פני משה/שבת/ז/ד

פני משה שבת ז ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' המוציא תבן משל מיני תבואה:

עצה. היא תבן של מיני קטניות והוא מאכל גמל שיעורו כמלא פי גמל ואם הוציאו כדי להאכילו לפרה מתחייב עליו כמלא פי פרה דאע"ג דאין זה מאכל פרה מ"מ הואיל דע"י הדחק אוכלת היא אכילה שע"י הדחק שמה אכילה:

עמיר. קשין מהשבלין עצמן:

כמלא פי טלה. דנפיש מפי גדי ומשום דעמיר לא חזי לגדי אלא לעלה:

עשבים. דחזי נמי לגדי מתחייב בהן כמלא פי גדי:

לחין. אוכלי אדם הן ושיעורן כגרוגרת כשאר אוכלי אדם:

ויבשים. אינן ראוין אלא לגדי כמלא פי גדי:

ואין מצטרפין. שיעורין הללו זה עם זה ומסקינן בגמ' דהקל לחמור אינו מצטרף כגון התבן אינו מצטרף לשיעור העשבים אבל החמור והוא עשבים מצטרף לשיעור הקל והוא התבן וכיוצא בזה לכל שאר השיעורין בשבת:

המוציא אוכלין. של אדם שיעורן כגרוגרת ומצטרפין כל מיני אוכלין זה עם זה מפני ששוין הן בשיעוריהן:

חוץ מקליפיהן. שצריך שיהיו באוכלין עצמן כגרוגרת חוץ מהקליפין והגלעינין שלהן וחוץ מהסובין שנשארו אחר הנפייה ומורסנן הן הקליפות הנושרות מחמת הכתישה והן עבות יותר מן הסובין:

ר' יהודה אומר. כל הקליפות אין מצטרפין חוץ מקליפי עדשים המתבשלות עמהן שמצטרפין ודוקא אותן שמתבשלות עמהן ולאפוקי קליפתן החיצונה שנושרת בגורן. ובגמ' קאמר דלא אמר ר' יהודה קליפי עדשים מצטרפות אלא בחדתי שהן אדומות אבל בעתיקי שכבר נעשו שחורות לא מפני שאין נראין כזבובים כקערה ומדרך שפורשות הן מהמאכל וזורקין אותן ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' חמור משלים לקל וכו'. כדמפרש ואזיל עשבים משלימין לשיעור התבן דקל דשיעוריה נפיש אבל איפכא לא וכדפרישית במתני':

תמן תנינן. בפכ"ז דכלים הבגד והשק וכו' ואין שיעורן שוה לטומאה שהבגד שיעורו שלשה על שלשה למדרס ושלש על שלש לטמא מת והשק שיעורו ארבעה על ארבעה והעור חמשה על חמשה והמפץ שהיא ממיני מחצלאות שיעורו ששה על ששה ומצטרפין זה עם זה החמור להשלים עם הקל אבל לא הקל לחמור ותני בתוספתא דרבי שמעון אומר מה טעם מפני שהן ראויין לטמא מושב שאם קיצע מכולן כשיעור טפח על טפח טמא משום מושב הזב:

רבי ירמיה בעי על הא דר' יוסי בן חנינה דאמר דבמתני' נמי החמור משלים להקל דבשלמא התם ניחא שיצטרפו משום מושב שכן כולן שוו לשיעור מושב שהוא כטפח על טפח והלכך מצטרף החמור להקל בכל הטומאות והואיל ומיהת שיעורן שוה לטומאת מושב:

היסק מניין. כלומר אבל הכא הואיל ואין שיעורן שוה אמאי יצטרף אפילו החמור להקל וכי תימא הואיל ושיעור כולן שוה לענין אם לקטן להיסק וכדתנן לקמן בפ' הבונה המלקט עצים אם לתקן כל שהן אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה המלקט עשבים אם לתקן כל שהו אם לבהמה כמלא פי הגדי וה"ה אם מלקט עשבים להיסק או תבן וכיוצא בו אם אינן ראויין אלא להיסק שיעורן כדי לבשל ביצה קלה דחדא דינא אית להו אלא דהתנא נקיט התם שיעור החמור שאם לחין הן וראויין לגדי שיעורן כמלא פי הגדי כדתנינן הכא ומיהת אם הן עומדות להיסק ודאי שיעור כולן כעצים דעצים בעלמא נינהו ואי הכי בעית למימר אכתי קשיא מניין לך דמהאי טעמא יצטרף החמור להקל לעולם דהא לא דמיא לדהתם גבי טומאה דכל חדא וחדא מינייהו חזיא לטומאת מושב בטפח לעולם:

א"ר עזרא קומי ר' מנא. אין דמהאי טעמא מצטרף החמור שבהן להקל מפני שכן שוות כשיעור היסק דאם התבן אינו ראוי אלא להיסק כגון שנשחת המאכל בהמה שיעורו כעצים להיסק וכן כולם:

אמר ליה. ר' מנא אנן בעיי הוצאה ואת אמר היסק. בתמיה כלומר דהא אנן מיבעיא לן בשיעור הוצאה סתם דאיירי במתני' לא איירי כלל אם ליקטו מתחלה להיסק דודאי אם הוא ליקטן מתחלה לכך ולפי שאינן ראוין למאכל בהמה שיעורן כעצים להיסק אבל מכיון דבמתני' לא איירי אלא כשיעור הוצאה סתם וע"כ דמיירי דאכתי חזי למאכל בהמה קשיא היאך יצטרפו בכה"ג משום טעמא אם לא היו ראוין אלא להיסק דהא לא איירינן כלל משיעור העומדות להיסק במתני' וסוף סוף לא דמיא להאי דטומאה:

ר' אלעזר בר' יוסי. אמר נמי קימי ר' יוסי להאי טעמא דר' עזרא שכן שוו בהיסק:

אמר ליה. ר' יוסי אי הכי נתני בהוצאות בוס קטן. בו"ס או בוז כך קורין לחבילה בלעז ודוגמתו בלשון הגמרא בפ' אלו טריפות דף נ"ב גבי ריסוק אברים כיתנא ועביד בוזנא חיישינן שאם היא כחבילה קשה הוא. וה"נ פריך לדידך דטעמא מפני ששוו בהיסק א"כ נתני במתני' בשיעור הוצאה של חבילה קטנה שעשאה מכולן כך וכך שיעורה והיא כעין קושית ר' מנא דלעיל אלא דר' יוסי מוסיף דהרי במתני' לא איירי בגוונא שאינן ראויות אלא להיסק וא"כ ניתני לאשמועינן אם הוציא חבילה קטנה מכולן ביחד כמה היא שיעורה:

א"ר חנניה. הא לא קשיא:

קופדה משלים לפיסתא וכו'. דרך משל הוא וכלומר הבשר משלים הוא להחתיכה של העצם שאם יש בחתיכת עצם אחד מעט בשר אומרים תקח העצם בשביל הבשר שעליו אבל אין אומרים תקח הבשר בשביל חתיכת העצם שבו וכך הוא דבר זה שהחשוב והוא שיעור החמור של עשבים משלים לשיעור התבן הקל אבל איפכא לא והשתא היכי ניתני בחבילה קטנה מכולן והן עדיין ראוי למאכל בהמה כדאיירי במתני' וא"כ היה צריך לשנות כשיעור היותר קל מהן שהרי החמור הוא שמצטרף להקל ואיפכא לא ולא הוה ידעינן שיעורן של מינין האחרים שבחבילה הלכך תני שיעור כל אחד ואחד בפ"ע. ולעולם מצטרף החמור שבהן להשלים להקל דהא מיהת משכחת לה שיעור כולן בשוה אם אינן ראוין אלא להיסק:

תני ר' הושעיה הוציא תבן לפרה. בהא ודאי כמלא פי פרה כדתנן במתני' ומשום רבותא דסיפא נקט לה שהכל תלוי בכוונת הוצאתו שאם הוציא תבן כמלא פי גדי לגדי חייב ומתניתין דקתני בתבן כמלא פי פרה היינו שהוציאו מתחלה לפרה אבל אם הוציאו לגדי חייב הוא אפילו במלא פי הגדי דסגי ליה בכך:

ר' יוחנן בעי. עלה דמעתה נימא נמי אם הוציא אוכלין לחולה שפחות מגרוגרת די לו לפי חולה יהא חייב בתמיה אלא ודאי לא חלקו חכמים בשיעורן ובתבן לעולם שיעורו כמלא פי פרה:

מודה ר' הושעיה שאם הוציא תבן לפרה כמלא פי הגדי שהוא פטור. ומשום דקשיא פשיטא דהא מתכוין לפרה ואין כאן שיעור לפרה להכי קאמר הש"ס דאיצטריך דלא תסבור כמה דאית ליה לר' הושעיה לחומרא דהולכין אחרי מי שמתכוין להאכילו ומחייב בהוציא לגדי כמלא פי גדי אית ליה נמי לקולא כלומר אף במקום דאיכא צד קולא ולמיפטריה ס"ל נמי לר' הושעיה דאין הולכין להקל אלא הולכין אחר שיעור היותר קטן ומכיון דאיהו מחייב בתבן לגדי כמלא פי הגדי אם כן יש כאן שיעור חיוב אם היה מוציא לגדי וה"נ מחייב אפילו אם הוציא כך לפרה קמ"ל דהתם מיהת השתא איכא שיעורא להגדי אבל הכא ליכא שיעורא דפרה:

ר' בון בר חייה בעי. מיבעיא ליה בהא דקתני במתני' המוציא אוכלין כגרוגרת ומצטרפין זה עם זה מי אמרינן דדוקא בשנצטרפו מתחלה לכגרוגרת מעט מזה ומעט מזה עד שנשלם לכגרוגרת ובהא הוא דמשכחת לה חיובא ע"י צירוף אבל אם היה כאן בתחלה פחות מכגרוגרת והשלימו לאחר מכאן עד כגרוגרת מהו והיינו דקאמר הגע עצמך שאין בתבשיל כגרוגרת כלומר בתחלה ואח"כ צורפו באוכל אחר לכגרוגרת מי מהני או דילמא מכיון דמעיקרא מיבצר בציר משיעורא לא מהני השלמה דאבתרה:

וכגרוגרת מבטל כגרוגרת. בתמיה כלומר דמהדר ליה הש"ס ומאי תיבעי לך וכי כגרוגרת שהשלים על ידי צירוף יבטל לומר שאין כאן כגרוגרת אתמהא דמאי איכפת שלא היה בתחלה כשיעור הלא אין כאן ביטול אלא דמעיקרא לא הויא כשיעור ואם היה מוציאו היה פטור והשתא דאיכא שיעורא בהוצאתו מהיכי תיתי דלא לחייב:

הדא דאת אמר באדומית. אדברי ר' יהודא במתניתין קאי דס"ל דקליפי עדשים מצטרפות הן דוקא בחדשות שהן אדומות אבל בישינות שהן שחורות לא מפני שפורשות הן ונראין כזבובים בקערה וכדפרישית במתני':

הדרן עלך פרק כלל גדול

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף