ערך/תוך כדי דיבור

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי תוך כדי דיבור

הסוגיות

נדרים פז. נזיר כ: ב"ק עג ב"ב קכט מכות ו. שבועות לב. תמורה כה: כתובות לג. (ותוס' ברכות יב.).

אם שיעורו מדאורייתא

שיטת הר"ן (נדרים פז. ד"ה והלכתא) דהוי דאו'. ושיטת ר"ת (תוס' ב"ק עג: ד"ה כי, ב"ב קכט: ד"ה והלכתא) דהוי מדרבנן. והיינו דחזרה מיד ממש הוי מדאו', ואם שהה קצת - פחות מכדי דבור - רק מדרבנן יכול לחזור. (מהרי"ט ח"ב סי' כג, דברי יחזקאל כז, א ב). ובכתב סופר (אבן העזר לח) כתב (בדעת ר"ת) דאחר התקנה נהפך לדאורייתא, שעתה דעת בנ"א שיוכלו לחזור עד אחר כדי דיבור.

הטעם שיכול לחזור בו

הרמב"ם (שבועות ב, יז) כתב דהוי כטועה. וביאר באבני נזר (ח"ב קפו, ד) שרחוק שתשתנה דעתו בשעה מועטת כ"כ ולכן אמרינן שמתחילה בלי דעת דיבר. וכ"כ באמרי בינה (תרומות סי' ז). וע' באבני נזר הנ"ל (אות יב) שמהמ"מ (גירושין ו, טז) נראה שהבין את הרמב"ם באופן אחר. [ואולי יל"פ ברמב"ם כמו להר"ן.]

הר"ן (בנדרים פז. ד"ה והלכתא) פי' משום שאדם לא עושה בגמר דעתו אלא דעתו שיוכל לחזור בו תכ"ד. ולכאורה הכוונה שעשה כן על דעת שיוכל לחזור בו כעין תנאי (ע' עמודי אור קיז, יד). אמנם צ"ע לפ"ז מדוע במגדף ועובד ע"ז הוצרך הר"ן לומר שעושה אותם בהסכמה כיון דחמירי, הא באלו לא שייך לעשותם ע"ד שיחזור בו. (קרן אורה נדרים פז. ד"ה והלכתא). ועוד איך ייתכן סברא זו בעדות (ע' ב"ק עג. וכתובות לג. דעדים יכולים לחזור בהם בתכ"ד). וכן הק' בברכת אברהם ב"ק עג ע"ש. ולכן נראה שכוונת הר"ן דאין גילוי דעת האדם אלא אחר כ"ד מאמירתו, דפעמים אדם אומר דבר בלי לחשוב כ"כ וסומך ע"ז שיכול לחזור בו, ולכן אין גילוי דעת האדם אלא אחר זמן מועט. וענין 'דיבור' היינו גילוי דעת האדם, ולכן אם לא נתגלתה דעתו אין כאן דיבור כלל, ולכן לא נחשב שדיבר עד אחר כ"ד. ולכן מהני גם לעדות ולתפילה. (וע' עמודי אור צט אות ב).

וי"א שעיקר ענין תכ"ד היינו שנחשב בבת אחת. ומקור לזה מהריטב"א ביבמות לג. ד"ה כגון שחתך. (הובא בשערי חיים (כתובות סי' צד ענף ד עמ' שעח. וע"ש). וכ"כ בשער"י (ה, כב ד"ה דהנה), ובדברי יחזקאל (כז), ובקה"י חלקים (ח"ה סי' כה). [אמנם בהמשך חזר בו השער"י וכתב שאינו בב"א ממש אלא כאילו הוי בזה אחר זה מיד, ומה שמהני לחזרה – ע"ש שחידש שהחלות לוקח זמן ועד שחל כבר חזר בו לפי מה שהחשבנוהו כאילו חזר מיד. וצע"ג.] וההכרח לחידוש זה מהגמ' היינו ממה שמבואר בנדרים פז. דמהני קריעה אם מת הקרוב אחר הקריעה בתכ"ד. אמנם עיקר היסוד צ"ע מהיכי תיתי שנחשב כאילו זה זמן אחד [עי' בברכת ראש (נזיר ט:) שלפי השיטות שאינו מדרבנן הוי הלכה למשה מסיני, אמנם קשה לחדש כן בלי מקור בגמ' ובראשונים.] ועוד דמצאנו כמה דברים שלגביהם אינו נחשב זמן אחד אף שנעשו בתכ"ד, ע' בכורות (יז.) במשנה "רחל שלא ביכרה וכו' וחכ"א א"א לצמצם", וכן בגיטין (עח.) "וכי תימא דאתו תרוייהו בהדי הדדי והא א"א לצמצם", ואם כל שנעשה תכ"ד נחשב זמן אחד ודאי אפשר לצמצם שהיה בתכ"ד. ועוד דלענין קלב"מ משמע בכתובות ל: ובב"ק ע: דל"מ תכ"ד [ומה שהביא השער"י מהריצב"א בכתובות ל: לכאורה שם משמע שאינו מדין תכ"ד אלא דוקא באופן שזה מאד מעט זמן, וע"ע ברש"ש שם (בכתובות ל:) שמפרש דברי הריצב"א באופן אחר.] וגם ברמב"ם ובר"ן כאשר ביארו ענין תכ"ד לא הזכירו יסוד זה וכנ"ל. ומה שמבואר בנדרים פז. דשייך תכ"ד בקריעה – אולי י"ל דענין הקריעה היינו להביע צער, והוי כדיבור שרק אחר שלא הביע חרטה ע"ז מוכח שבאמת סבור שהדבר מצער, ונמצא שהביטוי לצער נעשה אחר כ"ד. וע' אחיעזר (ח"ב – יו"ד סי' כה אות ח ד"ה ובעיקר). וע' חי' הגר"ש שקאפ (כתובות סי' לט ד"ה והנה בנוגע) שביאר שהצער שהקריעה מעוררת נשאר לאחר המעשה.

הטעם לשיעור דכדי שאילת שלום לרב

בתוס' (ב"ק עג: וב"ב קכט:) כתבו שהשיעור מדרבנן, שתקנו שמא יפגוש את רבו ולא יוכל לתת לו שלו'. [ולענין קריעה (דנדרים פז.) - בתוס' ב"ב כתבו דלא פלוג.] והר"ן (נדרים פז. ד"ה והלכתא) חלק ע"ז ונקט שהכל מדאורייתא. וע"ע ריטב"א (נדרים פו:) שכתב שא"צ לסברת התוס' אלא שכדי שיעור זה רחושי מרחשן שפוותיה דבור ראשון וכאילו הוא מדבר עדיין. [אולי ס"ל דיכול לחזור בו אם חוזר מיד, ובא לומר שבהפסק קטן כזה נחשב מיד כי כך דרך המדברים שמפסיקים מעט בין התיבות והמשפטים, אמנם לא נתבאר מדוע יכול לחזור מיד, ואולי כסברת הר"ן, וצל"ע.]

שיעורו

קי"ל כמ"ד כדי שאילת תלמיד לרב. י"א דהיינו "שלום עליך רבי ומורי", וי"א "שלום עליך רבי". ע' פלפולא חריפתא על הרא"ש (בפ"ז דב"ק סי' ז אות ז). וע' מ"ב (תפז סק"ד, קכד סקל"ד, רו סקי"ב, רסז סק"ט).

כל זמן שעסוקים באותו ענין

התוספות בכתובות (לג.) כתבו לענין עדות, שכל זמן שעסוקים באותו ענין חשוב תוך כדי דיבור. ועי' להלן לעניין איסור אמירת שקר.

לעניין איסור אמירת שקר

בספר נחלת אליהו (לרבי אליהו דושניצר, ח"ב הערות וחידושי דינים, שאלה קכ, ונדפס גם בח"א סי' כ) חקר באופן שדיבר שקר, ואחר כך תוך כדי דיבור הגיד האמת, אם תיקן בזה למפרע את האיסור שקר או לא, ואם תמצא לומר שאכן נתקן דיבורו, יש לחקור אם חשוב תוך כדי דיבור כשהוא עוסק באותו ענין וכדרך שכתבו התוספות (הובא לעיל) לענין עדות, וצ"ע אם בכל מקום אומרים כן או רק לענין עדות. ובהסכמת רבי ישראל יעקב פישר לספר תתן אמת ליעקב כתב שיש לתלות ספיקו של בעל נחלת אליהו בחקירה הידועה בביאור גדר תוך כדי דיבור כדיבור, אם ביאורו שעוקר דיבורו למפרע או שאינו עוקר דיבורו אלא מכאן ולהבא. ועי' חדש על ה(מ)דף (מועד קטן כ) באורך.

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף