רידב"ז/בבא קמא/ט/ה

רידב"ז בבא קמא ט ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תני הנותן מעות לחבירו ליקח לו חיטין ולקח לו שעורין אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו. ותני חורן אם פיחתו פיחתו לו אם הותירו הותירו לשניהן פי' הותירו הוא דנתן לו אחת יתירה כדמוכח במס' דמאי פ"ו. מ"ט דר' יודן שלא נתכוין המוכר לזכות אלא להלוקח כצ"ל וכן מפורש במס' דמאי פ"ו דנחלקו בזה בתוספתא ר' יהודא ור' יוסי דר' יהודא ס"ל דבלקח לשם חבירו סתם וחבירו לא עשו שליח אם נתן לו אחת יתירה דס"ל לר' יהודא דשייך להלוקח מ"ט דר' יהודא דלא נתכוין המוכר לזכות אלא ללוקח. ור' יוסי ס"ל דלא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות ופריך שם למה נוטל הלוקח חלק מחצה בהיתרון. ומשנה ע"י מעותיו ש"ז וע"י רגליו ש"ז שניהן חולקין עיי"ש בדברינו היטב והא דלר"י לא אמרינן ג"כ דיזכה חצי בעל המעות דנימא ע"י מעותיו ש"ז יזכה החצי ז"א דמהכ"ת עולה על המוכר ע"ד לזכות לבעל המעות דהא הוא אינו יודע אם יש כאן כלל בעל המעות אחר. משא"כ לר' יוסי דס"ל דלא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות אבל כיון דהמוכר קבל הנאה מן הלוקח שהוא לפניו דהא הי' בידו לקח מאיש אחר ע"כ הוסיף אחת יתירה שיהא גם עבור הלוקח וז"פ. ובזה יתבאר הסוגיא דידן בע"ה דמביא ב' ברייתות ברייתא ראשונה דתני דשייך להלוקח וברייתא אחרונה דשייך לשניהן ומפרש הגמ' תחלה הברייתא ראשונה ואח"כ הברייתא אחרונה. והתחיל הברייתא הראשונה מ"ט דר' יודן שלא נתכוין המוכר לזכות אלא להלוקח כדגרסינן מפורש במס' דמאי פ"ו ופריך ולמה אין חולק עמו ר"ל שיטול גם בעל המעות חצי חלק דנימא ג"כ ע"י מעותיו ש"ז וע"י רגליו של זה שניהן חולקין. ומשני שאסור להנות מחבירו דהא הוא שייך הכל לחבירו הלוקח דהא המוכר לא עלה על דעתו לזכות להבעל המעות כלל ע"כ לא יכול לטעון להלוקח דהא ע"י מעותי הגיע לך זאת ז"א דעכ"פ הרי שייך לחבירו ואסור ליהנות בדבר של חבירו. ופריך מעתה כיון דקאמרת לא נתכוין המוכר לזכות אלא להלוקח שהוא לפניו ולא עלה על דעתו שיזכה הבעל המעות מעתה אפילו אמר לו ליקח חטים ולקח לו חטים היכי שייך הכל לבעל המעות כשהוסף לו אחת יתירה לא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות בתמי' ובשעה שאמר ליקח חטים ולקח שעירים לא נתכוין מוכר לזכות אלא ללוקח וקיים מה בידו בתמי' פי' מנא לן למימר כן דהמוכר נביא הוא כשלא משנה הלוקח מדעת המשלח לא נתכוין אלא לזכות להמשלח בעל המעות. וכשמשנה נתכוין לזכות להלוקח. ע"ז השיב ר' נסא בשעה שקיים שליחותו לא נתכוין המוכר לזכות לבעל המעות לא קיים שליחותו נתכוין לזכות ללוקח. פי' דלא כדקס"ד דבשעה שקיים שליחותי' לא נתכוין המוכר אלא לזכות לבעל המעות ולמעט ללוקח ז"א אלא דלעולם המוכר לא ידע אך מהלוקח לבד ומתכוין לזכות להלוקח ולא דקמכוין דאינו מזכה אלא להלוקח ז"א אלא דהמוכר אינו מכוין כלל למעט לזה אלא דמתכוין לזכות סתמא למי שלוקח ממנו ולא מתכוין כלל דלא יזכה אחר אלא זה ולא מתכוין כלל למעט אחר אלא מתכוין לזכות למי שקונה ממני דהיא הלוקח שהוא לפניו ואפילו בשעה שקיים שליחותו לא נתכוין לזכות לבעל המעות. ובשעה שלא קיים שליחותו נתכוין לזכות להלוקח ולא נתכוין למעט בעל המעות ז"א דבשעה שקיים השליחות לא נתכוין לזכות להמשלח ולמעט להלוקח ובשעה שאינו מקיים השליחות לא נתכוין למעט המשלח אלא דהוא מתכוין לזכות להלוקח שהוא לפניו סתם ע"כ ממילא כשקיים השליחות זכה המשלח ממילא דשלוחו הוא ושלוחו של אדם כמותו. וכשלא קיים השליחות נמצא דאינו שליח שלו זכה ממילא הלוקח דנתכוין למכרו סתם עד כאן מפרש הגמ' הברייתא הראשונה דאין חולק עמו. והשתא מפרש הברייתא השני' לר' יוסי דס"ל לא נתכוין המוכר אלא לזכות לבעל המעות ולמה חולק עמו ר"ל למה ס"ל התנא הזה דחולק עמו הלוקח. ע"ז קאמר אמר פי' דהמוכר אמר הואיל ובאת לי הניי' מתחת ידו ר"ל הואיל ובא להמוכר הנייה ע"י הלוקח דהא הלוקח שביק כו"ע ולקח אצלו ע"כ אף הוא חולק עמו. וכאן מבואר הטעם דאיתא במס' דמאי ע"י מעותיו של זה וע"י רגליו של זה שניהן חולקין. והכא מבואר דהמוכר מזכה מחצה להלוקח בשביל רגליו דבאת לו הנייה מרגליו ש"ז. התיב ר"ש ב"ב קומי ר' יוחנן והתנינן אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך עצמו אין לו בכסות אשתו ובניו. וא"כ קשיא ה"נ לימא מי הודיעו למוכר הכסות שהקנה הכסות לאשתו ובניו א"ו דאמרינן דלא נתכוין המוכר אלא לזכות לאשתו ובניו ולמה קאמרינן הכא דנתכוין להלוקח לחוד וקושיא זו פרכינן גם בבבלי דף ק"ב ע"ב. ע"ז משני א"ל עלת על דעתו לומר בכסות אשתו ובניו בתמי' דודאי אנן סהדי שאין דעתו להקדיש אלא נכסיו אחרים אבל לא מה שמיחד עבור אשתו ובניו וכן משני בבבלי. ע"ז פריך והתנינן ערכי עלי כיון שאמר ערכי עלי לא קבע לעצמו אלא נ' סלע בתמי' בשלמא מקדיש נכסיו אין עליו חוב אלא מה שנמצא מנכסיו הוא שייך להקדש ע"כ אין דעתו על כסות אשתו ובניו משא"כ ערכין כיון דאמר ערכי עלי הרי החוב מוטל לשלם דמי שוויו ומגבינן מנכסיו וב"ד יורדין בנכסיו ומגבינן החמשים סלעים בע"כ מכל מה שימצא בנכסיו ואין שואלין את דעתו אם מסכים על חפץ זה למכרו או לא מסכים ואם לא יספיק חפץ זה מוכרין הכל ואך מסדרין כסידור בע"ח מה להניח לפניו וכל המותר יגבו ומוכרין עלי הנ' סלעים ואין תלוי הדבר בדידי' הכי האומר ערכי עלי לא נקבע החוב אלא בנ' סלעים כסף מזומן כמפורש בתורה בתמי' הא אם אין לו סלעים מזומנים ב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין נכסיו בע"כ על הסך נ' סלעים. והיכי שייך דאין דעתו על כסות אשתו ובניו האם בדעתו הדבר תלוי. ומשני דאין ה"נ דהאומר ערכי עלי ע"מ שלא לסדר מה שעל אשתי ובני. וכן אמר ר' נסא בשם רבב"ח האומר ערכי עלי ע"מ שלא לסדר מחפץ פלוני אין מסדרין לו מאותו חפץ ורשות בידו להעריך דאם אין לו סלעים מזומנים וירדו ב"ד לנכסיו לסדר לא יסדרו מחפץ פלוני ואנן סהדי שבדעתו שלא לסדר מכסות אשתו ובניו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף