באר שבע/סוטה/מה/א

באר שבע סוטה מה א

דף מ"ה ע"א

ויצאו הן ולא שלוחיהן. תימה אדילפינן בפ"ב דקידושין מקראי דשלוחו של אדם כמותו אדרבה נילף מהכא דאין שלוחו כמותו וי"ל דיש כמה כתובים הבאים כאחד דגבי חליצה נמי דרשינן וקראו להם ולא שלוחן ובמנחות פרק שתי מדות נמי דרשינן וסמך ידו ולא שלוחו ובנדרים ממעט שליח מהפרת נדרים לרבי יאשיה וא"ת למה לי קראי בקידושין נילף מהנך קראי דמדאיצטריך לאשמועינן דאין שלוחו כמותו מכלל דבעלמא הוי כמותו וי"ל דאי לאו קראי דהתם הוה דרשינן כל הני קראי לדרשא אחריתי:

שאפילו נמצא בעליל לעיר היו מודדין. נ"ל שר"ל היו מודדין כדין מדידה המפורש בקרא אל כל הערים אשר סביבות החלל ואפילו אל העיר הקרובה אל החלל בעליל דאל"כ לא הוה ליה לסתום אלא לפרש שמניחין אותה העיר הקרובה אל החלל בעליל ומודדין אל שאר עיירות ועוד דזיל בתר טעמא למה אמרינן שאפילו נמצא בעליל לעיר היו מודדין והוא כמו שכתבו המפרשים שמתוך שיהיו עסוקים במדידה ירבו בני אדם לבא מתוך הערים הנמדדות וירבו לדבר בו ויגלה הדבר מי הרוצח ומי שהלך מביתו ולא חזר באים בני משפחתו ומכירים הנרצח אם מכירין אותו מעידין עליו ולא תהיה אשתו עגונה ובניו יורדים לירושת אביהם ואין ב"ד ממחין בידם ומתוך כך יהא נודע מי הלך עמו ומי נתלוה עמו ופעמים מתפרסם על ידי כן מי הרוצח וכבר אמרו שאפילו תבא שפחה ותאמר פלוני הוא הרוצח לא תערוף א"כ אין שייך לחלק בין עיר הקרובה אל החלל בעליל לשאר עיירות אשר סביבות החלל אלא לכולם היו מודדין ולהכי סתמו וכתבו הרמב"ם וסמ"ג ושאר המחברים שאפילו נמצא בעליל לעיר היו מודדין כלשון הגמרא בשמעתין ואם איתא שר"ל שלא היו מודדין לעיר הקרובה אל החלל בעליל או להפך שלא היו מודדין לשאר עיירות אלא דוקא לעיר הקרובה אל החלל בעליל אי אפשר דלא הוה משתמיט חד מנייהו לפרש כן בהדיא. ומכאן ק"ל על הרב הגדול המזרחי שכתב בפרשת שופטים וז"ל אל הערים אשר סביבותיו לכל צד לידע איזו קרובה לא שהוא חובה למדוד מן החלל עד כל עיר ועיר אשר סביבותיו אלא כדי למצא העיר היותר קרובה אליו כדכתיב והיתה העיר הקרובה אל החלל לפיכך אם היה החלל מוטל סמוך לעיר שאין ספק בו שהיא היותר קרובה אל החלל אין צריך שם מדידה ע"כ. ומיהו דברי רש"י גופיה היה אפשר ליישב אבל דברי הרב הגדול המזרחי קשה ליישב ולפי דעתי אשתמיטתיה מיניה הלכה זו:

מתניתין דלא כרבי אליעזר בן יעקב כו'. תימה אי משום דמתניתין לא חשיב מלך וכ"ג הא ה"נ אשכחן בפ"ק דסנהדרין גבי אין מוסיפין על העיר דבעינן מלך ונביא ואורים ותומים ושתי תודות ושיר כדתנן בפרק ב' דשבועות וכן גבי מוציאין למלחמות הרשות דבעינן מלך ומשוח מלחמה ואפילו הכי לא קחשיב להו במשנה בפ"ק דסנהדרין. וי"ל דבכל הנהו לא חשיב כולהו מילי אלא ע"א סנהדרין לחודייהו אבל הכא דסגי בג' או בה' אם איתא דצריך מלך וכ"ג הוה ליה למתני בהדיא כך תירצו התוספות בפ"ק דסנהדרין. אבל לפי זה קשה הא דתנן התם אין דנין לא את השבט כו' ומוקי לה עולא בגמרא בבאין על עסקי נאצות כתחלה מה תחלתו ע"א כו' אי מה תחלתו בקלפי אורים ותומים וכל ישראל כו' מאי קושיא אין ה"נ דניבעי אורים ותומים וכל ישראל והא דלא חשיב להו התם במתניתין משום דלא איירי אלא במילי דע"א סנהדרין וי"ל כמ"ש התוספות בפרק ב' דשבועות מדכייל להו בהדי נביא שקר וכ"ג משמע ליה דלא בעינן אלא ע"א דומיא דידהו מאי אמרת דשביק למתני אורים ותומים משום דלא איירי אלא במילי דע"א סנהדרין א"כ לתנינהו באפי נפשייהו דלא אתי למטעי לשווינהו בנביא שקר:

דכתיב ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט וגו' איכא דוכתי טובא דדייק כה"ג איכא דוכתי טובא דדייק להפך מדכתיב ואל השופט אלמא דתרי ענינים נינהו כהן לחוד ושופט לחוד:

מלמד שהמקום גורם. אע"ג דבמעשר שני נמי כתיב מקום ומעשר שני נאכל בכל העיר הכא גבי סנהדרין לא מקרי מקום אלא לשכת הגזית סמוך למחנה שכינה כדאמרינן באיזהו מקומן גמירי דסנהדרין בחלקו של יהודה ושכינה בחלק בנימין אבל בית פגי אע"ג דדינו כירושלים כדאמר בהשוכר את הפועלים והא בעי חומה כגון שדש לפנים מחומת בית פגי ובפרק התודה אמרינן השוחט את התודה חוץ לבית פגי לא קידש את הלחם ולא דוקא אבית פגי אלא אפילו בירושלים אין שם מקומו וכדאמר בפ"ק דשבת ארבעים שנה קודם שחרב הבית גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות ומפרש התם שלא דינו דיני נפשות ואמרינן בפרק בתרא דר"ה עשר גליות גלתה סנהדרין מלשכת הגזית לחנות ומחנות לירושלים כ"כ התוס' בפ"ק דסנהדרין. ולי נראה דהא דקאמר מלמד שהמקום גורם היינו מדכתיב המקום בה"א לאפוקי גבי מעשר שני כתיב מקום בלא ה"א:

אלא פשיטא דנפיק כולהו. אין להקשות דהא בכל התורה כולה רובו ככולו דמי א"כ מנא ליה דנפיק כולהו דילמא נפיק רובא די"ל דלא קיימא לן רובא ככולא אלא דוקא כשרבו מתוך משא ומתן של כולם אבל לא כשהמיעוט או אפילו אם אחד מהם בלבד לא היה שם מפני שאלו היה שם אותו האחד שמא היה מראה פנים להפך כל מה שהסכימו הרוב ויורו הרוב בכך וכבר נתבאר זה באור יפה בחדושי בפ"ק דהוריות:

אילימא לדבר הרשות מי מצו נפקי כו'. אע"ג שהיו הולכים לביתם אחר תמיד של בין הערבים כדאיתא בפרק אלו הן הנחנקין מ"מ לא מתרמי שימצאו כולן ביחד כיון שהיה הולך כל אחד ואחד לבדו:

אל יחסר המזג. אע"ג דסתם מזיגה על חד תלת כדאמרינן בריש המוציא יין היינו דוקא רבא שהיה רגיל למזוג כן שהוא כמשפט המזיגה על חד תלת אבל שאר בני אדם האוהבים יין חזק אין מוזגין אלא על חד תרי כדמשמע בשלהי הזהב שהיתה מזיגתו משונה דאמר רבא מזיגה דידי מידע ידיע ואמר נמי בכיצד מעברין דמיא האי מזיגה למזיגה דרבא בריה דרב יוסף בר חמא. ויש מפרשים אל יחסר המזג שלא יחסר בגימטריא מז"ג שהוא חמשים אבל אי חסר מ"ט אין לחוש דמשתיירי כ"ב ואין ב"ד שקול ומוסיפין עליהם אחד הרי כאן כ"ג כך כתבו התוספות בפ"ק דסנהדרין. ולי נראה להביא ראיה ממשנה שלמה דסתם מזיגה על חד תרי מדתנן בנדה פרק כל היד ובמזג שני חלקים מים ואחד יין מן היין השרוני וכן מצאתי בהדיא במדרש קהלת. שוב עיינתי בפרק המוציא יין ומצאתי שגם אביי הביא ראיה זו אבל, רבא דחה הראיה ואמר יין השרוני לחוד דרפי א"נ משום חזותא אבל לטעמא בעי טפי:

באדמה פרט לטמון. וא"ת ונימא כי ימצא חלל כלל כל היכא דמשתכח באדמה פרט בתוך האדמה דוקא כמו בשדה דמשמע לרבנן בתוך השדה ואין בכלל אלא מה שבפרט ונימא דוקא טמון. וי"ל דכי ימצא חלל אינו כלל גמור דהא לקמן אמרינן כי ימצא פרט למצוי:

והעליון מפני שהוא צף. בירושלמי פ"ו דפיאה גרסינן והעליון מפני שזכה בו רבי זעירא אמר בזוכר את העליון ופירש הראב"ד ז"ל בהשגותיו בפ"ה מהלכות מתנות עניים דקאי רבי זעירא ארבי שמעון שאמר התחתון אינו שכחה מפני שהוא טמון וא"ר זעירא דוקא בזוכר לעליון שהוא כמכוסה בבגדים או באבנים שאין עליהם תורת שכחה והוי טמון אבל אם לא זכרו אע"פ שהוא עצמו אינו שכחה שכבר החזיק בו להוליכו לעיר אע"פ כן הוי התחתון שכחה מפני שהוא מין במינו ולא הוי כטמון כלומר וכיון דלא קי"ל כר"ש אלא כת"ק אפילו בזוכר העליון התחתון שכחה לעולם ומשיג על הרמב"ם ז"ל שפירש דקאי רבי זעירא את"ק וה"ק עד כאן לא פליג ת"ק עליה אלא בשאינו זוכר אבל אם זוכר העליון לת"ק נמי אין התחתון שכחה ופסק אם זכר העליון קודם שיפגעו בו אין התחתון שכחה ואם לאו התחתון שכחה:

אמר אביי הריני כבן עזאי בשוקי טבריא כו'. בפ"ק דקדושין ובפרק בתרא דעירובין נמי אשכחן שאמר אביי בלשון הזה ונ"ל שאמר כן אחר שנתמנה לראש מפני שלא היו רבא וכל חכמי דורו חריפים כמוהו כדאיתא בהדיא בסוף הוריות אביי ורבא ורבי זירא ורבה בר מתנא הוו יתבי והוו צריכי רישא אמרו כל דאמר מלתא ולא מיפריך ליהוי רישא דכולהו איפריך דאביי לא איפריך חזייה רבא לאביי דגבה רישיה א"ל נחמני פתח ואימא ופרש"י נחמני פתח ואמור דרשא דמשמיא פסקו לך רבותא כו'. ואע"ג דלא אשכחן שבן עזאי היה משבח עצמו שהיה דרשן יותר משאר חכמי ישראל רק בחריפות בלבד כדמשמע מדבריו שאמר כל חכמי ישראל הם לפני כקליפת השום הרי דימה חכמי ישראל לקליפת השום ולא כקליפת פרי אחר כגון קליפת אגוזים וכדומה מפני חריפות השום שהיה בו חריפות יותר מכולם מתוך שקידותו כדתנן לקמן משמת בן עזאי בטלו השקדנין משמת בן זומא בטלו הדרשנין אפ"ה פרש"י בכל המקומות שאביי היה משבח עצמו שהיה דורש במקומו כבן עזאי וזה מפני שרש"י הרגיש יתור הלשון למה האריך אביי לומר בשוקי טבריא והרי מי שהוא חכם מכל חכמי ישראל בכל העולם הוא חכם ולא בשוקי טבריא בלבד ולפיכך פירש שאני דרשן כי זה הוא השבח הצריך למנהיג הצבור שיקבלו דבריו במקומו כמו שמצינו בבן עזאי שהיה משבח עצמו שדבריו היו מקובלים בטבריא שהיה מקומו מצד חריפותו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף