ערוך לנר/ראש השנה/טז/ב
בגמ' דלא איערבב שטן. לפי"ז אפילו תקעו תקיעת דמיושב ולא דמעומד ג"כ נאמר כן כיון דלפי מאמר ר' יצחק הקדום ע"י תקיעת דמעומד איערבב שטן. אכן י"ל כיון דע"פ הירושלמי שהביאו התוס' גם בשמע קל שיפורא פעם ראשון בהיל ולא בהיל לכן רק בלא תקעו כלל ודאי לא איערבב אבל בתקע פעם א' ג"כ איערבב קצת ומה דאמרינן לעיל על תקיעת מעומד דוקא שהם לערבב שטן דעל ידי זה ודאי יתערבב:
שם ואמר ר"י כל שנה שרשה בתחלתה. בהמשך מימרות דר' יצחק י"ל דבתחלה השמיענו דע"י תקיעת שופר יתערבב שטן ולכן אמר במימרא שני' דאם לא תקעו בתחלה מריעין בסופה דלא איערבב שטן אכן לפי"ז יקשה כיון דזה בנאנס כמה שכתבו התוס' בשם ה"ג א"כ מה יעשה העני הזה שנאנס להנצל מפורענות לזה באה מימרא שלישית כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה שנתן הקב"ה רפואה למכה נגד מה שמריעין בסופה ע"י שנאנס ולא תקע יכניע עצמו ויתפלל בהכנעה יתירה ואז יתעשר בסופה אעפ"י שלא תקע. אמנם על זה יקשה איך אפשר שע"י הכנעה בר"ה יתעשר בסוף שנה דילמא אח"כ ירע מעשיו לזה בא אידך דר' יצחק שאף שגלוי לפני הקב"ה כן מכ"מ אין דנין אותו בר"ה שהוא יום הדין אלא לפי מעשיו של עכשיו ואחרי שמכל זה נראה שכל מאורעות של אדם בין לטוב בין לרע הכל תלוי בדין של ר"ה לזה באו ב' מימרות של ר' יצחק להשמיענו שגם תוך השנה לפעמים ישתנה הדין לרע ע"י ג' דברים שמזכירים עונותיו ולטובה ע"י דברים שמקרעין גזר דינו:
שם צדקה צעקה. צריך טעם שלא שמר הסדר דשינוי השם שיליף מפסוק של תורה הו"ל להקדים לכל ואח"כ שינוי מעשה דיליף מפסוק דנביאים ואח"כ צעקה דיליף מפסוק תהלים ואחר כך צדקה דיליף מפסוק דמשלי שמאוחר לתהלים בסדר הכתובים וכדאמרינן סוף פרק קמא דבבא בתרא. ויש לומר שמסדר אותם כסדר פעולתם שכל א' פועל יותר מחבירו דצדקה פועל ביותר שמציל ממות ואח"כ צעקה שמציל רק ממצוקות ואח"כ שינוי השם שמשנה המזל בלבד כמו בשרה ואח"כ שינוי מעשה שפועל לבד להעביר הרעה אשר עדיין לא בא כדיליף מוינחם ה' על הרעה. ובזה א"ש מה שדקדק המהרש"א שהפייטן שיסד תשובה תפלה צדקה מעבירין את רוע הגזירה למה לא חשיב ג"כ שינוי השם ושינוי מקום. אבל לפ"ז א"ש שהם לא שינו רוע גזירה רק המזל שמעולם לא נגזר על אברהם ושרה שלא ילדו אלא עפ"י טבע המזל לא היו ראוים לכך ושינה הקב"ה שמם ועי"ז נשתנה המזל ומה דקאמר הכא מקרעין גזר דינו וחשיב בהם גם שינוי השם אגב גררא דאחריני אמר גם על שינוי השם גזר דין אבל באמת קריעת גזר דין ליכא רק שינוי מזל:
שם להקביל פני רבו ברגל. עיין מה שכתבתי בזה בספרי ע"ל סוכה (דף כ"ח). ומה שכ' הפ"י לתרץ דפתח ברגל ומסיים בחדש ושבת לא הבנתי שתירוץ שלו לא שייך רק לענין חדש אבל למה לא קאמר ג"כ חייב לקבל בשבת ע"ז לא תירץ כלום:
שם לטהר את עצמו ברגל. עיין מה שכתב הט"א בזה שלא שייך זה באשה ובספרי ע"ל ביבמות (ד' כ"ט) השגתי עליו:
שם ואחד של בינונים. הפ"י הקשה כיון דבינונים תלויים ועומדים עד יוה"כ א"כ של בינונים למה נפתח בר"ה ובשם הרי"ף הוסיף להקשות כיון דבינונים ביוה"כ או לחיים או למיתה נידונים א"כ ספר של בינונים למה הוא בא כלל ולענ"ד הענין הוא כך כיון דתנן בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וכל הבריות בו יפקדו א"כ ע"כ נפתחים ג' ספרים דמי שנמצא צדיק גמור נכתב בספר החיים ומי שנמצא רשע גמור נכתב בספר המתים ומי שמעשיו שקולים נכתב בספר הבינונים להיות תלוי ועומד עד יוה"כ ואז נגזר עליו או חיים או מות אבל אם אין כאן ספר בינונים אנה יוזכר שם השקולים במעשיהם אשר ע"כ גם הם באים למשפט בר"ה:
שם ימחו מספר זה ספרן של רשעים גמורים. לענ"ד הכי פירושו כיון דכתיב ימחו מספר חיים מזה נראה שיש ספר החיים ומי שנמחה מזה ממילא נכתב בספר שכנגדו ונגד החיים הוא המות וא"כ מוכח מזה שיש ספר של רשעים וספר של צדיקים ומדכתיב ועם צדיקים אל יכתבו משמע שיש ספר שעדיין לא נכתב בו גזר דין וזהו של בינונים וכן לרנב"י שדורש כן מדכתיב מקרא מחני נא שנראה שיש ספר שבו נמחה ממנו שמות והוא של רשעים שנמחים מספר החיים ומספרך הוא של צדיקים שמאותו לא תצא הרעות ומדכתיב אשר כתבת משמע של בינונים שבו נכתבים הבינונים בחסד של הקב"ה ביוה"כ ולא מב"ד של מעלה ולכן כתיב אשר כתבת:
שם זה ספרן של רשעים. הפ"י תמה איך התפלל דוד על דבר שאינו בנמצא כלל שהרי כל אדם יש לו ספר מיוחד ועוד למה התפלל שימחו מספר של רשעים. ולענ"ד י"ל שכן מצאנו בפרק חלק בדור המבול שאין להם חלק לעוה"ב ואינם עומדים בדין הרי שמצאנו שנאבד זכר רשעים לפעמים לגמרי שאינם נזכרים לא בספר צדיקים ולא בספר בינונים ולא בספר רשעים וכן התפלל דוד על רשעים הללו שכן יהי' גורלם והוא הטוב להם משיכתבו בספר רשעים לדין ולענוש. ולא בלבד לענין דין של עוה"ב מצאנו כן אלא גם לדין שאחר המות כדאמרינן בחגיגה (דף ט"ו) על אחר דאמרי לא מידן לידייני ולא לעלמא דאתי ליתי ע"ש. וכן התפלל ג"כ משה על עצמו מחני נא שידון אותו הקב"ה כלא היה:
שם ברש"י ד"ה שלשה ספרים. ספרי זכרון של מעשה הבריות. לא זכיתי להבין איך אפשר שהם ספרים של מעשה הבריות שהרי רק עפ"י דין של ר"ה יתברר מי שזכיותיו או עונותיו מרובין וא"כ לענין מעשה הבריות ע"כ אין כאן רק ספר א' אשר יד כל אדם חותם בו כדתנן וכל מעשיך בספר נכתבים או שני ספרים אחד לזכיות ואחד לעונות אבל בספר בינוני מה יכתב בו ולכן ע"כ צ"ל שהספרים הם שנכתבים בהם שמות בני אדם וגזר דין אם לחיים אם למות ואם לתלות וכנ"ל:
שם ד"ה רשעים גמורים רובם עונות. מה שפירש רש"י כאן על ברייתא כן ולא לעיל על מימרא דר' כרוספדאי י"ל דרק מהכא מוכח דרוב עושה אותו לצדיק ולרשע גמור ממה דאמרו ב"ה רב חסד מטה כלפי חסד וכמו שכתב הפ"י:
שם בתוס' ד"ה ותוקעים. הדר תקע להו. לענ"ד יש לחלק דבשלמא גבי שופר כיון דתקע כבר יצא ואין עליו עוד קיום המצות דאי מתרמי ליה צבורא אינו תוקע רק להוציא אותם דהא מטעם זה כתבו הפוסקים דהם יברכו הברכה לשמוע ולא הוא כיון דאין עליו עוד מצוה ואפילו מברך הוא אינו מברך רק להוציא אותם אבל בברכת כהנים אע"ג דאין עליו חיוב רק לברך פעם אחת מ"מ הרי כי מתרמי ליה צבורא ומברך מקיים המצוה שהרי מברך שוב וצונו לברך לכן לא מיקרי שלא בזמנו. אכן הר"ן כתב בשם התוס' על וכי תימא כיון דכבר יצא הוי שלא בזמנו וז"ל דאכתי לא סגי דהכא נמי מתכוין למצוה הוא וקא עביר משום בל תוסיף עכ"ל ולא הביא דברי התוספות שדומה לברכת כהנים דאי מתרמי ליה צבורא:
שם בא"ד וי"ל דאין שייך בל תוסיף. הרשב"א תירץ על קושיא זו דלא מיקרי בל תוסיף אלא מה שהוא מוסיף מדעת עצמו אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך ליכא משום ב"ת. והפני יהושע כתב שיש לתמוה על התוס' למה לא תירצו גם הם כן וכתב לחלק בין תקנות חכמים שתקנו לפי השתנות הענינים לאחר מ"ת ובין מה שהיה אפשר גם בשעת מ"ת כגון לתקוע מיושב ומעומד דאין זה תלוי בהשתנות הענין. ולענ"ד זה דוחק דהרבה תקנות תקנו חכמים שלא תלויים בהשתנות ענינים או קלקול הדורות כגון גזירה שמא יעבירנו ושבות לשבת ושניות לעריות ואעפ"כ ליכא משום ב"ת וב"ת. אבל לענ"ד יש ליתן טעם אחר למה לא תירצו התוס' כן דיש חילוק בין מה שהוא מצות חכמים שהוא בכלל לא תסור ומברכים עליו ובין מה שהוא מנהג שעליו אין מברכים וצונו ולכן בכל מצות חכמים ליכא משום בל תוסיף שהתורה נתנה רשות לחכמים לתקן וצוה מלא תסור ולכן מברכים עליו וצונו אבל מנהג שאין מברכים עליו כמו דאמרינן בסוכה (דף מ"ד) לענין ערבה בשביעי הרי זה אינו בכלל מצות חכמים והכא דקאמר למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין וכו' דמשמע דאין זה רק מנהג וכמו שפי' הר"ן על מה דקאמר למה תוקעין בשופר של איל שהקשה על המנהג ותדע שמנהג הוא ולא תקנת חכמים שלא מצאנו במשנה או בברייתא שתוקעים ב' פעמים וגם לא מברכים על תקיעת מעומד אפילו הפסיק בין דמיושב למעומד הרי דרק מנהג הוא ואין זה בכלל לא תסור ולכן לא ניחא להו להתוס' לתרץ כהרשב"א. עוד י"ל למה לא ניחא להו להתוס' בחילוק הרשב"א דהט"א הקשה על שיטת הרשב"א איך אפשר דמה דתקנו חכמים ליכא בל תוסיף הרי לקמן (דף כ"ז) מקשה למ"ד מצות לא בעי כוונה אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה. וכן מקשה בעירובין ושם פירש"י ואנן יתבינן בה בשמיני ספק שביעי לכתחלה ומאי קושיא כיון דרבנן ציוו כן ליכא משום בל תוסיף והניח בקושיא. אמנם לענ"ד מדברי הרשב"א שכתב דליכא בל תוסיף אלא דמוסיף מדעת עצמו כגון ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה אבל במה שתקנו חכמים לצורך ליכא ב"ת ותדע לך דהא שמיני של סוכה בזה"ז מצוה של דבריהם ואוכלים וישנים בה למצוה ע"ש. נראה להדיא שהוא מפרש הך אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה לילקי בבן א"י שאין בו ספק שביעי אבל בספק שביעי אפילו מתכוין למצוה שרי ודלא כרש"י בעירובין וכן משמע מפי' רש"י לקמן (דף כ"ז) שלא פירש כמו בעירובין ולכן לק"מ על הרשב"א אבל התוס' י"ל שפירשו כמו רש"י בעירובין ולכן לא שייך חילוק הרשב"א:
שם ד"ה כדי. ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול. רבים מקשים וכי בכל שנה ידאג כן אחר שראה בשנה שעברה שאין זה שיפורא דגאולה. ולענ"ד יש לפרש לא שיסבור דזה קול השופר שעליו נאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול אלא כיון שזה תוקעים על סדר התפלה אחר שהזכירו מלכיות וזכרונות והתפללו תקע בשופר גדול לחרותנו נזכר בכל שנה שודאי יבא העת שיקויים כן ומטא זימנא לאתבלע ועי"ז יתערבב:
שם ד"ה ועיון. ומיהו לא יתכן לפרש כן. בלא"ה יקשה בין על פירוש ר"ת בין על פי' רש"י ממה דאמרינן בשבת (דף קי"ח) תיתי לי דקיימי עיון תפלה וממה דאמרינן שם (דף קכ"ז) ששה דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז וחד מינייהו עיון תפלה אלמא עיון תפלה מעליותא הוא וכמו שהביא הר"ן. ולכן נראה דלשון עיון תפלה הוא כפשוטו שחושב בתפלה ויש בזה לטוב ולרע אם מעיין ומכוין בה הוא לטוב ובהכי איירי בשבת ואם חושב מחשבות אחרות הוא עיון תפלה לרע ומזה איירי בב"ב מה דאמר דאין אדם ניצול בכל יום מעיון תפלה ולפי' ר"ת גם מה דאמרינן דעיון תפלה מזכיר עוונותיו של אדם ויש עוד עיון תפלה הממוצע בין טוב לרע שמכוין בתפלתו באמת ומצפה שתשמע תפלתו והוא מה דאמרינן בברכות (דף נ"ד) שבא לידי כאב לב ולפי' רש"י גם עיון תפלה דהכא מפורש כן ומה שהקשו התוספות על פי' ר"ת מסוגיא דשם מדהקשה מהא דר' יצחק על מה דקתני המאריך בתפלתו י"ל דר"ת מפרש גם שם כן דהמקשן סבר דלכך אין נכון להאריך בתפלה שעי"ז יבוא לחשוב מחשבות חוץ ועל זה משני הא דמעיין הא דלא מעיין והיכי עביד דמפיש ברחמי והך היכי עביד לכאורה צ"ב שהרי גם המקשן הבין כן אבל לפי' ר"ת ניחא כיון דס"ד דמקשן דהמאריך בתפלתו הוא גם בשחושב רבות מחשבות והשתא משני דאיירי בלא מעיין וא"כ במה האריך לזה מבאר והיכי עביד דמפיש ברחמי אבל הכל בכוונת תפלה לבד:
שם ד"ה ונחתמים משמע דצדיקים גמורים קרי למי שזכיותיו מרובים. כצ"ל וכן הוא בתוס' שבעין יעקב והמהרש"א כתב על דברי התוס' שאינם מבוארים וגם הפ"י נדחק לפרש דברי התוס' ולענ"ד י"ל בפי' דבריהם שהקדימו להוכיח דצדיקים גמורים קרי למי שזכיותיו מרובים לבד אף שיש להם עונות ג"כ וכן רשעים גמורים נקראו למי שעוונותיו מרובין אעפ"י שיש להם גם זכיות. וזה מוכיח מדקא חשיב בינוניים ולא הזכיר מצדיקים ורשעים שאינם גמורים מה דינם ואי ס"ד דצדיק גמור לא נקרא רק מי שאין לו עוונות כלל אבל רוב זכיות לבד הוא בינוני א"כ מחצה על מחצה הוא בכלל רשע שאינו גמור ולא מפורש מה דינו וכן איפכא אם נאמר דרשע גמור לא נקרא רק שאין לו זכיות כלל אבל ברוב עונות לבד הוא בינוני א"כ מחצה על מחצה הוא צדיק שאינו גמור ודינו לא נתבאר אע"כ דצדיק גמור כבר נקרא ברוב זכיות וכן רשע גמור ברוב עונות ולפ"ז מוכח דמה דקאמר הכא לחיים ולמיתה היינו לחיי ומיתת עוה"ב ולא לעוה"ו שהרי בעוה"ז כתיב ומשלם לשונאיו אל פניו הרי שצדיקים לפעמים נחתמים למיתה ורשעים לחיים ואין לומר שזה דוקא בצדיקים ורשעים שאינם גמורים אבל בגמורים יש חיים לצדיקים ומיתה לרשעים גם בעוה"ז לזה הביאו מה דאמרינן בקדושין מי שזכיותיו מרובין מעוונותיו וכו' הרי שזה נאמר בצדיקים שזכיותיהם מרובים וברשעים שעוונותיהם מרובים ג"כ ולפי מה שהקדימו הם נקראו הכא צדיקים גמורים ורשעים גמורים ולכן ע"כ מוכח דמה דקרי הכא גבי רשעים מיתה וגבי צדיקים חיים הוא לחיי עולם הבא:
שם בא"ד. ואמרינן בסוף פ"ק דקדושין. כצ"ל וכן הוא בתוס' בעין יעקב. וראיתי בפ"י שהקשה מה ראיה מהא דקדושין שהרי התם מסיק רבא דתנאי הוא דברייתא זו דמי שזכיותיו מרובין אתי' כר' יעקב דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא אבל סתם מתניתן חולק עליו ודילמא ר' כרוספדאי אר"י כסתם מתניתן ס"ל והניח בצ"ע. ולענ"ד לק"מ שהרי מה דפליגי רבנן ור' יעקב הוא דוקא אם מצות לצדיקים נשתלמין בזה העולם אבל לענין תשלומי שכר הרשעים בעוה"ז ודאי לא פליגי דהא כתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו וא"כ אפי' נימא דר"כ כת"ק דקדושין ס"ל אכתי מוכח דהכא לענין חיי עוה"ב איירי במה דאמר דרשעים נכתבים למיתה רק דלא נימא דילמא ברשעים גמורים יש מיתה גם בעוה"ז לזה הביאו מהך דקדושין וכדפירשנו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |