אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/יז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום חמישי י"ח שבט תשפ"ג - מסכת נזיר דף יז[עריכה]

'אי עביד לא מהני' בנזיר בבית הקברות[עריכה]

מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בנזר בבית הקברות

בגמרא בנזיר (טז:) איתמר מי שנזר והוא בבית הקברות, רבי יוחנן אמר, נזירות חלה עליו. וריש לקיש אמר, אין נזירות חלה עליו. ומסקנת הגמרא (יז.): אמר מר בר רב אשי, מיחל כולי עלמא לא פליגי דחיילא [- ואוסר בשתיית יין ותגלחת, ולוקה עליהם, ולכשיצא מבית הקברות אינו צריך לקבל עליו נזירות מחדש], אלא כי פליגי למלקי – רבי יוחנן סבר כיון דחיילא לקי, וריש לקיש סבר לא לקי וחיילא.

ונחלקו הראשונים באיזה אופן נחלקו האמוראים אם לוקה. יש שפירשו (תוספות נזיר שם, ורא"ש נדרים ד. ד"ה וכי פליגי) דהיינו אם התרו בו לצאת מבית הקברות ולא יצא – שלדעת רבי יוחנן כיון שחלה עליו הנזירות לענין שאר איסורי נזיר, לוקה אף על הטומאה. ואילו לדעת ריש לקיש, כשם שאינו חייב קרבן על הטומאה כך גם אינו לוקה, ורק איסור יש בידו.

ויש שפירשו (ר"ן נדרים שם) שמחלוקתם היא באופן ששתה יין ואכל ענבים בעודו בבית הקברות. וכ"ה בירושלמי (נזיר פ"ג ה"ה) שמחלוקתם בשתיית יין, ואילו בטומאה כולי עלמא מודים. ועכ"פ לכולי עלמא עובר על איסור במה ששוהה בבית הקברות בנזירותו.


קושיית ההפלאות נדרים שלא תחול נזירותו מדין 'אי עביד לא מהני'

ובספר הפלאות נדרים (נדרים ד.) הקשה מדוע לא נדון בנזיר והוא בבית הקברות, שלא תחול נזירותו, וזאת מכח הכלל ש"כל מילתא דאמר רחמנא 'לא תעביד' אי עביד לא מהני" (תמורה ד:). ואם כן הוא הדין בנוזר בבית הקברות, כיון שעל ידי נזירותו עובר הוא על לאו ד'לא יטמא' ולאו ד'על כל נפשות מת לא יבא' – אי עביד לא מהני.

ההפלאות נדרים אף מוסיף שמלבד לאוין אלו, עובר הנוזר בבית הקברות גם בלאו ד'בל תאחר', וכמבואר בגמרא בנדרים (ד.) שאף לדעת רב אשי שהנזירות חלה מיד בעודו בבית הקרות, מכל מקום עובר בבל תאחר "משום דקא מאחר נזירות דטהרה". ואם כן כיון שעובר על לאו ד'בל תאחר', קשה גם כן מדוע לא נדון כאן שלא תחול נזירותו מחמת הכלל דכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני.


קושיית השלט"ג לדון 'אי עביד לא מהני' במוכר בשבת ע"י תלישת תאנה

והנה במשנה בבבא קמא (ע.) מבואר שגנב שמכר גנבתו בשבת חייב תשלומי ארבע וחמשה כדין 'גונב ומוכר'. והגמרא (ע:) דנה באדם האומר לגנב 'עקוץ תאנה מתאינתי ותיקני לי גניבותיך', אם מתחייב בד' וה' על מכירתו. והצד לפוטרו, שכן בתלישת התאנה מתחייב הגנב בנפשו, וממילא אם יתבע בעל התאנה את הגנב שישלם לו את דמי התאנה הרי לא יתחייב לו בדין, כיון שנפטרנו מדין 'קים ליה בדרבה מיניה', וממילא אין הגנב חייב להביא לו את הגניבה כנגד חובתו להחזיר את דמי התאנה - וכיון שלא חלה המכירה לא יתחייב הגנב בתשלום ד' וה' מדין 'טובח ומוכר'.

והקשה שלטי הגבורים (ביצה כ: מדפה"ר אות ד) מדוע לא נדון שלא תחול מכירתו כלל מדין 'כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני', וכיון שמכירתו חלה ע"י איסור תורה של תלישת התנאה אין למכירתו לחול. וכה"ק הש"ך (חו"מ סימן רח סק"ב) ובשו"ת רע"א (ח"א סימן קכט).


יסוד המהרי"ט שאין אומרים אעל"מ אלא כשבכך שבטל מעשהו מתקיימים דברי תורה

והנה המהרי"ט (שו"ת, ח"א סימן סט) בתשובתו לרבי ברוך בן ברוך מוינציה, עומד על מה שכתב זה שאם נעשית ברירה או הסכמה על פי דייני הגוים בערכאות של עכו"ם, אזי אפילו אם יסכימו כל הקהל לעשותם, מעשיהם בטלים, שהרי קיימא לן שכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני.

ובתשובתו דן המהרי"ט בדבריו ומייסד כי בענין זה וכל כיוצא בו לא שייך כלל הכלל דאי עביד לא מהני, וזאת משום דעד כאן לא אמרינן כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, אלא באופן שאם נאמר שאותו המעשה שעשה הפך מה שאמרה תורה לא מהני, אזי מעשיו יהיו בטלים ודברי תורה קיימים, וכגון לאו ד'לא יחליפנו' ו'לא ימיר אותו', שלולי הפסוק 'והיה הוא ותמורתו יהיה קודש' היינו דנים בו כלל זה ד'אי עביד לא מהני', כי בכך שלא תחול החלפתו או המרתו הרי יתקיימו דברי התורה שאסור להחליפו או להמירו. וכן חרמי כהנים שאמרה תורה 'לא ימכר ולא יגאל' אזי אפילו אם עשה מעשה פדיון לא עשה כלום כיון שאמרה תורה לא יגאל ואי עביד לא מהני.

אבל באופן שעשה מעשה באיסור ואותו האיסור כבר נעשה ואין אתה יכול לתקנו במה שתבטל את דבריו, וכגון זה שהלך לערכאות של עכו"ם באיסור, כלום יש בידך לתקן מה שעיוות. וכיון שכן, יש לדון מעתה את אותו המעשה שנעשה בפניהם כדין שנעשה בלי שום אונס ובהסכמת הרוב, וכי מחמת שנעשה בפניהם יתבטל הדין. שהרי לא אמרה 'לא תעביד' על גוף המעשה אלא על מה שהיה בפני גוים, וההעמדה בפניהם אותה אי אפשר לבטל, וממילא אין לנו לדון כאן 'אי עביד לא מהני'.

ורבי עקיבא איגר (שם) יישב הקושיא לפי יסוד זה, שכיון שסוף סוף כבר עבר על קציצת התאנה, ואיסור זה לא יתוקן על ידי שנאמר שהמכירה לא חלה מדין 'לא תעביד לא מהני', שוב אין אומרים כאן כלל זה דאי עביד לא מהני. ואף שהמכירה עצמה גם כן יש בה איסור בשבת, הלא איסור זה אינו אלא מדרבנן, ורק כל דאמר 'רחמנא' לא תעביד אי עביד לא מהני.

אמנם מעיר ההפלאות נדרים שיישוב זה אף שיועיל ליישוב סוגיית הגמרא בבבא קמא, הרי לא יועיל לענין נזיר, שכן אם נאמר על נזירותו 'אי עביד לא מהני' הרי אינו נזיר, ואם אינו נזיר אינו עובר על איסור בטומאתו – והועיל ביטול דבריו לבטל האיסור ולקיים דברי התורה.


יסוד הפוסקים שבמקום שהאיסור מחמת דבר אחר אין אומרים בו 'אעל"מ'

והש"ך (חו"מ סימן רח סק"ב) כתב ליישב באופן אחר את הקושיא מבבא קמא, שאין אומרים 'אי עביד לא מהני' אלא בדבר שאי אפשר לעשותו אם לא שיעבור על האיסור, וכגון תמורה שאי אפשר לעשותה בלא שיעבור על האיסור של 'לא ימיר אותו'.

וכעין זה ייסד שם הט"ז שאין אומרים 'אי עביד לא מהני' אלא באופן שיש בדבר איסור מצד עצמו, משא"כ במוכר בשבת שהאיסור אינו מצד עצם המכירה אלא מצד שהיום גורם, בכהאי גוונא אין אומרים 'אי עביד לא מהני'. וסיים הט"ז: וסברא טובה היא לחלק כן, דדוקא ביש ריעותא בעיקר המעשה הוי כאילו לא נעשה.

וכך ביאר הש"ך את דעת התוספות בתמורה (ו. ד"ה והשתא) שהנשבע שלא לגרש ועבר וגירש, אין אומרים בו 'אי עביד לא מהני' וזאת משום שכלפי איסור שבדה מלבו אי אפשר לומר 'אי עביד לא מהני'. והיינו משום שבדאיכא איסור שבדה מלבו הרי גדרו הוא 'איסור אחר גרם לו'.


חילוק הירושלמי בדין מצוה הבאה בעבירה בין 'מצה של טבל' ל'קריעה בשבת'

כעין זה מביא ההפלאות נדרים ממה שמצינו בירושלמי (שבת פי"ג ה"ג) לענין דין 'מצוה הבאה בעבירה', שחילק שם הירושלמי בין 'קורע בשבת' שיוציא ידי חובת קריעה, ובין אוכל 'מצה של טבל' שלא יצא ידי חובת אכילת מצה. וביאר הירושלמי החילוק: "תמן גופן עבירה, ברם הכא יומא דקגרם", דהיינו שלענין מצה הרי העבירה היא עצם האכילה, והיא גופא המצוה – ובזה אמרינן מצוה הבאה בעבירה שאינו יוצא בה. משא"כ בקורע בשבת אף שיש איסור קריעה, הרי רק פעולת הקריעה היה המכנה המשותף שבין 'מצות קריעה' לאיסור 'קורע בשבת' אך אין תוכן הדינים שווה זה לזה.

וכן יש לחלק גם לענין 'אי עביד לא מהני', שדוקא בתמורה שהאיסור הוא גוף התמורה בזה אמרינן שאין התמורה מועילה משום 'אי עביד לא מהני', משא"כ במוכר בשבת אף שמעשה המכירה אסור בשבת כיון שנעשה ע"י תלישת התאנה, אך מכל מקום עצם הקנין אינו אסור בשבת [מדאורייתא] ולכן אין אומרים בו 'אי עביד לא מהני'.

ולפי יישוב זה כתב ההפלאות נדרים שיש ליישב גם הקושיא מנזיר, שכיון שגוף הנזירות יכול הוא להיות בהיתר, על ידי שיזור מחוץ לבית הקברות, ורק שכיון שנזר בבית הקברות הרי דבר אחר [- בית הקברות] גרם לאיסור טומאה לנזירות, ולא שייך לדון על גוף הנזירות משום 'אי עביד לא מהני'.

אלא שהקשה ההפלאות נדרים על יישוב זה ממה שהקשתה הגמרא בתמורה (ה:) על הכלל ש'אי עביד לא מהני' מדין המקדים תרומה לביכורים שלכאורה יש לומר בו 'אי עביד לא מהני'. ולכאורה לפי היסוד הנ"ל שאין אומרים 'אי עביד לא מהני' באופן שגוף המעשה יכול להיות בהיתר, אם כן מה הוקשה לגמרא שנאמר כן בהקדים תרומה לביכורים, הלא ודאי שאת גוף התרומה יכול לעשות בהיתר.

וכתב ליישב שגבי תרומה שהקדים לביכורים מקרא מלא דיבר הכתוב 'מלאתך ודמעך לא תאחר' וכיון שכן גדר האיסור הוא שהתורה אמרה שלא יעשה מעשה זה, וממילא אין להגדירו כאיסור אחר גורם. משא"כ בלאו של נזיר ד'על כל נפשות מת לא יבא' הרי הוא לאו העומד בפני עצמו בנזיר שנזר נזירות בטהרה שלא יטמא את עצמו, וממילא יש לדון בנזיר שנזר והוא בבית הקברות שגדרו יהיה 'איסור אחר גרם ליה' ולא נאמר בו 'אי עביד לא מהני'.


דעת הרא"ש שבמקום שאפשר לבטל האיסור על ידי שאלה אין אומרים אעל"מ

עוד הביא הש"ך לדברי הרא"ש בתשובה (כלל ז סימן ד) שלענין שבועה 'אין אומרים כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני' כיון שאפשר לבטל האיסור [- השבועה] על ידי שאלה.

ולכאורה לדברי הרא"ש יש ליישב גם כן הקושיא מנזיר, ולומר שכיון שיכול להשאל על נזירותו ולבטל האיסור ממילא אין אומרים 'אי עביד לא מהני', ולכן בנזר בבית הקברות אף שאסור לו לעשות כן מחמת הטומאה, מכל מקום 'אי עביד מהני'.

אלא שההפלאות נדרים הקשה גם על עיקר יסוד הרא"ש ממה שהקשתה הגמרא בתמורה (ה:) מדין המקדים תרומה לביכורים, שהרי גם תרומה ישנה בשאלה ואעפ"כ רצתה הגמרא לומר שיהיה בה דין 'אי עביד לא מהני'. וכעי"ז קשה על מה שהקשתה הגמרא שם (ה.) מדין תורם מן הרעה על היפה, שאף שאמרה תורה 'לא תשא עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו' אעפ"כ אי עביד מהני. ולכאורה לדברי הרא"ש הרי כשם שבשבועה אין אומרים לכלל זה כיון שאפשר ע"י שאלה, כך גם לענין תרו"מ אין לומר כלל זה כיון שיוכל להשאל על תרומתו.

ויישב ההפלאות נדרים, שעל כרחנו צריכים לבאר לדעת הרא"ש, שאף שנקט שבמקום שהאיסור מתבטל על ידי שאלה אין אומרים 'אי עביד לא מהני', היינו דוקא באופן שאפשר להפריד האיסור מהמעשה, ולבטל האיסור על ידי השאלה והמעשה יתקיים, וכגון בנשבע שלא למכור ועבר ומכר, שיכול להשאל על שבועתו וממילא מותר לו למכור ומעשה המכירה קיים. משא"כ בתרומה שעד כמה שישאל על האיסור, היינו שישאל על ה'חלות תרומה' אם כן יתבטל גם המעשה, בזה אומרים 'אי עביד לא מהני' אף שאפשר על ידי שאלה.

ומעתה נדחית התשובה המוצעת בדין נזיר, שכיון שיכול להשאל על הנזירות לכן אין אומרים ב'נזר בבית הקברות' 'אי עביד לא מהני', שהרי נזירות יש לדמותו לתרומה שכל כמה שישאל על נזירותו ממילא יתבטל האיסור וגם הנזירות כאחד, ובכה"ג גם הרא"ש מודה שאומרים 'אי עביד לא מהני'.


דעת החתם סופר שאף בנזיר בבית הקברות אינו נזיר מחמת אעל"מ

עוד איתא בגמרא בנזיר (יז.) ספקו של רבא "נזיר והוא בבית הקברות מהו, בעי שהיי למלקות או לא", דהיינו האם צריך שישהה בבית הקברות כדי ללקות או שלוקה מיד. ודנה הגמרא באיזה אופן מסתפק רבא, אם באופן שאמרו לו 'לא תנזור' ונזר, אם כן מדוע יצטרך לשהות כלל, והרי זה דומה לנזיר טהור שמתרים בו לא להיכנס לבית הקברות, וה"ה אדם זה שהתרו בו לא לנזור. והגמרא מבארת ספקו של רבא באופן אחר.

ולכאורה צ"ב מדוע לא העמידה הגמרא את הספק בנוזר בבית הקברות ולא התרו בו לצאת אלא אחר שנזר. והחתם סופר (שבועות יז.) כתב ליישב הערה זו שכיון שרבא הוא שמסתפק בספק זה, והרי רבא שיטתו שכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ומכל מקום לוקה על מה שעבר אמימרא דרחמנא [אף שלא הצליח לפעול פעולתו], אם כן נזיר בבית הקברות אם התרו בו שלא יקבל נזירותו, שפיר ילקה כיון שעבר אמימרא דרחמנא, אף שאינו נזיר כיון ד'אי עביד לא מהני'. אבל אם לא התרו בו על קבלת הנזירות, אם כן אפילו אם יתרו בו על השהייה לא ילקה – שהרי כיון ש'אי עביד לא מהני' הרי אינו נזיר כלל, וממילא מותר לו לשהות כי בשהייתו אינו עובר אמימרא דרחמנא כיון שאינו נזיר.


ביאור ארזי הלבנון ע"פ דברי האתוון דאורייתא שמסקנת מר בר רב אשי אינה מוסכמת

ומבואר בדברי החתם סופר שאכן לדעת רבא האומר ש'אי עביד לא מהני' הנוזר בבית הקברות אף שלוקה על שעבר אמימרא דרחמנא מכל מקום אינו נזיר. ובפירוש ארזי הלבנון (הערה כח) תמה מגוף הסוגיא ומהכרח הגמרא מדברי הברייתא כדעת מר בר רב אשי, הרי שלכו"ע עיקר חלות הנזירות חלה, וכיצד נוקט החת"ס שלדעת רבא אינו נזיר.

וכתב ליישב ע"פ מה שכתב האתוון דאורייתא (כלל ט) שאף שמר בר רב אשי נוקט למסקנא שלכולי עלמא חלה הנזירות, מכל מקום 'סתמא דגמרא' לא סבירא לה כן, וס"ל שמחלוקת האמוראים היא בעיקר החלות, ואם כן סובר ריש לקיש שחלות הנזירות כלל אינה חלה עליו, וכך יסבור גם רב לשיטתו ש'אי עביד לא מהני'.