פני משה/ברכות/ז/א

פני משה ברכות ז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' שלשה שאכלו כאחת. שישבו לאכול כאחת:

חייבין לזמן. להזדמן יחד ולברך בלשון רבים נברך שאכלנו משלו:

דמאי. פירות עמי הארץ קרוים דמאי כלומר דא מאי מעושרין הן אי לא לפי שהן חשודין על המעשרות ואסרו חכמים לאכול מפיריתיהן עד שיעשר ואם אכל ולא עישר מברך עליו ולא הוי מצוה הבאה בעבירה משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם:

ומעשר ראשון שניטלה תרומתו. כלומר שלא ניטלה אלא תרומתו והיא תרומת מעשר ואע"פ שלא ניטלה ממנו תרומה גדולה וכגון בן לוי שהקדים את הכהן ולקח המעשר בשבלים קודם שחלה עליו רשות הכהן ליקח תרומה גדולה אחד מחמשים ונמצא תרומה גדולה של כהן בתוך המעשר הזה אחד מחמשים שבו מלבד תרומת מעשר שעל הלוי להפריש אחד מעשרה ואשמועינן מתני' דהכא דפטור הלוי בכה"ג מלהפריש תרומה גדולה דכתיב והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר. מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר ודרשינן האי מיעוטא להיכא שהקדימו בשבלים שעדיין לא הוקבע לתרומה:

ומעשר שני והקדש שנפדו. וכגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש שהבעלים הפודין מוסיפין חומש וקמ"ל דאין החומש מעכב ובכל הני אשמועינן דאע"ג דדמו לאיסור אין כאן ברכה בעבירה כיון דבדיעבד מהני:

והשמש שאכל כזית. מהו דתימא כיון שהשמש אין לו קביעות קמ"ל דאפ"ה מזמנין עליו. והכותי. הן מן האומות שהביא מלך אשור מכותא ומשאר ארצות והושיב' בערי שומרון ונתגיירו מאימת אריות שהיו אוכלים בהם כמפורש במלכים והיו שומרים תורה שבכתב וכל מצוה שהחזיקו בה היו יותר מדקדקים מישראל לפיכך היו מאמינים אותם בקצת המצות עד שבדקו אחריהם ומצאו להם דמות יונה בראש הר גריזים שהיו עובדים אותה ומאז עשאום כנכרים גמורים לכל דבריהם והלכך האידנא אין מזמנין על הכותי:

אבל אכל טבל. דגן שלא ניטלה תרומה ומעשרות קרוי טבל ופירושו טבל טב לא ובטבל דאורייתא לא איצטריך לאשמועינן אלא הב"ע בטבל דרבנן וכגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב דמן התורה אינו חייב אלא דומיא דהיוצא השדה וקמ"ל דאע"ג שאינו טבל אלא מדרבנן אין מזמנין עליו:

ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו. כלומר שלא ניטלה ממנו תרומה גדולה ואע"פ שניטלה ממנו תרומת מעשר וברישא קרי ליה ניטלה תרומתו התם שהקדימו בשבלים כדפרישית ומשום דלא חלה עליו חיוב תרומה גדולה קרי ניטלה תרומתו והכא בסיפא מיירי כגון שהקדימו הלוי לכהן לאחר שנתמרח בכרי שכבר הוקבע לתרומה מן התורה והוא נטל המעשר ראשון בתחילה קודם שהופרש ממנו תרומה גדולה והלכך קרי ליה הכא שלא ניטלה תרומתו לפי שיש בו אחד מחמשים הראוי לתרומה גדולה לכהן ואע"פ שהפריש ממנו תרומת מעשר אין מזמנין עליו:

ומעשר שני והקדש שלא נפדו. אם לא נפדה כלל מילתא דפשיטא היא ולא איצטריך למיתני אלא הב"ע שנפדו ולא נפדו כהלכתן ומעשר שני כגון שפדאו בגרוטות של כסף או במטבע אסימון שאין עליו צורה ורחמנא אמר וצרת הכסף בדבר שיש בו צורה:

והקדש. כגון שחללו על גבי קרקע וכתיב את הכסף:

והשמש שאכל פחות מכזית. משנה שאינה צריכה היא אלא איידי דהדר לרוב השנוים לצורך הדר נמי להא:

והנכרי. בגר שמל ולא טבל מיירי ואשמועינן דכל כמה דלא טביל נכרי גמור הוא דלעולם אינו גר עד שימול ויטבול:

גמ' הכא איתמר אין רשאין ליחלק. במתני' לקמן בפרקין קתני שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק דמשמע שאין רשאין ליחלק אחר שכבר גמרו אכילתן כאחת ובאים לברך אז אינם יכולים לחלק אבל אם לא גמרו כאחת אלא אחד מהן גמר מקודם לחביריו יכול הוא לברך בפני עצמו:

והכא איתמר חייבין לזמן. דמשמע משישבו לאכול כאחת חל עליהם חובת זימון ולעולם חייבין הן לזמן ואף אם גמר אחד מהן מקודם אינו יכול לברך בפני עצמו וקשיין אהדדי:

כאן בתחילה כאן בסוף. מתני' דהכא בתחלה מיירי ומתני' דלקמן בסוף הוא דמיירי ופליגי תרין אמוראין בפירושא דמילתיה דשמואל:

חד אמר נתנו דעת לאכול זהו בתחלה. וה"ק מתני' דהכא בשנתנו דעתם בתחלת אכילה לאכול ביחד בכה"ג חל עליהם חובת זימון לעולם אע"פ שלא גמרו אכילתן ביחד:

אכלו כזית זהו בסוף. כלומר מתני' דלקמן איירי בשהתחילו לאכול כאחת אלא אחר שאכל א' או שנים מהן כזית בא השלישי לאכול עמהן ובהא בעינן דוקא אם גמרו אכילתן כאחת דאז אינן רשאין ליחלק:

וחרנא. ואידך אמר דאף אם אכל אחד או שנים מהן כזית ואח"כ בא השלישי זהו ג"כ נקרא בתחלה כיון שעיקר הסעודה אוכלין כאחת וחל עליהם חובת זימון ואינן רשאין לגמור סעודתן זה בלא זה:

גמרו אכילתן זהו בסוף. כלומר לא נקרא בסוף לענין שאין אחד מהן יכול לברך בפני עצמו אלא אחר שכבר גמרו דוקא אבל לא מקודם שגמרו היינו דוקא אם לא אכלו כל הסעודה כאחת כי אם גמר אכילתן היתה כאחת ובהא הוא דתנינן לקמן דשוב אינן רשאין ליחלק והיינו אחר שגמרו דוקא אבל מקודם יכולין ליחלק זה מזה דכיון שלא אכלו בתחלה כאחת לא חל עליהן חובת זימון ולומר שאינן יכולין ליחלק אף על פי שעדיין לא גמרו:

שלשה חובה. מילתא באנפי נפשה היא ודינא קמ"ל דזימון בשלשה חובה הוא ובשנים רשות הוא ואם רצו לזמן מזמנין:

אני אין לי אלא משנה. כלומר מן המשנה שמענו דלא היא כדקאמרת דשנים רשות דהא דקתני שלשה שאכלו וכו' ומשמע דוקא שלשה הא שנים לא:

רבנן דהכא כדעתון ורבנן דהתם כדעתון. ומפרש הש"ס דכלהו לשיטתייהו אזלי רבנן דהכא והיינו ר' ייסא דהשיב לר' זעירא דדייקינן מן המשנה שלשה דייקא אבל שנים אין מזמנין לשיטת רבנן דהכא הוא והיינו ר' יוחנן וריש לקיש דהם רבנן דא"י וסבירא להו לקמן דכל היכא דתני במתני' שלשה בדוקא הוא ורבנן דהתם והיינו ר' אבא ור"ז שעלו מבבל לשיטתייהו דרבנן דהתם אזלי והיינו שמואל דלקמיה:

שמואל אמר. דאמר שמואל בפ"ק דסנהדרין בהלכה א' שנים שדנו דיניהן דין והא דקתני במתני' התם דיני ממונות בשלשה היינו לכתחילה אבל בדיעבד אפי'. שנים שדנו דיניהם דין וה"ה הכא דלכתחילה קתני במתני' דשלשה בעינן לזימון ואז חובה עליהן אבל בדיעבד אפי' שנים אם רוצין לזמן מזמנין:

ר' יוחנן ור"ל תרויהון אמרי. התם אפי' שנים שדנו כלו' אפי' בדיעבד שכבר דני אין דיניהן דין דשלשה דקתני במתני' התם בדוקא וה"נ שלשה דוקא אבל שנים אפי' אם רצו לזמן אין מזמנין:

שלשה שאכלו זה בפני עצמו וכו' ונתערבו. כלומר שכל אחד מהשלשה אכלו בחבורה אחת וכדמפרש רב חסדא והן שבאו משלשה חבורות ועכשיו נתערבו יחד אלו השלשה שבאו מן החבורות ונעשו חבורה אחרת משלשה חייבין הן לזמן:

על דעתיה דרבי זעירא וחבורתיה והן שאכלו שלשה כאחת. כלומר משום דרב חסדא סתמא קאמר הלכך מסיים הש"ס דעל דעתיה דר' זעירא וחברותיה דלעיל והיינו ר' ייסא דהשיב לו דשלשה דמתני' דוקא הוא וא"כ חבורות דקאמר רב חסדא נמי הכי הוו דדוקא שבאו מחבורות של שלשה שלשה שאכלו כאחת דהואיל ונתחייבו בזימון בשעה שאכלו ג' כאחת הלכך כשעמד אחד מכל חבורה ונצטרפו לחבורה אחת חייבין הן לזמן לפי שכבר הוקבעו בחובת זימון בתחלה:

ר' יונה על הדא דר' הונא. כלומר ר' יונה אמר על הדא דקאמר רב הונא בדין הזימון למדין אנו מזה גם למקום אחר לדין הזייה דמי חטאת:

הטביל שלשה איזובות. בפ' י"א דפרה תנן מצות אזוב שלשה קלחים ובהם שלשה גבעולים. כלומר שלשה שרשים ובהן ג' גבעולים גבעול לכל קלח דילפינן לקיחה לקיחה מאגודת אזוב דפסח מצרים מה להלן שלשה דאין אגודה פחות משלשה אף כאן שלשה. והשתא קאמר דאם הטביל שלשה אגודות של אזוב לכל אחד בפני עצמו כדי להזות בהן:

ונתערבו. מאלו הג' אגודות נלקחו מכל אגודה ואגודה אחת מהן ונצטרפו לאגודה אחת מזה בהן ואינו צריך להטביל במי חטאת פעם שניה לפי שכבר ראוין להזייה הן מטבילה הראשונה:

רב חסדא וכו'. וכלומר ולרב חסדא בעינן שיהו באין מג' אגודות ולדעתיה דר"ז וחבורתי' שיהא בכל אגודה ואגודה שלשה גבעולין והוא שהטבילן בראשונה כאחת דאז נראו כבר להזייה וכמו דאמרינן לענין חובת זימון וה"ה דילפינן למצות הזייה באזוב:

אין תימר אין למדין אזוב מברכה. כלומר וכי תימא דמה ענין דין מצות אזוב ללמוד מברכות הזימון:

ואנן חזינן. כלומר הא לאיי דילפינן אזוב מברכה דהא אנן חזינן דרבנן קיימין בדין דסוכה וילפין מדין טיט הנרוק בדין המקוה כדלקמיה:

כהאי דתנינן תמן. בפ' קמא דסוכה הרחיק את הסיכוך מן הדפנות ג' טפחם פסולה דאויר פוסל בשלשה הא פחות מכאן כשירה דאמרינן לבוד ומצטרף האויר ג"כ לשיעור הסוכה:

מהו לישן תחתיו. ומיבעיא לן התם מהו לישן תחתיו מי אמרינן מכיון דמצטרף לשיעור סוכה מותר לישן תחתיו או לא:

התיב. והשיב ר' יצחק בן אלישב הרי טיט הנרוק שהוא רך וראוי להריקו מכלי אל כלי דמשלים במקוה לארבעים סאה ואפ"ה אין מטבילין בו כדתנן בפ"ז דמקואות אלו מעלין את המקוה שמשלימין לשיעור המקוה השלג והברד והגליד והכפור והמלח וטיט הנרוק וקתני דמשלימין הן אבל הטובל בהן לא עלתה לו טבילה:

אף הכא. באויר פחות מג' משלים הוא לשיעור הסוכה אבל אין ישינים תחתיו אלמא דילפינן מצות סוכה מדין טבילת מקוה וה"ה דילפינן מצות טבילה באזוב מדין דהכא בברכה. וביקש אחד מהן לילך לו. והרי הוא נתחייב בזימון:

יברך ברכה ראשונה. ואח"כ ילך לו ופליגי מה היא הברכה ראשונה. דבית רב אמרי זו ברכת הזימון. נברך שאכלנו משלו ואחר שיאמרו לזה יכול הוא לילך לדרכו:

זו הזן את הכל. וצריך שישב עד שיאמר כל ברכת הזן ואח"כ ילך לו וכן רבי חלבו בשם רב קאמר כר' זעירא:

התיב רב ששת. על דבית רב דקאמרי ברכה ראשונה ברכת הזימון והא האי מתניתא פליגי כדמסיים ואזיל:

שנים ושלשה חייבין בברכת הזימון. א"נ המזון גרסינן. כלומר שנים ושלשה בני אדם שאכלו ואין אחד מהן יודע לברך ברכת המזון כולה אלא אחד יודע ברכה ראשונה והשני יודע ברכה שנייה ושלישית ואינו יודע ברכה ראשונה או שאחד יודע לברך ברכה ראשונה ואחד יודע לברך ברכה שנייה ואחד יודע לברך ברכה שלישית חייבין לברך ברכת המזון לפי שאפשר לברך כל אחד ואחד מהן ברכה אחת שהוא יודע ונמצאת ברכת המזון כולה משנים מהם או משלשתן:

הא ארבעה לא. כלומר אלמא דשמעינן מינה דברכת המזון עם ברכת הזימון אינה אלא שלש ברכות בלבד ולפיכך אינה נחלקת אלא לשלשה אנשים בלבד ומשום הכי קתני שנים ושלשה ולא קתני ארבעה ואי איתא דברכת הזימון עד נברך הוא הוה אמר ארבעה וקשיא לדבית רב:

אשכח תני ארבעה. ומשני דבאמת אשכחן חדא ברייתא דקתני ארבעה ודבית רב אמרי כוותה:

אין תימר זו שם הזן את הכל קשיא. כלומר השתא דאשכחן ברייתא דתני ארבעה א"כ קשיא לאידך דקאמר ברכה ראשונה עד הזן את הכל היא דלדידיה לא הויא אלא ג' ברכות לשלשה בני אדם:

אין תימר זו הטוב והמטיב לית את יכיל שנייא היא וכו'. כלומר וכי תימא דאף למ"ד ברכה ראשונה מברכת הזימון עד ברכת הזן היא נמי ניחא דהאי ברייתא דקתני ארבעה עם ברכת הטוב ומטיב הוא דקחשיב וא"כ אשכחן ד' ברכות לארבעה בני אדם הא ליתא דאי אתה יכול לומר כן דהא שנייא היא ברכת הטוב דמדרבנן היא וכדרב הונא דאמר משניתנו הרוגי ביתר לקבורה הוא דתקנו אותה וא"כ לא מצי התנא למיחשבה עם הני ברכות דאורייתא:

אמר רב חונה תיפתר כר' ישמעאל. כלומר אי משום הא לא קשיא דלעולם נימא ברכה ראשונה עד ברכת הזן היא וזימון לא נחשב לברכה בפני עצמה והא דקתני ארבעה עם ברכת הטוב והמטיב הוא דקחשיב ותיפתר כר' ישמעאל דס"ל מדאורייתא היא כדדריש לה מן הכתוב בתורה ואכלת ושבעת וכו' אשר נתן לך זה הטוב והמטיב:

כתוב בתורה ברכה לפניה וכו'. כלומר למדנו מן הכתוב לברך על התורה לפניה כדדריש מקרא כי שם ה' אקרא כשאני בא לקרא בתורה ואקרא בשם ה' הבו גודל לאלהינו ואתם תענו אמן אבל לא למדנו מן הכתוב לברך על התורה לאחריה ובמזון מצינו דלאחריו הוא דכתיב אבל אינו כתוב לברכה לפניו:

ומנין וכו' אתיא שם שם לג"ש. כתיב הכא כי שם ה' אקרא וכתיב התם וברכת את ה':

עד כדון כר' עקיבא. זו דברי ר"ע דדריש מג"ש:

כר' ישמעאל. אבל ר' ישמעאל לא דריש לה מג"ש אלא מקל וחומר כדקאמר ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל וכו':

עד כדון. לא שמענו מק"ו אלא תורה וברכה לאחריה מק"ו ממזון:

מזון מה. מה למדנו למזון לברכה שלפניו וקאמר דנמי ילפינן איפכא ק"ו מתורה וכו':

שאינה טעונה ברכה לאחריה. מן הכתוב בפירוש:

ר' יצחק ור' נתן פליגי ר' יצחק אמר. מהכא למדנו לברכה לפניו למזון דכתיב כי הוא יברך הזבח ואח"כ וכו':

ר' נתן אומר. מהכא דכתיב ועבדתם וכו':

אימתי הוא קרוי לחמך וכו'. כלומר לאימתי ניכר שהוא לחם או מים עד שלא אכלת וכתיב ועבדתם וגו' מכאן שהוא טעון ברכה לפניו:

רבי אומר. אינו צריך ללמוד מזון מק"ו מתורה אלא מגופי' למדנו מה אם בשעה שאכל ושבע וכו':

עד כדון. לא שמענו אלא למזון:

תורה. מנין למדנו דהשתא לרבי דילפינן למזון מק"ו מלאחריו שיהא טעון גם לפניו וא"כ תו לא מצינן למילף תורה מק"ו ממזון מה אם מזון שאינו טעון ברכה לפניו מן הכתוב וכו' כדלעיל שהרי נלמד מק"ו וא"צ קרא לרמז וברכה לתורה מנין וקאמר דאכתי ילפינן מהאי ק"ו ממזון מה אם מזון שאינו אלא חיי שעה וכו' וילפינן מהאי ק"ו לברכה שלפניה ולברכה שלאחריה:

אילין שלשה קרויות. מה שתיקן עזרא שיהו קורין שלשה בני אדם בתורה במנחה בשבת וכן בשני וחמישי ובעי ר"י השתא דלמדנו לברכה בתורה ממזון מה את עביד לון כלומר לאיזה דין ממזון את מדמי להון אם כשלשה שאכלו כאחת או דמדמינן להו כשלשה שאכלו זה בפני עצמו וכו' וכלומר לא כשלשה כאחת שמזמנין ואחד מברך לכולן אלא כמו אלו שאוכלין בפני עצמן וכל א' וא' מברך בפני עצמו וכדמפרש ואזיל להנ"מ מן הבעיא:

אין תעבדינון כשלשה שאכלו כאחת. דאם מדמינן להו לשלשה שאכלו ביחד וא"כ הואיל וכאן וכאן לשלשה הוא דתקינו מן הסברא היה לנו לומר דמדמינן להו לגמרי לשלשה שאכלו כאחת וכמו דהתם אחד מברך לכולן ה"נ בדין היה שיהא אחד מברך בשביל כולן אלא דמכיון שלמדנו בין לברכה שלפניה בתורה ובין לברכה שלאחריה ממזון וכדרבי וא"כ הואיל דאי אפשר כאן שיהא הראשון מברך לפניה ולאחריה דהא אכתי שנים בעו למיקרי ובימי חכמי המשנה לא היו נוהגין כל א' וא' לברך לפניה ולאחריה כדתנן בריש פ"ד דמגילה הפותח והחותם וכו' ועל כרחך דכך הוא דנימא דהראשון מברך ברכה ראשונה שלפניה והאחרון הוא דמברך ברכה אחרונה דלא סגי בלאו הכי כדאמרן אלא שהאמצעי אינו מברך כל עיקר דיוצא הוא בברכה שלפניה מן הראשון ובברכה שלאחריה מן האחרון וכעין דין ברכת הזימון:

אין תעבדינון כג' שאכלו זה בפני עצמו וכו'. או דנימא דמדמינן להו לאוכלין בפני עצמן וכל א' וא' צריך לברך בפני עצמו וה"נ אף האמצעי מברך לפניו ולאחריו דהשתא הוו אינהו כל אחד ואחד בפני עצמו כמו דהתם ואינן בכלל דאמרו שם הפותח והחותם וכו' ומהו:

לא למדו ברכת התורה מברכת הזימון אלא לרבים. בתמיה דלדידך דאת בעי אם מדמינן להו לשלשה שאכלו כאחת דחייבין בזימון הן ולענין אם אחד מברך בשביל כולן והשתא וכי נימא נמי ואם לרבים הוא דלמדו לברכת התורה מזימון אפילו בינו לבין עצמו לא יברך כלומר אפי' ברכה כלל לא יברך כשקורא בתורה בפני עצמו בתמיה דהא דוקא בקריאת התורה ברבים אתה רוצה ללמוד מברכת הזימון וא"כ ברכת התורה ליחיד מניין:

אמר ר' אבא מרי. אי משום הא לא קשיא דעשאוה כשאר כל מצות של תורה דלא יהא קורא בתורה אלא כשאר כל המצות שטעונין ברכה אף זו טעונה ברכה כי קא מיבעיא ליה לר' זעירא לאותן שלשה שתקנו לקרות בתורה מהו לענין ברכה אם אחד מוציא את כולן ולא איפשיטא הבעיא:

אכל דמאי. דקתני במתני' דמזמנין עליו אע"ג דהוא ספק מעושר ספק טבל א"כ הדא אמרה דאף באכל פירות שלו וספק אם נתקנו אם לא נתקנו מזמנין עליו:

אמר רבי שמעון. לא היא דמהכא לא שמעינן מידי דשאני דמאי דבשעה שגזרו על דמאי רוב עמי הארץ היו מכניסין לבתיהן כלומר שהיו מכניסין לבית שהבית קובע למעשר ורוב עמי הארץ היו נזהרין להכניס לבתיהן כדי שיהו נקבעין למעשר והיו מעשרין וכיון דרוב עמי הארץ מעשרין היו לפיכך הקלו בדמאי אבל ספק נתקן ספק לא נתקן בפירות של בעל הבית בעצמו לא מצינן למילף מדמאי:

ויי דא אמרה. ומהיכן שמענו האי דינא דספק דקאמרת:

דא. מזה למדנו דקתני כותי מזמנין עליו ואהן כותי לאו ספק הוא בתמיה דודאי כותי ספק מעשר ספק אינו מעשר א"נ ספק כגוי הוא או ספק ישראל ואפ"ה מזמנין עליו וה"ה בספק פירותיו של בעל הבית:

תיפתר כמאן דמר כותי כישראל כצ"ל. מתני' כהאי מ"ד אתיא דס"ל כותי כישראל הוא דפלוגתא דתנאי היא. דתניא כותי כגוי דברי ר' רשב"ג אומר כותי כישראל לכל דבר:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף