פני משה/מעשר שני/א/א

פני משה מעשר שני א א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' מעשר שני אין מוכרין אותו. סתמא דמתני' כר"מ דס"ל מעשר שני ממון גבוה דכתיב ביה לה' הוא כדאמר בסוף פ"ב דקידושין הכי קאמר בגמרא מעיקרא אבל לבסוף מסיק דאין מוכרין לדברי הכל הוא:

ואין ממשכנין אותו אם היה חייב לחבירו לא יכנס לביתו וימשכננו מע"ש שלו:

ואין מחליפין אותו. שלא יאמר לחבירו הילך יין וותן לי שמן דהוי כמכר:

ולא שוקלין כנגדו. אם יש לו מעות ורוצה לידע משקלן לא ישקול אותן כנג דפירות של מעשר שני ואפי' הוא רוצה לחלל בהן מעשר שני אחר שמא לא יכוין משקלותיו:

ולא יאמר אדם לחבירו בירושלים הילך יין וכו'. זהו מטעמא דחליפין וכבר תני לה אלא דקמ"ל דאפי' בירושלים שניתן שם לאכילה ולשתיה וה"א דכשלו הן הלכך הדר תני לה:

אבל נותנין זה לזה מתנת חנם. מפרש לה בתוספתא בריש מכילתין דקתני כיצד אין מחליפין אותו לא יאמר לו הילך יין ותן לי שמן הילך שמן ותן לי יין אלא אומר לו הילך יין מפני שאין לי שמן והלה אומר לו הילך שמן מפני שאין לו יין נמצאו מחליפין ואין מחליפין ועושין טובה זה עם זה כלומר שזה אינו כחליפין ממש אלא מודיעו לזה שאין לו שמן והלה אם נותן לו שמן בטובה ובמתנת חנם נותן לו:

מתני' מעשר בהמה דין דמעשר בהמה שמקריבין ממנו חלבו ודמו והבשר נאכל להבעלים בירושלים כמעשר שני ואם הוא בעל מום נאכל בכל מקום:

אין מוכרין אותו:

לפי שנאמר במעשר והיה הוא ותמורתו קודש לא יגאל והאי לא יגאל לא ימכר הוא נמי במשמע דילפינן גאולה גאולה מחרמים מה להלן מכירה עמו דכתיב ביה לא ימכר ולא יגאל אף כאן מכירה עמו שלא נגאל ולא נמכר:

תמים חי. בגמרא הכא פליגי דאיכא למ"ד דוקא חי אבל שחוט מותר למכרו ואיכא למ"ד דה"ה שחוט אסור והא דנקט חי משום דבעי למיתנא סיפא הבכור מוכרין אותו תמים חי תני נמי ברישא תמים חי. ובבבלי ריש פ"ה דבכורות המסקנא דתמים חי אסור למכרו מדאורייתא אבל לא שחוט דאימתי עושה תמורה מחיים אף לא נמכר מחיים הוא אלא דרבנן גזרו ביה לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה וכן בעל מום אסור למכרו לא חי ולא שחוט מדרבנן:

ואין מקדשין בו את האשה. דהוי כמכר:

הבכור מוכרין אותו תמים חי. דוקא בבכור בזמן הזה שאינו ראוי להקרבה מותר לו לכהן למכרו אבל בזמן הבית שעומד להקרבה אסור לו למכרו כשהוא תמים חי לפי שאין לכהן זכות בו ואם הוא בעל מום שאינו עומד אלא לאכילה יכול הכהן למכרו אפי' בזמן הבית בין חי בין שחוט:

ומקדשין בו את האשה. בזמן הזה אפי' הוא תמים חי דמכיון שמותר למכרו שיש לכהן זכות בו מקדש בו את האשה:

אין מחללין מעשר שני על אסימון. אסימון הוא לשון של כסף וכן מטבע שאין עליו צורה לפי שנאמר וצרת הכסף דבר שיש בו צורה:

ולא על המטבע שאינו יוצא. באותו הזמן ובאותו מקום דכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך פרט לזה שאינו יוצא ואינו יכול לקנות בו:

ולא על המעות שאינן ברשותו. כגון שנפל כיסו לים הגדול שאינו יכול להוציאו כלל דכתיב וצרת הכסף בידך בזמן שהוא ברשותך אבל אם נפל לבור או כיוצא בזה שאפשר לו להוציאו אע"פ שיצטרך להוציא הוצאות על זה מ"מ יכול הוא לחלל על מה שיעלו ונתותרו בידו וברשותך קרינן ביה הכי מסיק בגמרא:

גמ' אין מוכרין אותו מפני שכתוב בו קדושה. וכל מעשר הארץ וגו' קדש לה':

מפני שכתוב בו ברכה. בפסוק וכי. ירבה ממך הדרך וגו' כי יברכך ה' אלהיך:

כיצד אין מוכרין אותו. בתוספתא ריש מכילתין:

הא לך את המנה הזה של מע"ש. כלומר פירות מע"ש ששוין מנה ותן לי בו חמשים זוז של חולין דאם נותן לו כפי שוויין הרי זה דרך חילול ומותר:

ר' מאיר. דס"ל ממון גבוה הוא ברם כר' יהודה מותר מק"ו כדמסיים ואזיל:

מותר למוכרה. לכהן. מותר לו למכרה לכהן אחר או כיוצא בזה היכא דשייכא מכירה בתרומה:

שאינה טעונה מחיצה. להעלותה לירושלים דנאכלת בטהרה בכל מקום אבל מעשר שני אינו נאכל חוץ לחומת ירושלים:

בכורים יוכיחו שהן טעונין מחיצה. להעלותן לירושלים ומותר למוכרן כתרומה:

שאינן תופסין את דמיהן. דמיהן חולין הן:

תאמר במע"ש שהוא תופס את דמיו. אם מחללו צריך להעלות את דמיו לירושלים ולאכלן שם:

שהיא תופסת את דמיה. כדתנן בפ"ח דשביעית ואחרון אחרון נתפס בשביעית וכו' והפרי בעצמו אסור דכתיב תהי' בהווייתה תהא:

ומותר למוכרה. כדמפרש ואזיל דקאמר ר' יודן מזו שמענו שמכירתה של שביעית היא חילולה. כלומר הא דקאמר מותר למוכרה היינו חילולה שאם לקח בפירות שביעית בשר או כיוצא בו זהו חילולה וזהו מכירתה אבל למוכרה ממש אסור שאין עושין סחורה בפירות שביעית ולקמן נדחה היא כל פלפול הזה שהרי מעשר שני גם כן דרך חילול מותר:

אמר ר' ירמיה מאן תנא וכו'. כלומר דר' ירמיה יליף הק"ו אליבא דר' יהודה משביעית עצמה ולא צריך לכל הפלפול הזה עד שנוכרח לומר שביעית תוכיח אלא דכך הוא יליף מה אם שביעית שאין פורעין חוב מדמיה דהוי כסחורה מותר למוכרה דרך חילולה כדאמרן מע"ש שפורעין חוב מדמיו כדבעי למימר לקמן אינו דין שיהא מותר למוכרו במכירה גמורה כפי שהוא רוצה אפי' שוה מנה בחמשים זוז:

הי אשכחנן. והיכן מצינו שפורעין חוב מדמי מע"ש וקאמר כהאי דתנינן תמן לקמן בפ"ד:

משך ממנו מעשר בסלע וכו'. ובסיפא קתני משך ממנו מעשר בשתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע נותן לו סלע מחולין וסלע של מע"ש שלו וכמו שאפרש שם קתני מיהת דנותן לו סלע ממעשר שני לשלם לו מה שנתחייב לו משעת משיכה אלמא דמותר לפרוע חוב ממעשר שני:

אמר ר' יוסי. מהתם אין ראיה דשנייא הוא שמשעה ראשונה מעשר שני חייב כלומר שהחוב בא מחמת המע"ש ולפיכך יכול לפרוע החוב ממנו:

אילו חייב היה לו ונתן לו מעשר יאות. כלומר אילו הוה שמעינן מהתם דאף אם היה חייב לו איזה חוב ממקום אחר נותן לו המעשר בעד החוב שפיר הוית מצית לאתויי ראיה דפורעין חוב מדמי מע"ש אבל השתא אין ראיה משם ואימא לך דבעלמא אין פורעין חוב מדמי מע"ש:

אמר ר' יודן. הוא ר' יודן אמורא:

מתני' אמרה כן. כלומר אליבא דר' יהודה קאמר ועל דפריך הק"ו קאי דהשתא לא מוכחא מידי אליבא דר' יהודא בר פלוגתא דר"מ אם מותר למכרו למעשר שני או לא וקאמר דממתני' דפ"ב דקידושין שמעינן דר' יודא נמי ס"ל שאסור הוא למכרו דתנינן תמן המקדש במעשר שני בין שוגג בין מזיד לא קדש דברי ר"מ ר' יהודה אומר בשוגג לא קדש במזיד קדש ואם את אומר לר' יהודה יהא מותר למכרו א"כ יהא מותר ג"כ לקדש בו ואמאי מודה ר' יהודה לר"מ דבשוגג לא קדש אלא ודאי דר' יהודה ס"ל נמי דאסור למכרו ואסור לקדש בו והא דקאמר במזיד קדש טעמיה כדאמר התם משום דבמזיד זהו חילולו דהרי מעשר שני יוצא לחולין ע"י פדיון ובקידושין הללו יצא לחולין ור"מ סבר אין דרך חילול בכך:

וכל שהוא אסור וכו'. כלומר וכללא הוא דכל שאסור למכרו אסור לקדש בו והתנינן לעיל בפ"ח דשביעית אין לוקחין עבדים וכו' ולא מצינו דתנינן גבי שביעית דאין מקדשין בו ואמאי הא אסור למכור פירות שביעית ויהא אסור ג"כ לקדש בהן:

א"ר יוסי זאת אומרת שאסור ליקח אשה מדמי שביעית. כלו' אין הכי נמי שאסור לקדש בדמי שביעית וכדדייק הכי לעיל שם:

דלא כן. שאם אתה אומר לא כן א"כ מה בין קונה אשה שהוא כקונה שפחה לשמשו ומה בין קונה אותה לשפחה בלבד ואם זה אסור גם זה אסור והשתא לא צריך למיתני בהדיא דאין מקדשין בו דממילא שמעינן דאסור:

דברי הכל היא. אמעשר שני מהדר דהכי קאמרי נמי הני אמוראי דבין לר"מ ובין לר' יהודה אסור למכרו ולא כדבעי מעיקרא לאוקמי מתני' כר"מ דוקא אלא מתני' דברי הכל היא:

מפני פלפולו. כלומר מפני האי פלפולא דלעיל דהוי בעינן למימר דלר' יהודה מותר למכרו מכח הק"ו והדר פרכינן ליה ואע"ג דהאי ק"ו קמא מתרומה לאו מיפרך הוא דקאמר שביעית תוכיח וכו' לאיי דהיא גופה פריכא הוא דקאמר גבי שביעית מותר למוכרה והא אנן תנן אסור למכור לעשות סחורה בפירות שביעית ואם על חילולה קאמר כדמפרש ר' יודן לעיל מכירתה הוא חילולה אם כן מעשר שני ג"כ דרך חילול מותר ולעולם מכירה ממש והיינו למכרו אף בפחות משויו אסור לדברי הכל:

ר' יוסי בשם ר' אחא קאמר. טעמא אחרינא דדברי הכל מודין דאסור למכור מעשר שני כדי שיהו הכל זקוקין למחיצתו דאם אתה אומר מותר למכרו א"כ כל אחד שיש לו מעשר שני הרבה ימכור אותו כדי שלא יהא זקוק להעלותו לירושלים והלוקח הוא שיטפל בו להעלותו אבל עכשיו הכל יהו זקוקין להעלותו למחיצתו ואם יש לו הרבה יכול לחללו בדמי שויו ויעלה הדמים לאכלן בירושלים:

כיצד אין ממשכנין אותו וכו'. תוספתא שם:

תני. שם ולא מרהינין אותו. כדמפרש התם כיצד אין מרהינין אותו לא יאמר לחבירו הילך מעשר זה ויהא בידך ותן לי עליו חולין דכל שהוא בשעת הלואתו שנותן בידו ליתן לו עליו מעות או כיוצא בזה נקרא הרהון וכל שאינו בשעת הלואתו אלא נוטל ממנו בשביל החוב שהוא חייב לו נקרא משכון:

עבר ומשכן עבר והירהן מהו. מי אמרינן דיבוא כהדא פלוגתא דתני בתוספתא פ"ג ובתוספתא הגי' בפלוגתא דרישא בהיפך וגי' דהכא עיקרית כדמוכח מדלקמן. ובתוספתא דפוס חסר הסיפא ואם היו מעות וכו' ובתוספתא כתיבת יד אשר לפני כתובה היא:

האוכל מעשר שני שלו. בתורת חולין בין בשוגג בין במזיד יצעק לשמים שימחול לו וא"צ להחזיר הדמים שהיו שוין ולהעלותן לירושלים:

רבי אומר שוגג יצעק לשמים מזיד יחזרו דמים למקומן. כלומר שצריך ליטול דמיו כפי מה שאכל ולהעלותן לירושלים ואם היו מעות של מעשר שחילל הפירות עליהן ואכלן בתורת חולין שוגג יצעק לשמים ומזיד יחזרו דמיו למקומן לפי שבמעות מעשר יש לו ליזהר ביותר שכבר חילל הפירות עליהן על מנת שיעלה אותן לירושלים ויוציאן שם לאכול בתורת מעשר והוא עבר במזיד להוציאן ולאכלן כאן:

רבי אומר. במעות דחמירי בין בשוגג בין במזיד צריך להחזיר הדמים מה שאכל ולהעלותן למקומן:

ר' זריקא. כלומר ואמר ר' זריקא דהלכה כר' במעות וכרשב"ג בפירות וכן אמר ר' אילא דמעשה היה והורו כרבי במעות והשתא בענין הבעיא דילן שעבר ומשכן או הירהן מי נימא דתליא נמי בפלוגתא דהני תנאי ולחלק בין שוגג למזיד או דנימא דהאי עבר ומשכן או הירהן יבוא כהדא דאמרינן לעיל בפ"ב דשביעית בהלכה ו' על האי מתני' אין נוטעין וכו' יעקור את האילן ואיבעיא לן התם אם לא עקר את האילן פירותיו מה הן באכילה וקאמר עלה ר' בא וכו' והתם גריס ר' בא ור' אילא הוון יתיבין בצור וכן הוא לקמן ובא מעשה כזה לפניהם והורי ר' אילא ישפכו פירותיו לחוץ שאסורין הן ואמר לו ר' בא אני לא נמניתי בעליה עם החבירים לאסרן אלא נצא לחוץ ונלמד. ה"ג התם כלומר נשאל משאר החברים מה הן אומרים בדבר. הזה ונפקו ושמעו ר' יונה וכו' דקאמר אין מחדשין על הגזירה דנטיעה גופה גזירה היא כדאמרינן התם מפני החשד שלא יאמרו בשביעית הוא שנטע:

ור' יוסי וכו'. אמר בלשון אחר אין מוסיפין על ההלכה וכלומר אף אם הלכה היא ולא גזירה בעלמא אין מוסיפין להחמיר עוד עליה ודי במה שקבלו חכמים להחמיר שלא ליטע לכתחלה ואם נטע יעקור האילן אבל אם לא עקר אין לנו להוסיף ולאסור הפירות וא"כ הה"ד נמי הכא דדי במה שאסרו חכמים לכתחלה שלא למשכן או להרהן ואם עבר אין לנו לקנסו:

ר' יעקב בר אחא בשם ר"ז. פליג אהא אלא מן מה דתנינן אין ממשכנין אותו ולא מרהינין אותו הדא אמרה וכו'. כלומר מדחשיב להו בהדי אינך דמדינא אסור ש"מ דאף בדיעבד אם עבר ומשכן או הירהן קונסין אותו ומוציאין אותו מיד זה:

ולא שוקלין כנגדו מעות ואפי' סלע של חולין לעשות סלע של מע"ש. כלומר אפי' מתכוין הוא מה ששוקל כנגדו הסלע של חולין לידע אם יש בו המשקל וכדי לעשות אותו הסלע מעשר שני שיחלל מע"ש אחר עליו אסור ודברי התוספתא הן שם וגריס הכי ולא שוקלין כנגדו דינרי זהב אפילו לחלל עליהן מעשר שני והיינו הך:

היה לו סלע של מעשר והיא מסוימת לו. שיודע שיש בו המשקל מהו שמותר לו לשקול אותו כנגד הסלע אחרת של מעשר שני כדי שתהא גם הסלע האחרת מסוימת לו דשמא לא אסרו אלא לשקול סלע של חולין כנגדו ואפילו רוצה לחלל בו מע"ש אחר אבל הכא כיון דשתיהן מעשר שני מותר או דילמא לא שנא ולא איפשיטא:

האחין שחלקו. מעשר שני שהניח להן מורישיהן מהו שישקלו זה כנגד זה כדי שיהיו החלקין שוין ולא איפשיטא:

תני. בחדא ברייתא לא יאמר אדם וכו' כדתנן במתני' אבל אומר לו הא לך יין שאין לך יין הא לך שמן שאין לך שמן כלומר שזה אומר לו הא לך יין שאין לך יין והלה יכול לומר לו הא לך שמן שאין לך שמן דמכיון דלא א"ל הא לך יין ותן לי שמן אע"פ שזה נותן לו השמן בשביל שנתן לו היין לא הוי חליפין:

הא לך יין שאין לי שמן. בזה יש לומר דהוי כאומר תן לי בשבילו שמן ולפיכך הוון בני הישיבה בעי מימר אסור דהוי כחליפין והדר אשכח תני בהדיא מותר כדתני בתוספתא והבאתיה במתני' ופריך ואינו אסור משום חליפין דהא [הוי] כאומר ותן לי שמן בשביל היין ומשני דמכיון שאינו יכול להוציאו ממנו בדין את השמן שהרי לא על מנת כן נתן לו את היין אלא אם ירצה הלה ליתן לו שמן הוא נותן לו לפיכך אין אלו חליפין:

וליידא מילא אמר הא לך יין שאין לי שמן. אסוקי מילתא הוא כלומר דאמרינן ולאיזה דבר אמר לו כן שאין לי שמן כך הוא כוונתו לומר:

דאלו הוה לי משח הוינא מיתן לך. אילו היה לי שמן הייתי נותן לך שמן עכשיו שאין לי שמן אני נותן לך יין והלכך אפי' נתן לו הלה שמן אין זה חליפין:

אבל נותנין וכו'. ומפרש לה האי ש"ס להאי סיפא לבבא בפני עצמה וארישא קאי דקתני אין מוכרין אותו אבל במתנה מותר והלכך מוקי להמתני' כולה כר"מ דר"מ אמר אין המתנה כמכר לעיל בריש פ"ב דמעשרות לענין קביעות וקס"ד דדין דמעשר שני דמיא לדין קביעות מעשרות דהתם דכמו דר"מ קאמר לעיל דאין המתנה קובעת למעשרות כשם שהמקח קובע כך הוא מחלק הכא דהמכר אסור במעשר שני והמתנה מותרת:

אמר ר' יוסי. דלא היא דלא בעינן לאוקמי להך סיפא כר"מ אלא דברי הכל הוא הכא דכ"ע סברי דהמתנה מותרת במעשר שני כהדא ברייתא דתני בהדיא דמע"ש מותר ליתן אותו במתנה:

היה אומר אדם לחבירו. כך היה מנהגם בירושלים שהיה אומר אדם לחבירו מה אכלת היום והוא אומר לו קיץ של תאנים והיה יודע זה והבין שהוא בכור מה שאכל הלה ומה שאמר לו קיץ לפי שהבכור בשרו בזול שאינו נשקל בליטרא ואין מוכרין אותו באיטליז כשאר בשר כדתנן ריש פ"ה דבכורות ולפיכך הוא בזול כקיץ הזה שהוא בזול:

היה אומר לו מן. ואם זה השיב מן אכלתי היום היה יודע והבין זה שמע"ש הוא שאכל ומה שאמר לו מן לפי שכשם שהמן ניתן במתנ' לישראל במדבר כך מע"ש ניתן הוא במתנה אע"פ שאסור למכרו כך היו דרכם של אנשי ירושלים לדבר ברמיזה שמעינן מיהת מהאי ברייתא דמותר ליתן מעשר שני במתנה:

התיבון. לסיוע לר' יוסי הרי מעשר בהמה דברי הכל אינו נמכר כדתנן במתני' דלקמן ואפ"ה את אמרת דמותר ליתן במתנה לדברי הכל אף זה מע"ש ניתן במתנה לדברי הכל אף על פי שאסור למכרו:

ר' מנא לא אמר כן. כר' יוסי לאוקמי המתני' כדברי הכל אלא הסיפא כר' יהודה דעושה מעשר שני כנכסיו דס"ל ממון הדיוט הוא וברישא לענין מכירה מודה ר' יהודה כדאמרי' לעיל שיהיו הכל זקוקין למחיצתן אבל הכא דבירושלים מיירי לפיכך מתיר במתנה ולר"מ דאוסר במכר מדינא אוסר נמי במתנה:

התיבון. על ר' מנא הרי מעשר בהמה וכו' כדלעיל אלא דד"ה הוא:

גמ' השוחט. אם שחטו. למעשר בהמה מותר למכרו דקסבר חי דוקא קתני:

תניי דבי ר' ינאי. פליגי דל"ש בין חי בין שחוט וכו':

וליידא מילה. ולאיזה דבר תני חי ולא תני שחוט:

בגין דניתני דבתרה. בשביל דתני בסיפא הבכור וכו' תנא נמי ברישא תמים חי:

ר' אבא בר יעקב וכו'. לפרש טעמא דמעשר בהמה אינו נמכר כדפרישית במתני':

כלום כתיב בו לא תפדה בבעל מום. כצ"ל כלומר דהאי לא יגאל הא לא כתיב אלא גבי תם וילפינן איסור מכירה מחרמים אבל בעל מום מנא לן ומשני דמעשר בהמה לא חלקה התורה וכו' ויש לפרש גם לפי גי' הכתובה בספרים כלום כתיב בבכור משום דמקרא דמעשר בהמה לא מצי פריך דאימא לך דהאי קרא דלא יגאל בבעל מום נמי משתעי דהא דכתיב והיה. הוא ותמורתו וגו' ל"ק דהאי בעל מום נמי עושה תמורה כדתנן בפ"ק דתמורה והלכך פריך מלא תפדה דגבי בכור דודאי לא משתעי אלא בתם וא"כ נילף נמי לא יגאל דגבי מעשר דהוא לא תפדה מהאי לא תפדה דבכור דדוקא בתם הכתוב מדבר ומשני דגבי מעשר בהמה לא חלקה התורה וכו' מדמשנה הכתוב לומר בו לא יגאל וכדי למילף מחרמים לאיסור מכירה ש"מ דלא דרשינן ביה אלא לחומרא דהכי גלי קרא:

אבל מקדשין בגידיו ובעצמיו ובקרניו וטלפיו. וה"ה למכירה דלא אסרה התורה לבעל מום שנשחט אלא למכור את בשרו דדבר הנישום מחיים הוא אבל הני אין הבהמה נישום מחיים בשבילן ומוכרין אותן ומקדשין בהן:

מפני שכתוב בו ברכה. דכתיב עשר תעשר ודרשינן בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן וכתיב התם כי יברכך ה' אלהיך וקס"ד דה"ק ר"א הואיל דכתיב ביה ברכה רבתה התורה להיתר והלכך פריך א"כ ויקדש נמי בבשרו א"ר יוסי הא לא מצית אמרת דכלום למדו מעשר אלא מחרמי כהנים לענין איסור מכירה כדלעיל לפיכך מה חרמי כהנים וכו' דהא צריך ליתן לכהן ולאו ממונו הוא ה"נ בכל הקדשים כן דכמו דילפינן מעשר מחרמים ה"נ ילפינן כל הקדשים ממעשר דאין מקדשין בהן:

מעתה לא יקדשו אף לא בגידיו וכו'. דהא מחרמים ילפת לה דהכל אסור ומשני הוי צורכא לההיא דר"א וכו' כלומר דלא כדס"ד אלא דה"ק מפני שכתוב בו ברכה שמעינן דלא אסרה התורה אלא מידי דשייך ביה ברכה והיינו הבשר דהוא בקדושת מעשר אבל הני דלא חשיבי ולא שייכא ברכה בהו אינן בכלל קדושת מעשר ומוכרין אותן ומקדשין בהן:

ר' יודן בעי. למ"ד לעיל דלא אסרה התורה אלא תמים חי אבל אם שחטו מותר למכרו ולקדש בו והשתא בעי אם אמר לאשה משכי ממני מעשר בהמה זה שתתקדשי לי בו לאחר שחיטתו ושחטו מאימתי חלו הקידושין מי אמרינן מאחר שיש בידו לשחטו מקודשת היא מכבר כלומר דמששחטו חלו הן למפרע משעה שמשכה אותו או דילמא לאחר שחיטה הוא דחלו הקידושין ונ"מ אם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר מקודם ששחטו ולא איפשיטא:

אכלו מה שאכל אכל. ולא ישלם דאם אתה אומר לו שישלם נראה כמכר:

אין אומרים לו שיתן. דמים מה שאכל דלא ליהוי כמכר אבל אם נתן מעצמו הדמים מותר לזה לקבל ממנו:

חלתה או פחות משוה פרוטה אין אומרים לו שיתן. אגניבה בעלמא קאי ואיידי דקאמר בגונב מעשר בהמה אין אומרים לו שיתן נקט נמי להא הכא שאם גנב בהמה וחלתה כלומר שהיתה חולה או שהיא אינה שוה אלא פחות משוה פרוטה אין אומרים לו שיתן וכדמפרש ר' חיננא הדא הוא דאתייא בשאינה שוה פרוטה מעיקרא אבל אם היתה בשעת גניבה שוה פרוטה אומרים לו שישלם אע"פ שעכשיו הוכחשה ואינה שוה פרוטה דאחר שעת הגניבה הולכין:

ר' יודה בן פזי וכו' חי לא שחוט. אבכור דקתני במתני' קאי דמוכרין אותו תמים חי ומקדשין בו את האשה דוקא כשהוא חי אבל לאחר שחיטה מכיון דמשולחן גבוה קא זכו אסור למכרו ולקדש בו את האשה דלאו ממונו מיקרי השתא:

תמן תנינן. בפ"ב דקידושין וגרסי' להאי סוגיא שם בהלכה ז' המקדש בחלקו שחלק עם אחיו הכהנים:

אינה מקודשת. וקאמר ר' יוחנן התם דהך רישא המקדש בחלקו במחלוקת דסיפא היא שנויה דפליגי שם ר"מ ור' יהודה במקדש במעשר שני וה"נ פליגי במקדש בחלקו דלר"מ אינה מקודשת ולר' יהודה מקודשת ומפרש ר' יודה בן פזי במאי דפליגי דר' יודה יליף כל הקדשים מבכור דמקדשין בו ור"מ יליף ממעשר בהמה דאין מקדשין בו:

מחלפה שיטתיה דר' יודה בן פזי. קשייא דידיה אדידיה דתמן הוא אומר בין חי בין שחוט דהא מדמפרש לפלוגתייהו וקאמר דר' יהודה יליף לה מבכור א"כ שמעת מינה דהבכור בין חי בין שחוט מקדשין בו דהא במתני' דקידושין המקדש בחלקו קתני והיינו לאחר שחיטה וילפת לה מבכור אלמא בכור אפי' לאחר שחיטה מקדשין בו והכא הוא אמר דמתני' דקתני הבכור מקדשין בו דוקא חי ולא שחוט:

תמן בשם גרמיה. משמיה דנפשיה קאמר והכא הא דקאמר לעיל בשם ר' יהושע בן לוי הוא:

אפי' תימר. ודחי לה דלא היא דאפ"ת דכאן וכאן משמיה דנפשיה קאמר ל"ק דמתני' דקידושין במקדש מחיים קמיירי ובחלקו הראוי ליפול בו ולאחר שחיטה ושפיר יליף לה ר' יהודה מבכור:

מה טעמא דר' יהושע בן לוי. דאין מקדשין בבכור אלא חי:

ובשרם יהיה לך כחזה התנופה. בבכור שחוט כתיב מה חזה התנופה אין מקדשין בו דמשולחן גבוה קא זכו אף בשר בכור אין מקדשין בו לאחר שחיטה:

ומאי טעמא דר' יודה בן פזי. לשינויא קמא דפליג אדריב"ל וס"ל דאפי' לאחר שחיטה מקדשין בו משום דכתיב יהיה לך והדר זימנא אחרינא לך יהיה ריבה הכתוב אפי' לאחר שחיטה יהיה שלך אף לקדש בו:

ריבה לו הויה אחרת. דלא מקיש ליה כחזה ושוק של תודה שאינו נאכל אלא ליום ולילה אחד ומיהיה דריש דהוסיף לך הכתוב הויה אחרת שיהא נאכל כשלמים לשני ימים ולילה אחד:

מתני'. דקתני אין מחללין מע"ש על אסימון דלא כר' דוסא דתנינן בפ"ג דעדיות מחללין וכו' וכך שנויה הפלוגתא בתוספתא דמכלתין פ"ק:

מאי טעמא דר' דוסא וצרת הכסף דבר שהוא נצרר מחבירו. כלומר כל דבר שהוא נצרר מחבירו בידו ואפי' אסימון:

ויש לו צורה. זה אליבא דרבנן והיה צ"ל ומ"ט דרבנן ויש לפרש לפי גי' הספר דה"ק כל שהוא נצרר מחבירו וכן אם יש לו צורה וכו' כלומר דמרבה כל דבר שנצרר כמו אם יש לו צורה ויוצא ע"ג צורתו:

דברי ר' דוסא. לדברי ר' דוסא מחללין מעשר ג"כ על ליטרא של כסף שאינו עשוי כמטבע דלרבות כל דבר שנצרר ביד קאמר:

אילו אמר כסף. כלומר ולא תקשי דא"כ לישמע רבותא דאף בלשון של כסף מחללין דלא מצי למימר הכי דאילו אמר כסף הוינן אמרין דכשם שאמר כסף כך אמר זהב וכלומר דה"א דכסף לאו דוקא קאמר דאי מרבינן מן וצרת לכל דבר הנצרר ביד אף כסף דכתיב לאו דוקא הוא:

אילו אמר. כלומר ועוד אילו אמר ליטרא כסף ה"א דלהוציא שברי קערות ותמחוין וכלומר שברי כלי כסף דאין מחללין בהן להכי לא נקט אלא אסימון:

הוי מהן ליטרא של כסף על אסימון. כלומר הוי דנקטינן אליבא דר' דוסאן דהך ליטרא של כסף הוא כמו על אסימון דכשם דס"ל דמחללין על אסימון כך מחללין על לשון של כסף. ליטרא לאו דוקא הוא אלא שהיו נוהגין לצקת לשונות של כסף ליטרא וליטרא:

הנתונות לאולייר. לבעל המרחץ והכי קתני לה בתוספתא שם אבל פרוטות קטנות הנתונות לסימן במרחץ הכל שוין שאין מחללין עליהן:

הדא דתימר דוקא בדרך שהן יפין אצל האולייר. והיינו כפי שהאולייר מחשב אותן שאינו נוטלן אלא לסימן ואינן יפין אלא לו בלבד:

אבל בדרך שהן יפין על התורמסר מחלל. כלומר אבל אם יפין הן אצל החלפן שנוטל אותן ונותן בשביל מעות וכפי הערך שהן יפין אצלו מחלל עליהן תורמסר מלשון לא מחמיסין ולא מתורמסין המוזכר בריש פ"ב דכתובות ופי' בערוך תורמסין הן אלו שמסרסין ומחליפין דבריהם א"נ תורמסר המוכר את התורמסין ומשום שדרכו ליטול אף פרוטות קטנות בשביל התורמס שמוכרו על יד על יד וכפי מה ששוין אצלו מחלל עליהן:

מטבע שנפסל והמלכות מקבלתו. כגון שנפסל במדינה זו ובמדינה אחרת של אותה מלכות מקבלין אותו שלא פסלה המלכות בעצמו פליגי ביה ר' יוסי ור' חייה בשם ר' יונתן דמר אמר דכך קיבלה מיניה שהוא כאסימון ואין מחללין עליו לפי שבמדינה זו שעומד בה נפסל הוא ומר אמר דקיבלה מר' יונתן דדינו כמטבע של מלכים הראשונים דתני בתוספתא בפ"ק מטבע היוצא בשם מלכים הראשונים מחללין אותו עליהן וטעמא דאף על פי כן יוצא הוא כאן דלפעמים אין מקפידין ויכול להוציאו במדינה אחרת שמקבלין אותו שם:

נימר. וקאמר הש"ס דלענין דינא נימא דהכי הוא שאם היה יוצא כאן ע"ג צורתו כדפרישית שאם אין מקפידין על כך ויש שמקבלין אותו ומביאין במדינה האחרת שלוקחין אותו מחלל עליו ואם לאו אינו מחלל:

מטבע שמרד. שיצאה מהמורד במלכות כגון בן כוזיבא שמרד במלכות רומא אינו מחלל עליו שאינו אלא לפי שעה:

היו לו מעות של סכנה שהמלכיות מקפידות זו על זו שלא ישתמשו במטבע של מלכות אחרת והן מסוכנות לפי שמחפשין ובודקין אחריהן ואם חילל עליהן מהו וקאמר דאתא עובדא כי הא מקמי ר' אימי ואמר יוליך הנאה לים המלח לפי שלכתחלה אין מחללין עליהן והאי עובדא הוי שכבר חילל עליהן לפיכך צוה שיוליך אותן לים המלח הואיל וקרא עליהן שם מעות מעשר והמעשר עצמו אינו מחולל:

היו לו מעות של דיסכניס. שם המלך ובפ' אין עומדין בהלכה א' ר' יונה ור' יוסי עלון קומוי אדסקינס באנטוכיא ובעי אם יכול לחלל עליהן כאן על מעות של מלך אנטיכיא הואיל והן יוצאות שם וקאמר ר' יעקב מחלל עליהן כדרך שהן יפין אצל התורמסר כדלעיל ובאותו ערך שהן יפין אצלו כך הוא מחלל עליהן ואם אח"כ ביקש להוציאן ולקנות בהן בירושלים לאכילה מחללן כלומר מחשב לקנות בהן כדרך שחילל עליהן המעשר בתחילה:

תני. בתוספתא שם וה"ג התם אין מחללין אותו לא על מעות שכאן בבבל ולא על מעות שבבבל אבל אם היה כאן והי' לו מעות בבבל מחללין אותו עליהן ופירוש התוספתא כך הוא אין מחללין אותו לא על מעות שכאן בבבל כלומר אם הוא עומד בבבל אינו מחלל את המעשר לא על מעות שמכאן שיש לו שם לפי שאין יוצאות בבבל ולא על מעות שבבבל כלומר וכן אם הוא כאן אינו מחלל על מעות שהן של בבל ואפי' המעות הן עכשיו בבבל ושם יוצאות הן מ"מ מכיון שהוא עומד כאן ומעות של בבל אינן יוצאות כאן אין מחלל עליהן דבעינן שיהו המעות יוצאות במקום שהוא עומד שם בשעת חילול וכדתנן במתני' דאינו מחלל על המטבע שאינו יוצא והיינו שאינו יוצא באותו מקום שהוא עומד ומחללו אבל אם היה כאן והיו לו מעות בבבל כלומר שהיו לו מעות של כאן בבבל אז שפיר מחלל עליהן שהרי הוא עומד בכאן והמעות הן של כאן ויכול הוא לשלוח אחריהן ולהביאן לכאן ולהוציאן זהו כוונת התוספתא ולפ"ז מתפרש הא דהכא גם כן בענין זה אלא שצריך לבאר קצת בענין שנראה כשנוי לכאורה ומ"מ היינו הך אין מחללין אותו לא על המעות שהן בבבל ולא על המעות שבבבל כאן כך היתה כתובה לפניהן הברייתא ויותר פשוטה היא ומפרש הש"ס לא על המעות שכאן בבבל בעומד בבבל כלומר הא דקתני לא על מעות שהן בבבל דמשמע אפי' המעות הן של כאן אין מחללין היינו בעומד בבבל בשעת החילול וכדפרישית דמכיון שהוא עומד בבבל והמעות של כאן אינן יפין שם ואינן יוצאות אינו יכול לחלל עליהן ולאפוקי אם היה הוא עומד כאן אף על פי שהמעות הן בבבל מכיון שהמעות הן של כאן יכול הוא להביאן ומחלל עליהן:

ולא על המעות שבבבל כאן בעומד כאן. כלומר והא דקתני לא על המעות שבבבל כאן לא תטעה לפרש דתיבת כאן על המעות קאי שהמעות הן של כאן ועכשיו הן בבבל דהא ליתא דבזה שפיר מחלל עליהן מכיון שהוא עומד כאן והמעות הן של כאן וכדאמרן דיוצאות במקום החלול הן אלא דהכי הוא דמיתפרשא האי כאן דקתני דבעומד הוא כאן מיירי והמעות שבבבל היינו שהן של בבל אז אינו מחלל עליהן אבל אם היו שם המעות של כאן והוא עומד כאן שפיר מחלל עליהן. וזהו ממש כדפרישית להתוספתא לפי אשר כתובה לפנינו והיינו הך:

היו לו מעות מבבל לבבל והוא עומד כאן. בעי' היא אם הוא עומד כאן והיו לו מעות מבבל לבבל כלומר שהן מבבל ונשתלחו ממנו עצמו לבבל ועכשיו שם הן מונחין שהוא משתמש בהן לשם מהו מי נימא מכיון שהן יוצאות שם במקום שהן עכשיו מחלל עליהן ואע"ג דהיינו הא דתנינן ולא על המעות שבבבל ומפרש לה בעומד כאן וכדאמרן מ"מ מדאיכא למימר דדילמא הברייתא מיירי בשאינו יכול להוציאן שם בבבל כגון שאין לו שום עסק של משא ומתן בבבל ולהביאן כאן אינן כלום כיון שאינן יוצאות כאן והלכך מכיון שהוא עומד כאן אינו מחלל אבל בכה"ג שהמעות הן מבבל והוא משלח אותן לבבל להתעסק שם בהן אפשר דיכול לחלל עליהן אע"פ שהוא עומד כאן או דילמא מכיון שהוא עומד כאן ובכאן אינן יוצאות לא מהני כלום במה שהוא משתמש בהן לשם מכיון שאותן המעות עצמן אינו יכול להביאן לכאן:

נימר וכו'. כלומר דפשיט לה לפי אותה הבעי' בעצמה דכך הוא הדין שצריך שיוכל להביא לכאן אותן המעות בעצמן וא"כ אם היתה דרך פתוחה שהוא יכול להביאן לכאן ושהן יוצאות כאן כגון שאין המלכיות מקפידות זו על זו אז מחלל עליהן ואם לאו אינו מחלל:

וטבבו כן. כלומר שטיבבו והתקינו כן וכדמפרש ר' אבין שהתקינו שיהו כל מטבעות יוצאות בירושלים ומפני כן התקינו זה על שם יפה נוף וגו' והיו מצויות מהרבה מיני מטבעות של הארץ והתקינו שיהו מחללין על כולן:

יכול אם היו לו מעות וכו'. בקצרה היינו קצרה של צפורי המוזכרת בפ"ט דערכין. ותוספתא הוא בפ"ק כאן וה"ג בתוספתא כתיבת יד אשר לפני היו לו מעות טמונות בקצטרה ובהר המלך או שנפל כיסו לבור אע"פ שהוא יודע שהוא שם אין מחללין אותו עליהן. ובתוספתא דפוס ניכר שהוא ט"ס וחילופי התיבות יש שם:

ת"ל בידך ומהו בידך ברשותך וזה אינו ברשותו לפי שהן טמונות או שהן בבור ואינו יכול להוציאן:

נפל כיסו לבור ובו מאה ריבוא וכו'. מהו מי נימא הואיל וצריך להוציא חמשים רבוא עליהן אינו מחלל עליהן ופשט ליה הש"ס אותן חמשים רבוא כמו שהן ברשותן כלומר מאי איכפת לן במה שהוא צריך להוציא החצי עליהן כדי להעלותן הא מיהת אותו חצי האחר לעולם ברשותו הוא ושפיר הוא יכול לחלל עליו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף