שדי חמד/כללים/כ/לח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־21:33, 16 באפריל 2023 מאת מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (גרסה ראשונית)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שדי חמד TriangleArrow-Left.png כללים TriangleArrow-Left.png לח

כלל לח) כל הנקברין אפרן אסור והנשרפין אפרן מותר. (תמורה ל"ד ע"א) ופשט דברי התוס' (שם דף ל"ג ד"ה הנשרפין וכו') הוא דמדאורייתא אסורין אולם עיין לה"ה זרע אמת יו"ד סי' מ"ב (ד"ה יצא לנו מזה) שפלפל בחכמה מאד להוכיח דאינו אלא מדרבנן הן מצד כמה הוכחות בגוף הדין והן משום דהוי שלא כדרך הנאתן דקיימא לן בכל האיסורין דמאי דאסורין כדרך הנאתן הוא רק מדרבנן. ועם כי יש סוברים דשלא כדרך הנאתן אסור מן התורה מ"מ מתבאר ממה שרשמתי באות כ"ב דהעיקר כהסוברים דאינו אלא מדרבנן. גם בכרתי ופלתי סי' פ"ז סק"ד הכריח דהא דאפר הנקברין אסור הוא מדרבנן למפרש מאיסורא אבל מן התורה מותר אם נפסד כל כך:

וראיתי לידידי הגאון מוהר"י על יצ"ו בספר דרכי הוראה בח"ב דף ל"ז ע"ג ד"ה ובהכי שתמה על הרב כרתי ופלתי ממה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה סוף תמורה ודבר זה קבלה והיינו הלכה למשה מסיני ולי ההדיוט תמיה על תמיהתו אנה מצא בדברי הרמב"ם שכתב על פרט זה שהוא הלכה דהרואה יראה דלא כתב כן אלא אעיקרא דדינא דטעונים קבורה על זה כתב הקבלה בידינו לקבור אותם עי"ש אמתניתין דואלו הן הנקברים אבל בדין דהנקברים אפרן אסור לא מיירי כלל כי אין דבר זה שנוי במשנה אלא דבש"ס אמרינן הכי למיהב טעמא אמתניתין דתני כל הנקברין לא ישרפו וכו' כיעי"ש וגם בקבורה עצמה עם היות שמשמעות לשון הרמב"ם בפירוש המשנה הנ"ל אינו דהוא מדרבנן מכל מקום כבר רשמתי במערכת האל"ף אות ש"ה (בשדי חמד ח"א) דרבנן בתראי סברי דהוא מדרבנן והרב שבילי דוד שרשמתי שם אחר שהביא מה שכתב הרמב"ם הנ"ל סיים וז"ל וכן כתב הרב מקור חיים סי' תל"א דקבורה באיסורי הנאה רק מדרבנן מחשש תקלה עכ"ל מבואר דהבין דמה שכתב הרמב"ם קבלה לא הלכה למשה מסיני קאמר אלא דלי הדל קשה לפרש כן בדברי הרמב"ם דמשמעות לשון קבלה הוא דהוא קבלה ממשה רבינו ועיין למרן כסף משנה בפרק א' מהלכות אישות הלכה ו' שהוקשה לו על מה שכתב הרמב"ם ויש נשים אחרות שאסורות מפי הקבלה וכו' דכיון דאינן אלא מדרבנן אין שייך לומר בהן לשון קבלה ועי"ש להרב לחם משנה וצריך להתיישב במה שציין הרב יד מלאכי בכללי הרמב"ם אות מ' עי"ש ועל כל פנים אין לנו שום משמעות דהרמב"ם כתב כן אדנקברים אפרן אסור כאמור. ומה שדחה דברי הרב כרתי ופלתי על פי דברי התוס' בתמורה דף ל"ג סוף ע"ב אתה תחזה בשו"ת זרע אמת הנ"ל שהאריך להוכיח דאין כוונתם לומר דאסור מן התורה אלא מדרבנן הוא דאסור דהוי כדבר שלא נעשתה מצותו:

ואפר הנשרפין דמותר כתב הרב פרי מגדים בסי' פ"ד במשבצות ס"ק כ"ג אמנם מה שכתב המ"י עוד ראיה מסוף תמורה כל הנשרפין אפרן מותר אין ראיה דהתם באיסורי הנאה דאפרן מותר בהנאה לא לענין אכילה ועמ"ש בק"ג ואפשר דכל שכן אכילה עכ"ל הנה ספר מ"י אין מצוי אצלי לראות דב"ק כי לפום ריהטא אינו מבין מה הוסיף המ"י על דברי המרדכי (שהביא הפרמ"ג שם) שכתב שרץ שרוף מותר דכל הנשרפין אפרן מותר ומיהו אדם בריא יזהר ע"כ הרי דכל חיליה דהמרדכי הוא מהא דכל הנשרפין אפרן מותר ומה שדחה דברי המ"י אך חילק בין הנאה לאכילה לא אדע מה לו כי יזעק על המ"י ולא על המרדכי ומה שכתב ואפשר דכל שכן אכילה משמע דרוצה לומר דאם בהנאה מותר כל שכן באכילה אינו מבין מה קולא באכילה מהנאה ובכל דוכתא פשוט לאסור באכילה טפי מבהנאה וצ"ע:

וראיתי בספר דרכי הוראה הנ"ל יצ"ו בח"ב דף ז"ל ע"ג (ד"ה והפרי מגדים) שתמה על הפרי מגדים דבשלמא הנאה משכחת לה בנשרפין ואצטריך למיתני דמותרין דאפשר למכור האפר אבל באכילה שהוא עפרא בעלמא ואין לו שום הנאה של כלום פשיטא דמותר ונראה לי דאפילו בנקברין דאפרן אסור היינו בהנאה משום דלא אתעביד מצותו אבל באכילה גם שם אפרן מותר הואיל ואין לו בהם שום הנאה ואיסור אכילה לית ביה כלל דלא עדיף מקיבת נבילה שנתייבשה כעץ בסוף סי' פ"ז דמותרת עכ"ל. הנה אסברה לן לחלק בזה בין הנאה לאכילה ואולי לכך נתכון הגאון פרי מגדים שכתב דאפשר כל שכן אכילה ולפי דבריו דכולה מתניתין דתמורה בהנאה מיירי אבל באכילה אפילו אפר הנקברין שרי, חף אנו נאמר דמאי דתנן חוץ מעצי אשרה דאסורין היינו דוקא בהנאה אבל באכילה שרי והמעיין בתשו' הריב"ש בסי' הר"ן בפסק דאגוה ארדיינטי ישר יחזה מפשיטיות דבריו משמע ליה דחוץ מעצי אשרה רוצה לומר דאסור אפרן באכילה ואם כן הוא הדין לדידיה הא דנקברין אפרן אסור רוצה לומר באכילה כן נראה לי הדל:

והנה בשדי חמד ח"א בחלק הכללים במערכת האל"ף אות ש"ה כתבתי דאיסורי הנאה דטעונים קבורה הוא מדרבנן כי היכי דלא ליתו לידי תקלה וכתבתי שכן כתבו הרבנים פני יהושע בשו"ת חלק א"ח סי' י"ב לענין חמץ בפסח ומקור חיים בהפתיחה לסי' תל"א (בד"ה לכן נראה) ועוד הבאתי מה שכתב הרב זרע אמת בחלק יו"ד סי' מ"ב בשם הרב פנים מאירות גבי עבודת אלילים דלאחר ששרפה אינו חייב לאבדה אלא מדרבנן שלא יבא לידי תקלה וכתבתי דמה שהבין הרב מקור חיים ממה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה בסוף תמורה (בד"ה ואלו הן הנקברין) דהקבורה קבלה בידינו היא שרוצה לומר שהיא מדרבנן אינו פשוט בעיני דמדרבנן בעלמא הוא דקאמר ועל זה בנויה כל השקלא וטריא שבדברי חכמים הנ"ל שהרב זרע אמת שם הוכיח דהא דאפר הנקברין אסור הוא רק מדרבנן הן מצד כמה הוכחות בגוף הדין והן מצד דהוי שלא כדרך הנאתו דאינו אסור אלא מדרבנן ושכן כתב הרב בכרתי ופלתי בסי' פ"ז סק"ד והבאתי מה שהגאון דרכי הוראה יצ"ו הבין מדברי הרמב"ם הנ"ל דהלכה למשה מסיני הוא ופלפלתי בדב"ק עי"ש. עתה השגתי ס' יקר שו"ת מוהר"ם שיק וראיתי בחלק א"ח סי' ר"ח שכתב דאיסור הנאה מהנקברים שנשנו בסוף תמורה כתב הרמב"ם שהוא מדברי הקבלה ולא מצינו בשום מקום שיש מצוה בקבורתן ואפילו בעגלה ערופה שדרשו חז"ל כריתות ד' ו' וערפו שם וכו' שם תהא קבורתה ותו דאפשר ללמוד מגז"ש שם שם מקבורת מת דאיכא מצוה אפי"ה מבואר מתוס' תמורה ד' ל"ג ע"ב ד"ה הנשרפין דס"ל דאין מצוה לקברו ונהי שאין מצוה מ"מ מחוייב לקברו ולא יניחם במקום התורפה שלא יבואו בהם לידי תקלה ונראה דתקלה סברא דאורייתא הוא ובכמה דוכתי אמרו לא אמרה תורה שלח לתקלה וכן מוכח מדברי רש"י בעבודת אלילים דף נ"ב ע"א בד"ה מאי מזבח טעון גניזה פירש"י דהא אסור בהנאה מבואר כיון דאסור בהנאה טעון גניזה עכ"ל ויש לפקפק במה שנראה מדבריו דכל חשש תקלה הוא מדאורייתא ולדעתי העניה אין דבר זה ברור וגם ממה שאמרו לא אמרה תורה שלח לתקלה אין הכרח שמן התורה יש לנו לחוש לתקלה אלא דאמרינן דעת נותן התורה יתברך שמו שלא ציוה לנו בענין שיש בו דבר תקלה:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף