חידושי הרי"מ/גיטין/עח/א

חידושי הרי"מ גיטין עח א

דף ע"ח ע"א

גמ' ה"ד קרוב לה ד' אמות שלה זו קרוב לה ד' אמות שלו זהו קרוב לו. הנה קנין ד' אמות הוא דרבנן וא"כ להפוסקים דבקנין דרבנן לא מהני מה"ת להיות שלו א"כ איך מהני כאן בגט ד"א שתהי' מגורשת. אך לא קשה דהא ודאי מודים הפוסקים הנ"ל דיש כח ביד חכמים לעשות שלו לגמרי מה"ת דילפינן מקרא רק דסוברים דבקנין שתיקנו חכמים בכל דוכתי לענין ממון לא הפקיעו לגמרי הדאורייתא דלמה הי' להם להפקיע לגמרי וכמו מעמד ג' וכה"ג. וממילא אי אתרמי קנין הזה לענין קדושין וגיטין לא מהני מה"ת כיון שלא הי' התקנה בגט. משא"כ היכא שהי' התקנה מיוחדת בגט או בקידושין ודאי דתקנו להיות שלו לגמרי מה"ת דיש כח בידם דאל"ה לא יועילו וכדאמר לעיל גבי נייר אקנויי אקני לי' רבנן ומגורשת מה"ת כיון שהי' התקנה בגט וכנ"ל, ולכך כאן דהא בר"ה אין ד' אמות קונה כלל רק חכמים תקנו בגט משום עיגונא כמ"ש הר"ן ותיקנו להיות שלה מה"ת. וכן יכולה לשמרו דאינו קונה בכל מקום והי' התקנה בגט כנ"ל לכ"ע מהני ולא קשה לפוסקים הנ"ל:

אך לדברי תוס' שכתבו דדוקא בצידי ר"ה או בסימטא דקונה בכל מקום מהני בגט ולא הי' תקנה מיוחדת רק ע"י שקונה בכל מקום וקשה כנ"ל. וצ"ל או דסברי באמת כפוסקים הנ"ל דמהני מה"ת. או דאף לתוס' היה התקנה שיקנה בגט לגמרי רק שסוברים דלא תיקנו רק במקום שקונה בכל מקום. אבל הי' תקנה כאן כנ"ל. דהא ביכולה לשמרו צריכין ע"כ לפרש כן גם לתוס' כנ"ל דאינו קונה רק בגט. ובזה י"ל דהר"ן ז"ל כ' דהא דאמר ואת לא תעבד עובדא עד דמטי לידה הוא דוקא כר"ה או לענין יכולה לשמרו דאינו קונה בכל מקום רק בגט תיקנו לכך לא עבדינן עובדא. משא"כ היכא דד"א קונה בכל מקום עבדינן עובדא ובאמת סתמא קתני. ולמ"ש א"ש דבמה שקונה בכל מקום לא מהני בגט מה"ת רק מחמת התקנה מיוחדת בגט ושוב לא עבדינן עובדא כמו בר"ה כנ"ל ואף בסימטא וצידי ר"ה לא עבדינן עובדא כנ"ל. והר"ן ז"ל באמת סובר דמהני קנין דרבנן מה"ת כנ"ל משא"כ להפוסקים הנ"ל:

ולכאורה אף דקנין דרבנן מהני מה"ת מ"מ הא שאר קנינים כגון אגב וכה"ג אינו מועיל בגט רק משום חצר דאיתרבאי כידה וא"כ נהי דמהני הקנין ד"א מה"ת ונעשה שלה מה"ת מ"מ חצירה לא הוי מה"ת והוי רק כשאר קנין ואינו מועיל בגט דבמה נעשה חצירה מה"ת. וצ"ל דהתקנה לא הי' על החפץ שיקנה בתוך ד"א רק התקנה הי' על הרשות שכל הד' אמות של אדם יהי' שלו לענין זה שיקנה כל מה שבתוכם ולכך מהני גם בגט מטעם חצר כיון שהד"א הם חצירה מדרבנן הם שלה מה"ת ואף דלענין שאר דברים אינם שלה רק לקנות מ"מ הוי חצירה דהא בהשאיל לה מקום לקנות הגט מבואר לעיל בש"ס דמהני וכן כאן המקום שלה לקנות כנ"ל. וכן ביכולה לשמרה קשה ג"כ כנ"ל נהי דתיקנו שתקנה הגט מ"מ הוא כשאר קנין. וצ"ל ג"כ כנ"ל דכל אותו מקום שיכולה לשמור המונח בתוכו הקנו לה חכמים להיות חצירה ומתגרשת ממילא כנ"ל:

בתוס' הקשו הא בר"ה אין ד"א קונים ע"ש. ונראה דאפשר לומר דהא אמר בש"ס ב"מ הטעם דלא תיקנו ד"א בר"ה משום דעדיין ליתי לאנצויי ופי' רש"י ז"ל דהרבה ב"א עומדים בתוך הד"א ועדיין יטעון כל א' שהוא הי' קרוב בתוך ד"א משא"כ בסימטא ע"ש. וא"כ כל זה במציאה משא"כ במקח וממכר ומתנה דאין קנין הד' אמות רק נגד הנותן והמקבל ואין לשום אחר זכות בזה וא"כ שוה ר"ה לסימטא דגם בר"ה שייך התקנה כיון שאין התקנה רק נגד הנותן והמקבל דאף אם אחר הי' קרוב לא קנה לכך קונה שפיר גם בר"ה וכן בגט כיון דאין שייכות לאחר בזה קונה בר"ה כמו בסימטא. וזה י"ל באמת דעת הפוסקים הובאו בב"ש דבדעת אחרת מקנה קונה ד"א גם בר"ה והיינו מטעם הנ"ל. ואף אם אחר עמד מקודם בתוך הד"א אינו מונע המקבל מתנה מלקנות כיון דלו אין היזק כלל מזה. ולכך פריך אח"כ שפיר ה"ד מחצה על מחצה דא"א לצמצם דא"ל כמ"ש הב"ש שעמד א' מקודם ואח"כ באו הבעל והאשה ואח"כ הלך האחר משם דנעשים הד"א של שניהם בב"א. דלהנ"ל ע"כ ממתניתין דכיון דאין להאחר שייכות לזה אינו מונע מלקנות דאל"כ לא הי' קונה בר"ה. וע"כ כנ"ל ופריך שפיר דא"א לצמצם גם באופן הנ"ל דאין החילוק רק בין הבעל והאשה מי שבא קודם אבל אחר אינו מונע כנ"ל:

הנה לכאורה כיון דד"א תקנת חכמים לטובת המקבל א"כ יכולה לומר אי אפשי בתקנת חכמים ואינו יכול לגרשה בע"כ כשזורק לד' אמות שלה דכיון שהי' התקנה שיהי' הרשות שלה ויכולה לומר אי אפשי כו' ואין הרשות שלה כלל וממילא לא בא הגט לחצירה ואח"כ ודאי דאינה יכולה לומר אי אפשי אבל קודם זריקת הגט או בשעת זריקה כשאומרת אי אפשי לא מהני. וא"כ קשה לכאורה לאביי דאמר לעיל דף כ"א בכתב לה שטר מתנה על החצר דאינה מתגרשת דכיון דחצר איתרבי מידה בעינן דומיא דידה שיהי' בין מדעתה ובין בע"כ אבל בשטר מתנה כיון שאינה יכול להיות בע"כ לא מהני גם מדעתה ע"ש. וא"כ גם כאן בד"א כיון שהוא מטעם חצר. וצריך להיות בין מדעתה ובין בע"כ וכיון שיכולה לומר אי אפשי וליתא בע"כ שוב ממילא גם כשאינה אומרת והוא מדעתה ג"כ לא מהני כמו התם כנ"ל. ולדעת הפוסקים דהי' תקנה מיוחדת בגט לא קשה דאינה יכולה לומר כלל אי אפשי דלא ניתקן כלל לטובתה. אבל להפוסקים דהוא מחמת התקנה שבכל מקום כו' וזה לטובת המקבל והוא כנ"ל:

אך י"ל דלא דמי דהא גם בחצר שלה יכולה להפקיר החצר ולא תתגרש אעפ"כ מהני ולא אמרינן דליתא בע"כ וע"כ דזה דבר אחר דבשלמא התם בכתב לה שטר מתנה על החצר דבנתינה זו תתגרש ובידה שלא תרצה לקבל ולא תתגרש הוי ליתא בע"כ דנתינת השטר שהיא נתינת הגט ליתא בע"כ ולא מהני גם מדעתה כנ"ל משא"כ כאן דנתינת הגט שפיר הוא בע"כ ואף שיכולה לומר אי אפשי כו'. זה אינו שייך לנתינת הגט ואף שיכולה לעשות פעולה אחרת שלא תתגרש. אבל גוף הגט הוא בע"כ שאף שלא תתרצה לקבל תתגרש כשלא תאמר אי אפשי כנ"ל. ובאמת יש להסתפק בזה אי אמרה אי אפשי אי אינה מגורשת כנ"ל. או כיון דיכולה לזכות מה שבתוך הד"א אם היא רוצה שוב לא מהני אמירתה אי אפשי ודוחק:

שם ד"א שלו זהו קרוב לו. ותמוה למה לי' ד"א שלו הא כיון שאינם שלה אינה מגורשת כו'. ותירץ הרשב"א ז"ל דקמ"ל דאף שהיא באה אח"כ לשם והם ד"א שלה מ"מ כיון שהוא עמד שם קודם ונעשים שלו לא מהני אח"כ ולא נכנס זכותה לתוכה וכדאמר בש"ס אח"כ ע"ש. והנה לכאורה בשלמא לתוס' ז"ל דאין זה תקנה בגט ואיירי רק בסימטא דקונה בכל מקום א"ש כיון שהבעל עמד קודם זכה בהד' אמות לקנות כל מה שבתוכם ונעשים חצרו ולא מהני אח"כ שבאה לשם. אבל לדעת הר"ן ז"ל ושאר פוסקים דאיירי כאן בר"ה ואף שאין ד"א קונה בר"ה תיקנו כאן בגט משום עיגונא שיקנה לה הד"א ע"ש. וא"כ מאי בכך שהבעל עמד שם קודם הא לא זכה בשום דבר בהד"א כיון שהוא בר"ה ולא נעשה חצרו כלל והוי כאדם אחר דנגדו לא שייך התקנה ושפיר תזכה אח"כ כשהוא בד' אמות שלה כנ"ל. וצ"ל דנגד הבעל והאשה תיקנו הד"א שיהי' כמו בסימטא כיון דשניהם שייכים לזה וצריך לצאת מרשותו וכיון דבסימטא ובצדי ר"ה אינה מתגרשת בכה"ג כשהבעל עמד שם קודם דשם נעשה חצרו ממילא לא העדיפו חכמים בר"ה שאין ד"א קונה כלל שיהי' עדיף לענין גט יותר מהיכא שקונה. ואעפ"כ היכא דאדם אחר עומד שם י"ל דאינו מזיק לענין הגט דגם בסימטא היכא דקונה מ"מ אינו מגרע במה שעומד האחר שם כיון שאינו מציאה רק דעת אחרת מקנה ונגד דבר שאינו מזיק לו לא קנה כלל הד' אמות. וממילא מהני אח"כ כנ"ל:

הנה צ"ל דאף דהבעל אינו רוצה לקנות בגט בד"א מ"מ הא חצרו מיקרי ולא יצא מרשותו כנ"ל. אך אם אומר אי אפשי בתקנת חכמים כיון דמה"ת אין הד"א רשותו כלל רק מהתקנה וא"כ כשאומר אי אפשי כו' ואינו רוצה שיהי' רשותו כלל אינו זוכה כלל בהד"א וכן בסימטא וכה"ג. וממילא זכתה היא בהד"א והם חצרה ומגורשת אף שהוא עמד קודם באותן הד"א או שעומדין שניהם יחד. והי' אפשר דמ"מ לא מהני למ"ש בתוס' ובש"ע גבי אמרה איני ניזונית ואיני עושה דיכולה לחזור בה אח"כ ולומר אפשי כו'. וא"כ ממילא כאן כיון שיכול לחזור בו ויהי' חצרו ויהי' הגט מונח בידו. הוי יכול לנתקו ולהביאו אצלו דלא מהני ואף שאינו חוזר בו לא מהני. אך ז"א דאף דיכול לחזור בו הוא רק מכאן ולהבא אבל אין החזרה מבטלתו למפרע וא"כ ממילא אחר שתקנה לא יוכל כלל לחזור בו. וגם מיד כשאומר אי אפשי כו' זכתה היא בהד' אמות ואח"כ כשחוזר הוי כעמדה היא קודם ובא הוא אח"כ דאינו מבטל כנ"ל:

אך באמת הא ודאי דהיכא שקנה חצר ע"י קנין דרבנן אינו יכול לומר אח"כ אי אפשי בתקנת חכמים ואינו מסתלק בדיבור לבד והוא חצר שלו. וכן בפירות וכה"ג לא מהני רק קודם שזכה ע"י התקנה אבל לא אח"כ כנ"ל. וא"כ כיון שעמד בר"ה וזכה בהד"א להיות חצרו שוב לא מהני אח"כ אמירתו א"א בתקנה דבשלמא אם הי' התקנה על קנין החפץ הי' שייך קודם שזכה שיאמר אי אפשי. משא"כ כיון דהתקנה הי' על החצר שיהי' נעשה חצירו וכיון שכבר זכה בהם אינו מסתלק כנ"ל. ולהנ"ל י"ל דגם לגבי דידה כשזרק לה הגט לד"א שלה לא מהני כשאומרת אי אפשי אחר שעמדה בד"א אלו כיון שכבר נעשו חצירה כנ"ל וממילא מתגרשת בע"כ אף שאינו רוצה לזכות אך י"ל דד"א בר"ה אינו קנין הגוף דאינו נקנה לו לשום דבר רק לזכות ע"י והוי רק כקנין שיעבוד דמהני סילוק בדיבור בעלמא ואפשר דגם כאן מהני כנ"ל:

אך קודם שעמדה אם אמרה אי אפשי שיהיו נעשים הד"א חצירה י"ל דשפיר מהני כנ"ל וכן הבעל אם אמר קודם מהני וכשבאה היא מתגרשת אח"כ:

לכאורה גם בבאה היא קודם ואח"כ בא הוא דמהני והא נהי דנעשים הד"א חצירה מ"מ הא גם בחצר שלה אמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה משום דיש לו קנין פירות רק משום גיטה וידה באין כא'. וא"כ נהי שזכתה בהד"א מ"מ יש לו בהם הקנין פירות ובפרט דעיקר הקנין לענין מציאה ומציאתה לבעלה וא"כ נעשים שלו וכאן לא שייך גיטה וחצירה באין כא'. דהא אז כבר עומד הוא שם והם שלו. אך י"ל דלא שייך בזה קנין פירות לבעל כיון שאין לה זכות שיהי' שלה כלל רק למה שתיקנו חכמים וי"ל דאין לו זכות בזה כנ"ל:

שם גמ' ה"ד מחצה על מחצה כו' והא אי אפשר לצמצם כו' וקשיא לי למ"ש תוס' פ"ב דחולין כ"ח גבי מחצה כרוב או אינו כרוב כו' בשם הר"ר שמעון דאף דאי אפשר לצמצם פליגי שפיר היכא שדומה לנו שהוא מחצה ולכך למ"ד מחצה כשר דאמר רחמנא לא תשייר רוב ממילא כשר דאיכא רוב להיתר דצד השקול שמא יותר ממחצה שחט ואם מחצה ממש ג"כ כשר ולאיסורא אין כ"א צד אחד פחות ממחצה ולמ"ד מחצה פסול דאמר שחוט רובא ממילא פסול דאיכא ב' צדדין ורובא לאיסורא ע"ש. והנה תוס' כאן הקשו מאי פריך דא"א לצמצם שמא באמת מחמת זה הוי ספק מגורשת ותירצו דלשון מחצה כו' לא שייך כיון שהוא רק משום ספק קרוב לו או לה והוי לי' למיתני ספק ע"ש. ולהנ"ל א"כ קשה הא שפיר אף דא"א לצמצם הוצרך למיתני דמחצה הוי מגורשת ואינה מגורשת והיינו דאם מחצה על מחצה ממש הוי ס' מגורשת מן הדין. וממילא כשנראה לנו שהיא מחצה כו' הוי ג"כ ס' מגורשת דיש ב' צדדין שוים שתהי' ס' מגורשת שמא בא הוא קודם או היא ואם באו שניהם בב"א ג"כ הוי ספק. ואי לא הוי תני זה והוי ס"ד דבשניהם בב"א ודאי מגורשת ממילא הי' הדין כשנראה לנו שבאו בב"א אף דא"א לצמצם מ"מ היא מגורשת דיש רוב להיתר שמא באה היא קודם וגם כשבאו בב"א מגורשת וכן להיפך אם הי' הדין בבאו בב"א דאינה מגורשת בודאי ממילא גם בנראה לנו שבאו בב"א לא הי' אפילו ספק דהי' רוב לאיסורא. ודוקא משום שהדין בבאו בב"א שהוא ספק לכך הוי באמת ספק אף בנראה לנו וא"א לצמצם וא"כ תני שפיר דמחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת ומאי פריך:

אך י"ל דהא תוס' כתבו לקמן הא דבשניהם יכולין לשמרו דמגורשת ואינה מגורשת ובחוב יחלוקו וכתבו דלא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראי' משום דאינו משום ספק רק שכך הדין במחצה על מחצה ולמאי דמוקי בתרי ותרי ג"כ לכך יחלוקו משום דעדים מסייעים ע"ש בראשונים ז"ל וא"כ פריך כאן שפיר והא א"א לצמצם ונהי די"ל בגט כנ"ל מ"מ קשה בחוב למה יחלוקו נהי דאם היו באמת באים בב"א להד' אמות הי' הדין יחלוקו שלא מחמת ספק כנ"ל. אבל כיון דא"א לצמצם יש ספק שמא בא המלוה תחלה ונפטר ושוב המע"ה ופריך שפיר למה יחלוקו ומיושב קושית תוס' כנ"ל:

אמנם עדיין קשה כמ"ש דכיון דאם באו בב"א הדין יחלוקו שאינו מספק כנ"ל וא"כ ממילא כשנראה בב"א אף דא"א לצמצם מ"מ שפיר הדין יחלוקו דהא יש ב' צדדין ורוב לענין זה שחייב לשלם מחצה חדא שמא בא הלוה קודם וחייב הכל וגם אם באו בב"א הדין יחלוקו וחייב מחצה ויש רוב שחייב מחצה. וגם לפטור ממחצה הב' יש רוב שמא בא מלוה קודם וכשבאו בב"א כנ"ל. וא"כ שפיר גם בחוב יחלוקו דנגד החיוב מחצה יש רוב כנ"ל ועדיין קשה כנ"ל ומאי פריך. אך י"ל דהא קי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. וא"כ פריך שפיר דלמה יהי' בחוב יחלוקו הא א"א לצמצם ושמא הי' קרוב למלוה ופטור ואף שיש רוב לענין חיוב מחצה לא מהני כנ"ל. ומיושב במ"ש דלכאורה נדחים דברי ר' שמואל ב"י במה שפי' מחצה על מחצה כו'. ולמ"ש א"ש דר' שמואל תירץ שפיר דברי רב דהא רב סבר הולכין בממון אחר הרוב בב"ב ומצי שפיר לפרש מחצה כו' כנ"ל אף דא"א לצמצם מ"מ יחלוקו מחמת הרוב כנ"ל. רק הש"ס פריך לדידן דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב והא אי אפשר לצמצם וליכא לפרושי כמו לרב והוצרך לתי' אחר משא"כ ר' שמואל משני שפיר כנ"ל:

ולכאורה לשיטת המרדכי ג"כ מיושב קושיא הנ"ל. למאי שסובר בכת א' שאינם יודעים אם קרוב לו או לה הוי מגרש בלא עדים ולא הוי אפילו ספק כיון שא"י דבר ברור ולא קשה קושיית תוס' דפריך דא"א לצמצם ולא הוי אפילו ספק. ולא קשה ממילא גם קושיא הנ"ל. ואף דלכאורה י"ל ג"כ כיון דבבאו בב"א הוי ס' ולא הוי בלא עדים כיון שבאמת באו בב"א רק הספק בדין. רק מחמת הספק שמא קרוב לו יהי' בלא עדים. וא"כ יש ע"ז עצמו רוב שהוא עכ"פ ספק גירושין ואינה ודאי א"א דשמא קרוב לה ואינה אשת איש. וגם אם בב"א ג"כ הוי ספק. והיכא דידוע לעדים מחמת רוב הוי מגרש בעדים. וכאן לענין שאינה א"א [בודאי] הוי בעדים כנ"ל ולכך הוי ספק. אך י"ל דבשלמא בשחיטה וכה"ג דאי מחצה כשר א"כ יש רוב שמא יותר ממחצה והוי ודאי כשר וגם מחצה כנ"ל. אבל כאן כיון דבספק גרידא הוי בלא עדים. וא"כ אף אם באמת הי' קרוב לה מ"מ אינה ודאי מגורשת דהוי בלא עדים לענין זה שתהי' ודאי מגורשת כיון שהוא ספק. וא"כ שוב אין הספק יותר משתהי' ספק מגורשת וגם אותו הספק אינו ודאי דשמא קרוב לו ואינה מגורשת כלל אם הי' באמת קרוב ואף ספק אינו וא"כ שוב אין כאן רוב שתהי' ספק מגורשת דאדרבה אותו הצד להיות מגורשת אינו רק על ספק כנ"ל והצד שלא תהי' מגורשת הוא דלא הוי אפילו ספק. ועדין מס"ס כנ"ל. וא"כ כיון שאינו רוב כנ"ל שוב עדיין הוי מגרש בלא עדים כמו בכל ס' כנ"ל:

אך יש לדחות דמ"מ זה ידוע לעדים בודאי שאינה ודאי א"א שנגדם יש שפיר רוב שהוא ס' מגורשת שיודעים שיכול להיות קרוב לה או לו או מחצה על מחצה ויודעים שהוא ספק ולא הוי בלא עדים כנ"ל. ויש לדחות. ובל"ז למ"ש בה"ק דהמרדכי לא אמר רק כשאינו ברור להם היך נפל לא שייך זה כנ"ל:

שם גמרא וכ"ת דאתו תרווייהו בהדי הדדי כו'. לכאורה למה תהי' ספק מגורשת. הא כיון שאותן הד' אמות של שניהם הוי חצר השותפין וקי"ל דחצר השותפין אין קונים זה מזה וממילא אף ספק לא הוי כיון שלא קנתה הגט כלל. ובש"ס קידושין ח' ע"ב כתבו תוס' דאין הטעם משום דחצירה קונה לה דא"כ מאי בעי בסלע של שניהם כיון דחצר השותפין אינו קונה אינה מקודשת רק הטעם משום סמכא דעתה ע"ש. וא"כ בגט דלא מהני בסמכא דעתה והיא רק מטעם חצר ממילא לא מהני כלל בסלע של שניהם. וממילא גם בד' אמות של שניהם לא תהי' מגורשת כלל. ולהפוסקים דשם הספק מטעם קנין א"ש אבל לתוס' שם קשה כנ"ל:

וי"ל דהטעם דאינו קונה חצר השותפין הוא כמ"ש הר"ן ז"ל נדרים פ' השותפין דכל א' נכנס בשלו כו' והיינו דבכל שעה שמשתמש בו א' מן השותפין הוי אז שלו לגמרי ע"ש. וא"כ לכך כשמונח בחצר השותפין חפץ של שותף א' הוי מקום החפץ לגמרי של שותף זה שהחפץ שלו דהא הוא משתמש בו ולכך אין השותף הב' קונה ממנו דהא לא יצא כלל מרשותו שהחצר של המוכר לגמרי כנ"ל. אך לכאורה נימא בזה כמו דאמרינן גבי גט גיטה וחצרה באין כא' כיון דבשעה שמקבלת אם תהי' מגורשת יהי' החצר שלה ולכך מגורשת. וא"כ גם גבי חצר השותפין כשמקנה לו החפץ נימא ג"כ גיטו וחצירו באין כא' דהא אם הי' קונה שותף הב' החפץ בקנין אחר הי' נעשה מקום החפץ חצר שלו דהא הוא משתמש בו והחצר שלו אז כנ"ל. וא"כ ממילא שוב יקנה מטעם חצר דאי נימא דקונה נעשה החצר שלו ושפיר קונה כיון שבזה הקנין יהי' החצר שלו וכמו בגט דבאין כא' כנ"ל:

אמנם למ"ש מהרי"ט לחלק בנותן חצר לא' ומניח השטר בתוך החצר דלא מהני ולא אמרינן גיטה וחצירה כו' רק בגט דאינה צריכה לזכות רק נתינה לידה בעינן ולכך אמרינן כיון שבאין כא' הוי נתינה לידה משא"כ במקח וממכר דבעי זכי' לא מהני כיון שלא יצא מרשותו כנ"ל וא"כ א"ש דבחצר השותפין אינו קונה כיון דבעי זכי' לא מהני מה שבאין כאחד דאינו יכול לזכות כיון שלא יצא מרשותו כנ"ל:

וממילא מיושב קושיא הנ"ל דאמר שפיר בגט כאן ד' אמות של שניהם הוי ספק כיון דבגט אמרינן גיטה וחצירה באין כא' י"ל דחצר השותפין מהני דהוי שפיר נתינה דכיון דנעשה שלה נעשה מקום החצר שלה ג"כ דבשעה שמשתמשת הוא שלה כנ"ל וקנתה הגט והוי נתינה כנ"ל. ומ"מ מסופק דיש לדחות דדוקא בגט דהוי כשטר על החצר מהני משום באין כא' משא"כ כאן שזה שנעשה המקום שלה הוי דוקא משום שקנתה החפץ ואין זה שייך אל הגט י"ל דלא מהני כנ"ל ושפיר הוי ספק מגורשת כנ"ל. ומאי דאמר וכן בקדושין אף דהתם בעינן זכי' מ"מ בקדושין שייך שוב הטעם דסמכה דעתה כמו בסלע של שניהם דהוי ספק כנ"ל:

או י"ל דהס' הוא דהא למ"ש לעיל דיכולה לומר אי אפשי כו'. וממילא לא יועיל גם מדעתה לאביי לעיל דבעי דומיא דידה שיהי' גם בע"כ. אך הטעם כנ"ל שאין זה בשעת הנתינה כנ"ל. וא"כ כאן דבמה שתקנה הגט יהי' נעשה חצר שלה ושוב כשלא תרצה בשעת הנתינה לא יהי' החצר שלה. ושוב ליתא בע"כ ולא מהני אף מדעתה כמו בשטר מתנה לעיל דזה בשעת הנתינה כנ"ל. ויש לדחות:

עוד י"ל הנ"ל. דהנה תוס' ב"ב (פ"ה ע"ב) כתבו הטעם דכליו של לוקח ברשות מוכר מספקא לי' אי קונה היינו משום דכיון שהמוכר רוצה להקנות לו מקנה לו מקום הכלי ונעשה מקום הכלי שלה שמשאיל לה כדי לקנות ע"ש. ולכאורה קשה דא"כ יקנה הלוקח אף בלא כליו בחצר של המוכר דכיון שרוצה להקנות לו החפץ מקנה לו ומשאילו מקום החפץ שמונח דזה מהני ג"כ כמו הכא באושלה מקום ולמה לי' כליו כנ"ל. אך י"ל דהא תוס' הקשו שם מאי מהני שמשאילו המקום הא צריך לעשות קנין דשאילת או שכירת קרקע צריך קנין ואין הלוקח קונה בדיבור לבד ותירצו דמ"מ שוב יש להלוקח רשות להניחו שם והיכא דיש לו רשות להניח קונה כליו ממילא ע"ש. וא"כ א"ש דבלא כליו שוב אינו קונה דאף שמשאילו מקום החפץ מ"מ הא לא קנאו הלוקח שלא עשה שום קנין ובזה לא מהני מה שיש לו רשות דכיון שלא קנאו אינו חצרו ואיך יקנה לו. דדוקא בכליו שהכלים הם חצירו וקונה רק דהיכא שאין לו רשות לא מהני ותירצו שפיר דאף שאינו קונה הקרקע מ"מ כיון שיש לו רשות שוב קונה הכלי שהוא שלו מטעם חצירו. משא"כ בלא כלי כשלא קנה המקום שוב אינו חצרו כלל ובמה יקנה. ולעיל דאמר דאושלה מקום היינו שקנתה המקום מקודם בשאלה כנ"ל משא"כ במה שמשאילו עכשיו לא מהני:

ולפ"ז ממילא הכא בד"א של שניהם דמהני כשמסתלק בדיבור לבד כמ"ש לעיל. ושוב י"ל דמהני בהגט לבד כמו בכליו של לוקח ברשות מוכר די"ל דמקנה לה המקום וכאן אם מסתלק ומקנה לה ממילא קנתה היא שעומדת בתוך הד' אמות ושפיר הוי חצירה לקנות הגט. ולכך מגורשת ואינה מגורשת דגם שם בכליו של לוקח ברשות מוכר קיי"ל דהוי ספיקא והס' הוא אם מקנה לו המקום וכן כאן כנ"ל. ובקרוב לו מקודם י"ל דלא מהני להסתלק בדיבור אף שבאה היא אח"כ ועומדת ג"כ בד"א אלו כנ"ל. וכן בחצר השותפין דלכאורה נימא ג"כ דמסתלק וממילא קונה השותף. וי"ל דלא נקנה לו ג"כ מקום הכלי בדיבור לבד כנ"ל:

עוד י"ל דלא דמי לחצר השותפין. דהא באמת לא מיבעיא בר"ה דאינו קנין כלל רק לגבי גט וקשה כנ"ל למה קרוב לו שבא הוא קודם מבטל הא לא נעשה חצירו. וגם בסימטא וכה"ג מ"מ אינו חצר שלו לשום דבר רק לזכות וכיון שאינו רוצה לזכות במאי הוא חצירו. אך נראה עיקר הטעם דלא תיקנו חכמים רק ד' אמות של אדם שיקנה. וכשאחר עומד שם קודם אינם נקראים כלל ד' אמות של השני ולכך לא שייך התקנה. וא"כ מיושב דשוב כשבאו שניהם בב"א לא דמי לחצר השותפין דהתם הטעם שלא יצא מרשות המקנה וכאן הא אינו רשות הבעל כלל הד"א אף שעמד הוא קודם כיון שהוא בר"ה כנ"ל. רק דהיא אינה יכולה לקנות שאינו נקרא ד' אמות שלה. אבל לענין חצר השותפין הא יצא שפיר מרשותו. והספק אם נקרא ד' אמות שלה ומגורשת או לא כנ"ל ובל"ז יש לחלק בין קנין ד' אמות לשאר חצר השותפין כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף