות דחוק הוא לפירושו ז"ל דהיאך נתוודע זה להבריות. ולמאי שפירשתי בפנים ניחא ודברי ר' אבא ג"כ מעין הקושיא מתפרשין וכך נראה דר' בא הוא דאתי לשנויי ולא ר' אבא. ובגירסתו כתוב לתרווייהו רבי בא:

אם אומר את ליתן עוביו של רקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין. כפי הכתוב לפנינו כך הביא הרשב"א ז"ל בברכות ובשבת ולא פי' כלום בזה. והמנחת כהן בפ"ד מאמר הראשון הקשה על זה דאדרבה איפכא מסתברא שאם נאמר ליתן עובי הרקיע ללילה בין בבקר בין בערב נמצא שהיום והלילה שוין שהרי י"ב שעות נראית החמה על הארץ וי"ב שעות נעלמת ממנו אבל אם ניתן עובי הרקיע ליום אין היום והלילה שוין שהרי היום גדול מהלילה שיעור עובי הרקיע בבקר ובערב וכ"כ שם לעיל שאם נאמר שגבול היום הוא מעלות השחר עד צאת הכוכבים וגבול הלילה משעת צאת הכוכבים עד עלות השחר אין היום שוה עם הלילה בתקופת ניסן ותשרי אלא היום גדול מהלילה שתי שעות ושני חומשין שהוא הזמן העודף על י"ב שעות של יום החמה ר"ל שעה וחומש קודם הנץ החמה ושעה וחומש אחר שקיעתה עד צאת הכוכבים שהוא שיעור ד' מילין שאמר ר' יהודה ולא משכחת לה שיהיה היום שוה עם הלילה לדעת זו אלא בחורף בכמו חדש אחד קודם תקופת ניסן וחדש א' אחר תקופת תשרי שהיום ארוך י"ב שעות שוות מעלות השחר עד צאת הכוכבים וכן הלילה הוא מי"ב שעות משעת צאת הכוכבים עד עלות השחר וזה הפך ממה ששנו רבותינו ז"ל שבתקופת ניסן ותשרי היום והלילה שוין. ועוד האריך שם ומחמת קושיא זו רצה לשבש כל הספרים וכתב שהוא ט"ס וכך צריך לגרוס אם אין את אומר ליתן עביו של רקיע ללילה בין בערבית וכו' וכוונת רבי יוסי בר בון להקשות על מה שאמרו בא' בתקופת ניסן וכו' היום והלילה שוין בדוקא כמ"ש לעיל ואחר כל אריכות הדברים האלה אומר אני שאין לנו לשבש בחנם כל הספרים וכל העתקות שנמצאו בזה כמו שהבאתי לעיל שהרי עכ"פ מצינו שאמרו חז"ל דהיום והלילה שוין יהיה בא' בתקופות אלו ממש או קודם או מאוחר ולא נחית הש"ס כאן לדקדק בזה כ"א עיקר הקושיא של ר' יוסי בר' בון דאם את אומר ליתן עוביו של רקיע ללילה בשחרית כמו בערבית כמה דבעי ר' חנינא חברהון דרבנן למימר ולא לחשוב מעלות השחר ליום א"כ מהיכן אנו יודעים לחשוב היום והלילה שוין יהיה באיזה זמן שיהיה שהרי נעלם ממנו שעת הכנסת החמה בעוביו של רקיע בבקר ואם תאמר נחשב מהנץ החמה כמו שרצה הוא ז"ל לומר כן הא ודאי ליתא שהרי אין אנחנו חושבין הלילה מתחילת שקיעת החמה והכנסתה בעובי הרקיע והעלמתה מעינינו כי זה הוא זמן בין השמשות וספק הוא וכמו תלתא רבעי מילא או חצי מיל לדעת ר' נחמיה שהביאו הש"ס לעיל עד צאת הכוכבים הנראים לנו דאז אנחנו חושבין לילה וא"כ גם בבקר לא היה צריך לחשוב ליום כ"א אחר שיעור כזה משעת הכנסתה בעובי הרקיע שהרי הוקשו זה לזה לפי סברת בעל הבעיא וכדלעיל ומאותו זמן היה לנו לחשוב ליום ולא מהנץ החמה לפי הך הקישא ודבר זה אי אפשר שהרי נעלם מעינינו שעת הכנסתה בעובי הרקיע בבקר אלא ע"כ דמעלות השחר יממא הוי והרי נראה לעין הוא כך היא הצעת הקושיא דר' יוסי בר' בון וההוכחה לסתור סברת בעל הבעיא וכך נראה דלסיוע קא אתי להני מ"ד דהוכיחו דמעלות השחר יממא אנחנו חושבין ולא הביא הך ברייתא דתני בא' בתקופת ניסן וכו' כ"א להביא ראיה דמיהת מצינו דלפעמים הוא כן כדתני בהך ברייתא בהדיא הכי וזה ברור:

אמר רבי הונא נלפינה מדרך ארץ וכו'. למאי דהביא הרשב"א ז"ל דברי ר' הונא ג"כ ובתר הכי מוכיח מהאי סוגיא דס"ל דמשעה שהתחיל להשתקע בעובי הרקיע הוי לילה כמו שציינתי לעיל בד"ה כמה דאת אמר וכו' משמע שהוא ז"ל רצה לפרש דברי ר' הונא ג"כ בהאי שיטתא ולכן בארתי בפנים על דרך הזה. אבל לישנא דקאמר הכא לא אמרין דעל עד שעתא דייעול משמע עד שייעול לגמרי בביתו שזהו ההפוך מן שרי מלכא נפק וכו' לכך נראה דדברי ר' הונא כך הם מתפרשין דמוסיף הוא על הא דלעיל שהביאו ראיה והוכיחו דמעלות השחר יממא הוי ולא אמרינן ליתן עוביו של רקיע ללילה בשחרית כמו שהוא בערבית ועלה קאמר דאפי' אי הוה אמרינן דגם בערבית סוף השקיעה הוא דהוי לילה וא"כ אחר שיצאת החמה מעובי הרקיע הוא דמחשבינן ולפ"ז הוי מצית למידק דאם כן גם בשחרית נימא הכי דאחר שיצאת החמה מעובי הרקיע נחשביה ליום והוא מהנץ החמה ולא מעלות השחר להכי קאמר דלא היא דנלפינה מדרך ארץ דכשהמלך מכין עצמו ומתחיל לצאת אומרים שכבר יצא אבל אם רוצה להכנס אין אומרים כשהתחיל ליכנס שכבר נכנס אלא עד זמן שיכנס ממש לביתו וכן הוא בשמש דהתחלתו לצאת מעלות השחר אע"פ שאין נראה לנו שפיר מחשבינן שכבר יצא ובערבית עד שעתא דייעול לגמרי ויצא מעובי הרקיע וכלומר דלעולם לא מדמינן צאתו שחרית לביאתו ערבית. ובהא אתיא שפיר דר' הונא ס"ל מיהת ג"כ דמעלות השחר יממא הוי:

זהו שעומד ומתפלל צריך להשוות את רגליו וכו' כמלאכים וכו'. וכן אמר ר' יוסי ב"ח בבבלי פרקין דף י' ע"ב דדריש ורגליהם רגל ישרה ולכאורה אין לנו סמך לזה להדמות כמלאכים ומיהו מהאי קרא דאייתי רב הונא לקמן יש קצת סמך דאמר בשעת ברכת כהנים אומרים ברכו את ה' מלאכיו דאי קאי על הכהנים המברכים או על ישראל המתברכים וכלומר ברכו מלאכיו את ה' שמעינן מיהת דמדמה לאותם העומדים לפני ה' כמלאכים. ואיידי דנקט מילתי' דר' הונא דלעיל ומילתיה דלקמן נקט נמי להא דמקרא דברכו ה' וגו' יליף לה האי מ"ד כמלאכים:

בברכה ראשונה צריך לומר ברכו את ה' מלאכיו. הכי אמר רב חסדא בבבלי פ"ז דסוטה דף ל"ט ע"ב ובמוסף דשבתא גריס התם שיר המעלות וכו' ברוך ה' מציון וגו' ולימא נמי יברכך ה' מציון דכתיב בהאי עניינא מתוך שהתחיל בברכותיו של הקב"ה מסיים בברכותיו של הקב"ה. והאי תלמודא ס"ל דכיון דכתיב בהאי עניינא מסקינן ליה בברכה שלישית. והתם גריס במנחה ובנעילה פסוקים אחרים דלא ס"ל כדהכא שיאמרו מה שכבר אמרו היום ומיהו מה שלא אמרו יכולין לומר לכ"ע ובהכי ניחא לי לתרץ דקדוק התוס' שם על הא דקאמר בנעילה דיומא דכיפורי מאי אמר וכו' וכתבו לא ידענא אמאי לא קאמר בנעילה דתעניתא מאי אמר וכו' דהא בתענית נמי הוה נעילה. ולמאי דאמרן דמה שלא הזכירו היום יכולים לומר א"כ בנעילה דתעניתא יאמרו מה שאומרים במוסף דשבתא שהרי אין מוסף בתענית והא דאין אומרים לפסוקי מוסף במנחה דתענית היינו משום דבמנחה בעינן פסוקי דרחמי כדכתבו התוס' שם ד"ה אם עונינו ענו בנו וכו' ע"ש וזהו במנחה דוקא ובתענית על הצרה שלא תבא כדמוכח מקרא דעזרא שהביאו אבל ביומא דכיפורי אין שייכות לאלו הפסוקים דקאמר התם למה תהיה כאיש נדהם וגו' דבתענית הוא דשייכי והלכך הוא דבעי בנעילה די"כ מאי אמר וכלומר אף למאי דקי"ל כר' יוסי שאין נשיאות כפים במנחה די"כ כ"א בנעילה מיהת אין שייכות לפסוקי דמנחה דתענית לנעילה די"כ ובשחרית ובמוסף כבר אמרו מה שהוזכר לעיל ובנעילה מאי אמר וכו' דבעינן פסוקי דהסברת פנים בשעת נשיאת כפים כדקאמר התם:

וגן אחד מששים לעדן וכו'. בבבלי פ"ק דתענית דף י' קאמר ריב"ל כל העולם כולו מתמצית גן עדן הוא שותה ומייתי נמי האי קרא ונהר יוצא וכו' וכלומר דכמו דהגן הוא שותה מתמצית של עדן שהוא א' מן ששים שבו כך כל העולם מהגן שהוא א' מששים שבגן כדאמר התם לקמן:

כשני אבות הראשונים כימי השמים על הארץ. שנאמר אשר נשבע ה' לאבותיכם שימיהם היו כימי השמים על הארץ והאיכא תרי יתירי אלא דשתי שנים שלא הכיר אברהם את בוראו עד שהיה בן ג' לא מני להו הכי דריש במדרש ילמדנו ומביאו היפ"מ וזה סותר לדרשת הגמ' דסוף פ"ג דנדרים אמר ר' אמי בר אבא בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו שנא' עקב אשר שמע אברהם בקולי חושבנא מאה ושבעין ותרין. אלמא דאחר ג' שנים שלמות הכיר את בוראו. ואפשר דבתוך ג' הכיר בוראו. והלכך למנין שנותיו מני לה אותה השנה ולמנין שמיע' בקול ה' לא מני לה מכיון שאינה שלימה והרמז בקרא דעקב על שנים שלימות הוא דא"א לרמז בענין אחר:

ברם הכא וימתחם כאהל לשבת וכתיב חזקים. כלומר קרא דאיוב ראיה לקרא דישעי' שהן לשבת תמיד כמו בשעת הבריחה ולא נתרפו ע"י שהות הזמן שהרי כתיב חזקים וא"כ ר' יוחנן דריש לכוליה קרא דאיוב על השמים עצמם שהרי חזקים כראי מוצק חד ענינא משמע אבל לר"ל חזקים כראי מוצק על תולדות השמים נאמר וכמה דאמר אדם נוסך כלים וכו' והיינו דמייתי ר' עזריה על הא דרשב"ל כדפרישית בפנים:

העונה אחד מכ"ד לשעה. כן הוא בתוספתא פ"ק. ובכוליה הש"ס דילן בכמה דוכתי משמע דעונה י"ב שעות הואי ואפשר דלשון מקרא לחוד ולשון משנה לחוד והכא אלישנא דקראי קאי ואיידי דדריש בקראי דאשמורת מייתי נמי להא:

והוא אומר על משפט צדקך. אין זו תשובה על קטרוג היצה"ר דמה שייכות זה לזה אלא דנראה דסיום הדרשה היא וכמו וכן הוא אומר מיתפרש וכלומר דמייתי ראיה על זה שדורש דהיצה"ר היה מקטרגו וכי היכן מצינו רמז לזה לכך מסיים והוא אומר על משפטי צדקך כלומר דמדברי דוד בעצמו אנו למדין שהיצה"ר היה מפתה אותו והוא כבש את יצרו ולא שמע אליו וזהו שאמר חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך לפי שהוא כינוי ליצה"ר כידוע שאם אין יצה"ר אין כאן לא משפט ולא צדקה שהעונש והשכר באין ע"י יצה"ר ודוד המלך ע"ה היה מתפאר בעצמו שהיצה"ר אין בו כח להתגבר עליו ולפתותו אלא הוא מתגבר עליו וזהו על משפטי צדקך שבראת לנו היצה"ר למשפט ולצדקה ואע"פ שהוא מפתה אותי אני כובשו תחתי וחצות לילה אקום להודות לך. ולא תיקשי דא"כ אמאי לא נרמז זה בקרא דקדמו עיני אשמורות שהרי לפי הך תירוצא דר' נתן טפי רבותא איכא באשמורות שהוא קודם מחצות לילה דיש לומר דס"ל דאע"פ כן בשעה שהיה סועד סעודת מלכים ועם כל זה קם בחצות לילה איכא רבותא טפי משקם באשמורות כשהיה סועד סעודת עצמו לפי שמדרך סעודות מלכים להמשיך ביותר במעדנים ובמאכלים המביאין לידי שינה ולפ"ז נוכל לומר דמה"ט לא ניחא ליה לתלמודא דידן למיפרק אליבא דר' נתן להני תרי קראי כדפריק הכא ולכאורה האי שינויא דהכא טפי מרווחא מדמשני התם שינויא דחיקי ע"ש בדף ג' ע"ב אלא דאפשר דסבירא ליה להש"ס דידן דלעולם טפי רבותא באשמורות הויא יותר מבחצות לילה ואע"פ שהיה סועד סעודת עצמו ואי איתא כהך שינויא דהכא הוה קשה דאמאי לא רמיזא התם וה"ל למימר קדמו עיני אשמורות להודות לך מה שאני מתגבר על משפטי צדקך ובהאי סברא הוא דפליגי הני תרי תלמידי הי מינייהו עדיף טפי וכדאמרן:

הלכה כחכמים. שיטתא דהאי תלמודא ס"ל דפליגי וכדאמר לקמן דפריך בפשיטות ור"ג פליג על רבנן וכו' ועיין לקמן ד"ה ורבן גמליאל. ובבבלי דף ח' ע"ב אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג. וכתב הרשב"א ז"ל דבלכתחילה פליגי ולר"ג אפי' לכתחלה יכול להתעכב עד שעה הסמוכה לעלות השחר והא דאמרי' בדף ד' ע"ב לעולם חכמים כר"ג ס"ל והא דאמרי עד חצות כדי להרחיק וכו' כדתניא חכמים עשו סייג כדי שלא יהא אדם בא וכו' דוקא באלו דברים שמביאין לידי פשיעה קאמר וכ"כ הרא"ש ז"ל והטור בסי' רל"ה. ומביא הרשב"א ראיה לדבריו מההיא דהכא דקאמר על הא דר' יסא מפקד לחברייא וכו' מילתי' אמרה שהלכה כחכמים ואי איתא דלר"ג אינו רשאי מחצות ולהלן מאי קאמר זאת אומרת הלכה כחכמים דילמא כר"ג ובהא כ"ע מודו שצריך לכתחילה קודם חצות כך נראה לי אלא שלא כתב הרב אלפסי ז"ל ושאר הגדולים כן ונראה מדבריהם שכיון שנכנס בתוך זמנו אינו רשאי להתעכב אלא צריך לקרותה כפשטה דההיא ברייתא אדם בא מן השדה וכו' עכ"ל והביא הב"י שם מדבריו ז"ל. ובמה שכתב הב"י אדברי הרמב"ם וסמ"ג שפסקו דלכתחילה צריך לקרותה בזמנה משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא וכו' דמשמע שהם מפרשים דהא דאיפסיקא בגמרא הלכה כר"ג היינו לאפוקי מר"א דאמר עד האשמורה הראשונה אבל במאי דאמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק וכו' הלכה כוותייהו וכו' והאריך ע"ש. אבל קשיא על פירוש הזה דאי הכי לימא הלכה כחכמים וממילא שמעינן לאפוקי נמי מדר"א והיותר נראה לומר דהם ז"ל היו מפרשים דמה דאמר שמואל הלכה כר"ג לאו דמכלל דחכמים דמתני' פליגי עליה אלא דאפירושא דר"ג בדברי חכמים דמתני' גופייהו קאי ולאפוקי דלא תפרש דפליגי ממש וא"כ הלכה כרבים אלא כלומר הלכה וכמו שפירש ר"ג אליבייהו דלא קאמרי עד חצות אלא כדי להרחיק מהעבירה וכמה דהשיב לבניו כדמפרש הש"ס לקמן שם והשתא אתי שפיר כהאי דלעיל דחכמים מודו לר"ג בדיעבד דיצא אם קרא קודם עלות השחר וכן ר"ג מודה לחכמים דלכתחילה יקרא קודם חצות ומצותה לקרותם בזמנה כך הוא לשטתם ז"ל דלא פליגי ומהכא אין לנו להוכיח די"ל דהאי ש"ס ס"ל דפליגי גם בלכתחילה כדמוכח בהדיא מדלקמן לשינויא קמא דמשני שנייא הכא שהיא לשינון ועיין לקמן ד"ה ור"ג פליג:

הקורא את שמע בבית הכנסת בשחר יצא וכו'. משמע בהדיא מהכא דשאני ערב מבשחר דבשחר היו קורין בעונתה ומה שקורין לפעמים אחר ג' שעות כהאי דלקמן בהלכה ד' ר' יוסי ור' אחא נפקן לתעניתא וכו' היינו כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת וא"כ מה דאמר הכא בריש מכלתין על ק"ש דערבית אין קורין אותה בבהכ"נ בשביל לצאת י"ח וכו' היינו על כרחך דבערבית לא היו קורין כלל בעונתה בבהכ"נ והלכך קאמר הכא בערב לא יצא י"ח. ומעתה אין ראיה לפירוש ר"ת בתוס' לההיא דריש מכלתין כמו שרצה בעל המאור ז"ל להביא ראיה לזה מהאי דלקמן ועיין בהלכה ד' עוד מזה ד"ה רבי יוסי ור' אחא:

מלתיה דר' יהושע בן לוי פליגא. וכן אמרינן בבבלי פ"ב דשבועות דהוה אמר שיר של פגעים והיה גני. משמע דאחר ק"ש היה אומרו ואח"כ היה ישן וכ"כ בהגה' מיימוני פ"ז מהלכ' תפלה ומייתי התם נמי להא דר' שמואל בר נחמני אלא דגריס ר' זעירא הוה קרי וחזר וקרא:

שלש תכיפות הן. בבבלי פ' כיצד מברכין דף מ"ב ע"א אמר רב חייא בר אשי אמר רב שלש תכיפות הן וכו' תכף לנטילת ידים ברכה ופי' רש"י ז"ל וכן התוספות דאנטילת ידים דמים אחרונים קאי שלא יאכל כלום עד שיברך על מזונו והכי מוכחא בשמעתא דהתם וכ"כ הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ו מהלכות ברכות והוסיף שם לא יפסיק ביניהם בדבר אחר אפי' לשתות מים וכו'. והכא משמע דאמים הראשונים קאי שהרי אין השטן מקטרג באותה סעודה קאמר וכן הובא בהג"מ שם להאי דהכא וכך הביא הטור בסי' קס"ו. ויש לתמוה על התוס' במס' סוטה דף ל"ט ע"א ד"ה כל כהן שלא נטל ידיו שהביאו להא דהכא ופירשו על מים האחרונים ולמדו מכאן דכל ברכה דמשתעי קרא בעינן נטילת ידים סמוך לה ע"ש ואפשר דלא היה בגירסתם לההיא דר' יוסי בר בון כל מי שהוא תוכף וכו'. והא דר' זעירא אנא תכפית גאולה לתפילה וכו' איתא נמי בבבלי פרקין דף ט' ע"ב דקאמרו ליה דמיבעי לך למיהב אגרא למחזי אפי מלכא:

אתיא דרבן גמליאל כר"ש. מכאן ראיה נכונה לפסק הרי"ף ז"ל דפסק בהני תרי לישני דרשב"י בגמרין דף ח' ע"ב פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים בלילה אחת קודם שיעלה עמוד השחר וכו' ואידך דרשב"י משמיה דר"ע פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים ביום אחת קודם שתנץ החמה וכו' ולכאורה הני כתרתין דסתרי אהדדי דלברייתא קמייתא משיעלה עמוד השחר אינו יוצא י"ח בק"ש של ערבית דהוי כיום ולברייתא בתרייתא יוצא בשל ערבית אף לאחר שעלה עמוד השחר עד שתנץ החמה דהוי כלילה וזו קושית בעל המאור ז"ל דהיכי מזכי שטרא לבי תרי וכבר תירץ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות וכן שאר גדולי המפרשים ז"ל דזה כבר תירץ הרי"ף בדבריו דלא פלגי הני לישני אהדדי ותרווייהו הלכתא נינהו וזה הוא מה שיש הפרש ביניהם דלברייתא בתרייתא כיון שעלה עמוד השחר אינו פוטר לשל ערבית אלא דוקא אנוס כגון שכור או חולה אבל במזיד ובפשיעה לא כדשמעינן מהא דקאמר התם לקמן בהני זוגא דרבנן דאשתכור וכו' ולברייתא קמייתא דדוקא קודם שעלה עמוד השחר פוטר הוא את של ערבית היינו אפי' אם איחר במזיד והלכך אחר שעלה עמוד השחר אינו יוצא בשל ערבית הואיל ועבר במזיד ולא קרא ק"ש וכך הוא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' ק"ש. וסייעתא לזה דקאמר הכא אתיא דר"ג כר"ש דתני בשם ר"ש וכו' והיינו ברייתא קמייתא דאלמא דבמזיד איירי כההיא דבניו של ר"ג שבאו מבית המשתה ולא קראו את שמע ואמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות הא אם עלה שוב אין אתם יוצאים י"ח בשל ערבית. ומיהו בהא דפסקינן נמי כרשב"י בשל שחרית דאם קרא אחר שיעלה עמוד השחר יצא וכגון בשעת הדחק שהיה משכים לדרך וכיוצא בזה כמ"ש הרי"ף והרמב"ם דאפי' לכתחילה והכא בעיא דלא אפשיטא היא אליבא דר"ג אם מודה הוא לרשב"י בזה דהא אמרינן הקורא עם אנשי המשמר לא יצא. ולא ראיתי להראשונים שהביאו לבעיא דהכא כ"א מעצמן דקדקו מהא דאנשי המשמר כמו שהזכיר בעל המאור ז"ל והרשב"א ז"ל תירץ דהתם שלא בשעת הדחק איירי וכן הביא הכ"מ בשם ה"ר מנוח ז"ל ואנשי משמר גופייהו שאני שהיו טרודים בקרבנות והוי כשעת הדחק וא"כ אפשר לומר דהיינו הוא דמספקא ליה הכא אם נפרש להא דקאמר הקורא עם אנשי המשמר וכו' היינו דוקא במי שקורא שלא בשעת הדחק אלא מדעת והכריעו להקל כרשב"י אף דשל שחרית אם הוא בשעת הדחק:

ורבן גמליאל פליג על רבנין ועביד עובדא כוותיה. מדפריך בפשיטות הכי משמע דס"ל להאי ש"ס דפליגי בין לכתחילה ובין בדיעבד וכדמוכח מדלעיל דמפרש דאף בלכתחילה פליגי כמה שמבואר למעלה בד"ה הלכה כחכמים ע"ש וכן משמע לשינוייא קמא דמשני הכא שנייא הכא וכו' ומשמע דאף בדיעבד לא מודו ליה חכמים לר"ג כי אם מעצמו הוא פסק להם כן מפני שהוא לשינון וא"כ מטעם זה ס"ל לר"ג דאף לכתחילה שפיר דמי ומיהו לשינויא בתרייתא ואית דבעי מימר וכו' שפיר אתיא כגמ' דילן דהואיל וכבר עבר חצות וכו' וחכמים לא אמרו אלא לכתחילה ומשום סייג:

דתני סכין אלונתית. כהאי עובדא גרסינן בבבלי פ' ר"א דמילה דף קל"ד ג"כ ביין ושמן. ואלונתית מפרש לה בבבלי ע"ז דף ל' יין ישן ומים צלולין ואפרסמון:

תני מעשה שהביאו קופה וכו'. תוספתא היא בפ"ד דאהלות. והתוס' במס' נזיר דף נ"ב כתבו דהכי איתא בספרי ובספרי שלפנינו לא מצאתיה:

דתנינן תמן רבי שמעון אומר כל הספיחין וכו'. פירשתי משנה זו לפי דעת הרמב"ם ז"ל בחבורו ריש פ"ד דשמיטה והתוס' בפ' מקום שנהגו דף נ"ב ע"ב דקדקו בפי' המשנה ע"ש ובמקומו תמצא מבואר בעיקר הדין ובהיוצא ממנו ומאין הוא נלמד ונתבאר שם הכל בס"ד:

ולית כאן אכילת פסחים אפי' כרבנן. ובבבלי פרקין דף ט' מוקי למתני' דלא קתני אכילת פסחים כר"א בן עזריה דס"ל מדאורייתא אין פסח נאכל אלא עד חצות ונראה דכל חד וחד לשיטתיה אזיל דבבבלי שלהי פסחים מוקי למתני' דקתני הפסח אחר חצות מטמא את הידים כר"א בן עזריה דאמר מדאורייתא עד חצות והוה ליה נותר וגזרו ביה רבנן טומאה והילכך לא משני לה התם באוקמתא דמתני' דידן כי היכי דמשני הכא דאפי' כרבנן אתיא ומטעמא דמיהת מדרבנן מטמא את הידים אחר חצות ולפיכך לא קחשיב לאכילת פסחים דהא ליתא דלא גזרו אלא למ"ד דמדאורייתא הוה ליה נותר אבל האי ש"ס לא ס"ל הכי לפרושי מתני' דפסחים דגריס התם על המתני' הפסח אחר חצות מטמא את הידים ולמה משום הסיע הדעת או משום שעבר עליו חצות הגע עצמך שיש שם חבורה אחרת הרי לא עבר חצות הוי לית טעמא דא אלא מפני הסיע דעת. כלומר דשואל הש"ס מה טעם דגזרו ביה רבנן טומאה אי מפני הסיח הדעת שמסיח דעתו ממנו אחר חצות ואע"פ שמן התורה מותר לו לאכול כל הלילה מ"מ הואיל דמדרבנן אמרו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה מסיח דעתו מאכילתו ואינו שומרו ומיפסל וגזרו ביה שיטמא את הידים וא"כ אתיא האי מתני' אפי' כרבנן דר"א בן עזריה או דילמא משום שעבר עליו חצות והוה ליה נותר וגזרו ביה טומאה וא"כ לא אתיא אלא כר"א בן עזריה ופשיט לה הגע עצמך וכו' כלומר מהאי דינא דיוצא נלמד נמי לטעמא דמתני' דהגע עצמך אם יש שם חבורה אחרת והוציא את הפסח מחבורה לחבורה דקי"ל דלוקה והפסח הוא נפסל וכדאמר בהאי תלמודא סוף פ' כיצד צולין וכן בבבלי שם דף פ"ה ולענין טומאה מיפשט פשיט ליה בבבלי התם דביוצא דפסח לא גזרו ביה רבנן טומאה משום דבני חבורה זריזין הן אבל האי תלמודא מסיק לה בשלהי פסחים בהלכה הנזכרת דיוצא מטמא את הידים והיינו דקא פשיט ליה לטעמא דמתני' מיוצא שהרי ביוצא לא עבר בו חצות ומ"ט גזרו ביה רבנן טומאה אלא לאו דטעמא משום הסיח הדעת הוא וא"כ טעמא דמתני' דפסח אחר חצות מטמא את הידים איכא למימר דג"כ משום הסיח הדעת ואפי' כרבנן דר"א בן עזריה שפיר אתיא. ע"כ השייך לפירושא דשלהי פסחים. והיינו נמי דמדחי לה הכא דאפי' תימא כרבנן אתיא מתני' דידן ואפ"ה לא קחשיב לאכילת פסחים וכדפרישית. ולענין דינא באכילת פסח התוס' בסוף פ"ב דמגילה וכן בסוף פ' איזהו מקומן פסקו הלכה כר"א בן עזריה דאע"ג דסתמא דמגילה דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה דלא כר"א בן עזריה מוקמינן לה מ"מ הא איכא סתמא דמתני' דהכא וסתמא דמתני' דערבי פסחים וסתמא דאיזהו מקומן כר"א בן עזריה אבל הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ח דהל' ק"פ פסק כר"ע דמדין תורה שיאכל כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר אלא כדי להרחיק אדם מן העבירה אמרו שאין הפסח נאכל אלא עד חצות. ובהגה"מ בפ"ח מהלכות חמץ ומצה כתב בשם ה"ר שמחה דההיא דברכות אתיא כר"ע ול"ג בגמרא ואלו אכילת פסחים לא קתני אלא ה"ג ק"ש ואכילת פסחים עד חצות אמר רב יוסף הא ר"ע הא ר"א בן עזריה פי' מתני' כר"ע וברייתא כר"א בן עזריה וא"כ איכא ב' סתמי כר"ע וב' סתמי כר"א בן עזריה עכ"ל וכלומר דהדרינן לכללא הלכה כר"ע מחבירו אבל לא היה צריך לכל זה דהא מסקינן בפ' מצות חליצה דף ק"א ע"ב דמכדי סתמי נינהו מה לי חד סתמא מה לי תרי או תלת סתמי וא"כ לגי' שלפנינו הלכה כר"ע וקשיא מהך דמצות חליצה להתוס' דפ"ב דמגילה. ונ"מ לאכילת מצה בזמן הזה אחר חצות דאלו לר"א בן עזריה אסור ולר"ע מותר כמו שכתב הרמב"ם בריש פ"ו מהל' מצה דמצותה כל הלילה. וכן לענין טומאת ידים בפסח אחר חצות דלא קחשיב לה הרמב"ם בפ"ח מהל' אבות הטומאות משום דמתני' כר"א ב"ע מוקמינן לה בש"ס דילן. ומיהו כבר הסכימו גדולי האחרונים הרשב"א והרא"ש ז"ל להחמיר באכילת מצה שלא לאכול אחר חצות כמבואר בטור סי' תע"ז:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף