מהר"ם חלאווה/פסחים/לט/ב

מהר"ם חלאווה פסחים לט ב

דף ל"ט ע"ב

אמר רב חסדא לא שנו אלא קלח אבל עלין לחין אין יבשין לא והכי קיימ"ל וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. ולענין כמושין קיימ"ל כסתם מתני' דלא פסל אלא כבושין ושלוקין ומבושלין וכת"ק דברייתא ור' מאיר דשוין שיוצאין בהן כמושין:

אין שורין את המורסן לתרנגולין תניא בתוספת' שורה אשה מורסן לתרנגולין ובלבד שיאכלוהו מיד בפני' וטעמא דמלתא דכל שמנקרין בו אינו בא לידי חימוץ כיון שעוסקין בו ואין נכון לעשות כן. אבל חולטין. דכל שנותנין אותו למים רותחין אינו בא לידי חימוץ ומאי דאמרינן בגמר' אדמבשל ליה חמועי מחמע היינו למים צוננין דכמה ששוהא להרתיח התחמץ אבל חלוטה לעולם אינו בא לידי חימוץ דהו"ל כפת הנאפה בתנור שאינו מתחמץ בשהוי האפיה. מיהו ה"מ להלכה אבל השתא אין מורין כן דאנן לא בקיאי בחליטה ורבינו האי גאון ז"ל כתב מצה חלוטה ברותחין מצה היא. אבל רבנן קמאי אמרי חליטה לא ידעינן היכי היא וכמה חולים טרחו להתיר להם מי שעורי' בחליטה ולא התירו הגאונים ז"ל אלא לחולה שהוקשה חליו על פי רופאים ע"כ. והרב אלפסי ז"ל ביאר דבריו יותר ואסר לכל כשאר האיסורין שעומד על דינו דלחולה שיש בו סכנה מותר ולא לאחר וכן אסר לתיתה דלא בקיאנן והוא מה שנהגו לרחוץ החטים קודם טחינה מפני עפרורית ופסולת שבהן:

האשה לא תשרה את המורסן שתוליכנו בידה לבית המרחץ דאע"ג דאמרינן דכל זמן שעוסקין בבצק ה"מ שעוסקות אבל זה שמניחתו ועומד בידה ואינה זזה ממקומה חום היד מחמיצתו אבל שפה היא על בשרה יבש כלומר אעפ"י שעל בשרה מים טופח על מנת להטפיח דאי לא פשיטא וקמ"ל דאותן המים מועטין אין מחמיצין אותו:

לא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצין לאו דוקא מי הפה ה"ה לכל מעינו' האדם כאותה ששנינו תולדות למים היוצאין מן העין ומן האוזן ומן החוטם ומן הפה ומן הרגלים:

קמח שנפל לתוכו דלף אפילו כל היום כלו אינו בא לידי חימוץ טעמא דמלתא משום דהו"ל כעוסק בבצק כל שעה. והוה משמע דעוסק בבצק אפי' כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ וכן דעת הרמב"ם ז"ל וזה תימה דא"כ אמאי פליגי ר"ג ורבנן בשלש נשים עוסקות בבצק כיצד אופות והא לכולי עלמא כ"ז שעוסקות בבצק אינו בא לידי חימוץ. אלא יש לפרש דהתם דוקא שלש נשים כסדר ההוא אינו בא לידי חימוץ דהיינו אחת לשה וכשמתחלת לערוך מתחלת השניה ללוש ווכשמתחלת הראשונות לאפות מתחלת השניה לערוך ומתחלת השלישי' ללוש וכשיעור הזה אינו בא לידי חימוץ אבל כל היום לא והכא שאני דכיון דאית ביה עסק דעביד טיף טיף כנגד טיף טיף בלי הפסק והמים צוננים שמצננים העיסה אין מניחין אותו להחמיץ אפי' לכל היום. אבל הרשב"א ז"ל הביא בתשובה דכל זמן שעוסקות בבצק אפי' כל היום מותר ואיכא מאן דאמר דדוקא מקום הדלף אינו בא לידי חימוץ אבל חוצה לו מחמיץ. וזה אינו דהא קמח סתם קתני ואם איתא הו"ל לפרושי דלא תיפק מני' חורבא ועוד דכי היכי דמקום הדלף אינו מחמיץ משום דעסוק בו ומקרר ליה הכי נמי הטפה שיורדת עם ירידת' נבלעת בכל מקום בלע הקמח ונמצא שאין הפסק לטרדת' אלא ודאי דין אחד יש לה הלכך עם פסיקת הדלף מיד לש ואופה מקום הבלע קודם שיבא לידי חימוץ והשאר מותר וכן קמח שנפל לתוכה דלף קודם הפסח והחמיץ המקום מעבירה בנפה דקה ומותרת שאם יש בה חמץ אינו עובר וכן מורין בי רב:

ותיקא שרי והא תניא ותיקא אסור לא קשיא הא במיא ומלחא הא במשחא ומלחא ותיקא פי' הרב אלפסי ז"ל אל אצידה. ומינה שמעינן תרתי חדא דמי פרות אין מחמיצין כלל ומותר לכתחילה ועוד דמותר ליתן מלח בפת מצה שהמלח אינה מחמצת. והכי נמי שמעינן מלחמי תודה דאיקרי קרבן דכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן וכתיב על כל קרבנך תקריב מלח ואע"ג דכל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה. ואיכא מאן דפליג דהכא שאני דדוקא במשחא אבל במיא לא ומסתייע מדאמרינן מצה דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ. ועוד דהלכה כשמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח דצלי. והני סיוע אין בהם ממש דמצה כולל כל דבר שלא נגמר על תיקונו בין דבר שיש בו משום חימוץ וכדאמר התם נמי דלא קמיח ולא עפיץ הלכך לאו חסרון המלח גורם קריאת מצה בכל מקום וההיא דשמואל הא אוקימנא לה בפרק כל הבשר במליח שאינו נאכל מחמת מלחו כפי שפירשו בו עם מלחו או מחמת מלחו אבל מלח מעט שבעיסה שהוא להטעים אינו כרותח. והכין נהגינן בבי רב נבו ליתן מלח במים שלשין בהן את העיסה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף