קרן אורה/נזיר/יז/א

קרן אורה נזיר יז א

דף י"ז ע"א

הכא במאי עסקינן שיצא ונכנס. ופירש"י ז"ל דאתי לאפוקי מדר"א דאמר לא בו ביום כו' ואין דבריו מובנים דלענין מלקות לא פליג ר"א ופשיטא דלוקה על הטומאה לכ"ע אפילו בו ביום ור"א לא קאמר אלא לענין קרבן ואפשר ס"ל דלר"ל דקיימינן השתא דיליף מפטורא דקרבן דנזירות לא חיילא כלל א"כ ה"ה לר"א דס"ל דבו ביום פטור מן הקרבן ה"ה דליכא מלקות והתוס' ז"ל כתבו דקמ"ל דאין צריך אמירה מפורשת וכמש"כ בשם רש"י ז"ל עוד כתבו דקמ"ל דעובר בבל תאחר וגם זה אינו מובן דהיכי שמעינן לה מברייתא דהא סופג את הארבעים קתני היינו אי הדר ואמר אבל בל תאחר מנ"ל ולתירוץ קמא נמי קשה מאי איריא יוצא ונכנס הא ביציאה לחוד ג"כ מצי לאשמעינן האי רבותא דסגי בקבלה שאינה גמורה ואפ"ל דר"ל ס"ל בפירוש דיצא ונכנס כרב בירושלמי דאפילו קודם הזאת שלישי ושביעי עולה למנין ואם חזר ונכנס מביא קרבן טומאה ואם כן הא קמ"ל דאפילו בשעת טומאתו אסור בכל דקדוקי נזירות. אלא דבש"ס דילן משמע דלא ס"ל הא דרב ורב גופא מפרש נכנס לאחר הזאה וכדאמר רב לרב כהנא ורב אסי אמינא דלא צריכיתו:

תוס' בד"ה ונזיר טהור כו'. וא"ת ולישני דהדר וקיבל כו'. וי"ל דהכא לא שייך הך רבותא שכתבו התוס' ז"ל לעיל וא"כ מאי קמ"ל בזה דשביעי עולה לו מן המנין ואי קמ"ל דעולה לו אע"ג דאכתי טבול יום הוא הך רבותא הוי מצי לאשמעינן היכא דנזר מתחלה בשביעי לטומאתו ומאי איריא טמא שנזר וק"ל:

שם גמ' אמר מר בר רב אשי מיחל כ"ע לא פליגי דחיילא אלא כי פליגי למילקי. עיין רש"י שכתב דלר"ל לא לקי אפי' אטומאה דבסוף אי לא הדר ואמר וז"א כדמוכח בריש נדרים דלהאי לישנא לא בעינן הדר ואמר וגם לא נתבאר בדבריו לענין מאי חיילא ממילא כי משכחת טהרה אי ליין ולתגלחת ואמאי לא יחול נמי לענין טומאה כיון דחיילא ממילא ומ"ש דבעינן לענין טומאה דבסוף הדר ואמר:

והתוס' ז"ל פירשו דלר"ל נמי חייל לאלתר למנין תגלחת ויין וכי פליגי למילקי אטומאה אם נטמא בתוך ימי טומאתו או אם התרו בו לצאת לר"י לוקה גם אטומאה ור"ל ס"ל כיון דאימעיט נזירות בטומאה מקרבן ה"ה דאימעיט ממלקות ומ"מ לר"ל נמי איכא מלקות בטומאה משום בל תאחר וכדאיתא בריש נדרים אבל משום נזירות לא לקי אטומאה ומשמע להו הכי מהא דאמרינן מיחל כ"ע לא פליגי דחיילא משמע דחייל לאלתר. וע"כ לענין יין ותגלחת והא דאמר ר"ל אין נזירות חיילא עליה הוא לענין טומאה. וגם דבריהם ז"ל צ"ע היכן מצינו לחלק באיסורי נזיר דילקה על יין ותגלחת ולא ילקה על הטומאה ואי משום דכבר טמא הוא מתחלת נזירותו דמיעט רחמנא בזה דאינו לוקה על הטומאה אין זה משום דנזירות לא חייל עליו אלא דגזירת הכתוב הוא היכא דנזר בטומאה לא ילקה על הטומאה ולמה אמר ר"ל דנזירות אינה חלה עליו והתוס' ז"ל בנדרים כתבו דנזירות טהרה לא חייל עליו עדיין ואין זה מספיק דהא אפי' בימי טומאתו מוזהר הוא על הטומאה כשהוא באמצע נזירות וע"כ הכא גזה"כ הוא:

אבל הר"ן ז"ל שם בנדרים פירש דלר"ל אינו לוקה על כל איסורי נזיר דנזירות לא חייל לאלתר כלל והא דקאמר דלכ"ע חיילא היינו לכי משכחת טהרה חיילא מיד ולא חידש לר"ל בהאי לישנא אלא דלא בעינן הדר ואמר אלא חייל ממילא לכשיטהר והכי משמע פשטא דשמעתא וכבר הבאתי שם בנדרים דברי הירושלמי בהלכה זו דפליגי בזה במאי פליגי ר"י ור"ל ואיכא דאמרי דפליגי ביין ותגלחת דבטומאה לר"י נמי אין מתרין בו אלא ביין ותגלחת קאמר ר"י דמתרין בו ור"ל אמר מתוך שאין מתרין בו על הטומאה אין מתרין בו על היין והתגלחת ולמסקנא משמע דר"י ס"ל דמתרין בו על הטומאה ג"כ אע"ג דלא נתברר לי פירוש דברי הירושלמי במאי דאמר התם מחלפא שיטתיה דרבי תמן הוא אומר מתרין בו על הטומאה ועל היין ועל התגלחת. ופי' הפ"מ דממתניתין דלקמן היה מטמא כ' ואמרו לו אל תטמא פריך דעלה אמר רבי יוחנן דמתרין בו על הטומאה ואין זה מובן דהתם לכ"ע לוקה אם נטמא וחזר ונטמא ולא פליגי אלא היכא דנזר בטומאה אלא דנראה התם דטעמיה דר"ל דאין מתרין בו על הטומאה הוא משום דכבר טמא הוא ומשום הכי אין מתרין בו אם חזר ונטמא דהוי כמו טומאה בחיבורין וכיון דלא חל עליו איסור טומאה אין מתרין בו ג"כ משום יין ותגלחת ועוד יתבאר בזה לקמן בשמעתין בעז"ה:

שם ת"ש מי שהיה טמא ונזר כו'. תיובתא יש לדקדק לפי מה שכתבו התוס' ז"ל טעמיה דר"ל דכיון דמיעטיה רחמנא מקרבן ה"ה דאימעיט ממלקות והיינו לרבנן דר"א אבל לר"א דס"ל דלא מייתי קרבן אלא אם כבר יש ימים הראשונים וא"כ לא איצטריך קרא לטמא שנזר דלא מייתי קרבן דהא ליכא ימים הראשונים ולפ"ז לא שמעינן אליביה דאין לוקה על הטומאה וא"כ אמאי לא מוקי לה להאי ברייתא כר"א אבל לרבנן דאימעיט מקרבן שפיר אימעיט נמי ממלקות אבל אי נימא דר"ל מסברא בעלמא הוא דס"ל הכי א"ש והא דלא משני דסופג את הארבעים בנטמא לר"ל הוא משום לאו דבל תאחר משום דמשמע ליה אפילו נטמא באותו יום שנזר בטומאה דבזה ליכא בל תאחר ועי' בריש נדרים שכתב הר"ן ז"ל דנזר והוא בביה"ק עובר בבל תאחר היינו דצריך לצאת מיד ולקבל עליו נזירות טהרה לישנא דמיד אינו מדוקדק דהא ביום שנזר ליכא בל תאחר אפי' אם ישהה בביה"ק. ואי לאו דבל תאחר הוי לאו שיש בו מעשה אי לא יתבאר לקמן:

תוס' בד"ה קרבן טומאה הוא דלא מייתי כו' שמבקש ליטהר כו'. אין לשונם ז"ל מדוקדק ומאי בעו בזה דפשיטא דלקי אם חזר ונטמא כמו באמצע נזירות אע"ג דליכא נפקא מינה לנזירות טהרה היינו שחזר ונטמא תיכף אחר טומאה ראשונה וכמש"כ:

בד"ה אילימא דאמרי ליה לא תנזור כו' ולא הוי כלאו שאין בו מעשה דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר בנזיר. עכ"ל. כוונתם אע"ג דקבלת הנזירות לאו מעשה הוא מ"מ מה, שאינו יוצא בשעת קבלה זה חשוב מעשה ולא בעינן הכא שהייה וכי מיבעי ליה בנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע את המעזיבה כי גמירי שהייה במקדש אבל אבראי לא גמירי שהייה ולוקה אפילו אם לא שהה או דילמא אבראי נמי גמירי שהייה ואינו לוקה אא"כ שהה כדי השתחוואה כן פירש רש"י ותוס' ז"ל כאן ובשבועות ולפ"ז משמע דהא דגמירי הלכה במקדש אם שהה חייב הוא לקולא דבעינן דוקא שישהה ואי לאו הלכתא היה חייב אפי' אם לא שהה ולכאורה משמע איפכא דאי לאו הלכתא לא היה חייב כלל אפילו שהה כיון דלא קעביד מעשה ובשבועות שם דף י"ז בעי רבא תרתי בעיי חדא אי צריך שהייה למלקות או אין צריך שהייה אלא לוקה אפילו לא שהה משמע נמי דמסברא לא בעינן שהייה ותו מיבעי ליה תלה עצמו באויר העזרה מאי כי גמירי שהייה היכא דבר השתחוואה הוא אבל היכא דלאו בר השתחוואה לא גמירי שהייה ואפילו שהה פטור משמע מזה איפכא דמסברא בלא הלכתא פטור לגמרי אפי' שהה:

והתוס' ז"ל שם בשבועות בד"ה או אין צריך כו' כתבו דהא דפשיטא ליה לענין מלקות דבשהה ודאי חייב לרב ביבי דס"ל במכות לענין כלאים דשהייה לא מיחייב היינו למ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והכא בבעיא דמלקות מיירי למ"ד לוקין עליו וא"כ בשיעור שהייה פשיטא דלוקה וכי מיבעי ליה אי צריך שיעור שהייה אבל לרב אשי דס"ל דגבי כלאים כל ששהה כדי לפשוט וללבוש חייב אתיא הכא ככ"ע דבשיעור שהייה ודאי לוקה ולענין מקדש נמי ע"כ כי גמירי הלכתא דבעינן שיעור שהייה דאי לאו הלכתא היה חייב אפי' בלא שיעור שהייה כל ששהה כדי יציאה וכניסה דלפרוש מן הטומאה חשיב מעשה כמו ליטמא בתחלה:

אלא דלפ"ז צ"ע אמאי קרינן לה התם בשבועות ובהוריות מצות עשה שבמקדש מקרא דוישלחו מן המחנה הא ל"ת גמורה היא כל שאינו פורש עצמו מן הטומאה ועיין תוס' שם בשבועות בד"ה אבל חייבים על עשה שבנדה מש"כ שם וע"ש בדף י"ח ע"ב בד"ה לא תעשה מנ"ל וראיתי בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל בהוריות שכתב שם בפ"ג במשנה דאין חייבין על עשה כו' ומבואר הוא שעשה זה שבמקדש ועשה שבנדה אינם מצוות עשה גרידא אבל הוא מצוה מדרך הקבלה כמו שנצטוה עליו למי שיש עליו בגדי שעטנז פשוט זה הבגד שזה הציווי סיבתו מצות ל"ת עכ"ל. הרי דהרמב"ם ז"ל מדמה לפרישה דמקדש ונדה לפשיטה דכלאים דחשיב מעשה וא"כ ה"ה פרישה דנזיר מבית הקברות ג"כ כה"ג הוא ופשיטא דאית ביה מלקות אם שהה ולא יצא אלא דמיבעי ליה אי צריך שהייה כדי השתחוואה:

אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו הלכה ט' משמע דמפרש להאי בעיא אי גמירי בה שהייה ולוקה אם שהה או דלמא לא גמירי בה שהייה ואינו לוקה כלל אע"פ ששהה ופסק התם לקולא דאפילו שהה אינו לוקה וכמש"כ הכ"מ ז"ל התם דהכי מפרש לה הרמב"ם ז"ל ולפי הנ"ל קשה ע"ז מאיזה טעם יפטור אם שהה כיון דיכול לפרוש מן הטומאה ושם הלכה ח' כתב מי שנזר והוא בביה"ק כו' ולוקה על שהייתו שם ואם התרו בו שלא יזור שם אינו מגלח שערו כו' וכבר הקשה הלח"מ ז"ל שם אמאי לוקה על שהייה כיון דמספקא לן אפי' אם שהה לפי שיטתו ועי' בכ"מ שהגיה שם בדברי הרמב"ם ז"ל ולוקה על שהייתו אלא אם התרו בו שלא יזור שם ול"נ דכצ"ל ולוקה על שהייתו שם אם התרו בו שלא יזור שם דלפי שיטתו דמיבעי ליה אי חייב ע"י שהייה היכא דאמרינן ליה לא תנזור פשיטא דחייב אבל ע"י שהייה דבלא שהה ליכא מלקות דמה שלא יצא בשעת קבלת נזירות לא ס"ל להרמב"ם ז"ל דחשיב מעשה אלא אם שהה אח"כ מהני בזה התראתו שלא יזור. וא"ש קושית הלח"מ ז"ל וגם אין צריך להוסיף בדברי הרמב"ם ז"ל תיבת אלא כמו שהגיה הכ"מ ז"ל אבל הקושיא הראשונה במקומה עומדת למה יפטר אם שהה ולא פירש אפילו אם נטמא באונס כיון דיכול לפרוש מן הטומאה והוי דומיא דפשיטת כלאים ועוד קשה דבפ"ה מהל' נזירות הלכה י"ט כתב נכנס לאוהל המת או לביה"ק בשגגה ונודע לו והתרו בו ולא קפץ ויצא אלא עמד שם הרי זה לוקה. והוא ששהה כדי השתחוואה כמו בטומאת מקדש עכ"ל הרי שכתב דאם נכנס בשגגה לוקה על שהייה, ומ"ש היכא דנטמא באונס כגון שפרע עליו את המעזיבה אינו לוקה אפילו אם שהה ואם נטמא בשוגג ואח"כ נודע לו לוקה על שהייתו וכן הקשה הלח"מ ז"ל והיה נראה לומר דהתוס' ז"ל כתבו בשבועות שם דטעמא דרב אשי דמחייב בכלאים בכדי פשיטה ולבישה משום דתחלת הלבישה היה ע"י מעשה א"כ י"ל דהיכא דנכנס לביה"ק בשוגג דעשה מעשה בכניסה בטומאה מש"ה חייב ג"כ בכדי שהיה אבל הכא דמיירי בשחבירו פרע עליו את המעזיבה דהוא לא עשה מעשה מש"ה לא מחייב אשהייה ג"כ אבל אין זה מספיק דא"כ גבי מקדש ג"כ אמאי לא מיבעי ליה כה"ג אם לא עשה מעשה בתחלת הטומאה כגון שנכנס ואח"כ מת שם מת דנטמא באוהל ממילא ולא עשה מעשה אם יתחייב על השהייה ומאי קמיבעי ליה הכא אי אבראי גמירי שהייה ובלא"ה לענ"ד נראה דאין אנו צריכים לזה דתחלת הלבישה ע"י מעשה דאטו אם לבשו אחר באונס דהוא לא עשה מעשה אין מתרין בו אח"כ על הפשיטה אלא ודאי זה גופא חשיב מעשה מה שהוא לבוש כלאים ונושאן עליו ועיין בזה בדברי הרמב"ם ז"ל סוף הלכות כלאים ובכ"מ שם ומש"כ הכ"מ שם דהא דלוקה על הכלאים אפילו הלבישו אחר היינו משום דהוא עצמו מסייע ללבישה לענ"ד אין צורך לזה דתחלת הלבישה ודאי חשיב מעשה אפילו על ידי אחר אם לא באונס הוא וכי קאמינא דליכא מעשה בתחלת הלבישה היינו היכא דהלבישו אחר באונס ועי' בזה בברכות בהא דהמוצא כלאים בבגדו ובמנחות ס"פ הקומץ רבה.

וכן נראה לענין טומאה דמה שעומד באוהל המת מעשה הוא וחייב לצאת וכבר נאמרו דברים אלו באורך בדברי הראשונים ז"ל. ועי' מל"מ ז"ל בפ"ג מהל' ביאת מקדש שהאריך קצת בזה וכתב שם לדברי התוס' דאפי' אם חבירו פרע עליו המעזיבה חשיב תחלתו ע"י מעשה דהכניסה לביה"ק מעשה היא אפילו אם היתה בהיתר. וע"ש שהביא ראיה לזה מדברי התוס' ז"ל שכתבו דאם התרו בו לא תנזור חשיב מעשה מה שאינו יוצא אע"ג דהכניסה לביה"ק היתה בהיתר ואין מזה ראיה דמה שאינו יוצא בשעת קבלה ודאי חשיב מעשה לכ"ע ואפילו שהייה לא בעינן לדברי התוס' ועי' בסוף דבריו שם שמסיק דאם נטמא באונס ע"י חבירו לכולי עלמא לא לקי כיון דתחלת הטומאה לא באה על ידי מעשה והמה סותרים תחלת דבריו ז"ל שכתב לדברי התוספות ז"ל דהכניסה חשיב מעשה אפילו היתה בהיתר:

ועוד קשיא לי בדברי הרמב"ם ז"ל כיון דהוא ז"ל מפרש לבעיא דרב אשי אי לוקה על השהיה בנזיר בקבר או דלמא אינו לוקה כלל על השהייה א"כ נהי דמחלק בין היכא דנטמא באונס כמו הכא בפרע עליו המעזיבה ובין נטמא בשוגג ואח"כ נודע לו דלוקה על שהייתו מ"מ מנ"ל דבעינן שיעור השתחוואה כיון דלא הוזכר בעיא זו בש"ס א"כ מסתברא דלא הוזכר שיעור השתחוואה אלא לענין מקדש אבל לנזיר בקבר בשהה כדי כניסה ויציאה לחוד ליחייב כמו בכלאים דסגי כדי לפשוט וללבוש:

וראיתי להמשנה למלך ז"ל שם בפ"י מה"נ שכתב לדייק מדברי רש"י ז"ל בשבועות דלא מיבעי לן אי גמירי שהייה אלא אם נכנס בשידה כו' ואח"כ נטמא דנולדה הטומאה כשהוא בביה"ק ונכנס בהיתר אבל אם נכנס לביה"ק בלא שידה אפי' באונס בזה ודאי לא גמירי שהייה דבפנים גמירי שהייה בחוץ לא גמירי שהייה היינו אם נכנס באיסור במקדש אפילו שוגג כשנודע לו והתרו בו ודאי לוקה לאלתר. וה"ה בנזיר שנכנס לביה"ק אפילו אם נכנס בשוגג מ"מ כשנודע לו לוקה בלא שהייה ויפלא בעיני שלא הביא דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה שכתב להדיא איפכא דבכה"ג בעינן שהייה כדי השתחוואה גם אם תחלת כניסתו היה באיסור וכן לענין מקדש י"ל דעיקר הלכתא לנטמא בפנים נאמרה דלנטמא בחוץ ונכנס לא איצטריך הלכתא דהא חייב קרבן מיד ועיקרה לקרבן נאמרה אבל לבתר דמיבעי לן אי שייך שהייה למלקות לאו דוקא לנטמא בפנים אלא אפי' נכנס בשוגג בטומאה ואח"כ נודע לו ג"כ אינו לוקה אלא בשהה כדי השתחוואה אע"ג דלישנא דהש"ס שם בשבועות לא משמע הכי בהא דקאמר או דלמא בפנים גמירי שהייה ל"ש לקרבן כו'. ובש"מ בשמעתין ראיתי שכ' דלא הוי מצי לאוקמי בעיא דרבא כגון שנכנס לביה"ק בשוגג והתרו בו לצאת משום דאמרינן בשבועות דבאונס גמירי שהייה משמע מדבריו ז"ל דיש חילוק בין אונס לשוגג ולא מצאתי מקום לחילוק זה ובין מזיד לאונס הוא דס"ל להש"ס בשבועות לחלק וכמו שכ' התוס' ז"ל:

עוד ראיתי שם במשנה למלך ז"ל שדקדק במש"כ רש"י הכא שנזר בביה"ק בשידה תיבה ומגדל ובשבועות פי' רש"י שהיה נזיר מכבר ונכנס לביה"ק בשידה כו' ובאמת אין דברי רש"י ז"ל כאן מובנים דמאי נפ"מ במה שנזר כשהוא בשידה כו' הא זה הוא ממש כמו שנזר עד שלא נכנס לביה"ק ואח"כ נכנס דפריעת המעזיבה זו היא כניסתו ומה לי אם נזר קודם כניסה או לאחר כניסה כ"ז שהוא בשידה כו' הרי הוא כאילו לא נכנס וגם אינו מובן מש"כ בד"ה בעי רבא דלר' יוחנן בעי לה דאמר דלוקה על הטומאה ולפי המסקנא לכ"ע לוקה דכשנזר בשידה חלה עליו נזירות גמורה לכ"ע וכי שהה לאחר כך ודאי לוקה לכ"ע:

הדרן לקמייתא עכ"פ דברי הרמב"ם ז"ל נפלאים המה כנ"ל. והיה נראה דמקור של דברי הרמב"ם ז"ל הוא מהני תרתי בעיי דאיבעי לן בנזיר בביה"ק חדא בשבועות וחדא בשמעתין. ושם בשבועות לא איתמר כל הני שקלי וטריי דאתמר הכא ומש"ה מפרש לבעיא דשבועות בנזיר שנכנס לביה"ק בשוגג אי בעי שהייה כדי השתחוואה או לאו ככל אינך בעיי דהתם והיינו הך דכתב בפ"ה דבעינן דוקא כדי השתחואה ולקולא והך דהכא מפרש לה דמיבעי ליה אי מחייב בשהייה כלל וכש"כ לפי מה שהגהתי בדברי הרמב"ם ז"ל דאפילו אם אמרו לו לא תנזור אינו לוקה אלא אם שהה א"כ ע"כ הא דמיבעי ליה בנכנס בשידה כו' היינו אי מחייב בשהייה ופסק לקולא דאינו לוקה כלל אפילו אם שהה ועדיין לא מצאתי טעם מספיק לדבר דלא ילקה על השהייה אפילו בכה"ג. וגם מאי איריא דכתב להאי דינא בנזיר בביה"ק הא איתיה להאי אפי' אם היה נזיר כבר ונכנס לביה"ק בשידה תיבה ומגדל:

והנה עוד עלה בדעתי לומר דמש"כ הרמב"ם ז"ל דאע"פ ששהה שם אינו לוקה לאו משום דלא גמירי בה שהייה לחיובא אלא משום דהוי טומאה בחיבורין ואפילו אם נטמא בטומאה אחרת בעודו בביה"ק אינו לוקה דמחולל ועומד הוא ושהייתו בביה"ק לא חמיר מאילו נגע בטומאה וכבר הקשו כן התוס' ז"ל בשבועות שם מאי מיבעי ליה בשהייה הא הוי טומאה בחיבורין. ומה שתירצו שם דהא דפטור בטומאה בחיבורין היינו דוקא בלא הספיק להשליכו מעליו ע"ש מדברי הרמב"ם ז"ל לא משמע הכי מדלא ביאר לחלק כנ"ל. וגם מה שתירץ בשם ר"ת דמיירי שנטמא סמוך לחשיכה דמוסיף יום אחד בשהייתו היינו דבעיין ע"כ צריך לאוקמי בהכי אבל לשון הרמב"ם ז"ל אפשר לפרש בהכי דמש"ה לא לקי על השהייה משום דהוי טומאה בחיבורין אלא דדבריו ז"ל בפ"ה לא נראין הכי דא"כ אמאי לוקה התם על שהייתו הא הוי טומאה בחיבורין וע"כ צ"ל לשיטתו דטומאה בחיבורין שאני דכ"ז שהוא נוגע בטומאה אינו חייב אם נוגע בטומאה אחרת דאינו מוסיף חילול על חילולו אבל כשמתרין אותו לפרוש מן הטומאה שפיר לוקה משום דחייב הוא בכל שעה לפרוש מן הטומאה וכ"כ בש"מ לקמן אבל למאן דמיקל אפילו בטומאה שלא בחיבורין והוא דעת הראב"ד ז"ל בפ"ה מהל' הנ"ל ודאי קשה אמאי לוקה על השהייה הכא דהא לא עדיף שהייה זו מאילו יצא וחזר ונכנס דפטור והוא ז"ל השיג על הרמב"ם ז"ל שכתב כאן דאע"פ ששהה אינו לוקה עיי"ש ולקמן בהלכה זו דטומאה בחיבורין יתבאר יותר בזה. יזכני ה' ברחמיו:

שוב ראיתי דהלכה זו מבוארת בירושלמי בשמעתין דפליגי התם ר"י ור"א. עודנו שם בביה"ק ר' יוחנן אמר מתרין על כל כדי פרישה ופרישה והוא לוקה ור"א אמר אינו מקבל עד שיפרוש ויחזור הרי דר"י מחייב על כל שהייה כדי פרישה ואמר ר' הילא מהשתחואה למד ר' יוחנן כי היכי דחייב התם בשהה כדי השתחואה ה"נ חייב אם שהה כדי פרישה ומשמע התם דהכא לא בעינן שיעור השתחואה אלא כדי פרישה אלא דלמד מהתם כי היכי דהתם חייב בשהה ה"נ חייב בשהה האנן סברין מימר מה פליגין במכות הא קרבן לא מן מה דמר ר' הילא מהשתחואה למד הדא אמרה היא בקרבן היא במכות ופי' הפ"מ דר"י קרבן נמי מחייב אשהייה והא דתנן ואינו מביא קרבן טומאה היינו אם לא שהה והוא תמוה לכאורה דהא קרבן ודאי לא מייתי כיון דכבר טמא הוא וכדתנן לקמן נטמא וחזר ונטמא אינו מביא על טומאה השניה דכטומאה אריכתא היא ואולי דוקא היכא דבר קרבן הוא על הטומאה ראשונה אבל הכא דאינו מביא קרבן על הטומאה ראשונה כי חזר ונטמא מביא קרבן והוי כמו יצא ונכנס דמביא קרבן טומאה על הכניסה וכמ"ד התם אפילו נכנס קודם הזאת ג' וז' ומ"מ צ"ע דיצא ונכנס דעולין לו מן המנין שפיר מביא קרבן טומאה כי חזר ונכנס אבל הכא דאין עולין לו מן המנין למה יביא קרבן טומאה על השהייה וכן כתב רש"י ז"ל בשבועות דקרבן לא שייך הכא דנזיר לא מייתי קרבן אלא למיחל עליה נזירות טהרה ע"ש וצ"ע עכ"פ שמעינן מינה דר"י ור"א פליגי בהא אי חייב על השהייה אי לא ופריך עליה דר"י ממתניתין דהיה שותה יין כל היום כו' אינו חייב אלא אחת ולר' יוחנן משמע דהתראה אחת חל על כל פרישה ופרישה ומשני דאין בית הבליעה פנוי דלא הוי שום הפסק בנתים ומש"ה אינו חייב אלא אחת. ופריך מהיה מטמא למתים כל היום כו' פתר לה בשוהה על כל פרישה והוא לוקה ע"כ צריך לפרש דמוקי למתניתין בלא שהה כדי פרישה והוא מיירי בשוהה על כל פרישה ופריך עוד מהא דתני כהן שהוא עומד בביה"ק והושיטו לו מת אחר דאינו חייב שנאמר להחלו מי שמוסיף חילול וא"כ אמאי לוקה הכא על השהייה הא אינו מוסיף חילול והיינו קושית התוס' ז"ל בשבועות ומשני דר' יוחנן דריש לה להיכא דנטמא לאביו בהיתר דבעת שהוא לוקט עצמות אביו אם נטמא לאחר אינו לוקה. אבל בסתם נטמא למת כל ששהה כדי פרישה לוקה והעולה משיטת הירושלמי דהאי דינא דשהייה תליא בהך דינא דטומאה בחיבורין. ונראה דבהכי מפרש התם נמי הך פלוגתא דלהחלו בשעת מיתה ר' אומר אף במותן היינו דרבי מחייב אפילו לאחר מיתה אם שהה כדי פרישה. והיינו דאמר שמעון בר ווא הא נפיקא מן כא כו' ע"ש דצריך לצאת מיד ולא לשהות ומאי דמחייב ר' יוחנן על כל פרישה בהתראה אחת כן הוא שיטת הירושלמי לקמן במתניתין דהיה מטמא למתים כו':

ובאותו ענין יש לי מקום עיון בדברי הרמ"א ז"ל ביו"ד סימן שע"ב בכהן ששוכב ערום באוהל עם המת דצריך להקיצו ונלמד דין זה מהא דהמוצא כלאים בבגד חבירו פושטו אפי' בשוק דכל מקום שיש חילול כו' ולפי שיטת הרמב"ם ז"ל דנזיר כה"ג אינו לוקה על השהייה אלא מכין אותו מכת מרדות משמע דליכא אלא איסור דרבנן בשהייתו ופשיטא דכהן ונזיר דין אחד להם בזה וכדמוכח בירושלמי הנ"ל ג"כ וא"כ היכי ילפינן לה מכלאים דהתם לוקה על כל כדי פשיטה ולבישה ומש"ה אינו עומד כבוד הבריות לנגדו. אבל בכהן דאינו לוקה על שהייתו או משום דהוי טומאה בחיבורין או משום דלא חשיב מעשה וכמו שכתבתי לעיל מאיזה טעם שיהיה גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה ובאמת יפלא בעיני מדוע לא אשכחן לבעיא דרבא בנזיר בביה"ק גם בכהן בביה"ק ובכה"ג שנכנס בשידה תיבה ומגדל והרמב"ם ז"ל כתב להאי דינא ג"כ בהל' אבל לענין כהן:

ותו אמרינן התם בירושלמי יצא ונכנס ר"ט פוטר ור"ע מחייב. אמר לו ר' טרפון וכי מה הוסיף על חילולו כו' וכן פליגי ר' טרפון ור' עקיבא במסכת שמחות בפ"ד בנטמא בו ביום לאחר שפירש אלא דהתם גרסינן איפכא ר' טרפון מחייב ור"ע פוטר. ולמאן דפוטר אפילו שלא בחיבורין היינו משום דבאותו יום אינו מוסיף חילול ומאן דמחייב היינו משום דמוסיף לענין הנוגע בו וא"כ הדרא קושיין לדוכתיה הכא בשהייה מאי תוספת איכא ואכתי אמאי חייב אשהייתו דאי מלקין אותו משום דחייב לפרוש מן הטומאה א"כ למה בעינן תוספת חילול בפירש וחזר ונגע וצ"ל דהא דמלקין אותו לפרוש מן הטומאה הוא ג"כ כדי למעט חילולו והדברים ארוכים וצריכים עיון גדול בדברי הראשונים ז"ל:

ועוד צל"ע בדברי הרמ"א ז"ל בסי' שע"ג בהגהה סעיף ז' שכתב דבזמן שהוא עוסק במתו מותר להטמאות לאחרים הן אמת דהכי איתא במסכת שמחות פרק הנ"ל הלכה ט"ו ע"ש אבל בירושלמי בשמעתין מבואר להדיא דבחיבורין ג"כ איכא איסורא ואפילו נטמא לאביו אסור להטמאות לאחרים ועיין בביאורי הגר"א ז"ל שם ועוד יתבארו ענינים אלו במקומן בס"ד:

עוד ראיתי שם במסכת שמחות פרק הנ"ל הלכה כ"א כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה סופג את הארבעים ושאין הנזיר מגלח עליה אינו סופג את הארבעים והרי בנזיר עצמו ג"כ לוקה על כל טומאה ומ"ש כהן מנזיר וגם בזה אנופף ידי שם בדיני טומאה לבאר יותר בזה אי"ה:

ומדברי הירושלמי נראה דטומאת ביה"ק הוא טומאה שהנזיר מגלח עליה ומביא קרבן עליה ודלא כדברי הרמב"ם ז"ל במתניתין:

ויש לי עוד דברים באותו ענין במה שכתב הרמב"ם ז"ל סוף פ"ה דאם נזר בביה"ק לוקה גם משום בל תאחר. והרא"ש ז"ל בריש נדרים כתב דהוי לאו שאין בו מעשה והלח"מ ז"ל כתב דהוי לאו שיש בו מעשה במה שאינו יוצא משם וכמו שכתבו התוס' ז"ל וזה דלא כמו שכתבתי להגיה בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ו דאפילו אם התרו בו לא תנזור אינו לוקה אלא א"כ שהה שפ א"כ בבל תאחר לא שייכא חיובא דשהייה דהא לא מאחר בשהייתו נזירות טהרה ומ"ט לוקה משום בל תאחר אלא ע"כ מה שאינו יוצא בהתחלת הטומאה חשוב מעשה ולוקה על כל האזהרות וכי היכי דלוקה על טומאה וביאה אפילו אם חבירו פרע עליו את המעזיבה מדעתו וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל שם בפ"ה הלכה י"ח ע"ש אע"ג דהוא לא עביד מעשה ועיין תוס' ז"ל לקמן דף מ"ג ודו"ק בכל הנ"ל:

ועוד יש מקום עיון בענין זה בדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכים פ"ה שכתב הרמב"ם ז"ל דמותר לירד למצרים לסחורה ואין אסור אלא להשתקע שם ואין לוקין על לאו זה דבשעת הכניסה מותר הוא ואם יחשוב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה. אלמא דלא חשיב מעשה מה שאינו יוצא ומ"ש דלענין יציאה מן הטומאה חשיב מעשה ונראה דיש לחלק דעל יציאתו ממצרים בלא"ה לא שייך מלקות דהוי התראת ספק שיכול לומר דיצא משם ולא ישתקע כיון דאין איסור בשהייה שם ומש"כ דאם יחשוב להשתקע הוי אין בו מעשה היינו אפילו אם אומר בשעת כניסתו לשם דנכנס ע"מ להשתקע שם מ"מ אין בו מלקות כיון דבכניסה עצמה אין כאן איסור ומה שאומר דכניסתו היא להשתקע זה אין בו מעשה וי"ל עוד דהתם במצרים דאינו מצווה על הפרישה משם וליכא איסורא אלא השקיעה שם זה חשוב שפיר אין בו מעשה כיון דאין שיעור לזה אבל בלא"ה נראה דהתראת ספק הוא ויש לדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל שם דממה שכתב דלא הותר לחזור למצרים אלא לסחורה ולפרקמטיא משמע דלטיול בעלמא אסור וא"כ מצינו מלקות בלאו זה כשיורד רק לטיול בעלמא ואמאי כתב דאין אסור אלא להשתקע וי"ל דלאו דוקא לסחורה אלא היינו ירידה ע"מ לחזור דזה מצוי הוא בסחורה ובפרקמטיא ואין אסור אלא הישיבה שם וכמבואר בירושלמי הביאו הכ"מ ז"ל שם לישיבה אי אתה חוזר וגם בזה צ"ע בדברי הראשונים ז"ל ועיין בפ"ג מהל' אבל בדברי הרמב"ם ז"ל ובדברי הכ"מ ז"ל שם ובלח"מ ובדין התראת ספק לדעת הרמב"ם ז"ל כבר כתבנו בזה במקום אחר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף