פני משה/ראש השנה/א/א

פני משה ראש השנה א א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' ארבעה ראשי שנים הן. מסקינן התם דארבעה ראשי שנים שהן בארבעה ראשי חדשים קתני וה"ק שלשה הן לדברי הכל ובאחד בשבט מחלוקת בית שמאי ובית הלל:

באחד בניסן ראש השנה למלכים. רגילין היו למנות זמן בשטרותיהן לשני המלכים משנה שעמד בה למלכי ישראל מונין להם מניסן שאפילו עמד בעשרים ותשעה באדר כיון שהגיע א' בניסן עלה לו שנה ומונין לו מאחד בניסן ואילך שנה שניה. ומנין שאין מונין למלכי ישראל אלא מניסן דכתיב ויהי בשמוני' שנה וארבע מאות שנה לצאת בנ"י מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זיו הוא החודש השני למלוך שלמה על ישראל מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים מה יציאת מצרים מניסן מנינן אף מלכות שלמה מניסן ובדין הוא כך דמכיון שיציאת מצרים היתה תחלת מלכותן של ישראל שאם לא כן היינו משועבדים לפיכך נעשה זכר ליציאת מצרים שכל מלך ממלכי ישראל מונין לו מניסן ולמלכי אומות העולם מונין להן מתשרי. והא דאין מונין להם מיום שעמד בו לפי שאפשר שיעמוד איזה מלך ממלכי האומות בניסן וכשיראו שימנו לו מניה יחשבו שר"ה שלהם ניסן כשל מלכי ישראל ולפיכך קבעו להם ר"ה בפ"ע וקבעו באחד בתשרי מפני שהיא ר"ה לשארי דברים כדקחשיב לקמן במתני'. ונפקא מינה לשטרות דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין והלכך אם עמד המלך באדר וכתב לו הסופר בניסן אחר שהוא לאחר י"ב חודש ניסן של שניה להמלך כיון דניסן ר"ה למלכי' הוי ליה האי שטר מוקדם ופסול משום דהאי ניסן של שנה שלישית היא ונמצא זה טורף לקוחות שלקחו השדה מן הלוה בין זמנו של שטר לזמן הלואה שלא כדין שהרי קדמה המכירה לזמן הלואה ולפיכך קנסוהו חכמים שלא יטרוף מהלקוחות אף מאותן שלקחו אחר זמן הלואה ואינו גובה אלא מבני חורין:

ולרגלים. הכי קאמר רגל שבו כלומר בהחדש שנכנס באחד בניסן והוא פסח ר"ה לרגלים ונ"מ לבל תאחר לענין הנודר שאם עברו עליו שלשה רגלים משעה שנדר ולא קיים נדרו ילפינן מקרא שהוא עובר בבל תאחר לא תאחר לשלמו ומשום דכתיב בפרשת חג הסוכות בחג המצות בחג השבועות ובחג הסוכות ול"ל לאהדרינהו הא בהו איירי קרא אלא ש"מ לבל תאחר אהדרינהו וניסן ר"ה הוא לכך וכדר"ש היא דס"ל אינו עובר עד שיעברו עליו ג' רגלים כסדרן ויליף ליה מדכתב כאן בחג הסוכות דאע"ג דאהדרינהו לבל תאחר לא היה צריך למיהדר ולמיכתב בחג הסוכות שבו דיבר הכתוב ולא הוה צריך למיכתב אלא שלש פעמים בשנה וגו' ובחג המצות ובחג השבועות וממילא הוה ידעינן דשלש רגלים בעינן לענין בל תאחר דבחג הסוכות איירי ומהדר נמי לחג המצות וחג השבועות אלא מדהדר נמי לחג הסוכות לומר שזה אחרון וחג המצות תחלה כמו שהן סדורין במקרא. ואין הלכה כר"ש אלא משיעבור עליו שלשה רגלים עובר בבל תאחר ולא בעינן כסדרן ומיהו בעשה עובר משיעבור עליו רגל אחד בלבד ולא הביא נדרו דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם וגו' רגל ראשון שאתה בא אתה צריך להביא:

באחד באלול ר"ה למעשר בהמה וכו'. סתם בהמות דקה מתעברות באדר ויולדות באב וילפינן נמי מקרא דכתיב לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר אימתי לבשו כרים הצאן כלומר שמתלבשות מהזכרים העולים עליהם ומתעברות בזמן שעמקים יעטפו בר והיינו באדר שהזריעה צומחת ונכרת יפה ויולדות הן באב שזמן עיבורה של בהמה דקה חמשה חדשים. וכן בהמה גסה שיולדת לט' חדשים ג"כ רובן יולדות באב או איזה ימים קודם אלא שזמן עיבורן קדים ובהא כ"ע מודים והכא בהאי קרא קמיפלגי דכתיב עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן וכתיב גבי בכור שנה בשנה וילפינן. מעשר בהמה מיניה שאין מעשרין משנה זו על חבירתה וקסבר ת"ק דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן סמוך לגמרו עישורו שר"ה שלו תשרי והיא סמוך לגמרו שכל ימות החמה עומד בגורן להתייבש אף מעשר בהמה נמי סמוך לגמרו עישורו והיינו אחד באלול שאז נגמר זמן עיבורן שיולדות באב ורבי אליעזר ורבי שמעון סברי דהכי הוא דאיתקש מה מעשר דגן ר"ה שלו תשרי אף מעשר בהמה ר"ה שלו תשרי והלכך כר"א ור"ש וכך שנינו בפ"ט דבכורות:

גמ' כתיב החדש הזה לכם ראש חדשים וכו'. כך הוא נדרש במכילתא ראש חדשים מגיד שניסן ראש לחדשים ומנין אף למלכים ת"ל הוא החדש השני למלוך שלמה על ישראל ומנין אף לרגלים תלמיד לומר בחג המצות חג השבועות וחג הסוכות ר' נתן ור' יצחק אומרים אף לשכירות בתים ולא לשנים ולא לשמיטין ויובלות ולא לנטיעה ולא לירקות. ומדייק הש"ס ומאי חזית דמרבית להני וממעט להני ואימא לכם הוא ראש ולאלו שאמרנו ולא למלכים ולא לרגלים:

ר' יעקב וכו'. מהכא דכתיב ויחל לבנות בחדש השני בשני בשנת ארבע למלכותו הקיש שנת ד' למלכותו כלומר האי בשני דכתיב סמוך לשנת ד' למלכותו מקיש לשני קמא מה שני שבחדשים אין מונין אלא מניסן אף שני שסמוך לבשנת ד' למלכותו אין מונין אלא מניסן דה"ק חדש שני לחדש שמונין בו למלכותו והוא ניסן:

או אינו אלא האי בשני שני ימים בחדש הוא דקאמר. ומשני כל מקום שנאמר שנים בחדש פירש הכתוב בהדיא בשני בחדש:

או אינו אלא. האי בשני בשני בשבת הוא:

ומשני לא מצינו חשבון זה מן התורה דלא נמצא חשבון של ימי שבוע בתורה:

והא כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום שני. ומשני אין למדין מברייתו של עולם. דלא מצי קאי אשני בשבוע שעדיין לא היה שבוע אלא שהיה יום שני לברייתו של עולם:

והיי דין הוא שני שבחדשים וכו'. ואיזה הוא שני שבכתוב זה דקאי על שני שבחדשים ואיזה הוא דקאי על השנים ושני למנין חדש שמונין השנים למלכותו:

חד אמר וכו'. בחדש השני קמא זה הוא שני שבחדשים חדש השני למנין החדשים ובשני בתרא זה שני לחדש שמונין לשנים של מלכותו:

ואחרינא אמר אפילו מיחליף מפרשת להו לית בה כלום. דהא מיהת רמיזא בכתוב שניהן ומקיש זה לזה וכדאמרן:

שמע לה מן הדא וכו'. כלומר שאינו פותח בדרשה דדריש לעיל מדכתיב לכם היא ראש ואינו ראש לשנים וכו' אלא כך דריש מדכתיב שני פעמים לכם ולכם קמא מיעוט הוא לכם הוא ראש ולא לדבר אחר והדר כתיב ראשון הוא לכם מיעוט ומיעוט אחר מיעוט אינו אלא לרבות שהוא ראש למלכים ולרגלים:

וירבה לשנים וכו'. ומאי חזית דמרבית להני ולא להני:

כהיא דאמר ר' יעקב וכו'. כלומר דהשתא אתינן להא דרבי יעקב בשם ר' יוחנן דנפקא לן מהאי יקרא ויחל לבנותו וגו':

תני שמואל ופליג. דלא דריש כהאי דלעיל מקרא דהחדש הזה לכם כלל אלא כך בחדש השלישי לצאתם וכו' וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים:

בשנת הארבעים לצאת וגו'. גבי ויעל אהרן וגו':

משנבנה הבית וכו'. איידי דאיירי בהאי קרא דריש לה נמי להא:

ואומר ויחל לבנותו וכו'. דזה נמי מיבעי ליה למילף דמלכות מונין נמי מניסן:

אף למלכי א"ה אין מונין להם אלא מניסן בששי וכו'. דכתיב בריש חגי בשנת שתים לדריוש המלך בחדש הששי ביום אחד לחדש היה דבר ה' וגו' וכתיב אח"כ בריש זכריה בחדש השמיני בשנת שתים לדריוש:

נאמר וכו'. כלומר אי איתא דמלכי א"ה לאו מניסן אלא מתשרי מנינן א"כ היה לו לומר בשמיני בשנת שלש אלא לאו דאף להם מניסן מנינן ובאותו השנה בעצמה היתה ג"כ נבואת זכריה אחרי נבואת חגי:

חיפה אמר. דאין ראיה מכאן משום דאיכא למימר נבואת זכריה שכתוב אחר כך נאמר תחלה קודם נבואת חגי אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה ומתשרי התחילה שנת שתים ואחר כך בחדש אלול היתה נבואת חגי באותה שנה:

אמר ר' יונה כתיב. בנביאת חגי ועתה שימו נא לבבכם וגו' מטרם שים אבן אל אבן וגו' היתה קללה כדכתיב בתריה מהיותם בא אל ערמות עשרים והיתה עשרה וגו' וכתיב אח"כ שימו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה מיום עשרים וארבעה לתשיעי למן היום אשר יסד היכל ה' שימו לבבכם וגו' מן היום הזה אברך הא כיצד אימתי נאמרו מקראות הללו ואימתי נאמרה נבואת זכריה:

בששי הוסד. בתחילת נבואת חגי שהיתה בחדש ו' והוכיח אותם כמו שנאמר שם העם הזה אמרו לא עת בא את בית ה' להבנות וכו' ועל זה נאמר אח"כ וישמע זרובבל בן שלתיאל וגו' ויבאו ויעשו מלאכה בבית ה' צבאות אלהיהם וא"כ הוסד בו' מיד אחר התחלת נבואת חגי ובחדש ח' שהוא מרחשון מקודם נבואת חגי נאמר מקרא הזה של נבואת זכריה כדאמר חיפה והכל בשנה אחת היה:

אין תימר כבר שמו יאות אמר חיפה. כלומר והשתא האיך תפרש להכתוב של חגי שלאח"כ שכתוב בו מטרם שום אבן וגו' ודכתיב בתריה מיום עשרים וארבעה לתשיעי למן היום אשר הוסד היכל ה' והתשיעי הזה הוא כסליו של אחריו ואמר להם אז למן היום אשר יסד היכל ה' שימו לבבכם העוד הזרע במגורה וגו' יעץ הזית לא נשא מן היום הזה אברך וא"כ קשו קראי אהדדי אליביה דחיפה דאם בחדש ו' שהוא אליל אמר להם מטרם שום אבן אל אבן דמשמע שעדיין לא שמו באותו הזמן ולא התחילו ליסד את הבית והרי כתיב בתשיעי שהיא קודם ואחר נבואת זכריה למן היום אשר יסד היכל והא כיצד אלא ע"כ תוכל לפרש דהאי מטרם שום אבן היינו שכבר שמו בשעה שאמר להם חגי המקרא הזה אז יאות אמר חיפה לפי שכבר הוסד מקודם כשאמר להם בחדש התשיעי אחר נבואת זכריה שהיא קודם ובשנה זו וכדאמרן אבל אם תימר לא שמו עדיין באותו זמן כשאמר להם חגי זה בחדש הו' א"כ לא אמר חיפה כלום שאין אתה יכול לפרשו שנבואת זכריה היה קודם ובשנה עצמה זו והתחילה מתשרי דא"כ האיך תפרש לנבואת חגי בחדש התשיעי שלאחריו דמשמע שכבר הוסד והרי חגי אמר להם בחדש הששי שהוא אחר כך באותה שנה מטרם שום אבן:

התיב ר' יצחק. על הא דקאמר ר' חנינה אף למלכי או"ה מניסן מנינן וקס"ד דטעמי' משום דס"ל כר' יהושע שבניסן נברא העולם ולפיכך כל שני הדורות וכל המנינים שבכתוב הכל מניסן מנינן ולפיכך פריך הכתיב ויהי באחת ושש מאות שלה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ ולעיל מיניה כתיב ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ וגו' בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בי"ז יום לחדש ביום הזה וגו' והתחיל המבול:

ותני עלה שנת המבול אינה עולה מן המנין. לשש מאות שנה של חיי נח וכלומר שלא תטעה לומר מדכתיב בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו' שהמבול היה באותה שנה עצמה של שש מאות שנה לחיי נח ואחר שעבר המבול היה ת"ר שנה לחיי נח הלכך קאמר דשנת המבול אינה מן המנין של שש מאות שנה לחיי נח אלא שכבר כלו לו שש מאות שנה לנח קודם שבא המבול וקרא דכתיב בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני וגו' נבקעו כל מעיינות וגו' זה הוא אחר שכבר היה לו לנח ת"ר שנה והשתא לכשתחשוב עוד לשנת המבול עצמה היה לו לנח תר"א שנים כשכלה המבול וזה הוא כשהגיע ניסן שהרי לדבריך כל שני הדורות מניסן מנינן ונמצאו מניסן מתחיל שנת תר"ב לחיי נח וקשה הא דכתיב' ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש הרי זה ניסן היא שהוא חדש הראשון והוה ליה למימר ויהי בשתים ושש מאות שנה ובשלמא אי אמרינן דשני הדורות מתשרי מנינן אפי' למ"ד בניסן נברא העולם וא"כ שנת המבול ג"כ מתחיל מניסן שפיר הוא דמפרשינן לקראי ולהך ברייתא דשנת המבול אינה עולה למנין של שש מאות שנה לנח ולא תיקשי שהרי כשהתחיל המבול כבר היו לו לנח שש מאות שנה תחשוב עוד שנת המבול היו לו לנח תר"א שנים כשהגיע תשרי וא"כ היך אומר הכתוב על ניסן שלאחר המבול באחת ושש מאות בתר"ב מיבעי ליה הא ליתא דכשאנחנו מחשבין שני הדורות מתשרי א"כ בתשרי שלפני המבול התחילה השנת השש מאות שנה של נח וכלו הת"ר שנים שלו בתשרי שבתוך המבול והתחיל שנת התר"א וכשכלה המבול וזה כשהגיע הניסן שאחר המבול עדיין היה נח בשנת תר"א שלו ודקתני בברייתא שנת המבול אינה עולה מן המנין לאו דכל שנת המבול אינה עולה למנין חיי נח קאמר שזה אי אתה יכול לפרשו דלכ"ע תיקשי דא"כ תר"ב מיבעי ליה למימר על ניסן שלאחר המבול אלא דה"ק כל שנת המבול אינה עולה מן המנין של חיי נח לפי שלא כלו לו השש מאות שנה אחר המבול אלא בתוך שנת המבול הוא שכלו לו ת"ר שנים והיינו בתשרי שבתוך המבול ונמצא ניסן שאחריו שאז כלה המבול עדיין הי' בשנת תר"א שלו שלא כלתה עד בא תשרי שלאחריו ומתרצי' קראי וכן הברייתא אלא לדידך דשני הדורות ג"כ לעולם מניסן מנינן קשיא:

תיפתר כר"א דר"א אומר בתשרי נברא העולם. כלומר לעולם לר' יהושע דאמר בניסן נברא העולם הכל מניסן מנינן ואף לשני הדורות ולדידיה ל"ק מידי די"ל דלא ס"ל כלל כהאי ברייתא דאין שנת המבול עולה מן המנין של חיי נח אלא עם שנת המבול עצמה תחשוב לו ת"ר שנה ובניסן שלאחר המבול התחילה שנת תר"א א"נ דהך ברייתא נמי אתיא כר' יהושע ולא כדקס"ד דאינה עולה לו מן המנין דקאמר דבלאו האי שנה היו לנח ת"ר שנה וא"כ צריך אתה לדחיק ולפרש כדלעיל אלא דה"ק אין שנת המבול עולה כלל למנין סדר השנים לא לשל עולם ולא לחיי נח וטעמא לפי שלא שמשו המזלות באותה שנה כלל כדאמרינן במדרש ולדברי רבי אלעזר דאמר בתשרי נברא העולם והתחיל המבול בתשרי ולדידיה פשיטא דמנין שני הדורות מתשרי מנינן והאי בראשון באחד לחדש דקרא גבי חרבו המים היינו בראשון בתשרי היא וכדאיתא בסדר עולם בהדיא לרבי אלעזר הכי ודתני עלה שנת המבול אינה עולה מן המנין היינו שאינה עולה למנין ולסדר השנים כלל וכדאמרן והא דקאמר תיפתר כרבי אלעזר הרי להך פירושא אפי' כר' יהושע אתיא היינו משום דאדלעיל קאי דבעי רבי יצחק למימר דטעמא דקאמר דאף למלכי או"ה מונין מניסן משום דסבירא ליה כר' יהושע דבניסן נברא העולם ולפיכך הותיב עלה מקראי דמבול ועלה קאמר תיפתר כרבי אלעזר וכו' וכלומר לא כדקס"ד דר' חנינה אליבא דר' יהושע קאמר להא אלא תיפתר כרבי אלעזר נמי דסבירא ליה בתשרי נברא העולם והא דקאמר למלכי או"ה מונין נמי מניסן טעמא אחרינא אית בהא ומשום דמכיון דגלי קרא דלמלכים מניסן מנינן תו לא מחלקינן בין מלכי ישראל לבין מלכי אומות העולם וכהאי דאמר לעיל לא זכו למנות לעצמן התחילו מונין למלכיות ומשמע דבאותו מנין עצמו הוא וקראי דמבול מיתרצי בין למר ובין למר וכדאמרן:

והכתיב. בנחמיה ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא המלך יין לפניו וגו' וכתיב בריש נחמיה ויהי בחדש כסליו שנת עשרים ואני הייתי בשושן הבירה וגו' ודברים אלו שאמר חנניה לנחמיה בכסליו אמרן נחמיה לפני המלך בניסן ומדקאי בכסליו וקרי לה שנת עשרים וקאי בניסן וקרי לה שנת עשרים מכלל דר"ה לאו ניסן הוא וקשיא על רבי חנינא דקאמר אף למלכי או"ה מונין מניסן:

תיפתר כר"א דאמר ר' אלעזר כל שנה וכו'. והכא נמי מיירי שאמר נחמיה להמלך בתחלת ניסן ולפי שלא נכנסו לה ל' יום לשנת כ' ואחת קרי לה שנת עשרים ולעולם מניסן מנינן אף למלכי אומות העולם:

והכתיב ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן. והרי כאן באחד לחדש הוא וקרי לה בשנה השנית:

אין תימר וכו'. כלומר ואם תאמר דבאמת שנת שלישית היתה והא דקרי לה בשנה השנית נמי מהאי טעמא משום דע"י שלא נכנסו לה שלשים יום אין מונין לה שנה שלימה לומר בה שנת שלשים אכתי קשיא דהא כתיב ויהי בחדש השני בשנה השנית בעשרים לחדש נעלה הענן מעל המשכן והא אית כאן בשתא חמשין יומין ואפ"ה אין מונין אותה שנה שלימה א"כ הדרא קושיא לדוכתה מקראי דנחמיה:

הדא מן תתובתה דר' יצחק דאינון קשיין. הרי זה חד מן הני תיובתא דמותיב שהן קשין מלתרצן דאי אמרת אף למלכי או"ה מונין מניסן קשיא אלא דלא כר' חנינא דלא שנו למלכים מניסן אלא למלכי ישראל אבל למלכי או"ה מתשרי מנינן:

מה ביניהון וכו'. כלומר וכל כך למה דאנן שקלין וטרינן אם למלכי או"ה גם כן מניסן מנינן או מתשרי ומה נ"מ לדינא איכא הכא:

שטרות. איכא לדינא ביניהן וכדמפרש ואזיל:

לוה מלוה באייר. ושיעבד לו הלוה נכסיו וכתוב בשטר בשנה שנייה למלכות ומכר הלוה שדה במרחשון וכתוב גם כן בשנה שניה למלכות א"כ למאן דאמר מניסן מנינן והתחילה שנה שניה לאותו מלכות המלוה קדמה למכירה שהיתה אח"כ במרחשון ויכול המלוה לטרוף אותה מן הלוקח ולמאן דאמר מתשרי מנינן והתחילה שנה שניה א"כ המכירה שבמרחשון קדמה להלואה שהיתה אח"כ באייר באותה שנה ואין המלוה יכול לטרוף אותה מזה שקדמה המכירה להשיעבוד ואין אותה שדה משועבדת להמלוה:

כיצד למלכים וכו'. תוספתא היא בפ"ק:

נמנית שנה לזה וכו'. אם רוצה כותב בכך וכך להמלך שמת ואם רוצה כותב בשנה הראשונה להמלך שעמד וקמ"ל דמנינן שתא לבי תרי:

והוא שנכנס לניסן. הא דאמרינן דמונין שנה אחת לזה ולזה דוקא אם יכנס השני לניסן ואז כשהגיע ניסן עלתה לו שנה וכותבין בניסן בשנה שניה למלך פלוני מפני שחדש אדר שעמד בו נמנית לו לשנה ראשונה אף על פי שנמנית ג"כ להמלך שקדם לו אבל אם לא נכנס לניסן לא נחשב לו חדש אדר לשנה שלימה וכלומר אם זה השני גם כן מת באדר אין מונין לו שנה כלל אלא למלך שהיה לפניו בלבד:

די לא כן כהדא וימלך ירח ימים בשומרון. דאי לא תימא הכי קשיא לן קראי דמלכים דכתיב בשנת שלשים ושמנה לעזריה מלך יהודה מלך זכריהו בן ירבעם על ישראל בשומרון ו' חדשים וגו' ויקשר עליו שלום בן יבש ויכהו וגו' וימלך תחתיו וכתיב שלום בן יבש מלך בשנת שלשים ותשע שנה לעזיהו מלך יהודה וימלך ירח ימים בשומרון ויעל מנחם בן גדי מתרצה ויבא שומרון ויך את שלום בן יבש וימיתהו וימלך תחתיו וגו' בשנת ל"ט שנה לעזריה מלך יהודה מלך מנחם בן גדי על ישראל הרי שתמצא כאן שנת ל"ח למלך יהודה מלכו שני מלכים על ישראל זה אחר זה בשנה זו עצמה וזהו זכריהו ושלום בן יבש שהרי זכריהו לא מלך אלא ו' חדשים ואחריו מלך שלום בן יבש חדש אחד והיה זה משנת ל"ח למלך יהודה והדר קחשיב משנת ל"ט למלך יהודה מלכו שלום בן יבש ומנחם בן גדי באותה השנה הא כיצד וע"כ צריך אתה לומר שאלו ו' חדשים של זכריהו וחדש שלאחריו של שלום בן יבש לא היה הכל בשנה אחת אלא שזכריהו מלך בסוף שנת ל"ח לעזיהו והיינו בחצי השני של שנת הל"ח עד חצי אדר שבו ושלום בן יבש מלך אחריו ירח ימים והיינו בחצי אדר ובחצי ניסן שאז כשיצא אדר כלו הל"ח של עזיהו ובניסן התחילה שנת הל"ט לעזיהו ונמצא שמלך שלום בן יבש בשנת ל"ח ובשנת ל"ט לעזיהו ולמדין אנו ממקראות הללו שדוקא כשנכנס השני לניסן אז הוא שמונין לו מאדר ונחשב גם כן למנין שלו כמו שתמצא בשלום בן יבש וכדמוכח קראי:

אין לך לעמוד על שני מלכי ישראל וכו'. שמתוך שמספר הכתוב בכך וכך למלך יהודה זה מלך זה וזה על ישראל אתה יודע לעמוד אימתי היה מנין שנותם ואימתי מלכו וכדאמרן:

כתיב והימים וגו'. איידי דאיירי בשנות המלכים דריש נמי לאלו הכתובים דבמלכים א' כתיב והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה בחברון מלך שבע שנים ובירושלים מלך ל"ג שנים וכתיב בשמואל ב' בן ל' שנה דוד במלכו וארבעים שנה מלך בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים ובירושלי' מלך ל"ג שנה על כל ישראל ויהודה כשתמצא בכלל הם חסרים ו' חדשים מהל"ג שמלך בירושלים וכשתמנה הפרט מהכתוב בשמואל אתה מוצא יתירים ו' חדשים על הכלל שהוא ארבעים בלבד:

שלשים ושתים ומחצה היה. באלו השנים שמלך בירושלים לפי שאלו ו' חדשים הראשונים בחברון היו אלא בשביל לחלוק כבוד לירושלים מונה הוא אותן ל"ג שנים שלימות:

חשבון מרובה בולע וכו'. כלו' כשהכתוב מונה חשבון מרובה אינו מדקדק אם הן שלימות או לא ומונה אותן כמו שהן שלימות:

אמר הקב"ה לדוד ימים מלאים אני מונה לך. מיום אל יום ואיני מונה לך וכו' וגרסי' להא לעיל בפ"ב דברכות:

כל אותן ששה חדשים וכו'. שלא היה לו דין מלך ומתכפר היה בשעירה כדין ההדיוט:

חייך שאינן נמנין לך למלכות ששה חדשים כנגד אלו ששה חדשים:

מאן תנא רגלים. שניסן ר"ה לרגלים:

ר"ש וכו'. כמפורש במתני' ותוספתא היא שם:

אשכחת. נמצא אתה אומר שלפעמים אין עובר בבל תאחר עד שיעברו חמשה רגלים כדמפרש ואזיל אם נדר לפני עצרת חמשה וכו':

ובלבד חג המצות אחרין. כלומר חג המצות הוא הגורם שהוא העיקר שבו פתח הכתוב תחילה ואם עברו עליו ג' רגלים יהיה חג המצות אחרון ולפיכך אשכחת אמר פעמים שהן שלשה כשנדר לפני עצרת ופעמים שהן שנים כשנדר לפני החג ופעמים שאינו אלא א' כשנדר לפני הפסח שאז כשיעבור עליו הפסח עובר מיד:

רגל שפגע בו תחילה. איזה שיהיה הוא הרגל הראשון של ג' רגלים ובלבד שיעברו עליו כל ג' רגלים של השנה כולה ואז הוא עובר:

כתיב מלבד שבתות ה' וגו'. ברייתא היא בת"כ פרשת אמור:

שהוקדשו ברגל וכו'. כלומר בין שהוקדשו לפני הרגל או שהוקדשו ברגל:

יכול רשות. שלא נאמר אלא לרשות שמותר הוא להקריבן ברגל אף אם הוקדשו באיזה שעה שהוא:

תלמוד לומר. בפרשת פנחס אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם ואם להתיר אותן הנדרים ונדבות שיוקרבו ברגל כבר התיר כאן:

אלא קבעם. לחובה שחובה היא שיבאו ברגל כולן:

אלא זה רגל ראשון שפגעת בו. אחר שנדר ונדב:

ת"ל וכו' במועדיכם. רבים משמע:

בעון קומי ר' אילא. מנלן שעובר בלא תעשה דילמא עד כדון בעשה ובאת שמה וגו' ובלא תעשה מנין:

תלמוד לומר ובאת שמה וכו'. כלומר אם הכתוב הזה בא ללמד על עשה הרי כבר אמור כאן אלה תעשו וגו' וכדדריש ליה לחובה אלא אם אינו ענין בעשה תנהו ענין לעבור עליו בלא תעשה:

פסחים בזמנן מהו שיעבור. אם לא הקריב פסח בזמנו מהו שיעבור עליו מיד ולא צריך ג' רגלים:

אשכחת תני. בהדיא פסחים בזמנן עובר מיד:

דלא כן מה אנן אמרין. בתמיה פשיטא וכי צריכא ליה למיתני להא הא פסח זימנא קביעא ליה ואי לא אקרביה ודאי עובר עליו מיד:

שלא תאמר וכו'. כלומר איצטריך שלא תאמר הואיל ואם אבד הפסח ונמצא מאחר שכיפרו בו הבעלים בפסח אחר שדינו שגופו קרב שלמים כדתנן בפ"ט דפסחים אימא כשלמים דמי ועד שיעבור עליו ג' רגלים קמ"ל:

עד כדון צריכה פסחים וכו'. כלומר והשתא דאתית להכא אכתי קא מיבעיא לן פסחים בזמנן מהו שיעביר והיינו בכה"ג גופה דקאמרת שאם אבד הפסח וכיפרו הבעלים באחר ואח"כ נמצא ומי נימא דהואיל וגופו קרב שלמים אינו עובר עד שיעברו עליו ג' רגלים או דילמא דהואיל ומחמת פסח הוא בא כפסח גופיה הוא ועובר עליו מיד:

בעון קומי ר' זירא בין רגל לרגל מהו שיעבור. בעשה בכל יום ויום:

התיב ר' בא והתני חגיגה שלא קרבה בראשון. ברגל ראשון תיקרב בשני. ואי איתא דבין רגל לרגל עובר בכל יום בעשה וכי מתירין לי לעבור בעשה בכל יום בתמיה:

ועוד מן הדא. שמעינן דאינו עובר על הימים שבין רגל לרגל דדרשינן מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת. ועשית מכאן שהוא בעשה תשמור שהוא בל"ת וכלום הוא עובר על שתיהן עשה ולא תעשה עד שיעבור עליו ג' רגלים והשתא כמו שאינו עובר על שתיהן עד אחר ג' רגלים כך על עשה בלחוד אף על גב דאמרינן לעיל רגל ראשון שפגעת בו עובר בעשה דכתיב ובאת שמה וגו' והיינו דוקא ברגל עצמו אבל בימים שבין רגל לרגל אינו עובר:

ר' אבין וכו'. מילתא באנפי נפשה היא אם אומר הרי עלי עולה להביאה בשני בשבת וכו' עובר. מאחר שקיבל עליו בפירוש להביאה בשני בשבת:

שלמה שנתו את מפיל יום האחרון וכו'. אם נדר להביא איזה קרבן והיה בתוך שנתו שראוי להביאו ולא הביאו עד ששלמה שנתו ושוב אינו ראוי כגון כבש את מפיל יום האחרון כלומר אותי יום ששלמה שנתו אתה מפילו את החיוב עליו והוא עובר על כל יום ויום שלא הביאו בשעה שהיה ראוי ועיכבו עד שאינו ראוי להקריבו:

אין כיני. ואם אתה אומר כן אם כן בעברו עליו ג' רגלים נימא נמי את מפיל את חיוב רגל האחרון ויהא עובר על כל רגל ורגל שלא הביא בתמיה אלא אינו עובר אלא עד שיעבור עליו כל הג' רגלים וה"ה בשלמה שנתו אין החיוב עליו לעבור אלא כמה שאמרו בבל תאחר:

שלמה שנתו בעצרת וכו'. זה קושיא אחריתי דלדידך שאתה אומר בשלמה שנתו את מפיל חיוב יום האחרון על כל יום ויום שלא הביאו והשתא אם שלמה שנתו בעצרת וה"ה בשאר רגל אלא דחדא מינייהו נקט וכגון שזהו רגל האחרון מג' רגלים וזהו ששלמה שנתו בעצרת ואי אפשר להקריבו שהרי עברה שנתו בתוך רגל זה והיאך תאמר שיהא עובר עליו והוא אינו כשר עכשיו להקריבו בתמיה:

כהדא לא ילין וכו'. גרשינן לה לעיל בפ' אלו דברים בהל' א' וכמפור' שם דאין ה"נ קאמר שעובר עליו וע"ש:

כתיב. גבי בכור לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה ודריש לשון הכפל ללמד שנה לו ושנה לתמורתו דתמורת הבכור והמעשר הרי אלו כמותן כדתנן בפ"ג דתמורה:

שנה לתם ושנה לבעל מום. כדתנן בפ"ד דבכורות הבכור נאכל שנה בשנה בין תם ובין בעל מום והיינו לשני ימים ולילה אחד כדדריש לקמן:

שנה לבכור ושנה בקדשים. בקדשים קלים כגון שלמים ומעשר שנאכלין לשני ימים ולילה אחד כדאמרי' בפ"ה דזבחים:

שנה בשנה מלמד וכו' היך עבידא. היאך נלמד מכאן:

שוחטו בערב ר"ה. כלומר ביום שלפני ר"ה שניה ואכלו באותו יום שהוא ערב ר"ה שלו ולמחרתו בר"ה השניה. א"נ ער"ה ממש וקמ"ל דלשנה דידיה מנינן ולא שנה של מנין עולם ואם שוחטו ער"ה אוכלו בער"ה ובר"ה שהרי נאכל לשני ימים ולילה אחד ואינו נפסל משנה לחבירתה:

תני ר' ישמעאל נולד לו בט"ו יום וכו'. דבמתני' ריש פ"ד דבכורות תנן נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חודש לאחר שנתו אינו רשאי לקיימו אלא שלשים יום ועלה קאי האי תני ר' ישמעאל דלא תימא הא דקתני במתני' לאחר שנתו וכו' אנולד לו מום בתוך שנתו קאי שמותר לקיימו כל שנתו ואחר שנתו שלשים יום הלכך קתני שאם נולד לו מום ט"ו יום בתוך שנתו נותנין לו להשלים ט"ו יום אחר שנתו ותו לא ומתני' ה"ק נולד לו מום לאחר שנתו נותנין לו ל' יום:

א"ר אילא זאת אומרת שאין שנתו של בעל מום מחוורת. אינו מחוור לנו בהדיא שנותנין לו שנה שלימה קודם שיאכלנו דהא דדריש שנה לתם ושנה לבעל מום אינו מפורש בהדיא לבעל מום אלא מלישנא יתירה דרשינן הכי ולפיכך אין נותנין לו אלא השלמה לאחר שנתו ואחר ששלמה שנה מיום שנפל בו מום אינו רשאי לקיימו אלא צריך שיאכלנו:

מתני'. ברייתא דלקמיה מסייעא לר' אילא דקתני הבכור בזמן הזה שאינו ראוי להקרבה רשאי לקיימו אפי' ד' וה' שנים עד שלא הראהו למומחה כלומר עד שלא נפל בו מום וראוי להראותו למומחה אם הוא מום שראוי לשחוט עליו וש"מ דמשעה שראוי לשוחטו אין רשאי לקיימו אחר שנתו וכדמפרש ר' אילא להא דתני ר' ישמעאל וכדמסיק דמה אנן קיימין אליבא דהאי ברייתא:

אם לתם. כלו' דהכי דרשינן לקרא דכתיב שנה בשנה ומה אנן קיימין אם בתם הרי כבר אמור ברישיה דקרא ולמה לי למיהדר ולכתוב בשנה אלא אם אינו ענין לתם תנהו ענין לבעל מום הלכך הואיל דמייתורא דקרא היא דנפקא לן לבעל מום אינו נותנין לו שנה אלא מיום שנפל בו מום בתוך שנתו וכדאמרן:

אחד בכור ואחד כל הקדשים וכו'. תוספתא היא בפ"ג דבכורות ופריך ניחא רגלים בלא שנה שנה בלא רגלים בתמיה והיכי משכחת לה:

תמן. בבבל אמרין תיפתר שהיה מחוסר זמן לפסח כלומר בפסח שהיה רגל הראשון לנדרו היה זה מחוסר זמן ואינו ראוי להקרבה וכשבא חג הפסח האחר שנה מלאה רגלים לא מלו שחג הפסח הראשון אינו בכלל ופריך ואמאי כמה דאמר תמן גבי ראוי להקריב בשנה זו שאם ראוי למקצת השנה כאלו ראוי לכולה וזהו כדאמרי' לעי' שאם שלמה שנתו בעצרת שהי' רגל האחרון מהשלשה רגלים מאחר שאם עבר והביא כשר עובר וטעמא דבדיעבד כשר משום שהראוי למקצת השנה קודם ששלמה שנתו ברגל הזה הוי כראוי לכולה וא"כ ה"נ נימא הראוי למקצת הפסח כראוי לכולו שהרי בימים אחרונים של הפסח כבר אינו מחוסר זמן וראוי הוא להקרבה והרי זה כראוי מתחלת חג הפסח ואכתי רגלים נמי איכא:

תיפתר שהיתה עצרת הבאה בחמשה וכו'. לפי שעצרת פעמים היא בחמשה בסיון כגון שניסן ואייר שניהם מלאין ושלמו חמשים יום לעומר בחמשה בסיון ופעמים בששה שאחד מלא ואחד חסר ושלמו החמשים יום בששה בסיון ופעמים בשבעה שהיו שניהן חסרין ושלמו החמשים יום בז' בסיון והשתא משכחת לה שהיתה עצרת הבאה בחמישי כלומר הבאה עכשיו בשנה זו הוא בה' בסיון ונולד בששה זה הקרבן והיתה עצרת הבא בשנה הבאה בז' בסיון ונמצא השנה מליאה בששה בסיון משעה שנולד ועדיין לא עברה עצרת עליו:

כתיב. גבי מעשר העשירי יהיה קדש לא יבקר בין טוב לרע בין שיבא בעל מום לעשירי ובין תמים ואם עבר וביקר שעשה תחבולה שהעשירי יהיה תמים מהו שיעבור על לאו דלא יבקר:

כל דבר שבא להתיר. כל מקום שבא הכתוב להתיר כדמפרש לקמיה שהתורה התורה כאן להקדיש בעלי מומין אינו עובר אם ביקר דלא נאמר לא יבקר אלא שאינו צריך לבקר ואם ביקר לא הקפידה התורה:

תמן תנינן. בפרק בתרא דנגעים דמיירי בטהרת מצורע ביום השביעי מגלח וכו' ביום השמיני מביא שלש בהמות וכו' והדל היה מביא חטאת העוף ועולת העוף תחת חטאת ועולת בהמה ומביא כבש אחד לאשם כדכתיב:

ואין חטאת העוף מחוסרת זמן אצל אשם. בתמיה שהרי אשם מצורע קודם הוא לחטאת וכדתנן בפ"י דזבחים כל חטאות שבתורה קודמות לאשמות חוץ מאשם מצורע מפני שהוא בא ע"י הכשר להכשיר את המצורע לאכילת קדשים ולביאת המקדש וכל זמן שלא קרב האשם הרי חטאת העוף כמחוסרת זמן היא והאיך יכול להקדישה דבשלמא מצורע עשיר שמביא שלש בהמות שפיר הוא דמשכחת לה דאין כאן מקדיש מחוסר זמן מפני שהוא יכול להקדישן לפי סדר הקרבתן שהוא מקדיש האשם ומקריבן ואח"כ החטאת והעולה אלא בקרבן מצורע עני זימנין דמקדיש לחטאת העוף ומחוסרת זמן היא אצל אשם שעדיין לא הוקרב וכגון שהיה עשיר והעני אחר שהפריש ג' בהמות לקרבנו דהדין הוא שכל זמן שלא קרב אשמו מביא הוא החטאת והעולה של עני וכדתנינן שם מצורע עשיר והעני הכל הולך אחר האשם וכר' יהודה דהלכתא כוותיה ונמצא שהכבש שהפרישו לאשם בתחלה הרי הוא לאשמו ובלבד שעדיין לא קרב שאז הוא יכול להביא חטאת ועולה של עני שאם קרב האשם צריך הוא להביא כל השאר כקרבן עשיר והשתא משכחת לה בקרבן מצורע עני שמקדיש הוא לחטאת העוף מחוסרת זמן מפני האשם שעדיין לא הוקרב. ולהכי נקט חטאת העוף בלחוד משום שהיא קודמת לעולת העוף וכדתנן בזבחים שם חטאת העוף קודמת לעולת העוף וכך בהקדשה:

כאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן. מפני שא"א בענין אחר:

כתיב בשמיני יביא. גבי מצורע עני והביא אותם ביום השמיני לטהרתו אל הכהן ואם עבר ולא הביא בשמיני מהו שיעבור עליו בבל תאחר:

א"ל כל דבר שבא להתיר וכו'. וכדמסיק ואזיל ומה בא להתיר כהאי דאמר ר"א שכאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן ומכיון שמצינו שמותר כאן להקדיש מחוסר זמן משום טהרתו של מצורע כל זמן שמביא לטהרתו מביא ואינו עובר שרשות בידו לשהות קרבנותיו ולא נאמר ביום השמיני אלא להוציא לפניו שלא יביא בשבעת ימים שלפניו:

א"ר יוסי בר' בון כל שבעה וכו'. ר"י בר' בון פליג וס"ל שכל שבעה שלפניו אין אומרים לו הבא קרבנות שלך מכאן ואילך אומרים לו צריך אתה להביא ואם לא הביא בשמיני עובר היא:

מתניתא. ברייתא חדא פליגא היא על ר' יוסי בר' בון דקתני כולהם מתכוונין וכו' על המתני' דריש פרקין ואלו מגלחין במועד מיתניא דתנינן ואלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים וכו' והנזיר והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו ותני עלה וכולן מתכוונין ומביאין קרבנותיהן ברגל אפי' לכתחלה יכולין להתכוין ולשהות קרבנותיהם עד הרגל ומביאין אלמא יכולין להשהות קרבנותיהן ודלא כר' יוסי בר' בון:

ניחא נזיר. אמתני' דהתם קאי ולמאי דגריס הכא שיכולין לשהות קרבנותיהן עד הרגל בכדי שיכולין לשמוח ברגל ופריך דהניחא נזיר שפיר הוא שאפי' בראשון שעדיין לא קרב קרבנו יכול הוא לשמוח ברגל ולאכול בשר עד שיקריב קרבנו והותר לשתות יין אלא מצורע וכי לא מחוסר כפורים הוא ועד שיביא קרבנותיו אסור הוא לאכול משלמי שמחה והיאך יכול לשהות קרבנותיו עד הרגל הא אנן תנן ההלל והשמחה שמונה ואין שמחה אלא בבשר שלמים וזה שלא יכול לשמוח עד שיביא קרבנותיו ונמצא שאין כאן אצלו שמחת שמונה:

פתר לה בנזיר. הא דקתני כולן מתכוונין להביא קרבנותיהן בנזיר ואינך דרישא דמתני' הוא דקאמר אבל לא במצורע שאינו יכול לשהות קרבנותיו עד הרגל ולמנוע ממנו שמחת הרגל עד שיקרבו:

רישא אתון פתרין במצורע וסיפא בנזיר. כצ"ל ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות. וכלומר לדידך דהברייתא לא קאי אמצורע א"כ לא דמיא הסיפא וזו היא הברייתא דמיתנייא על המתני' וקרי לה רישא דרישא תני נמי מצורע בהדי אינך ובברייתא דהיא הסיפא לא תפרש לה אלא בנזיר לא במצורע:

אמר ר' חנניה בריה דר' הלל. ומאי קושיא מהאי מתני' דסוכה וכי לא כבר איתותבת תמן לעיל בפ' לולב וערבה בהלכה ד' דפריך נמי מהאי מתני' אמ"ד התם דאין זביחה אלא בשעת שמחה ואם חל יום ראשון להיות בשבת היאך אתה מוצא השמחה שמונה ואמר ר' יוסי התם דקיימא ר' אבודמא נחותה דמשכחת שמונה בכהנים ובשעיר של רגלים אלמא אי אשכחן השמחה אף בכהנים לחוד שפיר קרינן השמחה שמנה אוף הכא נמי כן:

עבר ולא מל. ביום השמיני מהו אם עובר בבל תאחר:

א"ל. בהאי קרא דכתיב ביה. לא תאחר כתיב לשלמו דמשמע דבר שניתן לתשלומין שהוא משלים למחר או באיזה יום והוי כמי שהקריב בו ביום שנתחייב להקריבו יצא. זה מילה ביום השמיני שאינו ניתן לתשלומין להיות כביום שנתחייב שאף שחייב הוא למולו אח"כ מ"מ יום השמיני א"א להשלימו והלכך אין חיוב מילה בכלל מקרא הזה כולל:

לא תאחר לשלמו ולא את חליפיו. היינו חליפיו דלא חזי למיקרב וכדמסיק ואזיל כהדא דתני ואל פסח אהל מועד לא הביאו כתיב גבי שחוטי חוץ ודריש ולא את חליפיו. לא מצאתי ברייתא זו כלשונה וראיתי בפסיקתא פרשת אחרי מות דמייתי בכל מקום ברייתות דספרא וספרי ובקצת נוסחאות שונות וגריס התם ואל פסח אהל מועד לא הביאו להקריב וגו' הכשרין ולא הפסולין יצאו בעלי מומין. והיינו נמי ולא את חליפיו דממעט בעלי מומין דהתמורה חיילא עלייהו כדתנן בפ"ק דתמורה ואינן קריבין ופטור עליהן משום שחוטי חוץ והכא נמי ולא את חליפיו שאם לא מכרו כדי שיפול דמיו לנדבה אינו עובר משום בל תאחר:

פירשה לוי בן סוסי קומי רבי. בדרך אחרת כגון באומר הרי עלי עולה ועברו עליה ג' רגלים והביא אחרת שהראשון אבד והקריבה מיד הייתי אומר יפטר בזה מן הראשונה לפום כן וכו' ולא חליפיו שאין החליפין משלים לראשונה:

אמר ר' יוסי. מאי האי דקאמרת אם באומר הרי עלי מיד הוא עובר וכלומר מיד שעברו עליה ג' רגלים עובר הוא ומהיכי תיתי לומר שיפטור באחרת שהקריבה הלא זה קרבן אחר הוא:

אלא כן אנן קיימין. את הדרש הזה באומר ה"ז עולה ועברו עליה שני רגלים והביא אחרת תחתיה שהמיר בה ולא הקריבה מיד עד שעבר עליה רגל שלישי והייתי אימר תצטרף מה שעברו על הראשונה עם התמורה ויהיה שלשה רגלים לפום כן צריך מימר וכו':

אלו חטאות ואשמות. שהן נדרשין ממך לפי שהן חובה מוטל עליך:

מעמך זה לקט שכחה ופאה. שהן חלקו של עני דכתיב בה את העני עמך:

ולא בקרבנך חטא. כדמפרש ואזיל:

דלא כן מה אנן אמרין. ואם לא מיעוט הכתוב לזה מה הייתי אומר:

א"ר שמואל שלא תאמר שמא ימצא זבח פסול. כלומר שמא הואיל והוא עובר ויש בו. חטא נמצא גם כן הזבח פסול לפום כן וכו':

מכאן למשכון. מכאן למדו לומר חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן כדתנן בסוף פ"ה דערכין:

ויש נדר קרוי נדבה. הרי הפריש בין זה לזה ואם הוא נדר אמאי קרוי נדבה אלא מכאן לחייב על כל נדר ונדר וכו' בפני עצמו:

אמר הרי עלי וחזר ואמר הרי זו. מהו שיחול לשון נדבה על לשון נדר:

ר' חיננא בעי. הקשה לא מסתברא למיבעיא דאלא כך אם אמר הרי זו וחזר ואמר הרי עלי אם חל לשון נדר על לשון נדבה וטעמא דמסתברא היא מפני דא"ל איסור חמור חל על איסור קל וזהו נדר שהוא חמור מנדבה שהנדר חייב באחריותו משא"כ בנדבה ואין איסור קל חל על איסור חמור ואם אמר בתחלה הרי עלי כבר נתחייב באחריות ולא מהני לשון נדבה שאח"כ:

הוסיפו עליה. על המתני' שאחד בניסן ר"ה לשכר בתים ובאומר לשנה זו השכרתי לך וכדר' יונה:

כהיא דאמר ר' שמואל בר יצחק בתחלתה וכו'. גרסי' להא לעיל בריש מסכת שקלים עיין שם:

תמן תנינן. בפ"ט דבכורות וגרסי' להא עד סוף הלכה לעיל בריש פרק ג' דשקלים ושם מפורש ע"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף