חידושי רבנו חיים הלוי/טומאת מת/יט
חידושי רבנו חיים הלוי טומאת מת יט
< הקודם · הבא > משנה תורה להרמב"ם נושאי כלים מפרשי הרמב"ם חידושי רבנו חיים הלוי |
א[עריכה]
כוורת שהיא מוטלת בארץ והיא בתוך פתח הבית ופיה לחוץ וכזית מן המת נתון תחתי' או על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הזית בתחתי' או בגבה טמא וכו'. עכ"ל. ובהשגות ז"ל אין הענין מתפרש אלא בכוורת של חרס שאינה מטמאה מגבה. עכ"ל. ועיין בכ"מ שכתב דהרמב"ם מעמידה במחזקת מ' סאה, וכפירושו במשנה שם. אלא דצ"ע דהרי לקמן בהל"ד כתב ז"ל היתה טומאה בתוכה הכל טמא וכו' שהכלים מביאין ואינן חוצצין וכו' לפיכך אם היתה כוורת זו המוטלת על הארץ פחותה ופקוקה בקש או שהיתה באה במדה וכזית מן המת נתון תחתי' כנגדו עד התהום טמא, ע"ג כנגדו עד לרקיע טמא וכו', הרי להדיא מבואר בדעת הרמב"ם דהא דהכא בוקעת מתחתי' לע"ג הוא דוקא באינה מחזקת ארבעים סאה. ועיין באלי' רבא שפירש דאיירי באינה מחזקת ארבעים סאה ומ"מ היא טהורה מחמת הנקבים שבה, אשר כזה יש לפרש גם דעת הרמב"ם כן, אלא דצריך להבין יסוד פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בזה.
והנה בטומאה בתוכה דתנן שם הכל טמא, פסק הרמב"ם דבתחתי' אינו טמא אלא כנגד הטומאה, והטעם בזה הוא עפי"מ דתנן בפט"ו חביות שהן יושבות על שוליהן או מוטלות על צדיהן באויר והן נוגעות זו בזו בפו"ט טומאה תחת אחת מהן טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת בד"א בטהורות אבל אם היו טמאות וכו' טומאה תחת אחת מהם תחת כולם טמא, הרי דכלי טהור שיש בו דין צ"פ שאין הטומאה בוקעת לתוכו ממעט את החלל טפח לאשוויי רצוצה, ולפ"ז גם בטומאה בתוכה, נהי דכלים אינם חוצצין בפני הטומאה, והטומאה צריכה להיות יורדת גם לתחתי', מ"מ כיון דמתחתי' לתוכה אינה יכולה לחזור ולהתפשט, א"כ הא חשוב לעולם תחתי' אין בו חלל טע"ט, דהכוורת ממעטת את החלל, וע"כ תחתי' טהור, ואף דכלים אינם חוצצין בפני הטומאה, אבל גם בלא חציצה הרי קי"ל דאין הטומאה נכנסת למקום שפחות מטע"ט, וגם תחתי' דאין בו חלל טע"ט אין הטומאה נכנסת בו, ולהכי מפרש הרמב"ם דהא דתנן הכל טמא הוא רק כנגדה בלבד, או משום דטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, או משום מאהיל כנגדה, דשם לא בעינן חלל טפח, משא"כ כנגד שאר תוך הכוורת דהיא טומאה המתפשטת, ואין בה דין בקיעה, ורק דין הבאת טומאה שע"י אהל, דבעינן בה חלל טפח, ע"כ תחתי' שאין בו חלל טפח טהור. ולפ"ז הרי מובן היטב פלוגתת הרמב"ם והראב"ד, דלעיל בפט"ז הל"ו הרי נחלקו בטומאה שבאויר, דדעת הרמב"ם דחשיבא רצוצה ואית בה דין בקיעה, ודעת הראב"ד דאין בה דין בקיעה, וכן נחלקו בפ' זה בהיתה גבוהה מן הארץ ומונחת תחת אהל כלים, דלדעת הרמב"ם הויא רצוצה, דדמיא למונחת באויר, ולדעת הראב"ד לא הויא רצוצה, כיון דגם באויר לא חשיבא רצוצה, ועל כן הרמב"ם לטעמי' דס"ל דטומאה שבתוכה חשיבא רצוצה, ולהכי מוקים לה גם בכוורת טהורה שאינה מקבלת טומאה, והא דתנן דתחתי' טמא בטומאה בתוכה, מוקים לה בכנגד הטומאה, דיש בה דין בקיעה, וע"כ בוקעת גם לפחות מטע"ט, משא"כ לדעת הראב"ד דסובר דטומאה שבאויר וטומאה שבתוכה לא הויא רצוצה, ואין בה דין בקיעה, וא"כ הלא צריך להיות תחתי' טהור לגמרי אף כנגד הטומאה בטומאה בתוכה, כיון דאין הטומאה נכנסת בפחות מטע"ט, וקשה הא דתנן בטומאה בתוכה הכל טמא, והרי תחתי' טהור, וע"כ מפרש הראב"ד דאיירי בכוורת של חרס, דבטומאה בתוכה הרי היא כלי טמא, דאינה ממעטת את החלל כלל, וממילא דגם תחתי' חשיב יש בו חלל טע"ט, וממילא דכל תחתי' טמא וכמבואר בדברי הראב"ד שם. אלא דנראה, דכל דברינו יתכנו לענין הדין בקיעה, אבל באמת הרי גם מלבד הדין רצוצה דבוקעת, צריך להיות טמא גם משום מאהיל כנגדה, דנכנסת ג"כ למקום פחות מטע"ט, והואיל דכלים אינם חוצצין בפני הטומאה, א"כ כל טומאה שעוברת תחתיהן אינה צריכה לדין בקיעה, ומשום מאהיל כנגדה לבד ג"כ הטומאה נכנסת לשם, וכדתנן דטומאה על גבה כל שתחתי' כנגד הטומאה טמא, והרי לדעת הראב"ד טומאה שע"ג לא הויא רצוצה, ובע"כ דמה שתחתי' טמא הוא משום דין מאהיל כנגדה, וא"כ גם בטומאה בתוכה ג"כ כנגד הטומאה טמא משום מאהיל כנגדה, וזה גם לדעת הראב"ד, וממילא דלא יתכן לאמר כמש"כ בדעת הראב"ד. אלא דנראה פשוט, דהראב"ד מדייק מהא דתנן דטומאה בתוכה הכל טמא, וא"כ הרי צריך להיות כל תחתי' טמא, וכל שלא כנגד הטומאה הא הויא טומאת המשכה, דאינה נכנסת במקום פחות מטע"ט, ומשו"ה הא פי' הרמב"ם דאע"ג דתנן דהכל טמא מ"מ תחתי' אינו טמא אלא כנגד הטומאה, והראב"ד מפרש כפשוטו דכל תחתי' טמא, ורק דמוקי לה בכוורת של חרס דלא מיטמאה מגבה, ובטומאה בתוכה הויא כלי טמא דאינה חוצצת כלל, ומצטרפת עם תוכה יחד לדין טע"ט, וכדהבאנו מהך דחבית דתנן שם דאם היו טומאות הכל טמא, וע"כ גם הכא הכל טמא, ונמצא דמזה דתנן טומאה בתוכה הכל טמא הוכיח הראב"ד דאיירי בכוורת של חרס, וכש"נ.
והנה בפי"ג מה' כלים הל"ה כתב הרמב"ם ז"ל אחד כלי חרס שנכנסה טומאה לאוירו או שכפהו על הטומאה המונחת על הארץ ונעשה אהל עלי' שהרי הטומאה בתוכו מפי השמועה למדו שזה שנאמר אל תוכו לרבות את האהלים. עכ"ל. ובהשגות שם ז"ל אבל האהלים שהוצרכו לרבות הן השידה התבה והמגדל הבאין במדה שהם כאהלים שאינן צריכין צמיד פתיל באהל המת שאפילו בכסוי בעלמא הן מצילין באהל ואפילו הכי לענין אויר כלי חרס מיטמאין ככלים ולא נחשוב אוירן כאויר בית וכו'. עכ"ל. והנה הא דכתב הראב"ד דלענין הצלה דינם כאהלים, נראה דמקורו הוא מהא דתנן הכא בכוורת דבזמן שהיא באה במדה דינה כאהלים וחוצצת, ולדעת הראב"ד דמוקי לה בשל חרס, ש"מ דגם בכלי חרס איכא הך דינא דבאים במדה להעשות אהל, אכן לדעת הרמב"ם הרי י"ל דבכלי חרס ליתא כלל להך דינא דבאים במדה. ואין בזה דוחק לומר כן, דהרי תנן גבי תנור נסר שהוא נתון על פי תנור חדש טומאה תחתיו כלים שע"ג טהורים וכו' ובישן טמא, ובע"כ דתנור חשוב אהל גמור, דאל"ה הרי גם כלי אדמה אינם חוצצין, ומ"מ בישן פקע מיני' דין אהל, ובע"כ דכל שנעשה כלי חרס שוב אין בו דין אהל. ולפי"ז הרי ניחא הא דלא מוקים לה הרמב"ם בכוורת של חרס, דתקשי סיפא דמתניתין דתנן דאם באה במדה חוצצת, והרי בחרס ליתא כלל להך דינא דבאין במדה, ובע"כ דאיירי בכוורת של שאר מינים, וע"כ ממילא מוכח דהא דתנן בתוכה הכל טמא תחתי' אינו טמא אלא כנגד הטומאה, משא"כ הראב"ד לטעמי' דס"ל דגם בכלי חרס איכא הך דינא דבאין במדה, ע"כ שפיר מוקי לה בכוורת של חרס, ולפ"ז מתפרש הא דתנן דבתוכה הכל טמא כפשטה, דכל תחתי' טמא בין כנגד הטומאה ובין שלא כנגד הטומאה, דאין כלי טמא חוצץ, כיון דמיירי בכוורת של חרס, וכש"נ.
כוורת שהיא מוטלת בארץ והיא בתוך פתח הבית ופיה לחוץ וכזית מן המת נתון תחתי' או על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הזית בתחתי' או בגבה טמא וכל מה שבאויר תוכה טהור חוץ מכלי שהוא כנגד הטומאה. עכ"ל. והוא ברפ"ט דאהלות דתנן שם כוורת וכו' כזית מן המת נתון תחתי' או ע"ג מבחוץ כל שהוא כנגד הזית תוכה וגבה טמא, ועוד גירסא שם תחתי' וגבה טמא, והנ"מ בין שני הגירסאות הוא, דלפ"מ דגרסינן תוכה, א"כ הא תנן דכנגד הטומאה טמא גם בתוכה, ובע"כ דטומאה רצוצה בוקעת גם לתוך צ"פ, ואין הצלת צמיד פתיל מועלת בפני בקיעה דרצוצה, ולפ"מ דלא גרסינן תוכה, ותוכה טהור לגמרי אף כנגד הטומאה, א"כ צמיד פתיל מציל גם מטומאה רצוצה, וכבר נחלקו הראשונים בזה, דדעת הרמב"ם והראב"ד לגרוס תוכה, וכנגד הטומאה טמא אף בתוכה, ודעת הר"ש והרא"ש היא דלא גרסינן תוכה. אכן קשה ע"ז מהא דתניא בתוספתא דאהלות פ"י, והביאה הר"ש בפ"ט דאהלות, חבית וכו' היתה מלאה אוכלין ומשקין ומוקפת צמיד פתיל ונתונה ע"ג המת באויר כלים שלמעלה ושלמטה הימנה טמאין והאוכלין והמשקין שבתוכה טהורין, וכן פסק ג"כ הרמב"ם בפי"ז מה' טומאת מת הל"ו, והרי כל באויר לדעת הרמב"ם הא הויא רצוצה, וכמבואר ברמב"ם פט"ז מה' טו"מ הל"ו, ומ"מ אוכלין ומשקין שבתוכה טהורין, הרי להדיא דצמ"פ מציל גם מרצוצה, וקשה דמ"ש בכוורת דטמא גם בתוכה. והנה בסיפא דמתניתין דכוורת שם דתנן היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתי' וכו' הכל טמא אלא תוכה, נחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד בפי"ט שם, דהראב"ד כתב דבגבוהה מן הארץ טפח תוכה טהור אף כנגד הטומאה, משום דאינה רצוצה, ולפ"ז הרי ניחא גבי חבית הא דאוכלין ומשקין שבתוכה טהורין, דנוקמה בגבוהה מן הארץ טפח, דאז הכל טהור, אכן דעת הרמב"ם שם דכנגד הטומאה טמא גם בגבוהה מן הארץ טפח אף בתוכה, משום דבאויר חשוב כרצוצה, ולפ"ז הא קשה מהא דאוכלין ומשקין שבתוכה טהורין, אמאי אינו טמא כנגד הטומאה, וכהך דכוורת, וצ"ע.
והנה ברפי"ט שם כתב הראב"ד ז"ל א"א אין הענין מתפרש אלא בכוורת של חרס שאינה מטמאה מגבה עכ"ל, וביאור הדברים, משום דבכולא פרקין שם מחלקינן דבטומאה בתוכה הכל טמא ובטומאה תחתי' או ע"ג תוכה טהור, מלבד כנגד הטומאה לדעת הרמב"ם והראב"ד, והיינו משום דהכוורת דין צמ"פ עליה שמצלת על הטהרה ואינה חוצצת בפני הטומאה, ולפי המבואר בדברי הרמב"ם שם דמיירי בכוורת של עץ, בע"כ דאיירי בכלי עץ הטהורין שאינן מקבלין טומאה, דמצילין בצ"פ, וכדתנן בפ"י דכלים, וע"ז באה ההשגה דזה הענין אינו מתפרש אלא בכוורת של חרס דאינה מטמאה מגבה ומצלת בצ"פ. אכן קשה ע"ז, דכיון דכלים שבתוכה כנגד הטומאה טמאין, א"כ הרי הטומאה בוקעת כנגדה לתוכה, וצריך להיות גם הכוורת טמאה, וא"כ הא בטיל מינה כל דין צמ"פ, דכלי טמא הא אינו מציל, וכדתנן בעדיות פ"א מי"ד, וממילא דליכא שום נ"מ בין טומאה בתוכה לטומאה ע"ג, וגם קשה סיום דברי הראב"ד שכתב שאינה מטמאה מגבה, והא כיון דהטומאה רצוצה בקעה לתוכה, א"כ הרי יש כאן גם טומאת תוך, דטמא גם בכ"ח, וצ"ע. והנראה לומר בדעת הראב"ד, דס"ל דבטומאה רצוצה מלבד דעצם הטומאה נכנסת לכנגדה, עוד איכא בה דין דמטמאה כנגדה גם למרחוק, ואף במקום שאין עצם הטומאה נכנסת לו, מ"מ כל שהוא כנגד הטומאה טמא, משום דינא דרצוצה ומאהיל כנגד הטומאה, דנאמרה בהו ההלכה דמטמאה כל שכנגדה גם בלא דין הבאת עצם הטומאה, וסובר הראב"ד דבאמת צמ"פ מציל שלא תכנס עצם הטומאה לתוכו גם ברצוצה, והא דתוכו נגד הטומאה טמא, הוא משום דהצ"פ אינו מציל רק מדין הבאת וכניסת טומאה לתוכו, אבל מ"מ נטמא כל מה שבתוכו משום הך דינא דמטמא גם מרחוק גם בשאין עצם הטומאה עוברת לשם, ולענין זה לא שייך כלל הצלת הצ"פ. ויסוד לזה מהא דבתוכה אין טמא אלא כנגד הטומאה לבד, וכבר הקשה הכ"מ דמאחר דהטומאה בוקעת לתוכה, א"כ ממילא תביא הכוורת טומאה לצדדין, כמו בטומאה בתוכה דתנן הכל טמא, אלא ודאי דבאמת אין כאן טומאה כלל בתוכה אף כנגד הטומאה, וא"כ הרי ליכא כאן האהלת טומאה כלל, ולא שייך בזה הבאת טומאה לצדדין, וע"כ אינו טמא אלא כנגדה. ולפי"ז הרי ניחא הא דהכוורת עצמה טהורה ולא מתטמאת, דכל בכלי חרס דטומאתו היא טומאת תוך, בעינן דוקא שהטומאה תהא בתוכו, אבל הכא דאינה בוקעת לתוכה, ורק דהוא נוגע ומאהיל מרחוק, א"כ אין בו רק שם מאהיל ונוגע, אבל שם טומאת תוך אין בו, וע"כ בכלי חרס טהור. והאומנם דיסוד דין טומאת תוך נראה דהוא רק על קבלת הטומאה של הכלי שיהא דרך תוכו, ולא בעינן שעצם הטומאה תהא בתוכו, ודחזינן דמיטמאה בהיסט דרך תוכה, ואע"ג דלא שייך שם כלל שהטומאה בתוכה. אכן כ"ז הוא רק בטומאת מעשה, שע"י מעשה ההיסט הוא דנטמאת, בזה הוא דהוי גזה"כ דחייל שם היסט גם על תוכו, משא"כ בטומאת מגע ואהל שעצם הדבר מטמאתו, בזה י"ל דכל דליתא לטומאה בתוכה לא חייל בה גם על קבלת טומאתה שם תוך, וטהור בכ"ח.
והנה הרי כבר הבאנו גירסת הר"ש והרא"ש דתחתיה כנגד הטומאה טמא, אבל תוכה טהור כולו אף כנגד הטומאה, ולפי המבואר י"ל בזה תרי טעמי, או משום דס"ל דגם כנגד הטומאה וגם ברצוצה מ"מ כל שלא בא לו עצם הטומאה לא מתטמא, ולהכי תוכה טהור, כיון דלא יוכל להתטמא כל מה שבתוכה כי אם בכניסת הטומאה לתוך הכוורת, וע"ז הא מועיל צ"פ שמציל ומונע כניסת הטומאה לתוכה, או דנימא דזה ודאי לכו"ע כל כנגד הטומאה הרי הוא טמא גם בלא הבאת עצם הטומאה אליו, והא דתוכה טהור הוא משום דצ"פ המועיל להציל בפני כניסת הטומאה לתוכו, הוא חוצץ על כל תוכו שלא יהא גם בכלל מאהיל כנגד הטומאה, ואינו חשוב כנגד הטומאה כלל, וע"כ תוכו טהור. ונראה דכן היא גם שיטת הרמב"ם דגריס תוכו כנגד הטומאה טמא, דמ"מ ס"ל דצ"פ כשם שמציל על כניסת עצם הטומאה לתוכו, כמו כן הוא חוצץ על כל שבתוכו שלא יהא גם בכלל מאהיל כנגדה, ואף כנגד הרצוצה ג"כ חוצץ, והא דתוכו כנגד הטומאה טמא, הוא משום דתרי דיני בצמ"פ, חדא דהכלי חוצץ ומציל, ושנית דאף כשהכלי מנוקב ג"כ מציל, כל שאין בנקביו כשיעור, וכדתנן בפ"ט דכלים וברמב"ם פכ"ב מטו"מ, וס"ל להרמב"ם, דנהי דבין מקום הנקב ובין מקום הסתום שוין הן בדינן, והכלי כולי' מציל על כל תוכו ביחד בתורת צמ"פ, אבל כ"ז הוא לענין כניסת טומאה לתוכו, אבל לענין שלא יהא חשוב מאהיל כנגדה להטמא גם מרחוק, דיסודו דין חציצה, בזה הדין חלוק, דבמקום שהכלי מפסיק שפיר איכא חציצה, ואינו חשוב כנגד הטומאה, משא"כ כנגד נקביו, כיון דאין שם חציצה, א"כ הרי הוא כנגד הטומאה, ומתטמא מדין מאהיל כנגד הטומאה, שטמא גם בלא הבאת עצם הטומאה אליו, דבזה ליכא דין הצלת צמ"פ היכא דהוא בלא חציצה, וע"כ משנתינו דאיירי בכוורת שיש בה נקבים, וכדתנן שהיא מחולחלת, זהו דתנן בה דתוכה כנגד הטומאה טמא, ר"ל דמקום הפתוח שהוא כנגד הטומאה תוכה טמא וכמש"נ. ולפ"ז הרי ניחא הא דחבית המוקפת צמ"פ ונתונה ע"ג המת באויר אוכלין ומשקין שבתוכה טהורין. גם כנגד הטומאה, ואף דלדעת הרמב"ם הא הויא שם רצוצה, דבחבית שהיא מוקפת וסתומה מכל צדדיה, ע"כ ממילא מהני הצ"פ לחוץ על תוכה גם כנגד הטומאה וטהורה כולה, וכמש"כ דגם בכוורת אין טמא בתוכה אלא במקום הפתוח ולא במקום הסתום.
והנה בהא דתנן היתה גבוהה מן הארץ טפח הכל טמא אלא תוכה, כתב הראב"ד בפי"ט שם דכנגד הטומאה ג"כ תוכה טהור, משום דכיון דגבוהה טפח הרי אינה רצוצה, וצ"ע אם דעת הראב"ד היא דכל עיקר הך דינא דכנגד הטומאה טמא אף בלא הבאת עצם הטומאה הוא רק ברצוצה, וכל עיקרה של טומאה זו הוא משום ההילכתא דרצוצה, וכל שאינה רצוצה אינה מטמאה אף כנגדה רק משום דין הבאת עצם הטומאה, ולפ"ז יהא הדין פשוט, דבאמת צ"פ מועיל גם בפני רצוצה, ורק דלא שייך צ"פ רק על כניסת טומאה לתוכו, משא"כ לענין שיהא חשוב כנגד הטומאה, בזה ליכא דין צ"פ כלל, ועל כן זהו שחלוק, דברצוצה דמטמאה גם מרחוק משום האהלה כנגדה אף בלא כניסת הטומאה לתוך הצ"פ, משו"ה מה שבתוכה טמא, דלא שייך זאת להצלת צ"פ כלל, משא"כ בגבוהה טפח דאינה רצוצה, ואין בה טומאה מרחוק, כי אם בכניסת הטומאה לתוך הצ"פ, א"כ יש כאן דין צ"פ שמציל על תוכו, וע"כ טהור כולו אף כנגד הטומאה. או דנימא דבאמת גם באינה רצוצה כל שכנגד הטומאה מטמאה אף בלא הבאת עצם הטומאה אליו, ובזה הוא דחלוק דין מאהיל כנגד הטומאה מדין הבאת טומאה לצדדין, דכל הבאת טומאה לצדדין לא חיילא רק ע"י הבאת עצם הטומאה, משא"כ מאהיל כנגדה טמא אף בלא הבאת טומאה אצלו, והא דהוצרך הראב"ד הכא לטעמא דרצוצה, הוא משום דבאמת צ"פ מהניא חציצתו גם לזה שלא יהא חשוב כנגד הטומאה כלל, ולזה הוא דמועיל ההילכתא דרצוצה דבוקעת ומבטלת חציצת הצ"פ ומטמאה כנגדה, והא דעצם הטומאה אינה נכנסת לתוך הכוורת, צ"ל דדוקא לענין מאהיל כנגדה מרחוק בזה הוא דמועלת הבקיעה של רצוצה לבטל דין הצלת צ"פ שבו שלא יחוץ כנגדה, משא"כ לענין כניסת הטומאה עצמה לתוכה, בזה אינו מועיל הדין בקיעה דרצוצה, והצ"פ מציל, וע"כ בגבוהה מן הארץ טפח דאינה רצוצה ולית בה בקיעה, הצ"פ חוצץ שלא יהא גם בכלל טומאה כנגדה, ולהכי תוכו טהור כולו אף כנגד הטומאה. ולפי אופן השני שכתבנו בדעת הראב"ד, דהא דצריכינן לדין רצוצה הוא משום דבלא"ה הצ"פ חוצץ גם בפני האהלה שכנגדה, א"כ בע"כ דאיירי כנגד הסתום, דכנגד הפתוח הא ליכא חציצה, ובע"כ מבואר מזה דהראב"ד חולק על הרמב"ם וס"ל דרצוצה בוקעת גם בפני הסתום שיהא טמא כנגדה, ותקשי אליבי' בחבית המוקפת צמ"פ ומונחת ע"ג המת באויר אמאי אוכלין ומשקין שבתוכה טהורין, וצ"ל דמיירי בגבוהה טפח דתוכה טהור כולה לדעת הראב"ד, ומשום דלא הויא רצוצה, וכמש"נ.
והנה תנן בפ' כוורת שם בד"א בזמן שהיא כלי מחולחלת היתה פחותה ופקוקה בקש או אפוצה וכו' כזית מן המת נתון תחתי' כנגדו עד התהום טמא, והראב"ד בפי"ט שם הקשה ע"ז דאמאי אינה בוקעת הטומאה גם למעלה לתוך הכוורת, כיון דמונחת על הארץ ואין שם פו"ט, א"כ הא אין שם הצלת אהל למטה, ואמאי לא תבקע הטומאה לתוך הכוורת, כיון דטומאה רצוצה בוקעת גם לתוך צ"פ. ולפמש"נ י"ל, עפי"מ דתנן בפ"י דאהלות ארובות זו ע"ג זו וכו' אין בארובות פו"ט וכו' הטומאה כנגד ארובות נתן דבר וכו' שאינו מקבל טומאה בין מלמעלן בין מלמטן אין טמא אלא תחתון, ופי' הרמב"ם בפט"ז מהל' טו"מ דבנתן דבר ע"ג ארובת העלי' הטומאה מתפשטת בכל הבית והעליה כולה אף כנגד הטומאה טהורה משום דאין טומאה שתחת אהל יוצאת דרך הארובה שהיא פחות מפו"ט, והרי הך שיעורא דפו"ט לא שייך אלא לענין כניסת הטומאה עצמה, אבל לענין דין טומאת האהלה מרחוק ודאי דלא שייך הך שיעורא, וכל שהוא כנגדה חשוב מאהיל כנגדה להיות טמא, וא"כ הא קשה דלמה אין טמא אלא תחתון, ולהוי טמא כל שכנגד הטומאה אף בעליה, משום הך דינא דמאהיל מרחוק. אלא ודאי מוכרח מזה, דכל תחת אהל ליתא להך טומאה דמאהיל מרחוק, ולהכי הוא דאינו טמא אלא תחתון, כיון דהויא טומאה שתחת אהל דפקע מינה דין מאהיל מרחוק. ולפ"ז ניחא גם הכא הא דאין הטומאה בוקעת למעלה לתוך הכוורת, ואע"ג שאין תחתי' פו"ט, דמאחר דעצם הטומאה אינה בוקעת לתוך הכוורת משום הצלת צ"פ, וטומאת כלים שבתוכה כנגד הטומאה היא רק משום דין מגע ומאהיל מרחוק, וא"כ בפחותה ואפוצה, דתוכה דין אהל בי', דליכא שם הך הבאת טומאה דמגע ומאהיל מרחוק, א"כ ממילא דליכא שום צד הבאת טומאה לתוכה, וע"כ תוכה טהור לגמרי, וכש"נ.
בד"א בזמן שהיא כלי ומחולחלת, אבל אם היתה פחותה וכו' או שהיתה אפוצה עד שלא יהיה בה חלל טפח וכו' היתה מונחת על הארץ ופיה לחוץ וכזית מן המת נתון תחתי' כנגדו עד התהום טמא, היה ע"ג כנגדו עד הרקיע טמא וכו' היתה טומאה בתוכה אין טמא אלא תוכה. עכ"ל. ובהשגות ז"ל א"א כאן צריך טעם מפני מה אינה בוקעת למעלה כלמטה שהרי היא רצוצה, ואני מפרש כל שאין לה טפח ממקום אחד שהיא אפוצה כגון שנשברו דפנות הכוורת עד שלא נשאר שום דופן [שלם[ שאינו כלי שיהא ראוי להשתמש כוורת, אלא שיש פו"ט בין עובי השולים והדפנות כדי להביא את הטומאה, והקושיא במקומה. עכ"ל. וביאור הדברים, דהרי עיקר דברי המשנה שמחלקת בין כוורת שלמה לפחותה ואפוצה, הוא משום דשלמה הויא כלי ואינה חוצצת בפני הטומאה, משא"כ בפחותה ואפוצה דלא הויין כלי, ע"כ נעשין אהלים לחוץ בפני הטומאה, וזהו דפריך הראב"ד, דלפי' הרמב"ם דאפוצה היא שאין בה חלל טפח, וא"כ הא אינה אהל, כיון דהויא פחות מטע"ט, וא"כ הא קשה דאיך חוצצת הכא, ואמאי לא תבקע הטומאה ע"ג למעלה כלמטה, כיון דליכא אהל החוצץ, וזהו שסיים פירושו דאפוצה היינו שבורה ואין לה דופן שלם, אבל אה"נ דיש שם חלל טע"ט, וממילא ניחא הא דאינה בוקעת, כיון דיש כאן אהל טפח החוצץ, וסיים עוד והקושיא במקומה, ור"ל דכיון דאין שם דופן שלם של טפח, א"כ הרי ממילא ג"כ דליכא אהל, וחזרה הקושיא דאין כאן אהל לחוץ בפני הטומאה. ובדעת הרמב"ם י"ל, עפי"מ שפסק לעיל בפי"ב הל"ח ז"ל סאה שהיא מוטה על צדה באויר אינה מביאה את הטומאה תחת כולה עד שיהיה בהיקפה ד' טפחים ומחצה בקרוב, כדי שיהיה גובה הצד העליון טפח ומחצה ויהיה הטפח על טפח ממנה גבהו מעל הארץ טפח עכ"ל, הרי דדעת הרמב"ם דצד התחתון של הכלי אינו ממעט את השיעור טפח על טפח שמצד העליון, וא"כ ה"נ באפוצה שהיא שאין בחללה טע"ט מ"מ שפיר חשוב זאת אהל טפח, דמיירי בגוונא דעד הקרקע אית בה טע"ט, וא"כ שפיר איכא אהל טע"ט, כיון דהצד שלמעלה יש ממנו עד לקרקע טע"ט, והראב"ד בזה לטעמי' אזיל דס"ל שם גבי סאה דהצד שלמטה של הכלי ממעט את השיעור טע"ט מהצד שלמעלה, וע"כ השיג גם הכא על הרמב"ם דבאפוצה הא ליכא אהל טפח. אלא דהראב"ד הרי מפרש הכא דאפוצה היינו דליכא דופן שלם של טע"ט, אבל חלל טע"ט איכא, ומה דקשה להראב"ד דאכתי הא ליכא אהל טפח כיון דליכא דופן טפח, י"ל דאיירי בהניח דבר על מקום הפחת, ונמצא דיש כאן אהל טפח, וכלי לא הויא הואיל והכוורת בעצמה אין לה דופן שלם שראוי להשתמש. אלא דקשה בין על פחותה ובין על אפוצה ואפילו היכא דנעשה אהל גמור, מ"מ למה לא תבקע הטומאה לתוכה, והלא כל עיקר דין אהל לא שייך אלא על מה שתחתיו לצד מטה, שחוצץ על מה שתחתיו אם על הטומאה או על הטהרה, וכיון דמונחת על הארץ ואין שם טע"ט וא"כ הא אין שם אהל כלל, ואמאי לא תבקע הטומאה לתוך הכוורת כיון שאין שם דין אהל להציל. ואין לומר דמציל מלמטה בצמיד פתיל, וכדתנן בכלים פ"י דכלים הבאין במדה מצילין בצ"פ, וכן בפחותה הא מבואר בשבת דף צ"ו דבצ"פ עד שיפחת רובו, דהא הכא איירינן ברצוצה דבוקעת גם לתוך צ"פ, וצ"ע. ואולי זהו כוונת הראב"ד ג"כ.
והנה תנן שם כוורת שהיא בתוך הפתח ופיה לחוץ כזית מן המת נתון תחתי' או ע"ג מבחוץ כל שהוא כנגד הזית תוכה וגבה טמא, וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור, כן היא גירסת הרמב"ם והראב"ד בפי"ט מהל' טומאת מת שם, וגירסא השניה כל שכנגד הזית תחתי' וגבה טמא. ולגירסא השניה הא דמחלקינן בין כנגד הטומאה לשלא כנגד הטומאה, הוא רק בתחתי' וגבה, אבל בתוכה הכל טהור משום דניצל בצמיד פתיל, ואע"ג דיש כאן טומאה רצוצה, מ"מ אינה בוקעת לתוך צ"פ, ולגירסת הרמב"ם והראב"ד דכל שכנגד הטומאה טמא אף בתוכה, היינו משום דס"ל דטומאה רצוצה בוקעת גם לתוך צ"פ, וע"כ כנגד הטומאה טמא הכל אף בתוכה, וכן פסק הרמב"ם דבתוכה כנגד הטומאה טמא. אלא דכבר הקשה הכ"מ שם דאמאי באמת אינו טמא בתוכה הכל, דכיון דהטומאה בוקעת לתוכה וכלים נעשין אהלים להביא את הטומאה, א"כ יהא טמא כל שבתוכה ע"י אהל הכלי, עי"ש בכ"מ פי"ט מטו"מ שם. ואשר נראה מבואר בדעת הרמב"ם והראב"ד בזה, דס"ל דהנה באמת הרי צ"פ מציל על תוכו שלא תכנס בו טומאה, אלא דט"ר שאני דהוי דינא גבה דבוקעת ועולה, וע"כ בוקעת גם לתוך צ"פ, והנה בחולין דקכ"ה איתא אר"א ואיתימא ריב"א אף אנן נמי תנינא הנוגע בכחצי זית ומאהיל על חצי זית או חצי זית מאהיל עליו טמא, אא"ב חד שמא הוא משו"ה מצטרף, אא"א תרי שמי נינהו מי מצטרף והתנן זה הכלל כל שהוא משם אחד מצטרף וטמא משני שמות טהור, אלא מאי חד שמא הוא אימא סיפא אבל הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור, ואי חד שמא הוא אמאי טהור, אלא קשיא רישא, אר"ז בטומאה רצוצה בין שני מגדלים עסקינן ואין ביניהן פו"ט דכולה נגיעה היא, הרי דטומאה רצוצה שבוקעת דין טומאת מגע ג"כ אית בה בבקיעתה, וא"כ הרי י"ל, דבט"ר שבוקעת לתוך צ"פ, מדין אהל של ט"ר הצ"פ מציל, ורק הדין מגע של ט"ר הוא שבוקע לתוך הצ"פ, ובזה לא שייך כלל שאהל יביא אח"כ את הטומאה לצדדין, כיון דגם כנגדה ג"כ ליכא טומאת אהל כלל בתוך הצ"פ, ורק טומאת מגע הוא דאית בה, דלית בה דין הבאת טומאה לצדדין, וע"כ אינו טמא אלא כנגדה.
והנה פסק הרמב"ם בפי"ט שם דגם בגבוהה מן הארץ טפח כלים שבתוכה כנגד הטומאה טמא, הרי דאף שאינה רצוצה טמונה ג"כ בוקעת לתוך הצ"פ ואינה מתפשטת שם לצדדין, אכן אין זה סתירה לדברינו, דבחולין דקכ"ה שם איתא עוד אמר אביי למטה מטפח אהל נגיעה למעלה מטפח אהל גרידא, רבא אמר אפילו למעלה מטפח נמי אהל נגיעה הוא וה"ד אהל גרידא בהמשכה, הרי דלרבא כל כנגד הטומאה יש בה גם דין טומאת מגע ואף באינה טמונה, וא"כ שפיר נוכל לומר כמש"כ, דלעולם אינה בוקעת לתוך הצ"פ רק טומאת מגע בלבד, ומטומאת אהל הצ"פ מציל, והא דפסק הרמב"ם דגם בגבוהה מן הארץ טפח ג"כ בוקעת הטומאה לתוך הכוורת כנגדה, היינו משום דקי"ל כרבא דכל כנגד הטומאה לעולם אית בה גם דין טומאת מגע, וזהו שבוקע לתוך הכוורת. ועיין בראב"ד שם שהשיג ע"ז ופסק דטהור לפי שאין כאן רצוצה, ובפט"ז מטו"מ הל"א נחלקו הרמב"ם והראב"ד בדין טומאה שבאויר, דהרמב"ם סובר דהויא רצוצה ובוקעת, והראב"ד סובר דלא הויא רצוצה ואינה בוקעת, וי"ל דזהו פלוגתתם גם הכא, דלהרמב"ם דבאויר חשיבא רצוצה ע"כ בוקעת לתוך הכוורת, ולהראב"ד דאינה רצוצה ע"כ אינה בוקעת. והן נראה דמקור פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בטומאה שבאויר הוא מדברי רבא בחולין שהבאנו דכנגד הטומאה הוי אהל נגיעה, אשר זהו מקור דברי הרמב"ם דלעולם כל שכנגד הטומאה באויר חשיבא רצוצה ואית בה דין בקיעה לכנגדה משום ההלכה דט"ר בוקעת, ובדעת הראב"ד נראה, דס"ל דנהי דבעיקר דין טומאת מגע שלהן טמונה ואינה טמונה שוין הן, דכל שכנגד הטומאה חייל עלי' דין טומאת מגע, אבל מ"מ דין בקיעה של רצוצה אינו רק בטמונה, דאז הוא דהויא הלכה דחייל עלה דין בקיעה, ולא בטומאה שבאויר, אבל עכ"פ הא מיהא דהרמב"ם פוסק כרבא, וע"כ שפיר מיושב פסק הרמב"ם גם הכא, דטומאת מגע היא שבוקעת לתוך הצ"פ, ולא טומאת אהל המתפשטת, וע"כ אינו טמא בתוכה אלא כנגד הטומאה לבד, ומשום דפוסק כרבא וכמש"כ. ומתניתין אתיא שפיר גם לר"ז, דבמתניתין הרי אינו מבואר כלל דבגבוהה טפח תוכה כנגד הטומאה טמא, אלא דהרמב"ם דפסק כרבא, ע"כ זהו שפסק דכנגד הטומאה טמא תוכה אף בגבוהה טפח, ובאמת דלר"ז אינה נכנסת הטומאה כלל לתוך הכוורת בגבוהה טפח, וכש"נ.
והנה באהלות פ"י תנן מקצת טומאה בבית מקצתה כנגד ארובה וכו' ר' יוסי אומר אם יש בטומאה כדי שתחלק ותטמא את הבית ותטמא כנגד הטומאה טמא, ואם לאו הבית טמא כנגד הטומאה טהור, וקשה בהא דאם אין בטומאה כדי שתחלק כנגד הטומאה טהור, והלא מאהיל הוא על כל הטומאה ע"י האהלתו על אותו מקצת שכנגד הארובה, והרי בכל מאהיל כנגד הטומאה לא צריכינן שיאהיל על כל הכזית, אלא דסגי בהאהלת מקצתו, ואמאי הכא טהור העומד כנגד הטומאה, וצ"ע. ואשר יראה לומר בזה, עפי"מ שפסק הרמב"ם בפט"ז מהל' טו"מ הל"ו ז"ל לפי שכל טומאה שאינה תחת פותח טפח ברום טפח הרי היא כרצוצה עכ"ל, הרי דכל עיקר דין רצוצה מיתלא תלי באהל, ואם היא תחת אהל האהל מפקיע מינה דין רצוצה, וע"כ גם זה דכל מאהיל כנגד הטומאה חשוב מגע, וגם זה דכל מאהיל כנגד הטומאה א"צ פו"ט, והטומאה נכנסת גם בפחות מפו"ט, כולהו מיתלא תליין בדין אהל, דכשם שהאהל מפקיע דין רצוצה, כמו"כ מפקיע גם דין מאהיל כנגד הטומאה, וכל טומאה שהיא תחת אהל אין בה הך הבאת טומאה שמדין מאהיל כנגד הטומאה. ומעתה הרי מבואר היטב הא דבאין בהטומאה כדי שתחלק לכאן ולכאן כנגד הטומאה טהור, דכיון דהחצי זית שתחת אהל הבית פקע מגוף החפצא שלו הבאת הטומאה של מאהיל כנגדה, על כן שוב לא סגי בהאהלת מקצתה שכנגד הארובה, דאין החצי זית שתחת אהל הבית מצטרף לטומאה זו, ואינה יוצאה מן האהל רק בפו"ט, ונמצא דאין כאן האהלת טומאה של זית שלם, וע"כ העומד מלמעלה טהור. ולפ"ז הרי מיושב היטב הא דבפחותה או אפוצה או מחזקת ארבעים סאה וטומאה תחתי' כנגדה עד התהום טמא, אבל תוכה טהור לגמרי, ואף דמונחת על הארץ, ומ"מ אינה בוקעת למעלה לתוך הכוורת, ואע"ג דאין שם דין אהל החוצץ, אכן לפ"ז הרי ניחא, דהרי הא מיהא דדין צ"פ שבה הרי מועיל דליכא בקיעה רק על דין מגע והאהלה כנגדה שבה, אבל טומאת אהל לא בקעה לתוכה, וא"כ מאחר דכל אהל מבטל דין בקיעה והאהלה כנגדה, א"כ הא נמצא דעכ"פ הא ליכא שום צד הבאת טומאה בתוכה, דמטומאת אהל הרי היא ניצלת בצ"פ, ומאהיל כנגדה ובקיעה הרי ג"כ ליכא בתוכה, דתחת אהל הא ליכא לא בקיעה ולא האהלה כנגדה, וממילא הא ליכא שום צד הבאת טומאה בתוכה. ולא דמי לכל ט"ר שבוקעת אף למקום שאינו רצוץ, דהתם ע"י הרצוצה שבגופה הוי דינה שבוקעת והולכת בכ"מ, וממילא דאית בה דין בקיעה והאהלה כנגדה, ואם בקעה לתוך אהל אית בה גם הבאת טומאה של אהל, אבל הא מיהא דגם ברצוצה בעינן צד הבאת טומאה לטמא, אם ע"י בקיעה או ע"י אהל, אבל הכא בכוורת כיון דהצ"פ מציל שאף אם תבקע הטומאה לתוכה לא יחול בה שם אהל, א"כ הא נמצא דבתוך הכוורת שהיא אהל וצ"פ יחד ליכא שום צד הבאת טומאה, דהצ"פ מפקיע מדין אהל, והאהל שע"ג מפקיע מינה הדין בקיעה ומגע כנגדה, ואין כאן הבאת טומאה כלל, וע"כ תוכה טהור ואינה בוקעת למעלה.
האומנם דיש לחלק, דהא דאהל מפקיע דין רצוצה היינו אהל שחל אהילתו על הטומאה, אבל הכא כיון דאין הטומאה מתפשטת בהאהל אין זה אהל של טומאה כלל, ובכה"ג י"ל דאינו מפקיע את הרצוצה. וגם דלא מצינו רק שהאהל מפקיע מהטומאה דין רצוצה, וממילא דאין כאן רצוצה, אבל היכא דהיא עכ"פ רצוצה, זה לא מצינו שלא תבקע לתוך אהל, וא"כ הרי נסתר מש"כ. אכן נראה דזהו הנלמד ממשנה זו דכוורת דלא נחלק בהכי, ורק דבכולהו גווני אין שום בקיעה של רצוצה ומגע תחת אהל, וכולהו מילי דרצוצה האהל מבטלן, ואין שם טומאת מגע כלל תחת אהל, וזהו דתנן דבפחותה או אפוצה וטומאה תחתי' אינו טמא אלא תחתי' כנגד הטומאה, אבל למעלה טהור, ואף באינה גבוהה טפח מהארץ, ומשום דהצ"פ מציל מטומאת אהל, וטומאת מגע של הבקיעה לא שייכה תחת אהל, וכש"נ. ובזה יובן מקור דברי הרמב"ם שפסק דגם בגבוהה מן הארץ טפח חשובה הטומאה שתחתי' רצוצה, והיינו משום דאהל כלים אינו מפקיע דין רצוצה, וגם הראב"ד לא פליג אלא משום דסובר דטומאה שבאויר לא הויא רצוצה, וכדכתב בפט"ז מהל' טו"מ הל"ו בהשגתו שם, אבל בדין הפקעת רצוצה שע"י אהל לא מצינו דחולק על הרמב"ם, ולפי דברינו הרי הדבר מפורש במשנתינו, שמחלקת בין שלמה לפחותה ואפוצה ובאה במדה, דבשלמה דהויא כלי אינה מפקעת דין בקיעה וע"כ תוכה טמא מפני שהטומאה בוקעת לתוכה, משא"כ בבאה במדה או פחותה או אפוצה דלא הויא כלי והויא אהל גמור, ומפקיע בתוכו דין בקיעה, ע"כ תוכה טהור, והיינו להדיא כפסק הרמב"ם דאהל של כלים אינו מפקיע לא דין בקיעה ולא דין מאהיל כנגד הטומאה, וכש"נ.
והנה קשה על דברינו מהא דפסק הרמב"ם בפ"ד שם דמאהיל כנגד הטומאה מצטרף בהדי אהל ולא בהדי מגע, הרי דדעת הרמב"ם היא דמאהיל כנגד הטומאה הויא טומאת אהל ולא טומאת מגע, והוא כר"ז בחולין שם ולא כרבא, וזהו דלא כמש"כ דלהכי אינה מתפשטת בתוך הכוורת משום דפוסק כרבא דהויא טומאת מגע, והרי דעת הרמב"ם היא דהיא טומאת אהל. אלא דבאמת אכתי צ"ע דברי הרמב"ם בפ"ד שם שפסק בסתמא דמאהיל כנגד הטומאה מצטרף רק בהדי אהל ולא בהדי מגע, ולא חילק דברצוצה מצטרף בהדי מגע, ולמה השמיט משנתינו דהמגע והמאהיל כנגדה מצטרפין ברצוצה. והנראה מוכרח מזה, דטעמא דהרמב"ם הוא משום דפוסק כר"ש דאמר מלא תרווד רקב אינו מטמא במגע, וחולק ארבי יוסי וכמבואר בסוגיא דחולין שם, וסובר הרמב"ם דלר"ש גם רצוצה ממש ג"כ מצטרפת רק בהדי אהל ולא בהדי מגע, דאלא"ה הרי מצינו מגע בתרווד רקב היכא דהיא רצוצה, וע"כ זהו שפסק בסתמא דמאהיל כנגדה אינו מצטרף בהדי מגע, כיון דגם רצוצה אינה מצטרפת רק בהדי אהל ולא בהדי מגע, אבל בפלוגתא דר"ז ורבא באמת פוסק הרמב"ם כרבא דטומאת מאהיל כנגדה הויא בכלל מגע לר"י, דהרי פסק דכל טומאה שבאויר חשיבא רצוצה, שזהו יסוד הדין דחשוב מגע. ולפ"ז מתישבים היטב דברינו, דנראה דטומאה רצוצה בין אם שם מגע בה או שם אהל, מ"מ הא מיהא ודאי לכו"ע דאיכא צד הבאת טומאה בבקיעתה לכנגדה, אף אם לא יהא בה דין הבאת טומאה לצדדין, וכעיקר ההלכה שנאמרה בה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, וא"כ הכא דהצ"פ מציל מטומאה המתפשטת לצדדין שלא תבקע לתוכה, א"כ ממילא דבתוך הכוורת לית בה רק בקיעת טומאה דכנגדה לבד, וזהו דתנן דאין טמא אלא כנגדה, וניחא הא דתנן דבפחותה ואפוצה גם כנגדה טהור גם לר"ש דשם טומאת אהל בה, וכמש"כ דתחת אהל דליכא שם דין בקיעה א"כ ממילא דלית בה טומאה זו שאין בה דין הבאת טומאה לצדדין, כיון שכל הבאת טומאה זו היא רק ע"י בקיעה דליתא זאת באהל, וכש"נ.
ב[עריכה]
היתה גבוהה מן הארץ טפח וטומאה תחתי' או בתוכה או על גבה או בבית הכל טמא וכו' וכל שע"ג וכל שבתוכה טמא שהכלי מביא את הטומאה ואינו חוצץ כמו שנתבאר. עכ"ל. ובהשגות ז"ל דברים אלו כבדים הן וכו' כי מעל גבה והטומאה מבחוץ איך תבא לתחתי' אעפ"י שגבוהה מן הארץ טפח והיא כלי והלא היא של חרס, ומצאתי וכו' שהרי אמרו המאהיל על הטומאה של שרצים טהור פי' ספק נגע וספק לא נגע טהור דהו"ל כנזרק והנזרקין ספיקן טהור שאין לך דבר שמטמא מלמעלה ומלמטה אלא כזית מת וכו' ואולי על זה הדרך הלכו ואמרו אם הטומאה על גבה והכוורת תחתי' וכלים תחת הכוורת וכו' הכל תחת אויר הטומאה וכיון שהוא כלי אינו מפסיק וכו'. עכ"ל. וכ"כ לעיל בהל"א בהשגות שם וז"ל אין כאן טעם שהרי בכוורת של חרס עסקינן שהוא חוצץ ולא נתחוור אצלי טעם המשנה טעם ברור. עכ"ל. אבל צ"ע מה שהביא מהסוגיא דנזיר, והלא הכא הא הויא הקושיא משום דהצ"פ מפסיק ביניהם, ומזה לא הוזכר כלל בהסוגיא דנזיר שם, וגם צ"ע דמאי אלימותא להוכיח מהסוגיא דנזיר, אחרי שדבר זה מפורש במשניות בכל פרק כוורת, וצ"ע.
והן יסוד קושיית הראב"ד מה דלא ניחא לי' בתירוץ הרמב"ם שכתב דלהכי הטומאה עוברת על גביהן משום דאדם וכלים אינן נעשין אהלים לטהר אשר בזה הרי מפורש דכלים אינן חוצצין בפני הטומאה, צ"ל דהוא משום דס"ל, דנהי דליכא כאן אהל החוצץ, אבל מ"מ הרי חוצצת על תוכה מדין צ"פ שלא יהא שם טומאה עוברת, וממילא דחסר כאן עיקר הבאת טומאה, כיון דבין הטומאה והטהרה הרי יש כאן מקום שאין בו הבאת טומאה, ולא מצינו הבאת טומאה אלא כשהטומאה הולכת מהמת עד הטהרות, משא"כ כשחסר הבאת טומאה באמצע, א"כ הלא אין כאן הבאת טומאה כלל, ולא שייך כאן ההילכתא דכלים אין חוצצין בפני הטומאה לטהר, דהתם איירי בכלים טהורין אבל אין מוקפין צ"פ, וא"כ הטומאה עוברת דרך הכלים, הואיל ואין חוצצין, ושפיר יש כאן הבאת טומאה, משא"כ בצ"פ, כיון דאין הטומאה עוברת דרך הצ"פ, א"כ אף אם אינן נעשין אהלים, אבל מ"מ הרי יש כאן הפסק בהבאת טומאה, וממילא דעל גבן טהור. ולפי"ז ניחא דברי הראב"ד מה שהביא מהסוגיא דנזיר דף ס"ד, דהנה שם תניא והנזרקין ספיקן טהור, חוץ מן כזית המת והמאהיל על פני טומאה וכל דבר שמטמא מלמעלה כלמטה לאתויי זב וזבה, וסובר הראב"ד דאם אך הוה צריכינן שההבאת טומאה תהא נמשכת מהטומאה להטהרות בלי הפסק אין זה בכלל מטמא מלמעלה כלמטה, ודוקא אם הטומאה עוברת מרחוק גם בהפסק בינתים מעצם הטומאה, אז הוא דנחשב מטמא מלמעלה כלמטה, ובע"כ מוכרח מזה דגם בהופסקה ההבאת טומאה ביניהן מ"מ כל שהוא כנגד הטומאה מלמעלה ומלמטה יש במת דין העברת טומאה גם מרחוק וטמא, וזהו שהביא הראב"ד, דכיון דאיכא במת הבאת טומאה גם מרחוק, שוב מועיל הא דכלים אינן נעשין אהלים לחוץ בפני הטומאה דאין צ"פ מועיל להפסיק ביניהן, דנהי דתוכו אין הטומאה עוברת בו, אבל מ"מ מאחר דאין דין צ"פ מועיל לענין חוצה לו, א"כ אכתי איכא הבאת טומאה מרחוק, ולגבי הך הבאת טומאה הרי הוא ככל הכלים דנאמרה בהן ההלכה דאין כלים חוצצין בפני הטומאה והנה בהך דהנזרקין ספיקן טהור מבואר בתוס' בנזיר שם ובמפרש שם משום דהוי בכלל דינא דספק טומאה צפה, דילפינן לי' מקרא שם, אכן ברמב"ם פי"ד מה' אבות הטומאות הל"ג כתב ז"ל ולא אמרו ספק טומאה צפה טהור אלא לשרץ בלבד עכ"ל, ולפי"ז ספק הנזרקין דלא מפיק מיני' רק מת וזב, בע"כ דהוי דין בפ"ע, ואין זה שייך כלל לדין צפה, דבצפה הלא לא נאמר דספיקה טהור רק בטומאת שרץ, משא"כ נזרקין דספיקן טהור בכל הטומאות, וצ"ל דספק נזרקין הוא הלכה למשה מסיני, וכך נאמרה כלשון הברייתא דספק הנזרקין טהור חוץ ממת וכל דבר שמטמא מלמעלה כלמטה, ונמצא דבהלכה זו נכלל דיש דין הבאת טומאה במת גם מרחוק ובהפסק המשכה בינתיים, וזהו שהביא הראב"ד הכא את שתי ההלכות, חדא הא דבמת איכא הבאת טומאה גם מרחוק, ועוד ההלכה דאין כלים חוצצין בפני הטומאה, דמשתיהן ביחד הוא דנלמד הך דינא דאין צ"פ מועיל להפסיק מלמעלה ומלמטה, ומשתי ההלכות אלו הוא דנשנה פרק זה דכוורת.
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |