פני משה/קידושין/א/א

פני משה קידושין א א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' האשה נקנית בג' דרכים. לפי שאין האשה מתקדשת אלא מדעתה תני האשה נקנית ולא תנא האיש קונה ואיידי דתני רישא האשה נקנית תני סיפא היבמה נקנית ואע"ג דיבמה נקנית ליבם בין מדעתה בין שלא מדעתה:

וקונה את עצמה. להיות ברשותה להנשא לאחר:

נקנית בכסף. דכתיב כי יקח וגמרינן קיתה קיחה משדה עפרון דכתיב נתתי כסף השדה קח ממני:

בשטר. כגון שכתב לה על הנייר או על החרס הרי את מקודשת לי ונתנו לה בפני עדים ואע"פ שאין בו שוה פרוטה וילפינן לה דכתיב ויצאה והיתה מה יציאה בשטר דכתיב וכתב לה ספר כריתות אף הויה בשטר:

ובביאה. אם נתייחד עמה בפני עדים לשם ביאת קידושין דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה. ואע"פ שאין לך קידושין מפורשים בתורה יותר מקידושי ביאה אמרו חכמים שהמקדש בביאה מכין אותו מכת מרדות שלא יהיו בני ישראל פרוצין:

ב"ש אומרים בדינר. בגמרא מפרש טעמייהו:

בפרוטה. הוא חצי שעורה של כסף:

האיטלקי. הוא אטליא של יון:

היבמה נקנית. ליבם להיות כאשתו לכל דבר בביאה אבל כסף ושטר לא מהני בה מדאורייתא אלא רבנן הוא דתקון דמהני בה מאמר והוא שנותן לה כסף או שטר ואומר תקנה לי למאמרי ולא מהני אלא לפסלה על שאר האחין אבל לא לפטרה מן החליצה ולא ליורשה ולהטמא לה:

גמ' כיני מתניתא. כן צריך לפרש המתני' הא דקאמר בכסף ובשטר כמו או או קתני ותני ר' חייא כן דלא סוף דבר בשלשתן קאמר אלא אפילו באחד מהן מתקדשת ומשום דלקמיה קאמר לה דלהכי יליף לה ר' יוחנן קידושי ביאה מקרא דבעולת בעל:

ובעלה מגיד שנקנית בביאה. דלא מצינו למילף מוכי יקח גופיה קיחה קיתה מעריות דהתם לא משתעי בקנין כלל:

הייתי אומר ע"י זו וע"י זו. כלומר דהש"ס מקשה ואי מהכא עד כאן אנו למדין אלא ע"י שניהן כדכתיב כי יקח איש אשה ובעלה ואימא עד דמקדש בכסף והדר בעיל ואכתי או כסף או ביאה מנין:

הגע עצמך אפילו לא קנייה אלא בביאה. דהכא לא כתיב אלא ביאה לחודה ואמרה תורה דהויא אשת איש והבא עליה אחריו בחנק:

לא כן צריכה שלא מכדרכה גרסינן וכן הוא בפרק אלו נערות. כלומר דע"כ לא צריך האי קרא אלא דהבעל עושה אותה בעולה אפילו בשלא כדרכה דאין תימר למכדרכה אתא למה לי בעלה אפילו אחר עושה אותה בעולה בכדרכה:

כהאי דתנינן תמן. בפ' ד' מיתות גבי נערה המאורסה באו עליה שנים הראשון בסקילה והשני בחנק והתם נמי מקרא ילפינן דכתיב בתולה ולא בעולה אלמא אפילו נבעלה מאחר עושה אותה בעולה שאין השני הבא עליה אלא בחנק ועל כרחך קרא דבעולת בעל ללמדנו דהבעל עושה אותה בעולה אפילו בשלא כדרכה ומדקרי לה בעולה ש"מ דנקנית לו אפי' בשלא כדרכה:

הא למדנו. מהאי קרא דביאה לחודה קונה ואכתי כסף לחוד מנין:

ויצאה חנם אין כסף. כתיב באמה העבריה ודריש לה מהכא דנקנית בכסף כדלקמן וכתיב התם אם אחרת יקח לו מקיש אחרת לאמה העבריה מה זו בכסף אף אחרת בכסף:

בשטר. מנין דכתיב וכתב לה וגו' והיתה לאיש אחר מקיש הויתה ליציאתה ואיפכא לא מצינן לאקושי מה הוייתה בכסף אף יציאתה בכסף דכתיב וכתב לה ודרשינן בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף:

ותני חזקיה. דמהכא ילפינן מדכתיב וכי יקח ואין קיחה אלא בכסף ולא כדדריש ר' יוחנן מויצאה חנם וגו':

מה אם עברייה שאינה נקנית בביאה. לאדון כדדריש לקמן מוהתנתלתם וגו' למעוטי לאמה העברייה מביאה:

יבמה תוכיח. שאינה נקנית בכסף להיות גומר בה דכתיב יבמה יבא עליה ביאה גומרת בה ואין כסף גומר בה:

עברייה תוכיח כו'. והילכך איצטריך קרא לתרווייהו כי יקח לקניית כסף ובעלה לקניית ביאה:

בשטר. מנלן ודין הוא מה אם הכסף שאינו מוציא שאינה מתגרשת בכסף:

שהוא מוציא להקדש ידי פדיונו. שהוא יוצא ידי פדיונו אם נתן כסף בעד הקדשו תאמר בשטר שאם כתב בשטר הקדש זה פדוי אינו פדוי ונשבר קל וחומר ומעתה חזרתה למקרא ולפום כן איצטריך היקישא להקיש הוי' ליציאה:

קל וחומר לבת חורין שתקנה בחזקה. אם עושה אחת מהמלאכות שאשה מחויבת לבעלה נימא שתקנה בכך קל וחומר משפחה כנענית:

עד כדון. למדנו שהאשה נקנית באחת משלש דרכים אלא בישראל:

בעכומ"ז. מנין ומי נימא דאיתרבו לכל הקניות כמו דאיתרבו לעריות:

והיא בעולת בעל. ולא כתיב והיא אשת איש ללמד על הבעולות הן חייבין ולא על הארוסות ואין להן קנייה אלא בביאה:

מילתיה דר"א אמרה. שאין העכומ"ז עושה בעולה עד שיתכוין לקנותה בביאה זו וממילתיה דשמואל שמענו דס"ל אפילו לא נתכוין לקנותה:

זונה. נכרית פנויה:

והשני נהרג על ידו. שנעשית בעולת בעל על ידי הראשון:

וכי נתכוין הראשון לקנותה. אלא לאו ש"מ דאפילו לא נתכוין לקנותה קאמר שמואל דעושה בעולה:

איש. איש כתיב בפרשת עריות:

אלא להביא את העכומ"ז. לעריות ישראל דבעריות דידהו לא איצטריך דמלאמר נפקא ויצו ה' אלהים על האדם לאמר זו גילוי עריות ואם באו על עריות העכומ"ז ידונו כעכומ"ז לאפוקי אותם שאינם מוזהרין עליהן וקרא דהכא אתי לרבות שאם באו על עריות ישראל חייבין כישראל:

מכולם. העריות אין לך להביא אלא ארוסת ישראל בלבד דלדידהו לית להו כדילפינן לעיל:

אם בא כו'. כמו אמר מר הוא:

במה הוא מתחייב. אם בדיניהן במיתתן או במיתת ישראל ומפרש ואזיל דאין תימר בדיני ישראל צריך שני עדים כו' ובסקילה כדין נערה המאורסה ואין תימר בדיניהן בעד אחד כו' כדנפקא לן מקראי דכתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש אפי' בדיין אחד מיד כל חיה אפילו שלא בהתראה אדרשנו מיד האדם אפי' בעד אחד:

ר' יודה בר פזי מוסף בחונקו. פליג על הא דקאמר מיתתן בסייף ומוסיף על האי דרשא דקרא שאין מיתתן אלא בחונקו:

מפני עצמו. של מקרא הזה:

מה טעם כי דם באדם. משמע דכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך ודריש לה הכי באדם דמו ישפך ואיזהו שפיכת דם של אדם שהיא בגופו של אדם זו חנק שאין דמו יוצא לחוץ. ולא איפשיטא האי בעיא:

אין תימר. ועוד נ"מ אחרינא דאין תימר בדיני ישראל דיינינן להו אם נתגייר אח"כ חייב שהרי לא נשתנה דינו ומיתתו אבל אין תימר בדיניהם אם נתגייר פטור כדא"ר חנינה:

מפני שנשתנה דינו. שצריך התראה כו' ונשתנה מיתתו שעכשיו בסקילה:

מנין שבני נח מוזהרין על העריות כישראל. בעריות דידהו:

ולא בזכור ולא בבהמה. דלא שייך דיבוק בהו:

עושין בשר אחד. לאפוקי שלא כדרכה:

וכל העריות לא מן הנדה למדו. להערייה דכתיב בה מקורה הערה וכתיב בפרשת עריות כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הוקשו כל העריות לנדה ואם כן זכור נמי ילפינן מינה וכן בהמה דבהעראה חייב דבכלל התועבות הן:

בעכומ"ו. העראה מנין:

לא מינה. מגופו של מקרא מצינו למדין דכמו ולא דבק באשת חבירו אפילו כל שהוא אפילו בהעראה חייב דדיבוק מיקריא ודכוותה בזכור ובבהמה:

הרי למדנו עכומ"ז אין להם קידושין. בכסף כדדריש לעיל שאין להן אלא בעולת בעל אבל לא ארוסות:

מהו שיהא להם גירושין. אתר שקנאה בביאה אם יכול הוא לגרשה:

או שאין להן גירושין. כלל דנתמעטו מהמקרא דלקמיה או שלא נתמעטו אלא שאינם בתורת גירושין דישראל שהאיש מגרש את אשתו ובעכו"ם שניהן מגרשין זה את זה ואפילו היא מגרשת אותו כדפליגי אמוראי בהא:

בישראל נתתי גירושין. רבי יוחנן דייק תורת גירושין אתא למעוטי דקרא מיירי בהכי כי שנא שלח וגו' ולא נתתי תורת גירושין זה בעכו"ם אלא שניהם מגרשין זא"ז:

רבי חנניה. קאמר כל הפרשה במלאכי כתיב ה' צבאות שהוא על כל העולם כולו וכאן כתיב אלהי ישראל ללמדך שלא ייחד הקב"ה בגירושין בעכו"ם כלל:

ואח"כ נתגיירו שניהן אין אני קורא עליה לא יוכל וגו'. דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וגירושי גיותן לאו גירושין הן:

ותני כן מעשה. כזה בא לפני רבי והכשיר להראשון להחזירה:

בשטר הדא דתימא. אפילו בשטר שאינו יפה שוה פרוטה מקודשת דאלו בשטר שהוא שוה פרוטה ככסף הוא ומאי קמ"ל פשיטא הא שוה פרוטה כפרוטה:

כתבו. לגט על דבר שהוא איסור הנאה:

הווין רבנין פליגין. בפלוגתייהו דר' חנין ורבי אלעזר לענין קידושין נמי כן ומ"ד אם קידשה באיסורי הנאה מקודשת ס"ל מגורשת דמקשינן יציאה להויה מה דכשר בקידושין כשר בגירושין ומ"ד אינה מקודשת ס"ל אינה מגורשת:

חברייה אמרין. דלא מקשינן יציאה להוייה בהא ואמרינן לחומרין:

מהו לחומרין. מי אמרינן אינה מקודשת אבל מגורשת היינו לחומרין דבכל חדא איכא חומרא דלקידושין הוי חומרא כשאינה מקודשת דצריכה קידושין אחרים ואם קדשה אחר צריכה גט ממנו מספק ולענין מגורשת הויא לחומרא דפסולה לכהונה ואם קדשה אחר צריכה הימנו גט:

אילו. או אילו נאמר כן אינה מגורשת ומקודשת היינו לחומרין דבתרוייהו מחשבינן לה כאשת איש:

מהו כדון. מאי הוי עלה בקידושין:

רבנן דקיסרין. קאמרי דלא פליגי כלל אלא מאן דאמר מגורשת מקודשת באיסור הנאה מדבריהם ומ"ד אינה מגורשת מקודשת כלומר ואינה מקודשת באיסור הנייה מד"ת:

הא באיסור הנאה מדבריהן. לכ"ע מקודשת:

לית הדא פליגא על רב. דאמר דברי ר' מאיר כלומר אפילו לדברי ר"מ דקאמר התם חמץ משש ולמעלה מדבריהן הוא כדדריש התם מקרא מודה הוא המקדש בחמץ מו' שעות ולמעלן לא עשה כלום וקשיא רב כמאן אמר לשמעתיה דהכא אמרינן לכ"ע איסור הנאה מדבריהן מקודשת:

תמן בגופו קידש. שאני התם דבגופו של חמץ קדש וחמץ מו' שעות ולמעלן טב הוא כלום ואפילו האיסור מדבריהן הוא מ"מ עכשיו אינו שוה כלום:

ברם הכא. שכתבו על דבר איסור הנאה ולא קדשה אלא בתנאים ובדברים שכתוב בו הרי את מקודשת לי לא איכפת לן מידי:

מעתה אפילו באיסור הנאה מד"ת תהא מקודשת. מטעם זה ומה בינה לשטר שאינו שוה כלום ואפ"ה מקודשת היא בדברים שבו:

תמן. באיסור הנאה מד"ת אין ראוי הוא להשלים עליו שאינו שוה כלום ואף על גב דלא בעינן בשטר שיהא ש"פ מכל מקום גנאי הוא לאשה להתקדש בכתוב על דבר שאינו שוה כלום אבל בשטר שאינו שוה פרוטה ליכא גנאי שהרי ראוי הוא להשלים עליו לשוה פרוטה והא דמקודשת באיסור הנאה מדבריהם לחומרא הוא:

תמן תנינן. פרק שבועת הדיינין:

הטענה. דשבועת הדיינין צריך שיהא הודאה מקצת הטענה דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים וגו' וכתיב אשר יאמר כי הוא זה ולמדו חכמים מכאן שיהא מודה במקצת ונקרב בעל הבית וגו' לשבועה וצריך שיהא הטענה שתי מעות כסף וההודאה שמחייבתו לישבע צריך שתהא שוה פרוטה:

הטענה. וגריס התם בברייתא דב"ש וב"ה פליגי בזה דב"ש סברי הטענה במעה אחת סגי וכדמפרש לקמן דב"ה סברי מקשינן כסף לכלים מה כלים שנים אף כסף שנים וב"ש לא מקשי:

מחלפה שיטתהון דב"ש תמן. בקדושין אינון אמרין כסף הוא דינר והכא בטענה אינון אמרין כסף דקרא מעה הוא וכן מחלפה שיטתהון דבית הלל:

ר' יעקב. קאמר היינו טעמייהו בקידושין בית שמאי למדין מתחילת מכירתה של אמה העבריה שהוא בדינר כדילפי לקמיה ובית הלל סברי למדין מסוף גירועיה שהיא מגרעת בפדיונה כשהיא יוצאת ואם אין עליה אלא פרוטה אחת בלבד נמי מגרעת:

מה טעמא דב"ש. השתא מפרש מנלן דתתלת מכירתה בדינר הוא:

וכי אין אנו יודעים. שאם יוצאת בחנם אין כסף:

מכאן שנמכרה בכסף יותר מכסף. שבתחלה נמכרה במעות שהן יותר מכסף של תורה שהוא מעה:

וכמה יותר מכסף דינר. וה"ק קרא אין כסף שכבר אין מעה כסף עליה שהרי מגרעת היא מפדיונה שמחשבת עם האדון בכמה לקחה וכמה שנים שעברו בשיעבודה ולפי חשבון השנים מגרעת פדיונה ונותנת לו השאר וא"כ על כרחך שנמכרת מתחלה בדינר כדמסיק:

או. נימא כסף פרוטה הוא ויותר מכסף שנמכרה בהן שתי פרוטות:

סוף מטבע כסף מעה. על כרחך אין מטבע כסף האמור בתורה פחות ממעה:

ותהא מעה. ואמאי אמרי דינר:

שאם ביקשה ליגרע מגרעת במעה בכל שנה ויוצאת. שאם נמכרה מתחלה בדינר שייך שפיר גרעון שמגרעת מעה בכל שנה שהדינר ששה מעה כסף וכל שנה ששיעבדה מגרעת לו מעה ויוצאת:

ותגרע בפרוטה. אם נמכרת במעה מתחלה שייך שפיר נמי גרעון בפרוטה פרוטה ואמאי מצרכינן דוקא מעה לגרעון:

הגע עצמך. על כרחך אי אתה יכול לומר כן שאם במעה נמכרה וא"כ אם בקשה ליגרע מתחלת השנה הששית כלומר אף שלא הגיעו עדיין סוף השנים והיא רוצה להגרע בפדיונה על כרחך בפרוטה פרוטה ולא במעה מגרעת ומעתה תחלת גרועיה בפרוטה וסוף גרועיה בפרוטה בתמיה דהשתא לא מקיימת אין כסף דקרא שעל המעה נאמר שהרי משמעות הקרא על סוף השנים הוא ויצאה חנם אין כסף שאין מעה כסף עליה והא אפילו בתחלת גרועיה כבר אין מעה כסף עליה:

אלא. על כרחך דנמכרת בדינר ותחלת גרועיה במעה וסוף גרועיה בפרוטה והשתא מקיימת ויצאה חנם אין כסף שבשעת יציאתה והיינו בסוף שנה ששית אין מעה כסף עליה אבל אם נמכרה בתחלה בדינר אפילו פחות מעה אחת הרי אין כסף עליה אפילו קודם סוף שנה הששית:

מ"ט דב"ה. גמרי מסוף גרועיה שהוא בפרוטה דהגע עצמך אילו לא נשתייר שם אלא שוה פרוטה שמא אינה מגרעת ויוצאת וילפינן קידושין מינה הואיל ואשכחן דחשיב שוה פרוטה לגרעון:

מחלפה שיטתהון דבית הלל. אכתי קשיא דב"ה מ"ט אמרי התם שתי מעין:

כתיב כי יתן וגו'. ומה בא ללמדינו כסף אם ללמד שאין ב"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה הא כבר כתיב לאשמה בה ודריש לה בת"כ דפחות משוה פרוטה לאו אשמה היא לאו חוב הוא ולא מיקרי כפירה:

מה תלמוד לומר כסף. לרבות מכאן שיש כאן בטענה יותר מכסף והן שתי מעין:

או. נימא כסף פרוטה הוא ולרבות יותר מכסף שהן ב' פרוטות:

סוף מטבע כסף. של תורה מעה הוא:

ותהא מעה. אחת ונימא לרבות יותר מפרוטה עד מעה אחת ומנין לשתי מעין:

או כלים. כתיב מקיש כסף לכלים:

מה מקיימין בית שמאי או כלים. ואי לאו להיקישא אתא או כלים למה לי:

לרבות כלי חרס גרסינן. וכן הוא בשבועות דכלים כל שהן משמע:

והוא שיהיו יפות. על כל פנים ב' פרוטות כדי שלא תהא הכפירה וההודאה פחות מפרוטה:

ואתייא כב"ש. דלא ילפי היקישא דכסף לכלים וכן נמי לא מקשינן כלים לכסף דדבר חשוב בעינן אבל לב"ה דמקשי כסף לכלים ודכוותה מקשינן כלים לכסף ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב ושיהו שוין שתי מעין:

אף על פי. מפורש בסוף פ"ק דיבמות:

תני האיסר אחד מכ"ד בדינר כסף. כדחשיב רבי חייא לקמיה:

שני פרוטות קרדיונטס. ונמצא הפרוטה אחד משמנה באיסר:

סלקין. הפרוטות לפי חשבון זה אחד משלשים ושנים למעה. שהרי המעה ד' איסרין וח' מסומסין וי"ו קרדיונטין והם ל"ב פרוטות:

בימי ר' סימאי. היה כך שהפרוטות היו אחד משמנה באיסר ועולים יפה לפי החשבון ל"ב למעה שלעולם קצ"ב פרוטות בדינר והדינר שש מעה חשוב ששה פעמים ל"ב הם קצ"ב:

ורבותינו עשו אותם. הפרוטות יותר גדולים ואחד מכ"ד למעה הן כדחשיב רשב"ג שלשה דרוסים מעה שני ניצים דרוסה שני שמין ניצים שני פרוטות שמין וסלקין הפרוטות אחד מכ"ד למעה ולפי חשבון זה הויא פרוטה אחד מששה באיסר מאלו פרוטות הגדולות שהרי האיסר אחד מכ"ד בדינר והדינר שש מעה והמעה ג' דרוסים והם י"ח לדינר והם ל"ו ניצים וע"ב שמין וקמ"ד פרוטות תחלוק הקמ"ד לששה חלקים תמצא כ"ד בכל חלק ונמצא שש פרוטות לאיסר שהוא אחד מכ"ד בדינר:

ר' חנינה ור' מנא. פליגי בהא:

רבי חנינא אומר נחשא באתרא קיים. הפרוטות שהם נחשת לעולם במקומן עומדים ולא הוסיפו עליהן כלום לא לרבי סימאי ולא לרבותינו:

כספא זליל כספא יקיר. המטבע של כסף וזהו האיסר הוא שלפעמים בזול הוא שלפעמים ביוקר שאם הוא ביוקר הוי כ"ד בדינר ואז הויין שמנה פרוטות באיסר שהדינר לעולם קצ"ב פרוטות ושמנה פעמים כ"ד הם קצ"ב ובזה מיירי ר' סימאי ולפעמים כשהאיסר בזול והוא ל"ב בדינר ואז ששה פרוטות באיסר דששה פעמים ל"ב הם קצ"ב ובהכי מיירי רבותינו:

ר' מנא. סבר כספא באתרא קיים לעולם הם ל"ב איסרין בדינר והאיסר שש פרוטות אלא שלפעמים הפרוטות הם בזול ונעשין שמנה לאיסר:

ה"ג על דעתיה דר' מנא לעולם שש נשים מתקדשות באיסר. שהאיסר במקומו עומד ובאלו הפרוטות משערינן שהם שש באיסר שהכל הולך אחר חשבון הדינר שהוא קצ"ב פרוטות ואם הוזלו הפרוטות ונעשו שמנה באיסר אין אשה מתקדשת בפרוטה זו אלא דוקא בפרוטה ושליש פרוטה שהם מששה באיסר וא"כ לעולם אין מתקדשות יותר משש נשים באיסר:

על דעתיה דרבי חנינא. שהפרוטות במקומן עומדין והם לעולם קצ"ב בדינר אלא שהאיסר פעמים ביוקר פעמים בזול וכשהאיסר ביוקר הוא שמנה פרוטות ושמנה נשים מתקדשות בו וכשהוא בזול הוא בששה מאלו הפרוטות עצמן ושש נשים מתקדשות בו:

חילפיי. הוא אילפא הנזכר בבבלי והובא לעיל סוף פ' מציאת האשה שהושיב עצמו על שפת הנהר ואמר כל מי שיאמר לפני דבר אחד מברייתא דר' חייא ולא אוציא דין זה מן המשנה יזרקוני לתוך הנהר וע"י מעשה עשה זה כמפורש בתענית:

אף אנן תנינתה. במתני' פ' הזהב:

ארבע איסרות מאיסר לדינר. והוא אחד מכ"ד בסלע שהדינר שש מעה והמעה ד' איסרין וקסבר אונאת המטבע א' מכ"ד הוא ועכ"פ שמעינן שד' דינרים בסלע:

שתות למקח. אלמא הדינר שש מעה כסף מדארבע שתות לסלע:

אוף אנן תנינתה. במתני' ריש פ"ז דערכין המקדיש שדהו בשעת היובל בשעה שהיובל נוהג נותן בזרע חומר שעורים תמשים שקל כסף אם בא לגאלה כפי הקצוב בתורה במקדיש שדה אחוזה ורוצה לגאלה. הקדישה שתים או שלש שנים לפני היובל נותן סלע ופונדיון לשנה שכך הוא עולה החשבון סלע ופונדיון לשנה שהרי אם הקדיש' בשנה ראשונ' שלאחר היובל הי' פודה בחמשים שקל שהם חמשים סלע דשקל דאורייתא הוי סלע צא מהן מ"ט סלעים למ"ט שנים עד יובל הבא וסלע היותר חלקהו לפונדיונים ובכל סלע מ"ח פונדיון שהרי כבר שנינו כ"ד מעים בסלע ומעה הוי ב' פונדיון ועוד פונדיון אחד שהצריכוהו משום קלבון הכרעה לכל שקל ושקל הרי סלע ופונדיון לשנה אלמא מעה הוי ב' פונדיון:

אוף אנא תנינתה. במתני' דפרק ד' דמעשר שני המניח איסר להיות מחלל עליו פירות מעשר שני וכבר אכל עליו בחילול עד חציו והלך למקום אחר והוליך האיסר עמו והרי הוא יוצא שם בפונדיון אוכל עליו עוד איסר שהרי לפי שהוא יוצא עכשיו יש בו עוד איסר אחד של חולין אלמא פונדיון שני איסרין:

אף אנא תנינתה. במשנתינו וכמה פרוטה כו' כפי החשבון שאמרנו:

דכתיב וכתב לה וגו' והיתה לאיש אחר:

דכתיב או כי ימות האיש האחרון וגו'. לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וש"מ אבל לעלמא שריא:

עד כדון. שמענו מיתתו של אחרון דמתירה מיתתו של הראשון מנין דאימא משום דמיתת אחרון אחר הגט הוא לפיכך מתירה א"נ דגזירת הכתוב הוא שאינו מתירה אלא מיתת בעלה השני וקאמר דק"ו הוא:

מה אם האחרון שאין התירו היתר מרובה. שהרי לבעלה הראשון אסירה היא ואת אומר מיתה מתרת לעלמא:

ראשון שהתירו היתר מרובה. כשהוא מתירה בגט לכל הוא מתירה אינו דין שתהא מיתתו מתרת:

קרייה אמר. בהדיא שמענו מהכתוב שהמיתה מתרת דכתיב כי ישבו וגו' ובן אין לו צריכה לייבם הא אם יש לו בן מיתה מתרת:

מנן אנן משכחין אלמנה לכהן גדול. שהיא אסורה לו ולא לכהן הדיוט תיפוק ליה דלכ"ע אסירא:

תיפתר ביבמה. מאלמנה לכהן גדול לא שמעינן מידי דתפרש הקרא כשהיא יבמה ואפילו הכי לכהן גדול אסירא הא לכ"ע שריא כשהיא יבמה ולעולם אימא לך שלא במקום יבום לכ"ע אסירא:

יבמה יבא עליה כו'. מפורש ביבמות ריש פרק כיצד עיין שם:

ר' יצחק שאל ולמה לית אנן אמרין. במתני' היבמה קונה את עצמה בין בחליצתה בין בחליצת חבירתה כדתנן בפרק החולץ הלכה י"ב מי שהיה נשוי לשתי נשים ומת ביאתה וחליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה:

חזר ואמר. דלא קשיא דמה תנן במתני' בחליצה שהרי לא קתני בחליצתה דנימא למעוטי חליצת חבירתה והכא בחליצה דקאמר כך אנו מפרשין בין בחליצתה בין בחליצת חבירתה:

והא תנינן בביאה. היבמה נקנית בביאה ואית לך מימר בין בביאתה בין בביאת חבירתה נקנית היא לו בתמיה אלא ע"כ ביאתה דוקא וה"נ בחליצה איכא למיטעי דדוקא בחליצתה קאמר והדרא קושיא לדוכתה:

מתניתא ביבמה אחת. אלא דמעיקרא לק"מ דמתני' לא איירי אלא ביבמה אחת ודין קניית יבמה ופטורה אתא לאשמעינן:

מה צריכה ליה. לרבי יצחק בשתי יבמות ולא איירי הכא בהו וכבר שמעינן לה ממתני' דפ' החולץ:

שפחה חרופה במה היא קונה את עצמה לפוטרה מן המלקות. דכתיב בקורת תהיה ודריש לה בכריתות שהיא חייבת במלקות והוא בקרבן ובמה היא תקנה את עצמה לפטור ממלקות ולפוטרו לבא עליה מאשם דאלו להתירה לעלמא ליכא למיבעי דבלאו הכי אסירא אי למ"ד בשפחה כנענית הכתוב מדבר אי למ"ד בחציה שפחה וחציה בת חורין:

פשיטא. הא שאינה יוצאה בגט מדאמר רבי חייא בשם רבי יוחנן מי שחציו עבד וחציו ב"ח אין חוששין לקידושיו וכן לגירושיו וכן נמי חציה שפחה וחציה ב"ח אין גירושיה כלום:

ה"ג פשיטא שהיא יוצאת במיתת בעלה מיהא דאמר ר' יוסי בשם רבי יוחנן:

נחרפת לאיש. לשון כתושה שנבעלת לאיש אלמא בעלה קרי ליה ומיתתו פוטרתה ממלקות כו' וכן אמר רבי חייה בשם רבי יוחנן ופירשה רבי אלעזר מזה המקרא דכתיב אם תכתוש את האויל בתוך הריפות בעלי וגו':

מהו. אלא הא דקמיבעיא לן מהו שתקנה עצמה במיתת רבה ובהשלמת שש שנים ומפרש ואזיל למאן קמיבעיא ליה:

מה צריכא ליה. אליבא דמאן הוא דמיבעיא ליה:

כר"ע. בתמיה לר"ע ודאי ליכא למיבעי דאמר בפרק ב' דכריתות שפחה חרופה הויא חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לבן חורין ורבה מאי עבידתיה ומהיכי תיתי דמיתת רבה מתירה אם מאורסת לבן חורין היא:

ברם כר' ישמעאל צריכה ליה. אליבא דר' ישמעאל הוא דשייכא הבעיא דס"ל התם דשפחה חרופה הויא שפחה כנענית הנשואה לעבד עברי כדקי"ל דרבו מוסר לו שפחה כנענית:

אם נישואי תורה הן. כלומר אע"ג דנשואי תורה הן שהכתוב התירה לו לרבו למסור לו שפחה כנענית כדכתיב אם אדוניו וגו' מכל מקום הא קמיבעיא לן לא צריכא אלא מהו שתקנה עצמה במיתת רבו ובהשלים שש דמי אמרינן כיון שמת רבה או נשלמו ו' שנים של בעלה העבד עברי כבר יוצא הוא מרשות רבו ונפקעת ממנו דאסורה לו שפחה כנענית ואין עליה דין שפחה חרופה שתחייב מלקות והבא עליה להתחייב אשם אלא כשאר שפחה כנענית הויא או דילמא אין מיתת רבה והשלמת השש מפקיע מדין זה כיון שכבר נקרא עליה שם שפחה חרופה:

וכמ"ד אין עבד עברי עובד את היורש. הוא דמיבעיא לן אם מיתת רבה פוטרה דאלו למ"ד לקמן עובד את היורש הרי עדיין ברשות היורש הוא ומותר בשפחה כנענית ולא איפשיטא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף