תפארת יעקב/גיטין/מז/ב

תפארת יעקב גיטין מז ב

דף מ"ז ע"ב

בתוס' בד"ה טבל וחולין מעורבין זה בזה, פי' הקונט' אין לך כל חטה וחטה שאין חצי' טבל וכו' וקשה וכו' ולדעתי לק"מ דשאני ביכורים דקרא כתיב ראשית ביכורי אדמתך תביא ודרשינן מינה בריש מסכת ביכורים עד שיהיו כל הגידולין מאדמתך, ומעתה אין לך חול דק מן הקרקע שלא יהא בו של חבירו וא"כ כל פרי ומקצתו אין כאן שיהא מאדמתך כי בכל פרי ופרי ומקצת פרי נתגדל מן השותפות ולא מאדמתך, וכאן ג"כ לא הי' כוונת רש"י דחצי חטה שלו רק לא ידעינן איזה חציו רק כל משהו חטה שלו ושל כותי כי נתגדל מן האדמה שכל חלק קטן מחלקי האדמה בשותפות רק דמ"מ חיוב חלקו של ישראל במעשר דהיינו חלק החיוב שבו ושפיר יכול לתרום מן החיוב על החיוב כי בכל חטה יש כאן חיוב ופטור משא"כ בביכורים כל שאין כאן פרי או מקצתו שיתגדל מאדמה שלו אינו חייב, כנ"ל, ועמ"ש לקמן בגמרא עוד בזה שלא יקשה ממה דקי"ל שותפין חייבין בביכורים:

גם מה שהקשו מחמש ולא חצי חמש לק"מ לפע"ד, דודאי כיון דחזינן דלרב אסי דמספקא לי' אי לקוחות או יורשין נוטל החצי מספק א"כ ע"כ דאי לקוחות אין לו כלום והיינו דבקנין פירות נסתלק ירושה לגמרי ואינו רק לוקח והוי כאילו מכרו כולם הירושה לשלשה בני אדם אחרים והם חלקו ביניהם רק קנין הגוף אי אפשר למכור וב"ח אינו גובה מקנין פירות ג"כ דהא כל לוקח לא הוי רק קנין פירות ואין ב"ח גובה א"כ ה"ה ביורשין כיון שחלקו נסתלק תורת ירושה לגמרי אפי' מחלקו דס"ל לר"י דירושה אינה מתחלקת וכיון שחלקו שיש לזה פירות בפני עצמו מה שאין לחבירו חלק בהם ממילא לוקח הוא על הכל דאי הי' יורש בחלקו הי' יורש גם בחלק חבירו וחבירו בחלקו וכיון שנסתלקו זה מזה לקוחות גמורים הם, ודוק, ועוד כיון דאין פדיון בקרקע והתם ע"כ דנשאר קרקע דמטלטלי דיתמי לא משעבדי כלל, והשתא כיון שבכל חלק מחלקי השדה הוי לוקח שאין ב"ח גובה אינו יכול להכריחו למכרה וליתן לו שווי' רק שיהא שותף עמו ובזה לא נפדה הבן כיון דקרקע הוא:

בגמרא ר"ל אמר מביא ואינו קורא פירש"י דטעמא דר"ל שאינו יכול לומר פרי האדמה אשר נתת לי שאינו שלו וקשי' לי דא"כ ראשית ביכורי אדמתך נמי לא הוי א"כ לא יביא ג"כ כדמוכח להדיא ריש מסכת ביכורים דכל היכי דלא מיקרי אדמתך אפי' יונק משלו ושל אחר ג"כ אינו מביא, ועוד אי ס"ד דמיקרי אדמתך ומביא מדאוריית' למה לא חשיב לה בהדי הנך דמביאין ולא קורין פ"א דביכורים ונ"ל דמדינא באמת אינו מביא ג"כ רק מדרבנן מביא לפי שנראה כשלו ועמ"ש בסמוך:

שם שאני התם דכתיב ולביתך. קשיא לי כיון דטעמא דאינו יכול לומר האדמה שנתת לי דהוא שקר א"כ קרא גופא היאך יאמר שיקרא הבעל בשקר כיון דבאמת לאו כקנין הגוף ובודאי ל"ש לומר דהכא גזה"כ דהוי כקנין הגוף משא"כ בעלמא:

לכן נראה לי דלר"ל לא מיירי כלל דהפירות לבעל דמדאוריי' אין לבעל פירות כלל רק גזה"כ אף דאשה אינה קוראת וכן שליח אינו קורא אבל בעל בביכורי אשתו יכול להביא ולקרות דהוא יש לו חלק בארץ ויכול להביא ולקרות עבור אשתו בתורת שליח דאשתו כגופו והוי כאלו היא קוראת] ואדרבא לדידי' אתי שפיר לישנא מלמד שאדם מביא ביכורי אשתו ואי לר"י לא הוי ביכורי אשתו רק שלו וכך הוי לי' לומר מלמד שאדם מביא ביכורים מנכסי אשתו, ובזה יתיישב, קושית התוס' בד"ה מתה כמו שאבאר בסמוך:

שם מתה אין לא מתה לא. תמוה לי דר"ל גופא משני לעיל שאני הכא דכתיב לביתך וכאן דייק לא מתה לא, וליכא למימר במתה מוקי לה דאל"כ למה לי לביתך, ועוד אי במתה מיירי למה קורא אותם ביכורי אשתו הא שלו ממש הם ומאי קמש"ל דיכול להביא, לכן נראה לי ברור כמ"ש לעיל דר"ל ס"ל דבעל מביא עבור אשתו בשליחות מגזה"כ ולא מוקי כלל שהפירות שלו דמדאורייתא אין לבעל פירות הלכך שפיר קתני מתה דס"ד כיון דלקיחה היתה עבור אשתו והקריאה עבורו דלא מהני דהוי כריב"ח ממש קמש"ל כיון דמ"מ לקיחה היתה על מנת לקרות ג"כ לא איכפת לן, אבל לר"י דמוקי להך ברייתא הנ"ל שיש לבעל פירות ומביא עבורו לגמרי דהוי כקנין הגוף א"כ מאי קמש"ל מתה דהא לקיחה והבאה היתה עבורו ממש ומשני דקמ"ל לגזור משום דריב"ח, ובהכי ניחא דפסק הרמב"ם כר"ל ופסק לא מתה ג"כ מביא וקורא וקשה הא גופא סבר לא מתה לא, ולהנ"ל ניחא דלר"י מקשה הכי אבל לדידי' אפילו לא מתה, וטובא קמש"ל מתה אף דלקח עבור אשתו מביא וקורא לעצמו, כנ"ל, ועמ"ש בתוס' בזה:

בתוס' בד"ה ולביתך וכו' גזה"כ הוא וכו' קשיא לי כיון דיש סברא לומר דאפי' אין לו פירות כלל יביא מגזה"כ א"כ מאי מקשה לי' ר"ל לר"י התם הוא דכתיב לביתך אבל בעלמא לא, דלמא קרא קמש"ל אפי' לא זכתה לו פירות כלל לכך בעינן לביתך אבל בקנין פירות בעלמא נמי מביא, וע"כ צ"ל דאין סברא כלל לומר גזה"כ היכי דאין לו פירות כלל, א"כ ממילא לק"מ קושית התוס' דמהא גופא מקשה ר"י דאי אין לו פירות אין סברא שיביא ביכורים ואי שקנה ממנה קרקע ופירות מה צריך קרא וע"כ שקנה הקרקע לפירות וקמש"ל דכקנין הגוף הוא:

בא"ד וכגון זה וכו'. אין מהתם ראיה כלל דמבואר בכתובות דף מ"ג ע"א דאין אדם יכול לומר לבתו עשה עמי ואיני זנך, והשתא הכוונה התם דוקא מעשי ידיה זכתה לו תורה דאין זה מתנה גמורה דמיתזנא מנייהו דאי מקבל מעשה ידי' מוכרח לזונה משא"כ קידושיה, ודוק בד"ה מתה אין וכו' דמה נפשך פליג. כבר כתבתי בש"ס דלק"מ דדוקא לר"י דייק לא מתה לא אבל לר"ל טובא קמש"ל אף דלקיחה היתה עבור אשתו והבאה עבורו לא הוי דומיא דריב"ח כיון דס"ס לקח על מנת להביא ולקרות משא"כ לר"י קשיא, ומה שתירצו דאיכא לאוקמא במתה תמוה מאד דר"ל גופא משני לעיל שאני הכא דכתיב לביתך, ואולי כוונתם דבעלמא בשליח שמת משלחו והוא יורשו אינו קורא דמעיקרא שליח השתא בעל דבר והוי דריב"ח כמבואר בירושלמי דביכורים הביאו הר"ש פ"א דביכורים, רק קרא דלביתך גזה"כ דבמתה אשתו והוא יורשה מביא כיון שלקח מתחילה לביתו זו אשתו ואפי' למ"ד ירושת בעל דרבנן קמש"ל קרא במקום שהוא יורש שלה באמת שלא מצד אישות דאין דינו כשליח דעלמא שירש אחר שנעשה שליח דאשתו שאני ולא חשיב כשליח דעלמא ובהכי ניחא נמי דאי במתה היאך שייך ביכורי אשתו גם למה לי לביתך ומאי קמש"ל דמביא וקורא, ולהנ"ל ניחא דקמ"ל כנ"ל, אך תמוה מאד לפרש הך ברייתא במתה בדרך דלא הוזכר כלל רק סתמא קתני ולביתך מלמד שאדם מביא ביכורי אשתו וקורא והיאך נפרשה שלקח כשהיתה חי' ואח"כ מתה, לכן העיקר כמו שפירשתי בש"ס ע"ש:

בא"ד כשלא זכתה האשה וכו'. ולדעתי לק"מ, דאי לא זכתה והוא מביא עבורה א"כ לא הי' רק שליח ממש ולקח על מנת שלא לקרות, א"כ אח"כ כשמתה ונעשה בעל דבר אינו קורא דלא הוי לקיחה והבאה באחד דמעיקרא שליח השתא בעל דבר, והשתא נתחדש לו במיתתה לקרות מה שלא היה לקיחה על זה כלל, וכמו שאין יורש קורא כשלקח מורישו ומת כמו כן אפי' לקח היורש בעצמו כיון דלקח עבור מורישו, אבל לר"ל קרא דלביתך גזה"כ דמביא וקורא לכך אף במתה מביא וקורא, ומה שתירצו דברייתא קתני בתר דתיקון פירות הוא תמוה דאטו לא מצינן לאוקמא בשסילק עצמו מן הפירות כדמוקמינן מתניתין דהכותב בכתובות שם, גם מה שתירצו דהוי כקונה פירות מן השוק, לא ידעתי דאי הכוונה שקנה את הפירות אח"כ קודם מיתתה א"כ בכהאי גוונא אינו מביא כלל דהקונה פירות מן השוק אינו מביא והיאך בא בדרך עם ביכורי אשתו וע"כ דקושיתם שהביא עבור אשתו ומה זה שתירצו דהוי כקונה מן השוק ואי כוונתם דבמה שמתה אח"כ הוי כקונה מן השוק א"כ אז קנה תרווייהו פירות ושדה, ועוד דדוקא בקנה שדה אחרת אינו מביא אבל בקנה אותה שדה פשיטא דמביא כמבואר להדי' ברמב"ם הלכות ביכורים, באופן שלא נתבררו לי כל דבריהם בזה בד"ה בצרן וכו' זו אף זו קתני כו'. נראה לי דאין הכוונה לא זו אף זו דהוי לי' למיתני מת וכ"ש לא מת רק תרווייהו איצטרך דקמש"ל בצרן בעלים ולא מת אף דהשליח עשה לקיחה מן הבית והבאה לא מהני דבצירה דבעלים הוי לקיחה וקמש"ל או מת היינו בבצרן שליח אף דעשה לקיחה והבאה במקצת לא מהני כיון דבע"ה גמר הבאה, וכבר פירשתי בתוס' לעיל גבי מצת כותי דזו אף זו אינו כמו לא זו אף זו רק תרווייהו איצטריך:

בא"ד דאז הוא רגילות שמביאין אחר כו'. הלשון מגומגם ולא ידעתי מה בקשו בזה דפשיטא שצריך להביאם אחר, ועוד דהא הבעלים מביאין דהם קוראין ואולי סובר ר"ת דכל הנעשה ע"י שליח ובעלים חשוב כחד דשלוחו כמותו רק במת בדרך רגילות להביאם אחר שאינו שליח הבעל כלל, ובהא לא מהני כיון שסייע אחר בהבאה שאינו שליח כלל ולא הוי לקיחה והבאה באחד:

בד"ה מביא ואינו קורא, וא"ת ונימא ירקבו וכו'. לכאורה נראה דלמ"ד בצירה אינה לקיחה אפשר דלק"מ דלא מיקרי נראו לקריאה רק כשהתחיל מעשה הלקיחה ונראו לקריאה אבל מעיקרא לא, וכן נראה לשון הירושלמי שהביאו דבלקיטה תליא מילתא דאל"כ כל שכרך גמי והפריש לביכורים הוי נראו לקריאה, אך לא הוי להו למיסתם כיון דלר"ת לא קשיא להו כלל:

בא"ד ולפי זה וכו'. ולדעתי כוונת הירושלמי דוקא אם מחמת מעשה הלקיטה לא נראו לקריאה כגון ליקטן לשלוח ביד אחר הרי לקיחה זו גורמת ביטול הקריאה שלא יהא לקיחה והבאה באחד מיקרי שפיר לא נראו לקריאה אבל במה שחושב לשלוח ביד שליח בהא לא נפיק מכלל נראו לקריאה, ולפי זה בהפריש ביכורים קודם החג להביאן אחר החג לא נפיק במחשבה זו מכלל נראו לקריאה דאין הפרשה גורמת ביטול הקריאה רק מה שלא יביאם קודם החג משא"כ בליקטן לשלוח ע"י שליח ההפרשה גורמת הביטול שאין הלקיחה באותו שיביאם וכן מוכח לפע"ד להדיא במכות שם דאל"כ לא הוי מקשה התם מידי לר"א ור"י ע"ש היטב:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף