בית מאיר/עירובין/מה/ב
בהריטב"א שם תחלה מקשה במתני' מי שישן על החכמים דאף דס"ל דישן אינו קונה שביתה. יקנה שביתה בשבת במקום שניער וליהוי לו אלפים לכל רוח. כמו דמוכח בספינה שאע"פ שלא קנתה שביתה בה״ש לפי שהיתה למעלה מעשרה. מ"מ כשהגיע ליבשה קונה שביתה בשבת. כדמוכח מקשי׳ הגמ׳ לעיל ואי ס״ד אין תחומין למעלה מי' וכו'. ומשני י״ל דשאני התם שהי׳ בבין השמשות למעלה מי׳ במקום שאינו ראוי לשביתה. אבל כאן שהי׳ במקום הראוי לשביחה אלא שאבד שביתתו מפני השינה. וכיון שלא קנה בב״ה. שוב לא יקנה ולהכי פריך עמוד ב׳ על הת״ש גשמים שירדו בעי״ט וכו׳. ואם ירדו בי״ט הרי הם כרגלי כל אדם וכתב פ״י דכיון שלא קנה שביתה בב״ה שוב לא יקנו. ואפילו למ"ד חפצי הפקר קונים שביתה. וא״ת ומ״ש מאדם הבא בספינה שלא קנה שביתה מפני שהי' במקום שלא הי' ראוי לקנות שביתה למעלה מי׳ ומ"מ קונים שביתה כשיגיעו למטה מי' וה"נ נימא כיון שהי' הגשמים בבה"ש במקום שלא הי' יכולים לקנוח שביתה ודחק ע״ש. ואני כתבתי בצדו דכ״ז לשיטתו בישוב קושי׳ קמייתא. אבל לענ"ד י״ל דדוקא אדם שהוא ניער ובדעתו וברצונו לקנות שביתה בבה"ש אלא מפני שהיא במקום שאינו ראוי לשביתה א״א שיקנה מיד שבא למקום הראוי הוא קונה שביתה ע"י המחשבה שהיה לו בה״ש משא׳׳כ ישן וכלים שאין להם שום מחשבה בה״ש א״א להם לקנות שוב שביתה א"א בה"ש ולא באמצע שבת.