פר אחד על פרקי דרבי אליעזר/יג
|
< הקודם · הבא > |
ונגע באילן צווח ואמר רשע אל תגע בי שנאמר (תהלים לו יב) אל תבואני רגל גאוה. באבות דרבי נתן (פרק א') נקטו רשע רשע אל תגע בי שנאמר אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני והוא בכיוון יפה דכיון דעשו משל למי שנכנס בו רוח דהנחש לא דיבר ולא עשה אלא מדעתו של ס"מ א"כ שייך לומר רשע רשע. ומדוייק קרא 'ויד רשעים' דעל שניהם אומר. ועיין בספר כסא רחמים (ד"ע ע"א).
עכ"פ למדנו דמה שהתחיל הפרק הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם לא על קנאת אחרים קאי דנתקנאו מלאכי השרת דזה לא יוודע לאדם אם אחר מתקנא בו אלא דכאן נמצאו ג' כאחד: קנאה, דשמא תמות היא ונתנה לבעלה. תאוה, וכי תאוה הוא לעינים. כבוד, והיתם כאלהים. והוו תלתא דפורענותא כחדא שריין באדם. וזהו 'מוציאין את האדם' - מתחיל מאדם הראשון - 'מן העולם'. ונקט מוציאין דהוא מעולמו של גן עדן ויגרש את האדם דהוציאו לחוץ.
ומה שסיים המאמר וקהו שיניו מה זה שקהו שיני על דעתי כשם שקהו שיני כך יקהו שיני כל הדורות. הנה מה טוב מ"ש המגיד (הגדה של פסח) אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי. והוא דידוע דגלות מצרים היה לתקן חטא אדם הראשון וכל מעשה הלילה הזאת לתקן חטא אדם הראשון, עיין חיים לראש ובסוף ספר זכירה לחיים ח"ב . וכיון דזה לא האמין בזה אף אתה הקהה את שיניו שירגיש כמו אדם הראשון שהרגיש בחטאו ודוק.
וראיתי למורנו הרב 'ולא עוד אלא' דחקר חקירת חכם דלמה הנחש אין לו תקנה ואילו להס"מ יש לו לעתיד. וע"ש מה שתירץ. ושוב חזר להקשות יע"ש.
ולי ההדיוט נראה דכיון דקי"ל אין שליח לדבר עבירה ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים, אף על גב שהכריחו, היה לו לכבוש עצמו הנחש עד שימיתהו ולא יעשה פתוי בפועל, לכך אין לו תקנה.
ומ"ש הרב ועצום המגי'ה נר"ו[1] אינו מובן מה רצה לומר דהן אמת דהבהמה נהרגת אף שלא חטאה מדעתה שבא תקלה על ידה כ"ש ס"מ שבא תקלה על ידו והוא העיקר. ולטעם שלא יאמרו אדרבא בהיות כי אין תקנה ניכרת תמיד.
- ↑ לא מצאנו.