מראי מקומות/אבן העזר/נה

מראי מקומות אבן העזר נה

נגיעה של חיבה ויחוד אחר ז' ברכות וקודם היחוד

כתב הרמ"א בשם המרדכי בסעיף א, דמברכין שבע ברכות פן יתייחדו בני הזוג, והקשו הח"מ והב"ש דהא ברכות לא עבדו נישואין וא"כ מאי מהנו, ותירצו דהכא איירי שעושים גם נישואין ע"י ביאה או יחוד כמו ביהודה, ע"כ, מוכח מדבריהם דסבירא להו דהא דהוו מייחדים את החתן והכלה ביהודה כדאמרי' בכתובות ז:, ומברכים ברכת חתנים, היינו דהיו עושים בזה נישואין ולכן הקשו הכא על הרמ"א, אבל זה אינו נכון, דביהודה רק היו מברכין ולא היו עושים בזה נישואין כדכתב התוס' רי"ד בכתובות ז: בגיליון הגמרא בד"ה אמר אביי, וכן הר"ן בכתובות י ד"ה מתני' האוכל, כתב דהיו מייחדים אותם קודם נישואין, ולפי"ז נראה עוד דאין אנו צריכים לעשות מחלוקת כמו שעשה הב"ש, בין הרמב"ם לשאר הראשונים גבי כלה בלא ברכה אסורה כנדה, דכתב הב"ש דלפי הרמב"ם אין הכוונה ברכה ממש דהא כתב הרמב"ם דכנס לחופה ולא בירך ה"ז נשואה גמורה, ע"כ דברי הב"ש, ולפי האמור אין זו ראיה דאפשר דהאי אסורה כנדה היינו ברכה ממש לכו"ע, והיינו כשעודם מאורסים קודם שעשו חופה, אבל חופה גרידא ודאי דשריא, ואיירי האי דינא דכלה בלא ברכה גבי ארוסה שאם לא ברכו אסורה ואם ברכו מותרת ואע"ג דאינה נשואה והיינו דינא דיהודה, וזהו מה שכתבו התוס' בכתובות ז: ד"ה רבי יהודה, דמברכין ברכות ביהודה שמא יבוא עליה ביאה שלא לשם חופה, ע"כ, דאם יבוא עליה לשם חופה א"כ הוי נישואין ותו ליכא לאיסורא דכלה בלא ברכה, ודלא כהרש"ש שהגיה בתוס' שם, והב"ש הנ"ל היה צריך לעשות מחלוקת כי לא ראה את דברי התוס' רי"ד והר"ן הנ"ל, ולכך סבר דודאי הטעם ביהודה מחמת דהוי כנשואין ואפ"ה צריך ברכה כדכתבו תוס' ורש"י, וא"כ הוי דלא כהרמב"ם, אבל לפי המבואר דשריותא דיהודה הויא אפי' באירוסין, א"כ דברי הרמב"ם דאיירי לאחר נישואין אינם ענין לכאן. ולפי דברי התוס' הנ"ל, נפיק לן דהברכות מתירות בארוסה אפי' ביאה שלא לשם חופה וכ"ש נגיעה של חיבה ויחוד, דמדאורייתא שרי בארוסה הכל אפי' בלא ברכות מידי דהוי כפילגש, ומדרבנן אסרו עד שיברכו והיינו מנהגא דיהודה שברכו ואין כאן מחלוקת בראשונים, ולפי"ז נפק"מ לדידן שלאחר שבירכו את השבע ברכות יהיו מותרים החתן והכלה בנגיעה של חיבה אע"ג דעוד לא נתייחדו, והכי נקטינן, ועוד הרווחנו בזה דמנהג קדום בבני עדות המזרח שלא להתייחד עד הלילה, ולכאו' אינו מובן דהא א"כ כיצד אפשר לברך ברכת חתנים קודם הנישואין כשאינו סמוך לנישואין, ולפי האמור בשם התוס' רי"ד והר"ן א"ש דכיון דנתקדשה ממילא שרי לברך ברכת חתנים מידי דהוי כיהודה. ומ"מ בהאי דינא דנפיק לן דלאחר חופה מותרת האשה לבעלה בלא ברכות, יש להעיר דמסמ"ק במצוה קפ אות קצח, קצת לא משמע הכי דכתב דמברכים ברכת נישואין בבית הנישואין ואם לא בירכו אסורה לבעלה כנדה, ע"כ, ולפי דברי היה לו לכתוב דכל עוד לא בירכו אסורה לבעלה ומדכתב אם לא בירכו אסורה לבעלה משמע קצת דאף לאחר החופה אסורה.

גדר יחוד הנצרך לחופה

יש הסוברים דהאי יחוד מהני אף כשדלת החדר פתוחה ואף אם יש אנשים שנכנסים ויוצאים או אם אנשים יכולים להיכנס, או כשאנשים רואים דרך חלון, וזה אינו דהאי יחוד צריך להיות יחוד שבעלמא איש ואשה שאינם נשואים זה לזה אסורים להתייחד בכה"ג, דהא הר"ן בריש כתובות, הביאו הב"י בריש סי' סא, וכן הרמב"ן בחידושיו לפסחים ז: ד"ה והוי יודע, הביאו הר"ן בפסחים ט ד"ה ולענין, כתבו דדינא דפירסה נדה אינו מעלה לה מזונות, הוא מפני דחופה היא יחוד, והיות שהם אסורים בביאה מחמת שהיא נדה ממילא אסורים להתייחד, ולכן אינה בת חופה, ע"כ, וא"כ מוכח דבעי' יחוד גמור דאי לאו הכי הא יכולים להתייחד ולהינשא בגוונא המותרת בהלכות איסור יחוד, ועוד דכיון דנקטו הראשונים לשון יחוד מנא לן לחלק בין היחודים, אלא ודאי דבעי' יחוד גמור בלא אדם כלל ובגוונא דחשיבא יחוד גבי איסור יחוד, ומיהו אע"ג דגבי איסור יחוד איכא איסורא בב' נשים ואיש אחד, הכא גבי חופה ודאי דלא מהני, וכמו דלא נימא דבעשרה גברי ופריצי הוי חופה כיון דאיכא איסורא בכה"ג, וטעמא דמילתא הוא דבשתי נשים ואיש אחד הוי על האיש איסור יחוד מב' הנשים, דכשם שמתייחד עם זו כך מתייחד עם זו, וא"כ גבי חופה הוי כמתייחד עם זו ועם זו, וזה היפך ממעשה נישואין דהוא התאחדות בין ב' בני הזוג בלבד, וההתייחדות של זו מבטל את ההתייחדות של זו.

חופה לאו היינו יחוד

הרמ"א בסעיף א, כתב די"א דחופה לאו היינו יחוד, וכתב הח"מ דנראה דכולהו מודו בזה דהא הר"ן הביא לזה ראיה מהש"ס, ע"כ, וזה תמוה דהא ודאי הרמב"ם והשו"ע שפסק כוותיה, וכן הי"א קמא שהביא הר"ן בריש כתובות, ס"ל דחופה היא יחוד, ולא מסתבר כלל לומר דס"ל דאיכא ב' מיני חופות, יחוד ועוד חופה שאינה יחוד, ועל כן ודאי דצ"ל דהם חלקו על ראיית הר"ן מהש"ס, דראיית הר"ן היא מדאשכחן נשואה שיש עליה עדים שלא נסתרה והיא בתולה עדיין, וא"כ ע"כ שחופה אינה יחוד דאם היא יחוד כיצד היא נשואה וגם לא נתייחדה, אבל י"ל דנהי דחופה היא יחוד מ"מ אין צריך שיעור זמן הראוי לביאה דהא מדברי הר"ן שם מבואר דאפי' בנדה מהני בדיעבד חופה, ואף לכתחילה אינו אלא משום שאסורה ביחוד ולא מחמת שאסורה בביאה, וא"כ מבואר דאע"ג דחופה היא יחוד מ"מ אין הטעם תלוי בביאה ואין מגרע בזה שאינה ראויה לביאה, ואף לפי הרמב"ם דס"ל דחופת נדה לא גומרת הנישואין מ"מ אפשר דלא בעי' שיעור זמן ביאה, וא"כ אפשר שתיהיה נשואה ויש עליה עדים שאינה בעולה כגון שנתיחדה לשם נישואין פחות משיעור זמן ביאה, ובפרט אם היה עליה בגדים הרבה שצריך יותר זמן להסירם ולהלבישם, א"כ אף אם נתייחדו שיעור זמן ביאה מ"מ לא היה זמן כדי שהוא יספיק לבועלה וא"כ אכתי מוכח דהיא בתולה אע"ג דהיא נתיחדה והיא נשואה, והי"א שהביא הר"ן שהביאו מכאן ראיה היינו מדנקט הש"ס לשון שלא נסתרה, דמשמע שלא נסתרה כלל, אבל אינו מוכרח דאפשר דכל עוד לא נסתרה סתירה הראויה לביאה לא מיקרי סתירה, וא"כ אינו נכון מה שכתב הח"מ דכולהו מודו דחופה לאו היינו יחוד.

· הבא >מעבר לתחילת הדף