חידושי רבנו חיים הלוי/נחלות/ה

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ נחלות ה

הלכות נחלות
פ"ה הל"ח

נפל עליו הבית ועל אביו או שאר מורישין ועליו כתובת אשה ובע"ח יורשי האב אומרים מת הבן תחלה ולא הניח כלום ואבד החוב ובע"ח אומרים האב מת תחלה וזכה הבן בירושתו ויש לנו לגבות מחלקו הרי הנכסים בחזקת היורשין ועל האשה ובע"ח להביא ראי' או ילכו להם בלא כלום. עכ"ל. ומבואר מזה דאם אך מת הבן תחלה שוב אין הבע"ח גובין מנכסי האב שמת אח"כ, והדין הזה מפורש במתני' בב"ב דף קנ"ז עיי"ש. אלא דטעמא דהך מתני' נלמד מהא דתנן בבכורות דף נ"ב וכולן אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק, וקאמר שם בגמ' ולא בראוי לאתויי נכסי דאבי אבא, והתם קיימינן אבכור ויבם וכתובת אשה, הרי דהא דתנן במתני' דב"ב דכתובת אשה ובע"ח אינן נוטלין מנכסי אבי האב הוא משום דאין נוטלין בראוי, ולפ"ז צ"ע על הרמב"ם שסתם הדברים ולא הזכיר טעמא דאין בע"ח וכתובת אשה נוטלין בראוי, שהוא זה דין הנלמד ממשנתנו, ומשכחינן זאת גם בגווני אחריני, כגון כופר דאינו משתלם אלא לאחר מיתה והוי ראוי, וכמבואר בב"ק דף מ"ב, וכבר עמד בזה המל"מ שם.

האומנם די"ל דדעת הרמב"ם דבע"ח נוטל בראוי, ונלמד זאת מהא דאיתא בב"ב דף קנ"ט דטעמא דמתני' הוא משום דמצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא, וכדאיתא בסוגיא שם ואס"ד לא מצי אמר מכח אבוה דאבא קאתינא וכו' כי מת הבן ואח"כ מת האב מאי הוי נימא להו בע"ח ירושת אבוהון קא שקילנא, הרי להדיא דאע"ג דהנכסים הויין ראוי, שבאו לו בירושה אחר מותו, מ"מ בע"ח גובה מהם, אי לאו משום טעמא דמכח אבוה דאבא קאתינא, והא דצריכינן בבכורות לטעמא דראוי, הוא משום בכור ויבם, דאינהו מכח ירושה קא שקלי, ולא שייך גבייהו טעמא דמכח אבוה דאבא קאתו, ועל כן צריכינן בהו לטעמא דראוי, אבל אה"נ דטעמא בהן, דליכא דין ממון בהו ברשות מורישן. ולא משכחינן דבע"ח הוא משום טעמא דמכח אבוה דאבא קאתו, ולהכי הוא דנקט הרמב"ם להך דנפל הבית וכו' בסתמא, כיון דאין כאן טעמא דראוי כלל. אלא דעדיין קשה, דכתובת אשה הא ודאי דאינה נוטלת בראוי, וכדתנן במתני' דבכורות שם, ולמה השמיט הרמב"ם להך דינא דראוי בכתובת אשה, וצ"ע.

והנראה לומר בזה, דבכופר כיון דאינו משתלם אלא לאחר מיתה, א"כ ממילא דגם בלאו הך טעמא דראוי אין הבע"ח וכתובת אשה גובין מזה, ומשום דכיון דאינו משתלם אלא לאחר מיתה וכל חלות הך חיובא הוא לאחר מיתה, א"כ ממילא דהדין ממון של הך חיובא נעשה רק תח"י היורשין, ולא להנהרג. ואע"ג דעיקר חיובא דכופר הוא שייך להנהרג, והבנים רק מכח אבוהון הוא דקזכיין בי', מדין ירושה, מ"מ הא ודאי דלא צריכינן לדין ירושתן שיהא חלות דין ממון על החיוב, כי אם דחייל דין ירושה גם על עיקר זכות הך חיובא, שהם נכנסים במקומו לזכות בחיוב זה, וממילא דהחיוב הוא שלהם מעיקרא, הואיל שבא לאחר מיתתו. ולהכי הוי דינא דאין הבע"ח וכתובת אשה גובין מזה גם בלאו טעמא דראוי, דשעבודא דחוב לא חייל כי אם על דין ממון לחוד, והכא כיון דהדין ממון נעשה רק תח"י היורשין ולא להנהרג, א"כ ממילא דאין כאן דין ממון לגביית הבע"ח וכתובת אשה, ואין גובין מהן. והוא הדין והוא הטעם לכל דיני ממון הבאין לאדם לאחר מותו, דלא צריכינן בהו לדינא דראוי, משום דבלא"ה אין דין גבייה גוונא דראוי רק בנכסים שנפלו לו מאביו לאחר מותו, דאז הדין ממון עצמו ממשמש והולך בירושה דרך עליו, ובזה הוא דצריכינן לטעמא דראוי, כיון דבלא"ה שיעבודא חייל עלייהו ככל נכסי המוריש, אלא דשם איכא גם טעם השני דיכולין לומר מכח אבוה דאבא קאתו, ועל כן זהו שפסק הרמב"ם בסתמא להך דינא דאין האשה ובע"ח גובין מנכסים שנפלו מאבי האב, ולא הזכיר טעמא דראוי כלל, כיון דליכא מזה נ"מ למקום אחר, וכש"נ.

והנה בכתובות דף ל"ח ע"ב}} אמר אביי בא עלי' ומתה פטור שנאמר ונתן לאבי הנערה ולא לאבי מתה, מילתא דפשיטא לי' לאביי מיבעיא לי' לרבא דבעי רבא יש בגר בקבר או אין בגר בקבר וכו' מר בר רב אשי בעי לה הכי מיתה עושה בגרות או אין עושה בגרות תיקו. וברמב"ם פ"א מהל' נערה בתולה הט"ו ז"ל בא עליה ומתה ה"ז פטור מן הקנס שנאמר וכו'. והנה השמיט הרמב"ם להך איבעיא דיש בגר בקבר או דמיתה עושה בגרות, משום דלפ"מ דפסק כאביי הרי שוב ליתא להאיבעיא, וכמבואר בדברי הגמ' שהבאנו. אלא דצ"ע, דלפי המבואר בדברי הרמב"ם שהבאנו, כל הך דינא דלא לאבי מתה אין זה רק בקנס ולא בבושת ופגם, וא"כ הא נמצא דהאיבעיא אם יש בגר בקבר או אם מיתה עושה בגרות קיימא עדיין לענין בושת ופגם, דאם יש בגר בקבר או מיתה עושה בגרות והרי היא מופקעת מרשות אב, א"כ הא גם הבושת ופגם שלה, וע"ז הא ליכא פשיטותא דאביי, וא"כ למה השמיטה הרמב"ם. והפשוט בזה, משום דבאמת הרי ליכא נ"מ כלל מהאיבעיא לענין בושת ופגם, דהרי גם אם מופקעת היא מרשות אב הבו"פ הם לאבי', דהרי הוא הקודם בנחלה ויורשה, ורק לענין קנס דאין אדם מוריש קנס לבניו ע"ז הוא דנאמרה האיבעיא אם יש בגר בקבר או אם מיתה עושה בגרות, כיון דמשום דין ירושה אין האב זוכה בזה, וכיון דהרמב"ם פסק כאביי דבמתה ליכא קנסא, א"כ שוב ליכא נ"מ כלל מהאיבעיא, ועל כן השמיטה. אלא דעדיין צ"ע, דהרי נ"מ לענין הבע"ח שלה, דאם יש בגר בקבר או מיתה עושה בגרות והרי הבו"פ מדינא לה ורק שזוכה בהן האב מדין ירושה, א"כ הרי הבע"ח גובין מהם, משא"כ אם אין בגר בקבר או דמיתה אינה עושה בגרות והרי עיקר החיוב של בו"פ לאביה, א"כ אין הבע"ח שלה גובין מהבו"פ, וכמבואר להדיא הך נ"מ בתוס' שם, וא"כ הא איכא נ"מ מהאיבעיא גם לענין בו"פ, דליתא ע"ז פשיטותא דאביי, והדר קשה למה השמיטה הרמב"ם. וצ"ל בזה, משום דאף אם מיתה עושה בגרות או דיש בגר בקבר והבו"פ שלה, מ"מ הרי זכייתה בהבו"פ היא לאחר מיתתה, וא"כ הא הוי ראוי, דאין הבע"ח גובה מזה, ושוב ליכא נ"מ מהאיבעיא לענין בו"פ. אכן מאחר דלא הוזכר ברמב"ם כלל הך דינא דראוי, א"כ קשה הדבר לומר דהשמטת הרמב"ם תהא מטעמא דאין בע"ח נוטל בראוי, כיון דעיקר דין ראוי הושמט ברמב"ם. אכן לפמש"נ הרי ניחא, דהכא כיון דזכייתה בהך חיובא היא לאחר מיתתה, א"כ ממילא דחלות דין ממון שעל הך חיובא הוא רק תח"י אביה, ומשום דאביה יורש עיקר הזכות של הך חיובא, שהחיוב שלו הוא משעה הראשונה עד שלא בא החיוב לרשותה, וממילא דלא חל בהחיוב דין ממון רק תחת ידי אביה ולא תחת ידה כלל, וממילא דאין הבע"ח גובה מזה, דשעבודא דבע"ח וכתובת אשה רק על דין ממון לחוד הוא דרמי. אשר על כן להכי הוא שהשמיט הרמב"ם האיבעיא דבגרות לאחר מיתה, כיון דליכא מזה שום נ"מ לענין בו"פ, רק לענין קנסא לחוד, ובזה הרי כבר פסק הרמב"ם כאביי.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף