שאגת אריה/ע
|
< הקודם · הבא > |
שאלה ראוי לבאר אם יוה"כ שוה לשבת לענין הוצאה מרשות לרשות וכן לענין שאר מלאכות או יש חילוק ביניהם ואיכא מלאכות שאסורים בשבת וביוה"כ מותרים:
תשובה בפ"ג דכריתות (דף יג) דייק רפרם ממתני' וברייתא דאין עירוב והוצאה ליה"כ ודחי לה הגמ' ומסיק הא דרפרם בדותא היא וכתב הרי"ף בפרק קמא דביצה וקיימא לן דיו"ט צריך עירובי תחומין וא"צ עירובי חצירות ושיתופי מבואות אבל יוה"כ צריך אפי' עירובי חצירות ושיתופי מבואות דתני' א"ל ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביה"כ אף על פי שחייב בתענית ואסור לו לאכול כך מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ש"מ דבין ב"ש בין ב"ה ס"ל דמערבין לגדול ביוה"כ עירובי תחומין וחצירות כשבת וכן הלכה ע"כ וכ"כ הרא"ש ורבים תמהו על ראיה זו דדילמא הא דמערבין לגדול ביוה"כ מעירובי תחומין מיירי ולא מעירובי חצירות והרבה תירוצים נאמרו על זה ואין בהם ממש לכן לא אטריח להעתיק אותם ולהשיב עליהם. ול"נ דהכי דייק לה הרי"ף דע"כ עירוב והוצאה ליוה"כ דאס"ד דאין בו איסור הוצאה איסור תחומין נמי לא נהיג ביה דהא בהא תליא דהא בסוף פ"ק דעירובין (ד' יז) אמרי' תני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין ד"ת ואקשה עלה ר' יונתן לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ואין לוקין עליו אר"א מי כתיב אל יוצא אל יצא כתיב וכתבו התוס' דבין ר"י ובין ר"א נ"ל הוצאה מאל יצא כדמשמע בכ"מ והכי משמע פשטיה דקרא שאל יצא בשבת עם כליו ללקוט את המן כדרך שעושין בחול וסבר ר"י אפי' למ"ד תחומין דאורייתא לא לקי דכיון דמהאי קרא נמי נ"ל איסור הוצאה דהוי במיתת ב"ד ור"א משני מי כתיב אל יוציא דהוי עיקר קרא בהוצאה דאז וודאי לא הוי לוקין עליו אע"ג דלתחומין נמי אתי אל יצא כתיב וכיון דעיקר קרא בלשון יציאה לוקין עליו אע"ג דאיתיה נמי לאיסור הוצאה ע"כ וכיון דאיסור הוצאה ותחומין מחד קרא נ"ל לאסור בשבת א"כ ביוה"כ אי ס"ד דליתא לאיסור הוצאה איסור תחומין נמי ליתא ומדמערבין לגדול ביוה"כ אפי' את"ל דמיירי מעירובי תחומין מדנהיג ביה איסור תחומין איסור הוצאה נמי נהיג ביה וצריך עירובי חצירות ואע"ג דלא קי"ל כר"ע דאמר תחומין דאורייתא ה"מ תחומין דאלפים אמה אבל תחומין די"ב מיל הוי מה"ת לדעת הרי"ף כמש"כ בספ"ק דעירובין ורבנן גזרו אלפים אמה לתחום שבת ואי תחומין די"ב מיל אינו נוהג מה"ת ביוה"כ לא הוי גזרו רבנן על תחומים דאלפים של דבריהם נמי כיון דליכא למיגזר משום לתא דד"ת ומדמערבין ביה"כ אלמא גזרו על תחומים דאלפים אמה דדבריהן ש"מ דתחומין די"ב מיל נהיג מה"ת ומדנהיג איסור תחומין איסור הוצאה נמי נהיג ביה דהא תרווייהו מחד קרא נפקא להו גבי שבת וכיון דילפת ליוה"כ משבת לחדא מינייהו ה"ה לאידך ואע"ג די"ט איסור תחומין נהיג ביה כדאמרינן במס' ביצה ואפ"ה אין בו איסור הוצאה וכב"ה בפ"ק דביצה (דף יב) התם ה"ט משום דגבי הוצאה אמר מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ולא מיבעיא לדעת התוס' וסייעתם דס"ל דהוצאה שלא לצורך לגמרי אסור בי"ט מה"ת לוקין עליו הרי נוהג איסור הוצאה נמי ביו"ט אלא אפי' לדעת רש"י וסייעתו דס"ל דהוצאה שריא לגמרי בי"ט ואפילו שלא לצורך לגמרי מ"מ הא ס"ל לרש"י שעיקרה של הוצאה נאסרה בי"ט אלא דשרינן לי' משום מתוך הילכך גבי תחומין דליכא למימר הכי באיסורייהו קיימי מ"מ זה אינו אלא לדעת הרי"ף דס"ל תחומין די"ב מיל אסור מה"ת מהאי קרא דאל יצא א"ל כדאמרן אבל הרא"ש דס"ל דאין לתחומין עיקר כלל מן התורה אפי' של י"ב מיל ובפ"ק דביצה כתב כדברי הרי"ף הא וודאי קשה:
ובהא מילתא דתחומין די"ב מיל דס"ל להרי"ף דהוי מה"ת יש לי לומר דבר נחמד בההיא שמעתא דרפרם דע דבמס' יומא (ד' סו) אמר עתי אפי' בשבת ופריך למאי הילכתא אמר רב ששת לומר שאם היה חולה מרכיבו על כתפו אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליה"כ ולא דחי שם הגמ' את זאת אומרת דרפרם ואלו בפ"ג דכריתו' (ד' יב) אמר הכי עתי אפי' בשבת קתני עתי אפי' בשבת אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליה"כ ממאי שאני שעיר המשתלח שהכשירו ביה"כ בכך אלא דרפרם בדותא היא וזה תימה דבמס' יומא דכולא מכילתין מיירי מדיני יה"כ לא מסיק עלה דרפרם בדותא ואלו במס' כריתות דלא מייתי לה אלא אגב גררא מסיק עלה הכי והתוס' במס' יומ' שם כתבו אמר רפרם כו' אמר בפ' אמרו לו דרפרם בדותא היא דפריך עליה ודילמא שאני שעיר המשתלח דהכשירו ביה"כ בכך אלא דרפרם בדותא היא ע"כ ולא כתבו שום טעם למה לא מסיק לה הכא הכי ובכריתות כתבו אלא דרפרם בדותא היא ובפ' שני שעירי איתא נמי הא דהכא ולא דחי דילמא שאני שעיר המשתלח כו' כדדחי הכא אלא רגילים הוא ד"ת עניים במקומן ועשירים במקום אחר ע"כ. ומי יתן שהיה מראין לנו רבותינו אפי' מקום א' שהגמ' מייתי דברי איזה אמורא במקום א' בסתם ובמקום אחר מייתי לי' ודחי ליה בב' ידים כהך דהכ' ולא עוד אלא שבמקומן במס' יומא לא דחי ליה כמש"כ $ציור בדף$ הילכך נ"ל לפרש הא דמסיק בכריתות דהא דרפרם בדותא הוא משום דמתני שם אברייתא גרידא ולא הביאו שם דברי רב ששת דאיתמר עלה אבל ביומא דאיתא לדרב ששת אבריי' דייק רפרם למילתי' שפיר ולאו בדותא היא משום דאיכא למידק מאי קשיא לו לרב ששת עתי ואפי' בשבת למאי הילכתא דילמא משום איסור תחומין קא אתי קרא לרבויי אם אין צוק גזור וחתוך בתוך י"ב מיל התחום כדאמר התם (ד' סח) גזירה אין גזירה אלא חתוכה משלחו אפי' חוץ לתחום וע"כ לר"א דס"ל תחומין דאורייתא שילוח השעיר לארץ גזירה דוחה לאיסור תחומין כדתנן התם עשרה סוכות מירושלים עד צוק תשעים ריס ז' ומחצה לכל מיל ואתי קרא דעתי לומר שמשלחו אפי' חוץ לתחום וכבר נשמר רש"י מזה שכתב למאי הילכתא מה חילול שבת יש שהוצרך להתירו אי משום תחומין דרבנן בעלמא נינהו ע"כ. מ"מ לדעת הרי"ף וסייעתו דס"ל דתחומין די"ב מיל הוי מה"ת דילמא להכי אתי עתי שמותר לשלחו חוץ לי"ב מיל אם אין צוק גזור וחתוך בתוך י"ב מיל דבשלמא הא דאמר התם גזירה אין גזירה אלא דבר המתגזר ויורד כלומר ההר יהיה גבוה מאוד עד שכשדוחה השעיר ממנו נופל ומתגזר איברים איברים ותנן נמי התם לא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברי' ובפ"ק דחולין (דף יא) יליף מיניה דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן דילמא טרפה הוא הרי שהיה ממית את השעיר בידים ואית ביה משום נטילת נשמה דהוי אב מלאכה. ואפי' לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור הרי מתירו לבני נח שמוציאו מידי אבר מן החי כדאמרינן בפסחים (דף ע) גבי השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז וא"כ מאי ק"ל לר"ש עתי אפי' בשבת למאי הילכתא דילמא אתי קרא למישרי אב מלאכה דנטילת נשמה. די"ל משום דס"ל לר"ש כיון דהאי עתי גבי שילוח השעיר כתיב משמע דאתי קרא למישרי איסור שבת הנעשה בשעת שילוח השעיר ולא מיירי מאיסור הנעשה בשעה שהגיע כבר לצוק שהוא אחר שילוחו ואע"ג דר"ש אמר התם (דף סו) והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו זורקו בבת ראש ומטמא בגדים קסבר דחיפתו מן הצוק זהו שילוחו. הא פליגי התם רבנן עליה ואמרי מאימתי מטמא בגדי' משיצא חוץ לחומת ירושלים ור"ש רצה לאוקמי לקרא דעתי אפי' אליבא דרבנן אבל מאיסור תחומין קשיא דלדעת הרי"ף וסייעתו איסור תחומין די"ב מיל הוי מה"ת לכ"ע ובע"כ צ"ל דס"ל לר"ש דמשום איסור תחומין ל"צ קרא למישרי שבת שהרי בלא"ה יה"כ איסור תחומין נוהג ואפ"ה אמר רחמנא שישלחנו וא"כ ר"ש ע"כ לית ליה האי סברא דשאני יה"כ דהכשירו בכך מש"ה מ"ל לומר שאם היה חולה כו' והשתא אי ס"ד דיש עירוב והוצאה ליה"כ כשבת אכתי תקשה לר"ש ל"ל קרא למישרי אפי' בשבת הרי כשחל בחול נמי כשבת דמי ואמר רחמנא שישלחנו אלא ע"כ ס"ל לר"ש דאין עירוב והוצאה ליה"כ ודייק רפרם למילתיה שפיר מדר"ש ולאו בדותא היא אבל בכריתות דדייק לה מברייתא א"ל דבדותא היא ועתי אפי' בשבת דתניא באמת משום איסור תחומין איצטריך למישרי. ומ"מ לפ"ז מדיליף רפרם ביומא ממילתא דר"ש דאין עירוב והוצאה ליה"כ ואפ"ה איסור תחומין נוהג בו דמה"ט הא דיליף רפרם ממילתא דר"ש לאו בדותא היא ש"מ דאע"ג דאין עירוב והוצאה ליה"כ אפ"ה איסור תחומין נוהג בו והיינו דלא כמש"ל לדעת הרי"ף דפ"ק דביצה $ציור בדף$ מ"מ דבר זה נכון לדעת הרי"ף וסייעתו דס"ל דתחומין די"ב מיל הוי מה"ת אבל לדעת רוב פוסקים אין לתחומין עיקר מה"ת כלל ל"ל הכי:
ונחזור לענייננו כבר נתברר שדעת הרי"ף והרא"ש דעירוב והוצאה ליה"כ וכ"ד הרמב"ם בפ"א מה' שביתת עשור אבל דעת רש"י בפ"ג דיבמות (ד' לד) נראה דס"ל דאין עירוב והוצאה ליה"כ שהרי מביא שם מתניתין דכריתות דיש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות רמ"א אם היה שבת והוציאו בפיו חייב ופרש"י אבל משו' יה"כ לא מיחייב אהוצא' דקסב' אין עירוב והוצאה ליה"כ והכי מפרש בכריתות ע"כ. והרי התם בכריתות אמר אהא דרפרם דבדותא היא וה"ק אם היה שבת והוציאו בפיו חייב אף משום שבת ש"מ דס"ל לרש"י דהא דקאמר הגמ' הא דרפרם בדותא היא היינו דאין ראייתו ראיה אבל מ"מ עיקר דבריו לא נדחו דאין עירוב והוצאה ליה"כ. מ"מ אני תמה למה נתחבטו הראשוני' והאחרונים בזה כי הדבר ברור דיש עירוב והוצאה ליה"כ וליתא לדרפרם בזה ועיקר מילתיה נמי בדותא היא דהא יש לתמוה מ"ט דרפרם דאמר אין עירוב והוצאה ליה"כ דמ"ש מלאכה זו של הוצאה מכל המלאכות שאסורין ביה"כ כבשבת ובע"כ צ"ל דה"ט דרפרם כדאמר בסוגיא דפ"ק דביצה (ד' יב) ומאותה סוגיא גופה יתברר לך דלית הילכתא כוותי' ואעתיק אותה סוגיא תנן התם בש"א אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את הס"ת לרה"ר וב"ה מתירין ובגמרא תני תנא קמיה דר"י ב"א השוחט עולת נדבה בי"ט לוקה א"ל דאמר לך מני ב"ש היא דלא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ה"נ לא אמרינן מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דאי ב"ה ה"א מתוך כו' מתקיף לה רבה ממאי דב"ש וב"ה במתוך פליגי דילמא בעירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה לי"ט פליגי דב"ש סברי עירוב והוצאה לשבת ועירוב והוצאה לי"ט וב"ה סברי עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה לי"ט כדכתיב ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת בשבת אין בי"ט לא מתקיף לה ר"י אלא מעתה ליפלגו באבנים אלא מדלא איפלגו באבנים ש"מ דבמתוך פליגי ש"מ ואף רי"ס במתוך פליגי כו' זהו סוגיית הגמ' התם וס"ל לרפרם כרבה דבעירוב והוצאה לי"ט פליגי ולב"ה דקי"ל כוותייהו אין עירוב והוצאה לי"ט ודייקו לה מדכתיב ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת בשבת דחמיר אין בי"ט דקיל לא. וה"נ יש לדייק ביה"כ לא דהא יה"כ נמי קיל משבת דאלו שבת זדונו במיתת ב"ד החמור ויה"כ אין זדונו אלא כרת דקיל ממיתת ב"ד א"נ כמו שפי' שם התוס' טעמא דאין עירוב והוצאה לי"ט דשאני הוצאה דגרוע' היא מכל שאר מלאכות ע"כ וכיון דטעמ' דרפרם מש"ה הוא והרי דברי רבה נדחו במסקנא ודייק לה ממתני' מדלא איפלגו באבנים ש"מ בהוצאה שלא לצורך פליגי וכיון דטעמא דב"ה מש"ה הוא א"כ יה"כ דלא הותרה הוצאה לצורך הוצאה הוי בכלל כל מלאכות וחייב עלי' כרת. ול"מ לפי' התוס' דפי' שם דהוצאה שלא לצורך אוכל נפש ושמחת י"ט אסורה מה"ת וחייב עליה מלקות ולא אמרינן בה מתוך א"כ יה"כ וודאי אסורה הוצאה לגמרי אלא אפי' למאי דס"ל לרש"י התם דהוצאה בי"ט שריא לגמרי אפי' שלא לצורך כלל הרי אפי' לשיטת רש"י כתבו התוס' דעיקר הוצא' נאסרה בי"ט ולא שריא אלא משום מתוך. שכתבו וא"ת כיון דב"ה אית להו מתוך אמאי אין מתירין אפי' טלטול אבנים וכל דבר אפי' אינו צורך י"ט וי"ל דודאי אה"נ דמדאורייתא הואיל והותרה הותרה לגמרי אלא רבנן גזרו על דבר שאינו צורך י"ט דכיון דעיקר הוצאה נאסרה יש לאסור בדבר שאין לצורך י"ט כלל ע"כ והרי יה"כ לא שייך לומר מתוך אעפ"י שמלאכה גרועה היא חייב עליה ולא ממעטינן לה מביום השבת כדפירש"י התם דכ"ע יש איסור הוצאה לי"ט מויעבירו קול במחנה דישנו בשאר מלאכות וירמיה היה מזהירן על השבתות שהן חמורין והלואי ישמעו ע"כ ותדע לך דע"כ רפרם גופיה מודה דאיכא למ"ד יש עירוב והוצאה ליה"כ דהא תניא בספ"ה דסוכה (ד' נד) ובס"פ ט"ו דשבת (ד' קיד) יה"כ שחל להיות בע"ש לא היו תוקעין וה"ט משום דיה"כ חמור כשבת לענין איסור מלאכה משא"כ י"ט דקיל מיניה שהותר בו אוכל נפש אם חל בע"ש היו תוקעין שהיוצא קל והנכנס חמור ואמר שם בשבת ר"י הוא דאי ר"ע כיון דאמר חלבי שבת קריבין ביה"כ ליתקע כי היכי דלידעו דחלבי שבת קריבין ביה"כ ודחי כהנים זריזין הן ופריך וליתקע כי היכי דלידעו דשרי בקניבת ירק מן המנחה ולמעלה אר"י לפי שאין דוחין שבות להתיר ור"ש בריה דרא"א שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו. והרי לרפרם אכתי תקשה ביה"כ שחל להיות בע"ש ליתקע שהרי הנכנס חמור מן היוצא דביה"כ הוצאה שרי ובשבת אסור דה"ל שבות לאסור אלא ע"כ ה"ט דרפרם כדאמרן משום דס"ל דטעמא דב"ה בהוצאה שלא לצורך בי"ט דשרי משום מיעוטא דביום השבת שנא' בירמיה ולא בי"ט וה"ה ליה"כ דלא א"כ לב"ש דלית להו ה"ט וס"ל דהוצאה ביו"ט נאסרה ה"ה ליה"כ נמי והא דתנן יה"כ שחל להיות בע"ש לא היו תוקעין ב"ש היא ורפרם אליבא דב"ה קאמר דהילכתא כוותייהו מ"מ יש לדחות ראיה זו דהא דא"ר אין עירוב והוצאה ליה"כ מה"ת קאמר שהרי דייק לה מקרא דעתי ואפי' בשבת ומדר"מ דאמר אם היה שבת והוציאו בפיו חייב חטאת דאינה באה אלא על מלאכה של תורה אבל מדרבנן מודה רפרם דהוצאה אסורה ביה"כ וכמו שגזרו בו על איסור הוצאה ה"נ תקנו בו עירובי חצירות וכיון דמ"מ איסור הוצאה נוהג בו מדרבנן כמו שנוהג בשבת מה"ת הילכך כשחל יה"כ בע"ש א"צ לתקוע בו להיכרא והא דא"ר אין עירוב והוצאה ליה"כ לא כמו שפירש"י שם ביומא עירוב כדי נסבא אלא דהא בהא תליא דלא תקנו רבנן עירובי חצירות אלא בשביל איסור הוצאה שגזרו מרשות לרשות גזירה משום הוצאה מרה"י לרה"ר ע"כ דודאי אפי' לרפרם כיון שאיסור הוצאה נוהג בו מדרבנן ה"ה שתקנו בו עירובי חצירות אלא כמו שפי' התוס' שם בכריתות עירוב והוצאה לשבת פי' נתערבה הוצאה עם שאר מלאכות לשבת ולא נתערבה הוצאה עם שאר מלאכות ביה"כ ע"כ וכה"ג פי' התוס' בביצה שם בשם הר"ח כהן גבי הא דאין עירוב והוצאה לי"ט ולפי זה כ"ש דאין ראיית הרי"ף ראי' מהא דמערבין לגדול ביה"כ דאפי' אי מיירי בעירובי חצירות הא מ"מ מדרבנן נוהג בו אפי' לרפרם ולא ה"ל גזיר' לגזירה דהוצאה ביה"כ אינו אלא מדרבנן גזירה אטו שבת וגזרו מרשות לרשות גזירה משום הוצאה מרה"י לרה"ר דכל כה"ג כולה חדא גזירה היא כדאמרי' בגמ' בהרב' מקומות והשוו חכמים מדותיהן ביה"כ כמו בשבת לגמרי שלא תחלוק. מ"מ הדבר מוכרע מעצמו לדידן דקי"ל דב"ש וב"ה גבי י"ט פליגי במתוך ע"כ ליתא לדרפרם שא"א להעמיד דבריו אלא למאי דמ"ל רבה התם דפליגי בעירוב והוצאה לי"ט וכיון דנדחו דברי רבה באות' סוגיא ממילא דברי רפרם דקאי בשיטתו נמי נדחו וחייבין כרת על איסור הוצאה ביה"כ כעל כל מלאכות וזה דבר ברור אין בו שום ספק כלל:
מ"מ נראה לי להביא ראיה ממקו' אחר דרפרם דאמ' אין עירוב והוצאה ליה"כ לאו אליבא דכ"ע קאמר לה דע"כ מודה דאיכא למ"ד יש עירוב והוצאה ליה"כ דהא תנן בפ"ק דמגיל' (ד' ז) אין בין שבת ליה"כ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בהכרת ואי איתא הא אכתי איכא בינייהו לענין הוצאה אפי' את"ל דאסורה ביה"כ לרפרם מדרבנן מ"מ בשבת זדונו בידי אדם וביה"כ אפי' בהכרת אינו. אלא וודאי רפרם מודה דלב"ש חייב עליו כרת ביה"כ ואיהו דאמר כב"ה ומתני' ב"ש היא ואל תתמה דסתם לן תנא כב"ש במקום ב"ה דהא איכא התם עוד סתמא אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד דמ"ל נמי הגמ' בפ' בתרא דביצה (ד' לז) כב"ש דא"מ את הקטן כו' ודלא כב"ה. וענ"ל להביא ראיה לזה מהא דתנן בפ"ד דכריתות (ד' יט) חלב ונותר לפניו ואכל אחד מהם ואינו יודע איזה מהם אכל אשתו נדה ואחותו עמו בבית שגג באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן שגג שבת ויה"כ ועשה מלאכה בין השמשות ואינו יודע באיזה מהן עשה ר"א מחייב חטאת ור"י פוטר אר"י לא נחלקו על העושה מלאכה בין השמשות שהוא פטור שאני אומר מקצת עשה היום ומקצת עשה למחר ובגמ' תניא א"ל ר"י דקדקתם אחרי ופריך מאי א"ל דא"ל דקדקתם אחרי ומשני הכי א"ל הגביה בין השמשו' מאי כלומר הגביה חפץ בין השמשות שבין שבת ליה"כ כדי להוציאו דאהגבהה מיחייב מיד שיש הגבהה שהיא הוצאה כגון שהוא סמוך לרה"ר מהו היכי משכחת לה מקצתו היום ומקצתו למחר כדפירש"י א"ל דקדקתם אחרי והרי טעמא דר"א מפ' התם משום ממ"נ אי בשבת עשה חייב אי ביה"כ עשה חייב וטעמא דר"י הרי הוא אומר אשר חטא בה עד שיוודע במה חטא ולרפרם בהגבהת בין השמשות אמאי חייב לר"א הא אין כאן ממ"נ דאם היתה ההגבהה ביה"כ פטור דהא אין עירוב והוצאה ליה"כ אע"כ כדפי' דרפרם כרבה ס"ל דב"ש וב"ה בעירוב והוצאה לי"ט פליגי ולב"ש כשם שיש עירוב והוצאה לי"ט ה"נ יש ליה"כ ור"א כב"ש ס"ל דקי"ל ר"א שמותי הוא ופי' התו' ר"פ ר"א דמילה בשם הירוש' דשמותי היינו שהוא מתלמידי ב"ש ועומד תמיד בשיטת ב"ש ופשט מהא דס"ל לר"א כב"ה דב"ש הודו לב"ה ע"ש ור"י דיליף טעמ' מאשר חטא בה משום חלב ונותר ואשתו נדה ואחותו הוא דמייתי דאלו משום שבת ויה"כ ל"צ אליבא דהאי ברייתא כיון דבכל מלאכות אפי' ר"א מודה משום שאני אומר מקצתו עשה היום ומקצתו עשה למחר ולא משכחת לה דחייב לר"א משום ממ"נ אלא בהוצאה לחוד וכיון דלרפרם אליבא דב"ה אין עירוב והוצאה ליה"כ מסתמא ר"י לא שביק ב"ה ואמר כב"ש ובלא קרא נמי פטור דא"ל ההגבהה היתה ביה"כ והרי אין עירוב והוצאה לב"ה אליבא דרפרם אלא וודאי כדאמרן. ונ"ל להביא ראיה דקי"ל יש עירוב והוצאה ליה"כ מהא דאמרי' ברפ"ד דר"ה (ד' נט) ביה"כ תעבירו שופר בכל ארצכם מלמד שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע ואמר ר"ה ועם ב"ד מאי ועם ב"ד בזמן ב"ד לאפוקי שלא בזמן ב"ד דלא וה"נ א"ר התם אין תוקעין אלא כל זמן שב"ד יושבין ומשמע וודאי דה"ט שלא בזמן ב"ד דלא משום גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר דמה"ט נמי גזרו בי"ט של ר"ה שח"ל בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה כדאמרי' בגמ' וה"נ אמרי' התם בר"ה שח"ל בשבת דבירוש' היו תוקעין נמי כ"ז שב"ד יושבין דוקא וטעמא משום דאימת ב"ד עליהם ולא חיישינן כ"כ לשמא יעבירנו ד"א ברה"ר וש"מ דיש איסור הוצאה ביה"כ מה"ת דאי מדרבנן לא חיישינן לשמא יעבירנו ד"א ברה"ר ותדע לך שהרי לב"ש אין מוציאין את הלולב בי"ט לרה"ר משום דל"ל מתוך וא"כ ה"ה שאין מוציאין את השופר לרה"ר ואפי' בר"ה שח"ל בחול וא"כ לב"ש לגזור בכל י"ט של ר"ה ושל חג שלא לתקוע וליטול לולב אלא כל זמן שב"ד יושבין ותו לא מה"ט דשמא יעבירנו ואפי' חל להיות בחול נמי נגזור וזה לא שמענו אע"כ ה"ט משום די"ט קיל דאינו אלא בלאו בעלמא לא גזרינן משום שמא יעבירנו משא"כ שבת דחמיר ואס"ד דביה"כ אין בו איסור הוצאה אלא מדרבנן כ"ש דלא גזרינן שמא יעבירנו אלא וודאי יה"כ יש בו איסור הוצאה מה"ת וחייב עליו כרת כשאר מלאכות וכיון דחמיר דבכרת גזרו משום שמא יעבירנו אבל י"ט דקיל לא גזרינן לב"ש עוד יש להביא ראי' מהא דאמרי' בפ' בתרא דיומא (דף עז) עובר ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו ופירש"י שפת חלוקו להגביה שולי חלוקו על זרועו דא"נ כמלבוש אלא כנושאו על זרועו ואמר מר היוצא בטלית מקופלת על כתפו בשבת חייב חטאת ע"כ ואיום הכפורים קאי התם $ציור בדף$ וש"מ דיש איסור הוצאה ביה"כ מה"ת דאי מדרבנן לא גזרינן כולי האי משום מפני שנראה אלא שהטור א"ח סי' תרי"ג פי' הטעם שלא יוציא כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה א"כ אין מזה ראיה מ"מ יש להביא ראיה מדאמרי' התם אהא דקאמרי' עובר תינח יה"כ דליכא מנעל שבת דאיכא מנעל מאי ה"ג הרי"ף והרא"ש ומדתלי טעמא דתינח יה"כ דליכא מנעל משמע דאילו היה בו מנעל א"נ במקום דאיכא מנעל ביה"כ כגון במקום דאיכא סכנת עקרב דמותר במנעל כדאמרינן בפ"ב דיומא (ד' עח) איכא נמי למיבעי' אי שרי לעבור בנהר או דילמא חיישינן דילמא נפיל המנעל ואתי לאתויי ד"א ברה"ר. וש"מ דהוצאה אסורה מה"ת דאי מדרבנן הא וודאי לא חיישינן להכי ומ"ט דמאן דאסר התם ואפי' לרש"י דלא גרס תינח יה"כ אלא ה"ג שבת דאיכא מנעל מאי. מ"מ מבואר להדיא דאין חילוק בין שבת ליה"כ אלא משום דאיכא מנעל אבל אי הוי מנעל ביה"כ היה שוה לשבת בזה וכדאמרן ובהא דמנעל שקלי וטרו רבינא ור"א דבתראי נינהו והילכתא כוותייהו לגבי רפרם. ובספ"ג דיבמות (דף לד) תנן שנים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה לזה ואת של זה לזה הרי אלו חייבים עליהם משום א"א ואם היו אחים משום אשת אח ואם היו אחיות משום אשה אל אחותה ואם היו נדות משום נדה ובגמ' מאן תנא דא"ל איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת אחת אר"י א"ר ר"מ הוא דתנן יש אוכל אכילה א' וחייב עלי' ד' חטאות ואשם א' טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשים ביה"כ. רמ"א אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב א"ל אינו מן השם ומפ' לה בפ"ג דכריתות (ד' יד) בגמ' הכי דה"ג התם נימא א"ל לר"מ איסור חל על איסור ומהדר נהי דאיסור חל על איסור לית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת אחת אית לי' טהור מעיקרא לא אסור אלא בחלב ה"ל טמא מיגו דאסור בחתיכות טהורות איתוסף ביה נמי איסור עלוי חלב. וחלב מעיקרא לא אסור אלא באכילה. אקדשיה מיגו דאיתוסף ביה איסור הנאה איתוסף ביה לגבי חלב. ואכתי להדיוט הוא אסור לגבוה שרי. ה"ל נותר מיגו דאיתוסף ביה איסור לגבי גבוה איתוסף ביה לגבי הדיוט. חל עליה יה"כ מיגו דאיתוסף ביה לגבי חולין איתוסף ביה לגבי גבוה. אבל איסור בת אחת דהכא לא איתפרש בגמרא ופירש"י דאיכ' הכא איסור בת אחת דבשקיע' החמה חל עליו איסור אכילת יה"כ ואיסור הוצאת שבת בבת אחת וכתבו התוס' וק' לר"י דמה ענין זה לאיסור בת אחת דאפי' למ"ד אין איסור חל איסור אפי' איסור בת אחת הכא חל לכ"ע אפי' בזה אחר זה ואפי' יעשה אכילה והוצאה בזה אחר זה ואפי' חלו שבת ויה"כ בזה אחר זה שבשביל איסור מלאכת שבת אם הוא בתחילה לא ימנע איסור אכילת יה"כ לחול אחריו שעדיין לא נאסר זה מחמת שבת וה"ה איפכא ואור"י דאיסור בת אחת היינו איסור הוצאה דשבת ואיסור הוצאה דיה"כ כדפי' דנקט שבת לאפושי חיובי ע"כ וכ"פ הרי"ף שם בהלכות וש"מ מפי' ז"ל דיש עירוב והוצאה ליה"כ וחייב עליו כרת מדחייב חטאת על שגגתו ואע"ג דהתם לאו סתמא דגמ' קאמר לה אלא ר"י א"ר והרי רפרם בתראה הוא מ"מ כיון דסלק' שמעתא הכי בפ"ג דיבמו' דבהא דר"מ איכא איסור בת אחת משום הוצאת שבת ויה"כ הכי הילכתא וכה"ג כתבו הפוסקים בהרבה מקומות וכ"כ ז"ל בשם ר' חננאל בספ"ב דקידושין גבי טובת הנאה ממון כיון דסלקא שמעתא הכי הילכתא הכי וכ"ש למאי דפי' לעיל דהאי זאת אומרת דרפרם דמסכת יומא מדר"ש דייק לה. א"ל דזאת אומרת קאמר וליה לא ס"ל ומסתברא דהלכה כרב לנגד ר"ש דתלמיד דרב הוא וכ"ש דר"י דאמר משמיה דרב משמע דכרב רבי' ס"ל והא דרפרם דמס' כריתות דדייק לה מברייתא נדחו דהא מסיק עלה דבדותא היא. ואע"פ שהרמב"ם בפי' המשנה פי' טמא שא"ח כו' הוא שיהא האוכל נטמא קודם שיביא ב' שערות בשנים המסויימים כשיגיע לפירקו וחל עליו איסור חלב ואיסור קדשים בטומאה בשעה אחת הרי אלו ב' איסורים באין כאחת ע"כ. מכל מקום פי' תמוה מאוד מאוד דאי מתני' מיירי בכה"ג א"כ מנ"ל לרב דאיכא במתני' איסור כולל ואיסור מוסיף דילמא אין כאן אלא איסור בת אחת לחוד וכגון שלאחר שנעשה נותר ולאחר שחל עליו יה"כ הביא ב' שערות בו ביום ועוד הא כה"ג מוקי לה הגמ' כל האיסורין דמתני' דיבמות באיסור בת אחת ומדלא מוקי לה רב בהכי ש"מ דלא ניחא ליה לאוקמי הכי בשחל עליו האיסור קודם הבאת ב' שערות א"כ א"א לאוקמי לב' איסורים אלו איסור חלב וקדשי' בטומאה בכה"ג ועוד הא במסכת כריתות מפרש לה הגמ' בהדיא ה"ל טמא מיגו דאסור בחתיכות טהורות איתוסף בו נמי איסור עלוי חלב אלמא איסור חלב קדים לאיסור טומאה וחל עליו משום איסור כולל ויותר יש להפליא על הרמב"ם שכתב שם וחייב ג"כ במעילה על אכילה הזאת לפי שקודם שהיתה הבהמה קודש היה אסור לאכול חלבה ומותר ליהנות בו ולפי שהוקדש נאסר בהנאה ומיגו דאיתוסף ביה איסור הנאה איתוסף נמי לענין איסור אכילה דחייב על אכילתו אשם מעילה וזהו איסור מוסיף ע"כ. ותימה רבה היא כיון דאיסור חלב ואיסור קדשים בטומאה מיירי באיסור בת אחת ובנטמא קודם שהביא ב' שערות ע"כ בהמה זו כבר היתה קודש דאל"כ איסור חלב קדים שחל עליו בהבאת ב' שערות ועדיין איסור קדשים בטומאה ליתא כיון שהיתה עדיין חולין וכיון שמיירי שהיתה קודש כבר קודם הבאת ב' שערות א"כ איסור מעילה נמי הוה לי' איסור בת אחת עם איסור חלב ואיסור קדשים בטומאה. וכמדומה שדחקו להרמב"ם לפרש כן משום דלא משכחת לה לאיסור בת אחת בע"א אבל אכתי לא הועיל כלום דמנ"ל לרב לאוקמי בהכי דילמא בנטמא אחר הבאת ב' שערות מיירי ואפ"ה חל איסור טומאה על איסור חלב משום איסור כולל ועוד שהרי הרמב"ם גופיה מסיים שם ואר"מ דוגמא א' באיסור בת אחת והוא כי הוציא בפיו בשעת אכילה שהוא חייב שתים משום מוציא מרשות לרשות בשבת וכן ביה"כ לפי שאיסור שבת ואיסור יה"כ באין כא' ע"כ. הרי שמפ' לאיסור בת אחת דר"מ כפי' הרי"ף והתוס' א"כ למה לו לדחוק לאשכח איסור בת אחת באיסור חלב וקדשים בטומאה סוף דבר דברי הרמב"ם תמוהין וא"א להולמן כלל:
ומ"מ גם על פי' התוס' והרי"ף ק"ל מדקאמר מאן תנא דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת אחת ש"מ דבעי לאשכוחי תנא דאית ליה איסור בת אחת שאינו לא כולל ולא מוסיף דהא איסור בת אחת דמתני' דיבמות שהם אשת איש ואשת אח כה"ג הוא שכשקידש ראובן את אשתו נאסרה עליו בבת אחת משום א"א ואשת אח $ציור בדף$ ואע"ג דאשת איש הוי איסור מוסיף נגד אשת אח א"א אסורה לכל העולם ובמיתת ב"ד דחמיר ומשום אשת אח אינה אסורה אלא על אחיו לבד ובכרת דקיל מ"מ אשת אח בהא נגד א"א אינו לא כולל ולא מוסיף כלל אלא איסור בת אחת גרידא ואלו איסור שבת ויה"כ אינו כן דהא בס"פ ג"ה (ד' קא) פריך התם ורי"ה ל"ל איסור כולל והתניא שבת ויה"כ שגג ועשה מלאכה מניין שחייב ע"ז בעצמו וע"ז בעצמו ת"ל שבת היא יה"כ הוא דרי"ה רע"א כו' ופירש"י והני איסור בת אחת דהא בהדי הדדי אתו בשקיעת החמה מיהו אי אמרת בשלמא דאית ליה לרי"ה באיסור כולל או מוסיף דחיילי על שאר איסורי איכא למימר מש"ה מתחייב אתרווייהו דהא נמי אי הוי איפשר דקדמיה חד לחבירו אתי חבירו וחל עליו דשבת לגבי יה"כ איסור מוסיף הוא דאי הוי יה"כ קדים הוי חייב על זדון מלאכה כרת וכי אתי שבת איתוסף ביה מיתת ב"ד ויה"כ לגבי שבת איסור כולל דשבת אסורה במלאכה ומותר באכילה מיגו דאיתסר באכילה משום יה"כ איתסר ליה מלאכה משום יה"כ אלא אי אמרת באיסור כולל ואיסור מוסיף לא חיילי כי אתו אהדדי אמאי חיילי תרווייהו ע"כ. ומשום האי קושיא מהפך דרי"ה לדר"ע הרי דיה"כ הוי איסור כולל לגבי שבת שכולל איסור אכילה עם איסור מלאכה משא"כ לשבת ושבת הוי איסור חמור לגבי יה"כ שזדונו במיתת ב"ד דחמיר משא"כ ביה"כ ואפי' להאי פי' שפי' שם רש"י ותוס' דס"ד דשבת חשיב ליה קדים משום דקביע' וקיימא ויה"כ ב"ד הוא דקבע ליה אפי' הכי ע"כ שבת הוי איסור חמור ויה"כ איסור כולל וכדאמרן. א"כ י"ל מש"ה מחייב ר' מאיר שתים אהוצאת שבת ויה"כ משום דשבת הוי איסור חמור ויה"כ הוי איסור כולל ואפי' אי הוי קדים חד לחבריה מיחייב אתרווייהו ל"מ לרש"י דקרי ליה לאיסור חמור איסור מוסיף האי תנא איסור מוסיף אית ליה אלא אפי' לפי' התוס' שם דאיסור חמור לא הוי איסור מוסיף מ"מ איסור חמור אלים טפי וא"כ א"ל דמה"ט מחייב ליה אהוצאת שבת ויה"כ תרתי דהא רי"ה דלית ליה איסור כולל איסור כולל באיסור חמור אית ליה כדאמרינן התם וכן איסור הנאה לפי' התוס' לא הוי אלא איסור חמור כמש"כ שם ואפ"ה אמרינן אקדשיה מיגו דאיתוסף ביה איסור דהנאה איתוסף ביה לגבי חלב אלמא להאי תנא איסור חמור חשוב וחייל על איסור אחר וכיון דאיסור חמור אלים טפי איכא למימר מה"ט מחייב ר"מ על הוצאת שבת ויה"כ תרתי אבל במתני' איסור אשת איש ואשת אח נהי דאיסור א"א הוי איסור כולל ואיסור חמור לגבי אשת אח מ"מ אשת אח אינו אלא איסור בת אחת לחוד מנ"ל דחייב תרתי לרבי מאיר דילמא אינו חייב אלא משום אשת איש לחוד. הילכך נ"ל לפרש דהאי איסור בת אחת דיש אוכל אכילה אחת היינו חלב מן המוקדשין וס"ל לרב כהני אמוראי דמוקי לה בפ"ג דשבועות (ד' כד) האי מוקדשין היינו בכור דקדיש מרחם דפריך התם לרבא דאמר אפי' באיסור הבא מעצמו אמרינן כולל מהא מתני' דיש אוכל אכילה אחת כו' וא"א מ"ל חמש כגון שאמ' שבועה שלא אוכל תמרים וחלב מיגו דחייל אתמרים חייל נמי אחלב ומשני כי קתני איסור הבא מאיליו איסור הבא מעצמו לא קתני ופריך והרי הקדש ומשני בבכור דקדושתו מרחם ועוד משני שבועה דאית ליה שאלה לא קתני והרי הקדש הא אוקמינן בבכור ורב נמי כרבא ס"ל דהכי אוקי רב התם למתני' דתנן התם שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות חייב בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים אלמא אית ליה כולל אפי' באיסור הבא מעצמו כרבא וא"כ חלב המוקדשים דתנן מוקי לה כדרבא בבכור דקדושתו מרחם ואתו איסור חלב ואיסור מוקדשין בהדי הדדי וכדאמרינן בספ"ה דכריתות גבי וולדות קדשים למ"ד בהווייתן הן קדושים כלומר בשעת לידתן איסור חלב ואיסור מוקדשים בהדי הדדי קאתו וה"ה לבכור דקדושתו מרחם איסור מוקדשים דידיה עם איסור חלב בהדי הדדי אתו. אף ע"ג דבאיסור מוקדשין א"ל מיגו דאיתוסף ביה איסור הנאה איתוסף ביה לגבי חלב אפ"ה א"ל לגבי איסור מוקדשין אינו אלא איסור בת אחת לחוד ואפ"ה חייל אאיסור מוקדשין ש"מ דאית ליה איסור בת אחת והא דאמרינן שם בכריתות אקדשיה מיגו כו' היינו לשאר אמוראי התם בשבועות דלא מוקי למתני' דווקא בבכור. וא"ת לדידי נמי תקשה היאך יליף לאיסור בת אחת דיבמות מאיסור בת אחת דחלב מן המוקדשין הא חלב הוי איסור חמור דבכרת דחמור ומוקדשין אפי' לרבי אינו אלא במיתה בידי שמים דקילא מכרת כדאמרינן בפ' כ"ש (ד' לב) וכ"ש לרבנן דאמרי התם הזיד במעילה אינו אלא בלאו וי"ל אע"ג דחלב בכרת מ"מ ה"ל איסור קל הואיל והותר מכללו אצל חיה כמש"כ התוס' שם בשבועות לענין שבועה כ"ש לגבי איסור מוקדשים דיכול לבא לידי כרת דקרי ליה איסור חמור בפ' ג"ה (ד' צ) דהוי איסור חלב קל לגבייהו ולאינך אמוראי בשבועות דל"מ למוקדשים דמתני' בבכור לא תקשה דא"כ מתני' דיבמות דא"ל איסור בת אחת מני די"ל דאתיא כתנא דיש אוכל אכילה אחת דכיון דא"ל איסור כולל ואיסור מוסיף כ"ש איסור בת אחת וכדאמר בפ"ג דיבמות (ד' לג) השתא ר"י באיסור כולל מחייב ב' באיסור בת אחת מיבעיא ובע"כ צ"ל כן לפי' תוס' והרי"ף דס"ל אין עירוב והוצאה ליה"כ א"כ ליכא במתני' דכריתות איסור בת אחת א"כ לרפרם מתני' דיבמות מני אלא וודאי כדפי' וא"ת למאי דפי' אמאי קאמר רב מתני' ר"מ היא הא מתנא קמא ש"מ לכל הני איסור חל על איסור וי"ל משום דת"ק לא ידעינן מנו נקט ליה ר"מ הוא והוא ומחלוקתו קאמר וכה"ג מצינו בפ' כ"ש (ד' כז) גבי זה וזה גורם דמייתי לה מר"א דעצי אשירה ור"א ומחלוקתו קאמר כדפירש"י שם ולמאי דפי' אין מכאן ראיה דיש עירוב והוצאה ליה"כ. מכל מקום כבר נתברר בכמה ראיות ברורות דיש עירוב והוצאה ליה"כ וליתא לדרפרם:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |