העמק שאלה/קג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־04:47, 26 בנובמבר 2021 מאת מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (הטמעת אותיות בראש כל ס"ק עם קישור-עוגן למעבר לשאילתות ובחזרה, עיצוב קוד מקור)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

העמק שאלה TriangleArrow-Left.png קג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א[עריכה]

(א) מאן דמעייל להו למקום טומאה קאי באיסורא כו' מבואר הא אי עיילו מעצמם אין מוזהרים עליהם להפרישן כשיטת הרמב"ם ורשב"א בתשו' קכ"ח שהשיג על רבינו יהונתן הכהן ז"ל [והוא הפי' סביב הרי"ף ה' טומאה ומכונה בשמו של הנימו"י בטעות. אבל הוא רבינו יהונתן ז"ל. ובזה יתיישב תמיהת מהר"ם על הנימו"י סנהדרין פ"ג ד' רס"ג ע"ש] שכ' שמוזהרים על טומאת הקטני' שלא יטמאו עצמם. וכן דעת הטור. וכבר פלפלו בזה הרבה הר"א וב"י או"ח סי' שמ"ג. ליישב דעת הטור. ובביאור הספרי נשא פי' כ"ב הארכתי לבאר דעת הטור ע"פ פי' הטור עה"ת ריש פ' אמור. ואכ"מ. אבל דעת רבינו וכל הפוסקים וה"ג ה' טומאה דלא כוותייהו ואינו מצווה רק שלא יטמאם בידים אבל לא להפריש' שלא יטמאו מעצמן. ובבאורי שם הוספתי דא"כ י"ל אפי' למיספי איסורא אינו אסור מה"ת אלא בג' דברים המפורשים היינו טומאה ושרצים ודם דאייתי הש"ס יבמות פ' חרש. ולא כרהטא דסוגיא דנ"ל בכל התורה כולה מהני תלתא מילי וקעביד הש"ס צריכותא. וכל זה למאן דמפרש דהא דאיתא בברייתא להזהיר גדולים על הקטנים היינו אזהרה היה לב"ד בארץ ישראל על הקטנים כמו על הגדולים דמכין ועונשין דלא ליעבדו איסורא לכתחילה [רק אי כבר עשו ודאי לאו בני עונשין נינהו] שפיר ילפינן לכל האיסורים דנשתוו קטנים לגדולים אבל להמסקנא דלמספי איסורא קאי לא על ב"ד אלא על כל אדם מישראל שלא יאכיל לקטן דם ושרצים. ובכה"ג בגדולים ג"כ לא נשתוו האיסורים להדדי. שהרי איכא כמה לאוי דחייב ולוקה המעשה כעושה כמו בל תקיף ובל תשחית ועוד המפורש בתוספתא מכות פ"ג. ובכל איסורין אינו כן. ה"נ אע"ג דבהני שלשה מוזהרין גם על הקטנים. מכ"מ אין ללמוד לכל האיסורים. והכי משמע דעת רבינו וה"ג דאיצטריך לפרש בטומאת כהנים. אלמא דלאו כללא הוא בכל התורה כולה. וע"פ מש"כ ניחא סוגיא דנדה דף מ"ו א' דמוקי הש"ס הא דהשוה הכתוב הקטן לגדול לאיסור בל יחל. היינו לאותן המוזהרין עליו ופריך ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו והקשה המל"מ בסוף ה' מ"א נימא למיספי להו בידים דאסור מן התורה ע"ש. והשתא ניחא דאי אין מצווין להפרישו גם למיספי בידים לא מצינו אלא בהני ג' ותו לא. וראיה לזה ממש"כ התו' פסחים ד' פ"ח א' ד"ה שה. דמשום חנוך שרי אפי' להאכיל איסור בידים עיין שם:

ב[עריכה]

(ב) שארו זו אשתו כדכתיב שארה כסותה וגו'. בת"כ פרשה זו תניא שנא' כי שאר אביך היא. וכ"ה ברי"ף ה' טומאה [ואע"ג שכל הלכות טומאה סדר הרי"ף על סדר של רבינו דוק ותשכח] אלא שיש שם קצת טעות הדפוס. והתוי"ט ב"ב ריש פ' יש נוחלין תמה על זה הרבה. שהרי מקרא זה כתוב גבי אחות האב. אבל כבר ביארתי בס"ד בספרי בהעלותך (פי' כ"ז) דהוא ע"פ טוהר לשון הקודש דהרגיל באיזה פעולה מתואר ע"ש הפעולה כמו ואני תפלה. והיה ברכה. וה"נ שאר פירושו ביאה והביא ראיה מדכתיב בבא על אחות האב כי שאר אביך. פי' כאילו אתה בא על אביך. וממילא פי' שארו אשתו ע"ש הפעולה. וכ"ז לפי הברייתא דת"כ והרי"ף ז"ל. אבל לפי הראיה שהביא רבינו מדכתיב שארה אי אפשר לפרש הכי שמביא מדמפרשינן שארה זו תשה"מ. אלמא דאשתו נקראת שארו. א"א לומר כן. שהרי רבינו פסק בפ' משפטים סי' ס' דתשה"מ לא מקרא הוא דנ"ל. וכראב"י דכולה בכסות משתעי ע"ש אות א' ב'. ותו קשה מי סני לרבינו להביא הא דתניא בת"כ כמו הרי"ף ז"ל. ותו הא דשארה הוא תשה"מ ג"כ יליף במכילתא פרשה משפטים מדכתיב שאר אביך היא. אלא הכי פירושו משום דרבינו פוסק כראב"י דמפרש שארה כסותה לפום שארה תן כסותה שלא יתן של ילדה לזקינה כו' וא"כ פי' שארה היינו בשרה. והכא נמי היינו פירוש של שארו זו אשתו כמש"כ הרשב"ם ב"ב ד' ק"ט מדכתי' והיו לבשר אחד. שהיא בשרו ממש. [ובחנם תמה התוי"ט שם להאי תנא מנ"ל דשארו זו אשתו ע"ש. גם נדחק בהבנת פירוש רשב"ם. ואדרבה עיקר פי' רשב"ם לראב"י אתיין] וניחא יותר לפרש שארו זו בשרו דכתיב באשה גופה מלפרש על תה"מ שאינו מפורש בקרא שמוזהר על זה להאי תנא. והכי מפורש סוף שאי' זו ושארו לישנא דבישריה כו'. אבל הת"כ ע"כ מפרש שארו זו אשתו על שם הפעולה כמש"כ וע"ז הביא הכתוב כי שאר אביך היא. ואין לפרש דהת"כ ג"כ מפרש כי שאר אביך בשר אביך הוא כמו כי אחינו בשרנו הוא. דא"כ למאי הביא מקרא זה דאפשר לפרשו בשני אופנים ליתי מקרא המפורש יותר בפ' קדושים גבי אחות האב ואם כי את שארו הערה. ופי' בשרו. אלא הת"כ מפרש כי ביאת אביך היא. והרי"ף הביא ברייתא דתורת כהנים משום שפוסק כהרמב"ם ז"ל דכולהו תשמיש המטה ומזונות וכסות מן התורה ומהאי קרא דשארה כסותה וגו' הוא דנפקא ליה. אבל רבינו לטעמי' דפסק כראב"י מש"ה מפרש שלא כהת"כ. מיהו בסנהד' ד' נ"ח ב' משמע דמפרש הש"ס לר"ע שאר אביך קרובת אביך דקאמר אחות אביו שאר אביו איקרי ערות אביו לא מיקרי. איברא גם בזה יש מחלוקת ר"א ור"ע שם. ור"א מפרש כהת"כ ולטעמיה דמפרש שארה זו תשה"מ כדאי' בכתובות ד' מ"ז וע' לעיל שאילתא ס':

ג[עריכה]

(ג) או חלוצה דלא חזיא לכהונה. הכי תניא בתוספתא יבמות פ"ב אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכה"ד הרי הן כאשתו לכל דבר כו' יורשה ואין מיטמא לה. ואע"ג דאיסור חלוצה אינו אלא מדרבנן כדאי' ביבמות דף כ"ד מכ"מ עבדו רבנן אותה כדאורייתא לכ"ד. ומש"ה כייל לה ביבמות שם בשם איסור מצוה ואיסור קדושה בכלל איסורי דאורייתא. ובר"פ אלו הן הלוקין בחייבי מלקות. ועיין במלחמות ה' פ' הערל. וביבמות ד' פ"ד ב' לחד לישנא נכללה חלוצה עם גרושה בחד טעמא לענין תנאי כתובה משום שהמה דברי תורה ואין צריכין חזוק. הרי דלהאי לישנא גם חלוצה בכלל ד"ת. והיינו שהביא רבינו להלן ריש סי' ק"ד חלוצה מנין דתניא גרושה אין לי אלא גרושה חלוצה מנין ת"ל ואשה מכ"מ. ולא סיים לן שהוא אסמכתא. וכיוב"ז הוכחנו בסי' נ"ג אות ז' וח' דקרי דאורייתא אף שאינו אלא אסמכתא. רק דאלמוה רבנן כדאורייתא. והכי נמי חלוצה לכהן. משא"כ שניות מד"ס כהן מטמא לה כדתניא בתוספתא שם שניות מד"ס אינה כאשתו לכ"ד אין לה כתובה כו'. יורשה ומיטמא לה:

מדכתיב לא יטמא בעל בעמיו להחלו. היינו בעל באשתו. כ"ה בכת"י ובה"ג הלכות טומאה:

דתנן הוא בנו לכל דבר. פי' ואי' בגמר' למאי הילכתא ליורשו וליטמא לו:

והנ"מ אחיו מן האב שראוי ליורשו דומיא דבנו. הכל בת"כ שם והובא ברי"ף:

ד[עריכה]

(ד) ואפילו תותי אילן כו'. הכל בה"ג וברי"ף. והביאו המשנה אהלות פרק ח' הסככות ופרעות כו' והרבותא פירש רבינו יונתן שם דאע"ג שלא נעשו לאוהל. וקשה דהא בסוכה ר"פ הישן מבואר דנפקא לן אוהל אוהל ריבה דאפי' אוהל שאינו עשוי בידי אדם מביא את הטומאה מה"ת. והיינו חור שחררהו מים או מלחת והרי אינן עשוין לאוהל. וסככות ופרעות פשוט בפרק דם הנדה שהוא מדרבנן. אלא העיקר כמש"כ הר"ש שם ובתו' נדה ד' נ"ז סד"ה אילן. דהרבותא אע"ג שיש אויר כ"ש מפסיק בין נוף לנוף. ובין אבן לאבן. וע"פ דין תורה טהור כמבואר באהלות פ"י ובכ"מ אלא שחכמים גזרו על אלה דוקא:

ה[עריכה]

(ה) והיכא דמחית מת בביתא ופתיחא כוותא מן ביתא לביתא ומביתא לביתא וההיא כוותא הוי טע"ט אסור כו' כצ"ל וכ"ה בה"ג וברי"ף בתוספת מרובה מדברי עצמו. וכתב הרא"ש ע"ז וזימנין דמחית מיתא בביתא ושרי ליה לכהנא למיעל לביתא ואסור למיעל לעלייתא ומשכחת לה בכזית מן המת הנתון תחת ארובה שאין בה פותח טפח דטומאה בוקעת ועולה ונכנסת לעליה כיון שהיא מונחת תחת ארובה ואע"פ שאין בארובה פו"ט. אבל אינה חוזרת ויורדת לבית כיון שאין בארובה פו"ט. ודבר זה מפורש בפ' עשירי דאהלות במתני' דאין בארובות פותח טפח עכ"ל. והובא בטור וש"ע יו"ד סי' שע"א. ובאמת חידוש גדול הוא שיהא עולה ואינה יורדת. הרי הל"מ לענין עולה ויורדת שוין. ועיקר הדין אינו רמוז לא במשנה ולא בברייתא. אלא רבינו הרא"ש הוציא מתוך ישוב קושיא דתנן בפ"י מ"ד ארובות זו ע"ג זו ויש בהן פותח טפח כו' הטומאה בין בבית בין כנגד ארובות נתן דבר שהוא מקבל טומאה בין מלמעלן בין מלמטן הכל טמא. [פי' שנתן על שני הארובות דבר שהוא מק"ט מביא את הטומאה ואינו חוצץ להכי הרי התחתון כאילו אינו. והעליון מביא אה"ט. וה"ה אם נתן למעלה לבדו. לאפוקי אם נתן למטה לבדו אין העליון טמא. דממ"נ אם התחתון כאילו אינו. הרי לא נשאר אלא אויר. ושנינו הטומאה בבית כנגד ארובות טהור. כנגד ארובות הבית טהור]. ודבר שאינו מקבל טומאה ממנו ולמטן טמא ממנו ולמעלן טהור. פי' אם נתן למטה ולמעלה אינו טמא אלא הבית שהרי חוצץ. ואם נתן למעלה לחוד הכל טמא. ועיין בסמוך]. ובמשנה ה' אין בארובות פ"ט כו' טומאה בבית נתן בין דבר שהוא מק"ט כו' אין טמא אלא התחתון [דפחות מפ"ט אין הטומאה עולה אלא כנגדו]. טומאה כנגד ארובות נתן דבר שהוא מק"ט בין מלמעלן בין מלמטן הכל טמא. [דעירב את הטומאה באופן דתנן שם משנה ב'. והרי התחתון כאילו אינו והעליון מערב את הטומאה. וה"ה אם נתן למעלה לבדו. לאפוקי אם נתן למטה לבדו אין העליון טמא ומטעם האמור ברישא דרישא]. ודבר שאינו מק"ט בין מלמעלן בין מלמטן אין טמא אלא התחתון. ולפי פשוטו הפי' כמו ברישא דשני הבבות דבין בשניהם בין בעליון לבד אין טמא אלא התחתון. אלא דמובן במכש"כ בתחתון לבד שאין טמא אלא התחתון. וע' בסמוך]. וכתב הר"ש ע"ז בזה"ל. לא שייך כאן למיתני כדקתני לעיל ממנו ולמטן טמא ממנו ולמעלן טהור. דהוי משמע דקאי אלמעלן וכיון דנתן למטן א"כ עליה טהורה עכ"ל. פי' כיון דתנן שנתן בין מלמעלן בין מלמטן דמשמעו שנתן בשניהם שוב א"א למתני כדקתני לעיל בסיפא דרישא. וזה פשוט. אבל זה גופא קשה אמאי שני רבי לשון הסיפ' בשני הבבות מהדדי ליתני ג"כ בסיפא דרישא ודבר שאינו מק"ט בין מלמעלן בין מלמטן אין טמא אלא תחתון והדין אמת שאם נתן בשניהם אין העליון טמא. אלא דהא לא קשה. שהרי איצטריך לאשמעינן שאם נתן למעלה לחוד הכל טמא. דס"ד כמו ברישא דהפי' דבין בשניהם בין בעליון לבד שוין ה"ה בסיפא. קמ"ל שאם נתן למעלה לבד הכל טמא. מיהו הא קשה ליתני בסיפא דסיפא ג"כ ודבר שאינו מקבל טומא' ממנו ולמטן טמא ממנו ולמעלן טהור. מזה הקו' הוציא רבינו הרא"ש בפירוש המשניות שאם נתן למעלה ולא למטה העליה טמא דהטומאה נכנסת לו כצ"ל בפי' הרא"ש] בפחות מפותח טפח. כיון דהטומאה כנגד הארובה. והבית טהור שאין הטומאה חוזרת מאוהל עליה ליכנס להבית כיון דאין בארובה פ"ט. ולהכי לא תנא הכא כמו לעיל. כו' עכ"ל. ועפר אני תחת כפות רגלי הרא"ש. ובזה אין דבריו נראין. דאם כן שאין פירוש בין מלמעלן בין מלמטן שוין לפירוש הרישא דבין בשניהם בין בעליון לבדו דין אחד להם והכא אין דינן שוה. ליתני גם כן במשנה ד' בסיפא בין מלמעלן בין מלמטן אין טמא אלא התחתון ומכ"מ יהיה הפירוש דאי מלמעלן לחוד הכל טמא. אלא ע"כ אי אפשר לחלק המשמעות. וגם תמוה לומר דנרמז עיקר גדול בדיוק וישוב קושי' ולא בגוף המשנה. והוי ליה למתני בעליון העליה טמא והבית טהור או אין טמא אלא העליה גם לא אשתמיטו רבותינו הראשונים הרמב"ם והר"ש ללמדינו זה החידוש. אלא פי' המשנה כפשוטו דבין בשניהם בין בעליון לבדו התחתון לבד טמא. וכמש"כ לעיל. וטעמא דמילתא. דבשלמא בסיפא דרישא דיש בו פ"ט שמעלה את הטומאה מן הדין. אפי' יש לה מקום להתפשט מן הצד דמכ"מ כלל גדול כל פו"ט מוציא את הטומאה בין מן הצד בין מלמעלה. להכי אם נתן למעלה ולא למטה הבית והעליה טמאים שהרי הטומאה יוצא מבית לעליה. משא"כ בסיפא שאין בו פ"ט. ומן הדין אין הטומאה יוצא כלל. אלא משום שאין מקום להתפשט מן הצד ע"כ עולה למעלה כנגדן כמו טומאה רצוצה שאין לה התפשטות ומטמאה כנגדו. וכיון שנתן כסוי למעלה עירב את הטומאה למטה ג"כ ומטמ' כל הבית כאילו הכסוי נתון למטה. וממילא כיון שיש לטומאה התפשטות מן הצד שוב אינה עולה לעליה בפחות מפ"ט. וזה הדין הוא פשוט בטעמא ומפורש במשנה זו בין מלמעלן בין מלמטה אין טמא אלא תחתון. ולא משכחינן גוונא שיהא טמא גם העליון. משא"כ בדבר שהוא מק"ט הרי כאילו אינו לקולא ואינו חוצץ וכאילו הטומאה רצוצה דע"כ עולה למעלה. ומחמת שמביא את הטומאה מש"ה הבית העליון טמא [ודעת הגר"א בספר א"ר דבאמת אין טמא אלא כנגדו. שהרי כאילו אין כאן מחיצה]. כן נראה דעת הראשונים ז"ל ולא כהרא"ש ז"ל וכ"כ התוי"ט בשם מהר"ם דלא כהרא"ש. ורבינו קיצר זה הדין. והרי"ף הוסיף וכתב וכן עיליתא דעל גבי ביתא אי איכא ארובה בין ביתא לעיליתא בפו"ט למיעל. והוי מיתא בחד מנייהו איתסר לכהנא למיעל לתרווייהו. ורבינו לא פירש. וסמך דממילא יובן דכשם שמן הצד פו"ט מביא אה"ט ה"נ מעלה ומוריד שדרך הטומאה לצאת בדרך הילוכו. ומכאן ג"כ ראיה דדעת רבינו שאין נ"מ בין לעלות למעלה בין לירד הטומאה למטה. מדלא הביא רבינו דין דלמעלה ולמטה. ולהרא"ש ז"ל יש חומר להעלות למעלה מלהוריד למטה ומכש"כ שאין ללמוד עליה וירידה ממן הצד. שדרך לצאת בדרך הילוכו. אלא ודאי אין שום נפקותא בזה:

ו[עריכה]

(ו) ואי סכר לה לכוותא בעצים ובאבנים דבר שאינו מק"ט איפסיקא ליה. וכ"כ ה"ג. והרי"ף כתב או בדבר שאינו מק"ט. פי' אוכלים שלא הוכשרו וכיוב"ז. וכ' הרא"ש שקיצרו רבותינו ודבריהן צריכין באור. דבסוגיא דב"ב ד' י"ט ב' מבואר דבעינן בטול. ומיהו בההיא שמעתא גופא משמע דממעט אע"ג דלא בטליה מדפריך האי חבית ה"ד אי דפומא לבר היא גופא חייץ. והרי לא בטיל לה. והריב"ם כתב דסתמא כיון שהתריפו הגרוגרות גם החבית נתקלקלה ומבטל החבית ג"כ. ועדיין קשה משלהי מס' שבת שפקקו את המאור בטפיח. והרי לא ביטלו דאסור לבטל בשבת דה"ל כבונה. ותו ק' מהא דמגילה ד' כ"ו דאי' דכלי עץ העשוי לנחת סותם אע"ג דלא מבטל ליה. ופי' ר"י דאי אינו סותם כל הנקב ודאי בעי בטול ומימרא דשמואל בסוגיא דב"ב הא מיירי בממעט. היינו שאינו סותם כולו ומש"ה בעי בטול. אבל בסותם כולו לא בעינן בטול. וכן דעת הרי"ף ולכך כ' ואי סכר לה לכוותא דמשמע שסתם הכל ע"כ תורף דברי הרא"ש. והן המה מש"כ התו' בשם ר"ת ור"י בב"ב ד' כ' א' ד"ה היא גופא תחוץ. ולכאורה ק' א"כ מאי הוי הש"ס מהא דתנן באהלות קופה מלאה תבן וחבית מלאה גרוגרות כו' חוצצין וא"ל אין חוצצין. והא תבן חזי לבהמתו. ומאי קשיא התם מיירי בחוצץ כולו. מיהו כבר יישב הר"ש באהלות פ"ו מ"ב וכתב שאין התבן והגרוגרות סותמין הכל דהא איכא מקום קופה וחבית. והתו' שבת ד' מ"ד בד"ה ואין כ' דתבן וכל דלאו כלי לעולם בעי בטול. והרמב"ן בחי' ב"ב יישב דבמשנה ליתא לשון חוצץ וא"ח אלא טהור וטמא. וא"כ מיירי אפי' בממעט לחוד. וע"ע להלן. והרמב"ם פט"ו מה' טומאת מת ה"א כ' חלון תשמיש שסתמה כולה או סתמה עד שנשאר בה פחות מטפח אם בדבר החוצץ בפני הטומאה סתם ה"ז חוצץ והוא שיהיה דבר שאין דעתו לפנותו כו'. הרי לא חילק ולעולם בעי בטול אפי' סתמה כולה וכ"כ רבינו יהונתן ז"ל. ולכאורה משנה מפורשת בפ"ח מ"ג ואלו מביאין ולא חוצצין כו' מוסיף עליהן רחים של אדם. וכתב הר"ש הטעם שהם מטלטלין ומקבלין טומאה למעוטי רחים של בהמה שאין מטלטלין ואין מק"ט. ולא זכיתי להבין. הא כלי אבן הוא. אלא צ"ל כמש"כ הרא"ש שם דרחיים של אדם שם כלי עליו. וע"כ הטעם שאינו חוצץ משום שאינו מבטל כמ"ש הרמב"ם בפיה"מ שם וז"ל ונוסף עליהם רחיים של אדם ר"ל של יד שהוא ג"כ אם היה על ארובה שבין בית ועליה או בחלון שבין שני בתים שהוא אינו חוצץ אם לא שם אותו כמו אבן מהאבנים שהן חוצצין לפי שמתנאי הדברים החוצצים שלא יהיה דעתו לפנות כמו שביארנו בששי בזאת המסכת עכ"ל והרי חוצץ סתמא כולה במשמע ומ"מ בעי בטול. איברא אין זו תשובה ע"ד רבותינו בעלי התו' ז"ל שהרי בל"ז קשה מאי מקשה הגמ' בב"ב שם לשמואל דאמר רקיק אינו חוצץ משום שאינו מבטל הא משנה מפורשת היא ולירמי משנתינו אהדדי. אלא ודאי אפשר לפרש משנה דפ"ח בא"א. והיינו כמש"כ הרמב"ם ז"ל עצמו בה' ט"מ פ' י"ג ורחים של יד שהרי היא בכלל כלי אבנים ותו לא מידי. ומבואר שם דאפי' כלי גללים וכלי אבן בעינן שיהיו כלי שיש בו מ' סאה. והענין דבאותו הפ' י"ג לא דיבר כלל מענין חציצה שבין בית לבית עד הגיעו לפ' י"ד. ועד כה מיירי בשיש מת תחת הכלי ועליו יש אוכלין ומשקין. ולא מציל אלא אוהל גמור. היינו כלי שיש בו מ' סאה. או אבן וכדומה שאינו כלי כלל. ומפרש כל פ"ח דאהלות אלו מביאין ולא חוצצין כו' הכל בשיש מת תחתיו ומש"ה תליא במיטלטל שאם אינו מיטלטל בטל מתורת כלי. ולא כמש"כ בפי' המשניות שמיירי בשיש חלון או ארובה מבית שהמת שם לבית אחר. דבהא פשיטא דכלי אבן חוצץ בין בית לבית שהרי אפי' כל"ח ופומא לגו חוצץ. אלא משנתינו כשיש מת תחתיו ובעינן אוהל או דבר שאינו כלי ומש"ה לא הזכיר בהלכותיו טעמא דרחים של אדם משום שאינו מבטל. אלא משום שהוא כלי. וממוצא דברינו אזדא השגת הראב"ד שם. ומה שסיים הראב"ד אבל בחור או בחלון שבין בית לבית או בין בית לעליה כל דבר שאינו מק"ט חוצץ שלא תעבור הטומאה לצד שני עכ"ל. ודאי הרמב"ם ג"כ מודה לזה היכא דחוצץ בין בית לבית בלי ספק. אלא שמחלק בין חציצה בין בית לבית למפסיק על המת. ומעתה ניחא סוגית הש"ס. ולא קשה ג"כ על שיטת התו' ורא"ש ז"ל [מיהו על התוס' ורא"ש עדיין קשה. דמדהקשו מהא דמגילה דהוי כלי עשוי לנחת אלמא ס"ל דאפי' כלי שאינה מטלטלת לא יצא מתורת כלי. ומש"ה ס"ל דבעי בטול כשאר סתימה. וא"כ ע"כ הא דתנן בפ"ח דאהלות דכלי שיש בה מ' סאה חוצץ בפני הטומאה ע"כ במונחת בחלון או בארובה שבין בית לבית דאי על המת שתחתיו הרי אין שום כלי חוצץ וכ"כ להדיא הרא"ש במשנה א' ע"ש. וא"כ דמיירי משנתינו בחלון שבין בית לבית מ"ט דרחיים של אדם שאינו חוצץ ע"כ משום שאינו מבטל. וא"כ הדרא ק' לדוכתא מאי קמ"ל שמואל הא משנתינו היא] מיהו אע"ג שיישבנו עיקר שיטת התו' והרא"ש. מכ"מ לשון הגמרא עצמה מוכח כהרמב"ם דלעולם בעי בטול אפי' סותם כולו. שהרי במשנה דקופה וחבית לא תנן בלשון חוצץ ואינו חוצץ ואמאי שני הגמ' לשון המשנה באופן שמבטל הקושיא. נהי דאורחא דגמרא לשנות לשון משניות דס' טהרות לפי הצורך כמש"כ התו' בכורות ד' כ"ד ב' מכ"מ הכא משנה לקלקל הקושיא. אלא ודאי דפשוט להגמ' שאין שום נ"מ בדבר ולעולם בעי בטול. והכי דייקא דעת רבינו וה"ג והרי"ף דמש"ה כתבו בעצים ובאבנים ולא כתבו סתם בדבר שאינו מק"ט אלא ללמדינו דהני מסתמא מבוטלין כלשון הרמב"ם בפי' המשניות שהבאתי אם לא שם אותו כמו אבן מהאבנים כו' וממנה נלמוד לכל דבר שאינו מק"ט דבעינן בטול לעולם. ומדבריהם משמע דאפי' סתם כולו נמי דינא הכי: ומה שהקשו רבותינו התוס' ורא"ש מהא דשבת שפקקו את המאור בטפיח וסיימו בזה"ל וליכא למימר דבטלו דאם כן אסור בשבת. לכאורה קשה שהרי בסוכה ד' כ"ח א' מבואר דהכא בפקק החלון מיירי שמבטל ליה ע"ש. והרמב"ן בחי' ג"כ דייק מפרש"י דמיירי בבטל אלא שאינו מהודק. מיהו התו' הקשו יפה לשיטתם ז"ל בב"ב שם ד"ה אתיא אמיה כו' ושם תהא קבורתו. הרי דס"ל לתו' דבעינן בטול לעולם. והא דאי' בפ' חלון שאני איסורא דשבת דאפי' ארנקי מבטל אינש אלמא דמהני בטול לאותו יום. שאני התם דלענין עירובין הקילו. אבל לענין טומאה בעינן בטול לעולם. וזה ודאי אסור בשבת. וא"כ שפיר הקשו שהרי ע"כ אינו מבטל הטפיח לעולם אלמא דלא בעינן בטול. אבל לדעת הר"ן סוכה פ"א דלענין טומאת מת ג"כ לא בעינן בטול אלא לזמן שהמת שם. והכי נראה דעת רש"י שם. באמת ל"ק מידי די"ל דבטלו את הטפיח לכל יום השבת שהמת מונח שם. ומה שהקשו מהא דמגילה כבר נתיישב בדברינו לדעת הרמב"ם דכלי העשוי לנחת יצא מדין כלי והוא אוהל ממש ומהני אפי' אם המת תחתיו וה"ה דבחלון שבין בית לבית לא בעינן בטול. והכי דעת רש"י לענין אין בנין כלים בשבת דכל שיש בו ארבעים סאה דין בית יש לו כמש"כ בעירובין ד' ל"ה א' ד"ה ומתני' כו' אי גדול הוא אוהל הוא כו'. [ובזה מיושב השגת התוס' על פרש"י שבת ד' מ"ד ב' שפי' מוכני הוא עשוי למרכב אנשים. והקשו מדאיתא בבכורות דמדרס לא בעינן דומיא דשק. ולק"מ דנהי דפשוטי כלי עץ מטמא במדרס. מכ"מ כלי מיהא בעינן לאפוקי שיש בו מ' סאה שאינו כלי אלא אוהל. ובית אינו נעשה מדרס. איברא רש"י דפ"ד שם ד"ה והבאה במדה טהורה פי' דפתחה מלמעלה דאי מה"צ טמאה מדרס הרי כשיטת התוס' מיהו נראה שאינו מעיקר פרש"י מדאיצטריך התו' בכירה ושם לפרש כך]. וכן הסכים הגר"א ז"ל גם לענין שבת כמבואר באו"ח רסי' שי"ד בבאוריו ז"ל גם לענין אהלות ופי' כוורת באינה מחזקת מ' סאה ומשום הכי אינו מצלת על הטומאה שתחתיו. ולא כהר"ש דפי' דמיירי בכוורת שמחזקת מ' סאה ומכ"מ אינה מצלת על הטומאה שתחתיו כדין כלי טהור כדתנן בפ"ה שם ע"ש בר"ש ורא"ש. וא"כ לפי שיטה זו ל"ק מידי קושיית התו' ממגילה. איברא סוגיא דב"ב חבית גופא תיחוץ קשה. וישוב הריב"ם דחוק הוא כמובן. אבל לענ"ד מעיקרא ל"ק מידי דהא דחבית וטפיח שבחלון שאני שהיא מצלת עם דפנות אהלים כדתנן בפ"ה דאהלות. ואפי' אינו סותם כולה מהניא מדתניא בתוספתא והובא בר"ש פ"י מ"ו שאם תעלה כו' ואין בינה לארובה פו"ט כו' מהני שמצלת עם דפנות אהלי' ולא בעי בטול שהרי התם מיירי בשלמה מדתנן בתוכה או ע"ג הכל טמא. ופיר' הר"ש דהקדירה טמאה אינה מצלת וסתם שלמה אינו מבטל כמבואר בסוגיא דב"ב שם בקושיא וכלי חרס כו'. אלא שאני כלים עם דפנות אהלים שכאוהל ממש הוא. משא"כ רחים שהוא כלי בלא דפנות. וכ"ת א"כ מאי מקשה הש"ס בסוגיא דב"ב כלי חרס הא חזי ליה נימא משום דפנות אהלים. ל"ק מידי שהרי עירב כל"ח בהדי אינך מילי דלא שייך בהו אלא מטעם סתימה. וע"כ מיירי באופן שאין בה משום דפא"ה כגון שאין בדופנה טפח כדאי' במשנה פ"ה מ"ו ובתוספ' שהובא בר"ש שם. ואל תבהל להשיב הא תינח לדעת הראב"ד פכ"ג מה' ט"מ שגם כל"ח מצילין עם דפא"ה ע"ש בהלכה ג' וכן דעת הר"ש והגר"א ז"ל בפי' המשנה ה' מפני שהכלים טהורים וכלי חרס טהורים מצילים עם דפנות אהלים כיצד כו' ומפרשי שהוא ענין א'. הרי דכלי חרס מצילים ג"כ עם דפא"ה. אבל לדעת הרמב"ם בפכ"ג שכ' שאין כל"ח מציל עם דפנות אהלים ואינו נעשה אוהל מאי איכא למימר. אבל כד דייקת לא אמרה רבינו הרמב"ם ז"ל אלא כשהכלי חרס מאהיל על אוכלין ומשקין שמונחים בבית שהמת שם. אז אינו מציל אבל באויר חלון בין בית שהמת מונח שם לבית אחר ודאי מציל עם דפא"ה. ומשנה שלימה היא בפ"ה מ"ב ארובה שבין הבית לעלי' וקדרה נתונה עליה כו' היתה שלימה בה"א מצלת על הכל. וז"ל הרמב"ם בפי' שם והיות זאת הקדירה תציל על כל מה שבעליה בהיותה סותמת הנקב בלבד ואע"ג שאין שם צמיד פתיל סביבה להיות חוצצת בין אוהל לאוהל וזה השורש מבואר בספרי באמרם כלים בצמיד פתיל באוהל המת ואהלים בכסוי כו' עכ"ל. ולא נחלק אלא במת מונח בזה הבית. והוא ע"פ פירושו במשנה ה' מפני שהכלים טהורים וכל"ח טהורים הוא מילתא בפ"ע וקאי על דלעיל בחלון שבין בית לבית. ואח"כ ענין אחר ומצילים עם דפא"ה. ומפרש כיצד כו' ובהאי גוונא לא קאי על כל"ח. ועיקר שהביא לרבינו הרמב"ם לזאת. תלי' בפי' הלכה א' בת"כ פ' שמיני והיא מבוארת עה"נ בספרי פ' חקת (פי' ד') בס"ד. ואין כאן מקום להאריך בזה כי הוא ענין עמוק מאד. עכ"פ מבואר סוגיא דב"ב ודמס' שבת עה"נ. וצריך לפרש הא דהוי הש"ס אי פומא דחבית לגאו או לבר. ה"פ אי לגאו מהמת פי' שפיה להבית שהמת מונח שם אי לבר מהמת היינו שפיה לבית האחר. אבל זה פשיטא דפי החבית לכותל ולא כלפי הבית. דא"כ אינה מצלת עם דפא"ה. כשתמצא לומר לדעת הרמב"ם ז"ל יש בזה ג' חלוקים. לענין שיהא מציל על הטומאה כשהמת תחתיו אינו מציל אלא אוהל ממש. והיינו כלי שיש בו מ' סאה. או דבר שאינו כלי ואינו מק"ט. והיינו כל פ"ו דמס' אהלות. ולענין שיהא מציל על או"מ בבית שהמת מונח שם. מהני' אף כלי גללים כלי אבנים וכל"א אפי' אין מחזיק מ' סאה. והיינו עם דפנות אהלים. זולת כלי חרס שאינו מציל עם דפא"ה ע"פ ברייתא שבת"כ. ולענין שיהא מציל על חלון שבין בית לבית או על ארובה. אפי' כל"ח מציל עם דפה"א והיינו משנה דפ"ה מ"ב. ולא בעי בטול. אבל סתימה בלא דפא"ה בעי' בטול בין סותמת כולה או מקצתה. וראוי לדעת שכל דיני אהלות הילכתא נינהו. כדאי' בסוכה ד' י"ח א' שאני הלכות טומאה דהכי גמירי להו. וגם טומאת אהלים בכלל כפי' רש"י ביצה ד' ל"ח ד"ה בדאורייתא. וע' מש"כ המג"א סי' שמ"ג סק"ב ובתשו' שבות יעקב ח"א סי' פ"ה:

ז[עריכה]

(ז) והיכא דמחית מת באוירא כו'. זה הלשון ג"כ אי' בה"ג וכלפי דנקטי מעיקרא דין היכא דמחית תותי טללא. ואח"כ דמחית בביתא מש"ה הוצרכו לפרש הכא דמחית באוירא. ובאו בזה לדקדק לאפוקי בביתא. דמחיצות של הבית מפסיק. ומותר לעמוד אצל המחיצה אע"ג שהוא בד"א של מת. וכדאי' בסוטה שם דחצר הקבר מותר דמסיימי מחיצתא. וכ"כ הר"י והרא"ש ז"ל. וכן יש לדייק לשון רבותינו באוירא ולא תותי טללא דאם מונח מת תחת קורה מותר לכהן לעמוד בתוך ד"א. וטעמא דמילתא כדאי' בעירובין ד' מ"ב ב' מודה לי הונא שאם כלתה מדתו על שפת תקרה מותר לטלטל בכולה מ"ט הואיל ותיקרת הבית חובטת עי' פרש"י דאיכא היכר ולא מימשך שהרי עיניו נותן בתקרה כו' וה"נ אם יש קורה על המת עיניו נותן בה ולא מימשך תותה. מיהו יש לחלק בין קורה לתקרה רחבה הרבה שהרי בהא דאמר רבא לא תשב אשה אפומא דלחיא דילמא מיגנדר ואתי לאתויי כדאי' ביצה ד' ל' א' דעת הרי"ף ורמב"ם וש"ע א"ח סי' שס"ה דה"ה תחת הקורה אלמא דחיישינן בקורה ולא הוי הכירא. איברא דעת התו' עירובין ד' ח' ב' ד"ה הכל מודים דבאמת בקורה שרי' כמבואר במקום אחר ואכ"מ לבאר. עכ"פ אם היא תקרה רחבה הרבה יש להתיר לעמוד בתוך ד"א מצד התקרה:

ודע דעיקר מימרא זו דר"א ב"י לא נזכר לענין אזהרה לכהנים אלא לטומאה. אלא שרבותינו הראשונים ז"ל העלו דכמו שגזרו לענין טומאה ה"נ גזרו באסור דכהנים ולא שייך להא דתניא בפ"ד דמס' שמחות כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין הכהן מוזהר עלי' ונקטו הראשונים ז"ל האי כללא לעיקר דלא כר"ת ז"ל שערער עליה כמבואר בתו' ברכות ד' י"ט ובכ"מ וע"ע באות י'. מכ"מ זה אינו אלא בטומאה מה"ת. אבל הא דמשום גזרת חז"ל ודאי גזרו יותר על לאו דטומאת כהנים. וטומאת בית הפרס יוכיח שאין הנזיר מגלח עליה וכהן אסור ליכנס לה. וכ"כ הרמב"ם ה' אבל פ"ג ה"ג וכן אם נכנס לאוהל טמא כו' וכבר בארנו כל האהלים כו' ואיזה מהן מדבריהן כו' הרי דגם באהל שמדבריהן כהן מוזהר מדרבנן. וזה פשוט.

ולא באתי אלא לפרש. דברי"ף ה' ט"כ הוסיף כאן דין דסוף הטומאה לצאת וז"ל והיכא דאיכא דרתא דמוקפת זיזין א"נ מוקפת אכסדרה והוי מיתא בחדא ביתא כו' איתסר לי' לכהנא למיעל תותי הני כולי זיזי כדתנן אהלות פי"ד זיז שהוא סובב את כל הבית כו'. ורבינו ובה"ג לא אדכרו האי דינא כלל. וכבר הראיתי לדעת דסדר אחד להם עם הרי"ף בהילכתא דא אם לא שנחלקו בכונה. וסתמא כפירושא דס"ל לרבינו ובה"ג כהר"י מאייברא שהביא הב"י סי' שע"א שכהן מותר בסוף טומאה לצאת ולא כהרי"ף והנראה שנחלקו אם כפרש"י ביצה דף י' דס"ל דהוא גזרה דרבנן. והא דאי' להלן ד' ל"ח א' לענין ברירה דהוא דאורייתא צ"ל דעיקרו דאורייתא וא"כ הכהן מוזהר עליה כמש"כ דבדרבנן לא תליא בנזיר. או כפרש"י שם שהוא הל"מ וא"כ כיון שאין הנזיר מגלח עליה שהרי אינו אלא דברי קבלה. ה"ה שאין הכהן מוזהר עליה. ובשו"ת הרמ"ז סי' ט"ו וי"ז כתב בא"א. ולענ"ד אין דבריו נכונים. ובאשר שדין זה מצוי אמרתי לבאר בו דבר שנראה מדברי הרא"ש שאע"ג שסוף טומאה לצאת מטמא מכ"מ אינו דומה לטומאה היוצא ע"י טפח שהוא פתוח דטפח פתוח מטמא כמה בתים מזה לזה כמבואר לעיל. משא"כ סוף טומאה לצאת אינו טמא אלא אותו הזיז והאכסדרה שהמת יעבור תחתיו. אבל לא הבית הפתוח לו. וז"ל הרא"ש ומסקנא דמילתא אם כל דלתות הבית נעולים והחלונות נעולים טומאה יוצא מן הבית לתחת הזיזין ואכסדראות אבל אם נפחת דלת כו' ואם דלת החצר פתוח טומאה יוצא מן הבית לתחת הזיזין והאכסדראות ונכנסת מתחתם לבית וכן גגין הבולטין למעלה לחוץ על פני בתים הרבה וטומאה בא' מן הבתים כל הבתים אשר דלתותיהן פתוחים טמאים כי הטומאה מתפשטת כו' עכ"ל הרי דבבבא ראשונה לא כתב אלא שהזיזין והאכסדראות טמאין ולא כתב שהבתים הפתוחין להם טמאין. ובסיפא שהדלת של חצר (ר"ל מן הבית שהמת בו לחצר) פתוח או טומאה יוצא לכל הבתים הפחותין לשם אם אינן נעולים. וזה הי' נראה דעת הש"ע יו"ד סי' שע"א ס"ד. אבל הש"ך סק"ח לא כתב כן. ובאמת הוא מחלוקת הראשונים ותלי' בנוסחת התוספתא שהביא הר"ש אהלות פ"ז בתים הפתוחים לאכסדרה והמת בא' מהן אם הי' דרכו של מת לצאת בחצר בית שער וכל הבתים טהורים וא"ל בית שער טמא וכל הבתים טהורין. ופי' הר"ש לאכסדרה קרי לה חצר ואם יצא דרך האכסדרה ולא דרך בית שער (ויש כאן טה"ד וצ"ל ולא דרך בית שער בית שער וכל הבתים כו') כל הבתים טהורים כל פתחי הבתים טהורים על המאהילים עליהן שדרך החצר יוציאו את המת. ולא דרך בית שער כו' ונותן הר"ש טעם על טהרת בית שער משום שלא יצא המת משם. אבל טהרת הבתים הפתוחים לאכסדרה אינו אלא כמו שכתבתי לדעת הרא"ש שטומאת האכסדרה שאינה טמאה אלא משום סוף טומאה לצאת אינה נכנסת בפתחי הבתים אפי' פתוחים לה כמש"כ הר"ש כל פתחי הבתים כו'. ר"ל המשקוף שאחורי הדלת הנעול לצד הבית. והרי המשקוף פתוח מכל מקום אין המאהיל עליו טמא. והוא דעת הראב"ד הלכות אהלות פ"ז שהביא תוספתא זו ובפי' אחר קצת היינו לאכסדרה קרי בית שער. וה"פ אם יש למת לצאת מדרך אחר לחצר ולא דרך האכסדרה הרי הבית שער והיא האכסדרה וכל הבתים טהורין. ואם לאו שיוצא דרך האכסדרה הרי הוא טמא שסוף טומאה לצאת בו. והבתים טהורין. הרי דהבתים אינם נטמאים מחמת האכסדרה שסוף טומאה לצאת בו. אבל הרמב"ם שם גריס אם הי' דרך המת לצאת באכסדרה הרי הבית שער והבתים טמאים ואם לאו הבית שער טמא והבתים טהורים. וכן הביאו הסמ"ג בה' טומאת מת מ"ע רל"א בשם הרמב"ם. והפי' אם יצא דרך האכסדרה או החצר קרי אכסדרה. הרי כל הבתים הפתוחים לאכסדרה טמאים. מבואר שלא כהרא"ש. ואם לאו שאין המת יוצא דרך שם מכ"מ בית שער טמא. וכ' מרן הכ"מ הטעם דאכסדרה עצמה שהיא הבית שער מכ"מ טמאה לפי שהוא טפל לבית. זהו דעת הרמב"ם ז"ל. והוא מחמיר בדבר. ונ"מ גם לקולא לדעתו ז"ל כגון אם המת בבית א' נעול. וכהנים בשארי בתים וגג א' שזיזין יוצא ממנו על כולם לדעת הרמב"ם טוב יותר לצאת שהרי הטומאה סופה לצאת תחת הגג וא"א להזהר שלא יפתחו פתחי הבתים. משא"כ לדעת הראב"ד ור"ש ורא"ש שמקילים הוא חומר לזה שאסורים לצאת. דכ"ז שהם בבית אין הטומאה נכנסת לשם. אם דלת שהמת מונח בו הוא סגור. אלא בשעת שיוציאו המת. ובזו הרגע יזהרו לנעול הדלתות. אבל אם יצאו יכנסו תחת הגג שהטומאה סופה לצאת שם:

ח[עריכה]

(ח) דאמר זעירי נשברה מפרקתו כו' שנא' ותשבר מפרקתו וימת. בגמ' הכי אי' אר"י א"ש נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באוהל וא"ת אותו מעשה דעלי מפרקת בלא רוב בשר הואי זקנה שאני דכתיב כי זקן האיש וכבד וכן הגי' ברי"ף ה' טומאה. ולפי נוסחא זו לא נלמד עיקר הדין מהא דעלי אלא מסברא כמש"כ הרי"ף בזה"ל דהוי לי' כמאן דהותז כולה רישי' ותנן הותזו ראשיהן אע"פ שמפרכסין טמאין כגון זנב הלטאה שהיא מפרכסת. ואדרבה בא ליישב שלא תקשה מכאן ולומר דאפי' בלא רוב בשר ה"ז כמת ויישב הש"ס דזקנה שאני. ולפ"ז יש נ"מ בדין בין זקן לשאר ב"א. אבל לפי נוסחת רבינו נלמד עיקר הדין מהא דעלי ופירש הכתוב כי כאשר זקן האיש וכבד מש"ה נקרע רוב בשר ג"כ ומשום זה נכתב הטעם כי זקן האיש וכבד. ובזה יתיישב פסק הרמב"ם וש"ע שלא חלקו בין זקן לשאר ב"א. וכבר העיר בזה הגאון רי"ב בחבור אומר השכחה אות מ"ח וע"ש:

ט[עריכה]

(ט) עשאה גיסטרא נבילה וכן לענין אדם נמי. הרי"ף לא הביא הא דגיסטרא וס"ל דרק בבהמה נאמר ולא באדם דנפיש חיותא וכמו בהא דאמר ר"א ניטל ירך וחלל שלה נבלה. שהביא רבינו גופיה הא דאי' בנדה ד' כ"ד א' לענין המפלת גוף אטום אין אמו טמאה לידה ואיזה גוף אטום כו' ר' ינאי א' עד לנקביו ר' יוחנן א' משום ר"י ב"ר יהושע עד מקום טבורו וקאמר הש"ס בין ר' ינאי לרבי יוחנן איכא בינייהו הא דר' אלעזר ומבואר דברי רבינו דמפרש דלא דפליגי בדר"א. ור"י ל"ל הא דר"א אלא בהא פליגי אי אדם כבהמה או לא [והכי מוכח ג"כ מדברי התוס' חולין ד' נ"ז ד"ה דילמא שכתבו דליכא מאן דפליג עלי' דר"א ע"ש. ולכאורה קשה הלא בנדה מבואר דר"י ל"ל הא דר"א. אלא ע"כ מפרשי דדוקא באדם פליגי אבל בבהמה ליכא מאן דפליג עלי' דר"א] וס"ל להרי"ף דכמו לענין ניטל ירך קיל אדם מבהמ' ה"נ י"ל בנעשה גיסטרא ומש"ה לא הובא ג"כ בטור וש"ע יו"ד סי' ש"ע. אבל רבינו ס"ל דבמה שנתפרש ההפרש שאני אבל בנעשה גיסטרא שלא מצינו אין חילוק וכן פסק הרמב"ם ה' ט"מ פ"א הט"ו נשבר מפרקתו ורוב בשר עמה או שנקרע כדג ומגבו או שהותז ראשו או שנחלק לב' חלקים בבטנו ה"ז מטמא כו' וע' תו' חולין ד' מ"ב ד"ה ואמר וע' בהרמב"ם פ"י מה' א"ב הי"א ובכ"מ שם. ולפי מאי דכתבנו ל"ק קושית הכ"מ:

י[עריכה]

(י) וגבי גוסס וודאי אינו מיטמא דתנן אדם אינו מיטמא כו'. בה"ג הלכות טומאה הביא ראיה מזו המשנה דכהן אינו' מוזהר על הגוסס. והביא סוגיא דנזיר ד' מ"ג דפליגי אביי ורבא בהא דתניא להחלו עד שעת מיתה רבי אומר במותם עד שימות. וקאמר אביי דמשמעות דורשין איכא בינייהו ורבא אמר גוסס א"ב. וכך היה נוסחת בה"ג. וא"כ דהלכה כרבא. ותליא בפלוגתא דתנאי ויש להסתפק כמאן הלכה ופשיט בה"ג ממשנה זו שאין גוסס מיטמא. וממילא אינו מוזהר. והוא להיפך ממש"כ התוס' נזיר ד"ה ומהכא בשם בה"ג דכהן מוזהר על הגוסס. וכבר כתבנו דכמה ה"ג הוי. והמרדכי במ"ק תמה על בה"ג שלפנינו שהרי בנזיר שם מיישב הך משנה למ"ד דכהן מוזהר על הגוסס דטמויי לא מיטמא אבל אחולי אחליה. ומכש"כ לפי גירסת בה"ג דאביי ורבא פליגי והלכה כרבא וכת"ק דרבי ונראה לי דה"ג נקיט הכלל של מס' שמחות כל שאין הנזיר מגלח עליה אין הכהן מוזהר עליה. והרי למ"ד דכהן מוזהר על הגוסס וא"כ לדידיה הנזיר מגלח עליה. ושפיר מייתי משנתינו שאינו כן. והלכה כרבי דסתם במשנתינו כמותו. ותירוץ הגמרא דנזיר ע"כ לא ס"ל הך כללא דמס' שמחות. וא"כ לפי מאי דקיי"ל כהך כללא מוכח מהך משנה דאין הכהן מוזהר על הגוסס. והסמ"ג כתב בל"ת רל"ד בזה"ל ועל הגוסס פסק בה"ג ורב אלפס כדתנן במשניות אדם אינו מטמא כו'. ובאמת ברי"ף לא נזכר מפורש דאין הכהן מוזהר על הגוסס. אלא מדהביא הרי"ף משנה זו שאינו נוגע בזה"ז לדעת דיני טומאה. אלא ע"כ בא ללמד לאזהרת כהן. והכי יש ללמוד דעת רבינו מדהביא כל דיני טומאה של נשברה מפרקת ואינך מילי וגוסס. ע"כ לדעת דיני כהן וממילא מוכח דכהן אינו מוזהר על הגוסס. וזהו דעת הרמב"ם שלא הביא בהל' אבל דכהן מוזהר על הגוסס. ויש לי עוד ראיה לזה מהא דראב"ע שהיה כהן עשירי לעזרא עמד על ר"א בשעה שהיה גוסס כדתניא באדר"נ פ' כ"ה ע"ש. אלא שיש לדחות דס"ל כרבי:

יא[עריכה]

(יא) אפי' מגויד אפי' נוסס נמי. פי' נמי. דהמגוייד הוא גוסס ג"כ. וכמש"כ התו' יבמות ד' ק"כ ב' ד"ה למימרא דע"כ האי גוסס קאי על המגויד דאי גוסס בעלמא פשיטא הא רוב גוססים למיתה ומיעוטן לחיים. ותו הא אין מעידין עליו ופשיטא שאינו מטמא אלא ע"כ בגוסס מגוייד ע"ש. ור"ל דגוסס בידי אדם ודאי לא חיי ועי' סנהדרין ד' ע"ח דגוסס בידי אדם קרוב למות מגוסס בידי שמים. ואע"ג דמכ"מ אין הורגין מי שהכה את האדם עד שנעשה גוסס ואח"כ נהרג ע"י אחר וכמש"כ בתו' שם ד"ה גוסס ע"ש. וא"כ פשיטא שאינו מטמא. מכ"מ הא ודאי גרע מגוייד וגוסס ע"י חסרון מגוסס ע"י הכאה דלית ביה חסרון. ובכת"י איתא בזה"ל אפי' מגוייד אפי' גוסס והיכא נמי דשחט ביה שנים כו':

יב[עריכה]

(יב) כתבו גט ותנו לאשתי. וכן הוא ברי"ף ואין לדייק דס"ל לרבותינו דאין הלכה כר"ש שזורי דבמסוכן סגי באומר כתבו גט לאשתי. שהרי ברי"ף בפ' התקבל פסק כר"ש שזורי. אלא כך היה גירסתם במימרא דשמואל ובאמת יש להוכיח דשמואל לית ליה כר"ש שזורי במסוכן ע"פ גירסת קדמניות שהביאו התוס' מנחות ד' ל' ב' סד"ה הא איתמר עלה. דשמואל קאמר הלכה כר"ש שזורי בפול המצרי משמע דתו לא. מדלא אמר נמי במסוכן. איך שהוא במימרא דשמואל אי' כתבו ותנו. אבל ודאי הלכה דבלא תנו גם כן מהני. איברא בכת"י איתא כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו:

דקבר משוי בית הפרס האיך דנחרש טומאה דרבנן כצ"ל. וכ"ה בה"ג וז"ל דקבר משוי בית הפרס מקום הקבר טומאה דאורייתא האיך דנחרש כו':

יג[עריכה]

(יג) א"נ דילמא פתיך ביה עפרא דבית הקברות. וכ"כ בה"ג. לכאורה קשה טובא דא"כ מאי מהני ניפוח ובדיקה דפי"ח דאהלות דתנן כיצד הוא בודק מביא את העפר שהוא יכול להסיטו ונותן לתוך כברה שנקביה דקים וממחה אם נמצא שם עצם כשעורה טמא. והרי אפי' לא נמצא עצם יש לחוש דילמא יש ביה עפר בית הקברות. אבל בל"ז צריך באור מהו עפר בה"ק דהתו' נדה ד' כ"ז ב' ד"ה מלא כתבו בשם רשב"ם [ונראה דצ"ל רשב"א. והוא הר"ש שעל המשניות כידוע] דהא דתנן בפ"ב דאהלות מלא תרווד ועוד עפר בה"ק טמא מיירי שנקבר ערום באבן של שיש ובכל התנאים שיש בדין מלא תרווד רקב. וא"כ אין לדברי רבינו וה"ג מקום. אטו אורחא הכי לקבור בזה האופן כדי שניחוש על חרישתו. וגם היאך נחרש אבן של שיש. אלא ודאי כפירש"י שם שכתב לא רקב ממש של מת אלא כגון שנקבר בכסותו או בקרקע בלא ארון של שיש כו'. וכ"כ הגר"א בס' אליהו רבא והביא תוספתא מפורשת וז"ל ואיזהו מת שיש לו רקב הנקבר ערום בארון של אבן על גבי רצפה או ע"ג טבלא של שיש. אבל הנקבר בכסותו ובארון של עץ ע"ג עפר אין לו רקב והנוטל עפר מתחתיו וזה הוא עפר קברות מלא תרווד ועוד. נמצא עפר ואינו יודע מה טיבה כו'. הרי דמלא תרווד ועוד לעולם טמא. אבל לא ביאר רבינו הגר"א ז"ל פירוש הסוגיא דנדה שם. דאמרינן שם מאי טעמייהו דרבנן לפי שא"א למלא תרווד ועוד עפר בה"ק שאין בו מלא תרווד רקב משמע דעיקר טומאה משום מלא תרווד לחוד טמא אלא משום שנתערב בעינן ועוד. וא"כ ודאי קשה הא בתחלתו לכ"ע דבר אחר נעשה לו גנגילין שלא לטמא במלא תרווד וכקושיית התוס' והר"ש. אבל הרמב"ם כתב בפירוש המשנה דנמצא בקבר עפר שיש בו לחות המת ודמו נראית. ואינו יודע אם הוא הרקב הנזכר שהוא מטמא באוהל. או שהוא עפר שנתערב בו הליחה והדם והוא אמרם בתוספתא מלא תרווד רקב ועוד תבוסה שנמצאת בקבר ואינו יודע מה טיבה זה עפר קברות עכ"ל משמע דאע"ג דמלא תרווד רקב לבד אינו טמא אלא א"כ נקבר ערום בארון של שיש. אבל אם הוא מבוסה בלחות ודם טמא בכל אופן. אלא משום שיש בזה העפרורית עפר מן האדמה להכי בעינן ועוד. וזהו ג"כ כוונת הרמב"ם בפ"ג מהלכות טומאת מת פ"ח שכתב מלא חפנים ועוד מעפר הנמצא תחת המת או מעפר הנמצא בקבר ואינו יודע מה טיבו אם הוא רקב שמטמא באוהל או אינו אלא עפר שנתלכלך בנצל המת ודמו כו'. והכוונה שמצא מלוכלך ומשום הכי אם היה רקב של מת מטמא באוהל אפי' בלא ועוד אלא משום שמא הוא עפר כו'. ולא כמש"כ הכ"מ דאזיל בשיטת הרשב"ם. דא"כ מאי בעי הליכלוך הזה. אלא כמש"כ. והשתא מובן דברי רבינו וה"ג. דעפר הזה יהיה לו בדיקה ג"כ שהרי באשר הוא מלוכלך אינו יוצא מתוך הכברה וניכר הרקב:

ודע דבכת"י ובה"ג הביא כאן עובדא רבי חזייה לההוא גברא דקאי בבית הקברות אמר ליה לאו בן איש פלוני כהן אתה. אמר ליה רבי. אבא גבה עינים הוי ונתן עיניו בגרושה וחיללו. ועובדא זו איתא בסנהדרין דף ה' ב':

מהו למיזל בההוא מקום היכא דהוי ביה קבר כו'. כצ"ל וכן הוא בכת"י:

אמר רבא אוהל כל שיש בו חלל טפח כצ"ל. וכ"ה בגמרא:

יד[עריכה]

(יד) למימרא דכל למיזל לבית הפרס לדבר מצוה ש"ד. אלא כי מיבעי לן ללמוד תורה כו' פי' שהרי ודאי מ"ע מה"ת חמור מכבוד הבריות שהרי מסקנת הסוגי' בברכות שם ד' כ"ה ב' אינו דוחה ל"ת שבתורה. ועשה מה"ת כשהיא אינה מתקיימת אלא בדחיית ל"ת הרי היא דוחה. וא"כ כיון שכה"ב דוחה אסור בה"פ כש"כ מ"ע מה"ת. אבל ללמוד תורה ולישא אשה מיבעי לן והתו' במסכתא ע"ג ד' י"ז ד"ה ללמוד כתבו הנך מצות שהן חשובות ללמוד תורה שגדול ת"ת שמביא לידי מעשה ואשה נמי דכתיב לא תהו בראה. אבל לשאר מצות לא. והכי משמע פרק בתרא דמגילה. אבל בשאילתות דר"א מפרש הנך דקילי וכש"כ לשאר מצות שהן חמורות עכ"ל ר"ל דהא פשיטא דלמכור ס"ת ולילך בבה"פ חד דינא אית להו. כי היכי דנשנו בברייתא בחד לישנא. וא"כ כיון דדייק הש"ס במגילה לענין מכירת ס"ת כדי ללמוד תורה ולישא אשה משום גדול תלמוד כו'. ומשום לא תהו וגו'. ולא קאמר משום מצות פו"ר אלמא מ"ע בעלמא אינו דוחה איסור מכירת ס"ת. אי לא מצות שבת החמור כמש"כ התו' בכ"מ בפי' משנה דגיטין פרק ד' לעמן חצי עבד וחצי ב"ח דתנן יבטל והלא לא נברא העולם אלא לפו"ר שנא' לא תהו בראה וגו'. ופירשו התו' משום דעשה דשבת אלים ממ"ע דפו"ר. וה"נ דדייק הש"ס משום שבת ש"מ דוקא הני ותו לא. וא"כ ה"ה לענין בית הפרס. ואע"ג דמשום כבוד הבריות שרי. מכ"מ משום מ"ע מה"ת אסור וק"ו שכתב רבינו לית להו. והטעם משום שאין למדים דברי סופרים מד"ת כדתנן במסכת ידים פ"ג מ"ב. ושפיר י"ל דלדחות ל"ת דאורייתא מ"ע מה"ת חמור מכבוד הבריות. ולדחות בית הפרס דרבנן כבה"ב חמור מעשה מה"ת. כ"ז דעת התו'. אבל רבינו למד ק"ו כל המצות מכבוד הבריות דמותר. ועיקר הספק דללמוד תורה ולישא אשה אינו אלא משום דאפשר לילך לרב אחר או לישא אחרת כמבואר בסמוך. וכ"ז לענין בית הפרס. אבל למכור ס"ת דליכא ק"ו מכבוד הבריות אינו מוכח כ"כ דכמו שמותר ללמוד תורה ולישא אשה ה"ה דמותר לכל המצות. ומהא דלענין בית הפרס פשוט יותר כל המצות מללמוד תורה ולישא אשה דשרי אין ראיה למכירת ס"ת. דהא דפשוט לענין בה"פ לכה"מ דמותר יותר מת"ת ואשה. היינו משום שאפשר להשיג במקום אחר כמש"כ. אבל למכור ספר תורה שאם לא ימכור לא ילמד ולא ישא כלל. אפשר אע"ג דשרי בהני מכ"מ אסור בכל המצות וכ"כ באמת הגאון עצי ארזים סי' א' סק"ט. מיהו מלשון הגמרא בהני תרתי ענינים בשוה משמע דאם כאן המשמעות אפי' ללמוד תורה ולישא אשה וכש"כ שאר מצות. ה"נ לענין מכירת ס"ת. וא"כ דעת רבינו דמותר למכור ס"ת לצורך שארי מצות. ומכש"כ דהכי דייק לישנא דהגמרא לנוסחת רבינו לעיל סי' ה' לא ימכור אדם ס"ת אע"פ שצריך לו ופירושו אע"ג שצריך לדמי הס"ת לפרנסה מבואר הא אם צריך לקנות אתרוג שרי וכ"כ הגאון טורי אבן באבני מילואים חגיגה ד' ד' לדעת רבינו שכ' התוס' וכתב ע"ז שדברי רבינו מקובלים אלא שבמח"כ לא ידע מקומם של דברי רבינו ומש"ה נסתפק באמיתותם. ומשום שקשה לן שהרי התו' ב"ק ספ"א כתבו בשמו ש"ר דתלמוד גדול ממעשה. אבל באמת אין בזה שום קושיא. דודאי אע"ג דתלמוד גדול ממעשה היינו במצוה שאינה עוברת או אפשר להתקיים ע"י אחר. אבל מצוה עוברת דחיא לת"ת כל שא"א לקיים ע"י אחרים. כדאיתא במ"ק דף ט' ובירושלמי ברכות פ"א. וכי לא מודה ר"ש שמפסיקין לעשות סוכה ולולב וכי לית ליה לר"ש הלומד שלא לעשות נוח לו שלא נברא. והכא במצוה עוברת מיירי. וכ"כ הב"ח ביו"ד סי' רמ"ו ע"ש. והיינו שהוצרך הש"ס לומר אפי' ללמוד תורה שנדחית מפני כל מצוה עוברת. ולישא אשה אע"ג דקיל מת"ת שהרי הלכה פסוקה ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה משום דתלמוד גדול כמבואר לעיל סי' ה' והיינו משום דהיא מצוה שאינה עוברת כמש"כ שם אות ד'. [ולא זכיתי להבין לשון הרמב"ם פט"ו מהל' אישות ה"ב שכתב הטעם דילמוד תורה ואח"כ ישא אשה משום שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכש"כ בת"ת. ותמוה וכי העוסק בת"ת פטור מכל המצות. והמקום יאיר עיני להבין דברי קדושים]. מכ"מ מצות שבת אלימא. ומש"ה נקיט לא תהו וגו' ולא פו"ר ואפשר לומר דדינא קמ"ל דאי כבר יש לו ולד וקיים מצות שבת אינו דוחה איסור בית הפרס ולא ימכור ס"ת. ואע"ג שעדיין לא קיים פו"ר ומזה הטעם שכתבתי שהיא מצוה שאינה עוברת וע' מש"כ שם אות ה'. איברא במשנה דגיטין לא שייך זה הישוב שהרי לא יקיים לעולם פו"ר. והא דנקיט מצוה דשבת ע' מש"כ לדעת רבינו סי' קס"ה אות ב' בס"ד: וממוצא דבר שכתבנו דרבינו יליף כל המצות דמותר מק"ו מכבוד הבריות למדנו דעת רבינו דמצוה דרבנן אפי' עוברת אסור לעבור בבית הפרס ולמכור ס"ת שהרי אין כאן ק"ו מכבוד הבריות. שהרי התירו מוקצה משום כבה"ב כמו לטלטל אבנים לבה"כ. וה"נ התירו משום מצוה מה"ת כדאי' סוכה ד' מ"ב אמאי טלטול בעלמא הוא ולדחי שבת ע"ש בפירש"י ותו' ולא התירו מוקצה משום מצוה דרבנן. ואפי' לפי האמת דת"ת דוחה בה"פ. והא ת"ת נדחה מפני כל מצוה עוברת אפי' דרבנן. וא"כ יש מקום למילף ק"ו דכל מצוה דרבנן דוחה איסור בית הפרס מתלמוד תורה. הא לא קשיא דהא דת"ת נדחה מפני מעשה לא משום דקיל אלא מטעם הירו' כל שלומד שלא ע"מ לעשות כו'. אבל ודאי ת"ת חמורה ויקרה מכל מצוה דרבנן. וכמו לשיטת התוס' אפילו מצוה דאורייתא שדוחה ת"ת. מכ"מ קילא לענין בה"פ ומכירת ס"ת. ה"נ לרבינו במצוה דרבנן. ואין למדין דברי סופרים מדברי סופרים אלא שהתו' בכורות ד' כ"ט א' ד"ה היכי הביאו בשם ר"ת ז"ל דשרי לכהן לילך לבה"פ להעיד בלא נפוח. ולפי זה מותר בכל מצות. והקשו מהא דנקיט ללמוד תורה ולישא אשה הא שאר מצות אסירי. ויישבו דה"ה בכל המצות והא דנקיט ללמוד תורה משום דפליגי התם היכא דמוצא ממי ללמוד. ולישא אשה נקיט אפי' מוצא אשה בא"י עכ"ל ומסתומות לשון התוס' שהביאו שם דברי רבינו ופירשו כאשר יבואר באות ט"ו משמע דהבינו גם דעת רבינו הכי. אבל הנראה עיקר דעת רבינו דוקא במצוה מה"ת דאיכא ק"ו מכבה"ב אבל מצוה דרבנן דקילא מכבה"ב כמש"כ באמת אסור לילך על בה"פ. ולפי דברינו דמצוה דרבנן אינו דוחה בה"פ. א"כ מכש"כ לילך להעיד אסור בבה"פ אלא ע"י ניפוח דשרי אפי' לדבר הרשות. ואע"ג דלהעיד מצוה מה"ת מכ"מ אינו אלא כמו השבת אבידה כדאי' בשבועות דף ל' ב' האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא כו' אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה כו'. וה"נ כמו דלהשבת אבידה אסור לילך לבית הפרס כמו כן אסור לילך להעיד. והטעם דממונא הוא ולא דחי איסורא. ולדעת ר"ת ז"ל באמת אף להשיב אבידה שרי. ולכאורה הכי משמע בב"מ דף ל' והתעלמת כו' כגון כהן והוא בבה"ק ומקשה פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה. ולא משני לא נצרכא לבה"פ דרבנן. מיהו אפשר לדחות משום דבדרשה דקרא מיירי ועיין מש"כ סי' קס"ה אות ד' בס"ד:

דאפשר למיזל לדוכתא אחריתי למיגמר מי שרי או לא. כצ"ל וכ"ה בכת"י. וה"ה לישא אשה אפשר לישא במק"א. ולהמסקנא שרי גם בכה"ג וכמש"כ התו' בכורות שם לדעת ר"ת. והיינו מזה הטעם דשלא מכל אשה אדם זוכה להבנות:

טו[עריכה]

(טו) אלא הא דאמר מר כו'. התו' בכורות הנ"ל נסתפקו בהבנת דברי רבינו אלה. ועלה על דעתם להוכיח דדעת רבינו שלא התירו לכבוד הבריות וללמוד תורה ולישא אשה אלא ע"י נפוח מדלא מקשה רבינו אלא מאי רבותא דעושה פסח הא כל המצוה שרי. ולא הקשה יותר. הא כל המצות קיל מפסח דבפתח לא התירו אלא ע"י נכוח משא"כ שארי מצות דמותר אפי' בלא נפוח. אלא דעת רבינו דבאמת אינו מותר בכה"מ אלא ע"י נפוח. והקשו ע"ז איזה כבוד הבריות יש בזה דליצריך נפוח על כל פסיעה. ולי נראה דבל"ז א"א לומר כן. דל"מ אי נימא כמש"כ באות הקודם דרבינו דיליף כל המצות מק"ו ע"כ במצוה דאורייתא דוקא מיירי. וא"כ ע"כ מיירי בלא נפוח. דבנפוח שרי אפי' לילך להעיד כדתנן בבכורות שם. ולילך לבית האבל ולבית המשתה נמי שרי שהרי מערבין לכהן בבה"פ. ולכל הפחות ע"י נפוח שרי מיהת. אלא ע"כ כל הענין מיירי בלא נפוח. ואפי' למה שרצו התו' שם לומר דרבינו מיירי ג"כ במצוה דרבנן דמותר בבה"פ וכשיטת ר"ת ז"ל. מכ"מ אי בנפוח מיירי למ"ל למילף מק"ו מכה"ב תיפוק לן דמשנתינו הוא להעיד וכן לילך לבה"א ולבה"מ מהא דעירובין. וה"ה לכל מצוה דרבנן. אלא ודאי מיירי הכל בלא נפוח. ובאמת היה רבינו מצי להקשות ביותר. אלא לא נחית להביא כל דין נפוח והקשה בפשיטות. ואחר הישוב הכל ניחא. דגבי פסח הוא טהור. והכא מטמאין אותו. וממוצא דבר אתה למד דרבינו לא ס"ל כר"ת ז"ל בתו' דבכורות שם דניפוח מטהר לגמרי אפילו לדבר רשות והנ"מ בין פסח לתרומה הוא בבדיקה שאחר הליכה ששנאה רבי במשנה דאהלות פ' י"ח. וא"כ ע"כ צ"ל לדידיה דהיתר דלהעיד הוא אפילו בלא ניפוח. שהרי במשנה דלהעיד תנן מטמאהו מתרומתו. ובניפוח אינו נטמא ע"ש. אבל מדברי רבינו מוכח דלא ס"ל הכי דאי ס"ל דלהעיד שרי בלא נפוח א"כ לא נצרך רבינו להביא ראיה דשאר מצות שרי מכבוד הבריות. ולצאת לקראת מלכים. תיפוק לן דשרי אפי' להעיד שהוא ממונא. אלא מוכח דעת רבינו כהרמב"ם והר"ש באהלות שם דניפוח הוא הבדיקה לפסח. ולתרומה לא מהני ניפוח דאפילו בניפוח נטמא. וא"כ הא דתנן מטמאהו מתרומתו דוקא ע"י ניפוח. וללמוד תורה ולישא אשה וכן משום כבוד הבריות וכש"כ מצוה מה"ת שרי אפי' בלא ניפוח. ולזה הוצרך רבינו למילף מק"ו מכבוד הבריות. והיינו להתיר אפילו בלא ניפוח. והרמב"ם פ"ג מה' אבל כתב מותר לכהן להטמא בבה"פ או בחו"ל לדבר מצוה בזמן שאין שם דרך אלא הוא כגון שהלך לישא אשה או ללמוד תורה כו' וכן מטמא בטומאה מדבריהם לכבה"ב כו' ולא כתב דה"ה שאר מצות דמותר. משום דמצוה מה"ת שדוחה לא תעשה פשיטא דשריא מק"ו מכבוד הבריות ולא איצטריך להודיענו. ומצוה דרבנן דקילי משאר מצות ומכבוד הבריות. באמת אסור וכדעת רבינו. וע' בספר פאת השלחן סי' ב' ס"ק כ"ח שכ' דהרמב"ם חולק על רבינו וא"נ אלא כמש"כ:

טז[עריכה]

(טז) איידי דתנא כו'. זה הישוב הביא רש"י יבמות ד' כ"ט מפי השמועה. ואגב שיטפא לא נזכר מספרו של רבינו. ועוד יישב כגון ברגל שישראל מוזהרי' על הטומאה מובנבלתם לא תגעו כדאי' במס' ר"ה. איברא זה הישוב אינו מרווח כ"כ לדעת הרמב"ם שלהי הל' טומאת אוכלין שכ' בזה"ל כל ישראל מוזהרין להיות טהורין בכל רגל מפני שהן נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים כו'. מבואר דס"ל דהא דמוזהר עה"ט ברגל היינו משום ראיית פנים בעזרה ואכילת קדשים היינו שלמי חגיגה אבל משום שלמי שמחה לחוד אין אזהרה לדעתיה שכ' שלהי ה' יו"ט פ"ו ה' י"ז אע"פ ששמחה האמורה כאן היא מצות שלמים יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו וב"ב כ"א כראוי לו כיצד כו'. הרי דאפשר לקיים מ"ע זו אפי' בטומאה משום שיכול לקיים בשארי דברים. ורק השמחה היותר מוכשרת הוא שלמים אבל אין בהכשר זו כדי אזהרה על הטומאה וכ"כ הגאון צל"ח ביצה דף י"ז בכוונת הרמב"ם ודלא כהגאון ש"א סי' ס"ו שכתב להיפך. וא"כ נשים שאינן מצווין על ראיה וחגיגה אינן מוזהרות על הטומאה. וצ"ל דרש"י ס"ל כמש"כ התו' מ"ק ד' י"ד ד"ה עשה דיחיד דבזמן דליכא שלמים עיקר שמחת יו"ט דרבנן א"כ אם יטמא בטל ממ"ע זו. או י"ל דס"ל לרש"י כמש"כ הרא"ש שלהי מס' יומא דאפי' בזה"ז יש אזהרה לטהר עצמו ברגל אי הוי אפשר. ואפי' בר"ה ויוה"כ ע"ש. אבל לדעת הרמב"ם אין מקום לישוב זה. אלא שעדיין י"ל שהכל מוזהרין על הטומאה בזמן פסח והקהל דאיכא בנשים ג"כ. אבל זה דוחק למתני סתם בשביל זמן פרטי. עוד יישבו התוס' שם אינה מיטמאת לו היינו דאינה חייבת מטמא לו למ"ד לה יטמא חובה. והכי קיי"ל דהוא חובה ולא רשות. ובזה הישוב הלכו הראב"ד בהשגות ה' אבל פ"ב והרמב"ן בס' תה"א עמן הכהנים. ובאמת הוא מרווח מאד. ויש ללמוד מדעת רבינו שנדחק בישוב. דס"ל כדעת הרמב"ם בה' אבל שם שאין מצוה ליטמאות לקרובים אלא כהנים. וכבר כתב הרמב"ן שם דלדעת הרמב"ם צריך מישב דהא דתניא לא מיטמאה לו בארוסות לאו דוקא נקיט. והיינו ישובו של רבינו ולא כהגאון ש"א שם. שדחה זה הישוב בתימא דהיאך תני מילתא דליתא כלל דהא ודאי איסורא ליכא כו' ע"ש. אבל אין לדחות ישוב רבינו שכ' איידי דתנא לא אוננת תנא נמי לא מיטמאת. איברא הראשונים ז"ל אחזו שער מנליה להרמב"ם עיקר זה. עוד יש להקשית מהא דאי' בפסחים ד' ע' דמית נשיא הכל מצווין ליטמא ולעשות פסח בטומאה. וכ"כ הרמב"ם ה"ג מהלכות אבל נשיא שמת הכל מיטמאין לו אפי' כהנים כו'. והיא מסוגיא דפסחים. עוד יש להקשות אמאי לא תני בסוטה פ"ג בהני מילי שבין כהן לכהנת. דכהן מיטמא לקרובים ואין כהנת כו'. ולענ"ד הכל הולך אל מקום א' דס"ל להרמב"ם ז"ל דמצוה זו דלה יטמא אינו אלא משום כבוד המת. כמו דציותה התורה להתאבל יום ראשון לשיטתייהו ז"ל ונפקא לן מדאסור אונן לאכול קדשים ומע"ש דמשמחין וה"ה כל מיני שמחה. וע' מש"כ בס"ד סי' ט"ו אות ט'. ואבילות זו הוא בכלל כבוד המת. וה"נ להטמאות לו הוא בכלל הכבוד. וע' בסה"מ להרמב"ם מ"ע ל"ז שהסביר הכי בזה"ל ולחזק חיוב זה של אבלות באר אותו בכהן שהוא מוזהר עה"ט שיטמא על כל פנים כשאר ישראל כדי שלא יתלש דין האבלות עכ"ל וזה הכבוד של טומאה אינו אלא מי שהוא מוזהר שלא להטמא. אבל מי שמטמא עצמו בל"ז איזה כבוד יהי' להמת אם יכנס לאהלו. ואם נצרך שיגע להמת או שיכנס לאהלו לצורך קבורה פשיטא דהכל שוין במצות קבורת קרובי' לפי כבודם. אך ביחוד מצות טומאה לא שייך אלא בכהנים שמוזהרי' עה"ט. וא"כ בשעת עשיית הפסח ורגל דכל ישראל מוזהרין שלא להטמאות וכבוד המת הוא ליטמא אם כן כל ישראל חייבים ליטמא לקרוביהם. וע' מש"כ סי' ג' אות ה' בס"ד. ובזה נתיישב הכל. דכיון דתנן כהן מוזהר עה"ט ואין כהנת כו' ממילא מובן לענין מצוה דטומאת קרובים. שהוא מחוייב והיא אינה מחוייבת:

והנה הרמב"ן ענין אבלות והרא"ש מ"ק סי' נ' הקשו על שיטת הראשונים ז"ל דאבלות יום ראשון מה"ת מהא דאי' בבכורות דף מ"ט דאפילו ולד שמת ביום שלשים ה"ה כלפניו משום דספיקא היא ואזלינן לקולא באבל. ואמאי הא ספיקא דאורייתא הוא. וגם עיקר קולא דסתם ולדות ג"כ קשיא. הא רוב ולדות אינן נפלין ואמאי אינו מחוייב להתאבל עליהם. והרמב"ן האריך הרבה בפרוק קושי' זו. אבל למש"כ דטומאת כהנים ואבלות אחר הקבורה תרווייהו משום כבוד המת הוא. ותניא בת"כ פ' אמור לה יטמא לודאי הוא מטמא. ולא על הספק ר"ל ספק בן קיימא. וע"כ מיירי בשאינו ספק ממש שיש לחוש מה"ת. דא"כ פשיטא דמשום ספק עשה לא יעבור על ספק לאו דלא יטמא [כמו ספק מילה בזמנה אינו דוחה יו"ט. וספק בכור אינו קרב. וכבר הקשה הכי רבינו יהונתן בה' טומאה] אלא אפי' ספק דסתם ולדות שאינו ודאי בן קיימא. וע"פ דין יש לילך אחר הרוב. וקמ"ל הך ברייתא דמחלה התורה על כבודו של מת כזה. ומזה למדנו שאין בו אנינות ורשאי לאכול קדשים ושארי שמחות. ולא דמי לספק בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון דתנן פ' נושאין דהוא אונן עליהם והם אוננין עליו. הוא אינו מטמא להם כו' דהתם בר כבוד הוא אלא שיש ספק שקול על מי הוא חל. מש"ה במקום שאין איסור כמו במנהג אנינות שניהם נוהגים מספק משא"כ טומאה שעומד לנגד ספק אזהרת לאו. אבל ספק נפל ע"כ לא מטעם איסור לאו אלא משום שאינו ראוי לכבוד וכמש"כ. וא"כ למדין אנינות מטומאה. ובזה יתבאר הא דאי' בירו' שם תני ר"ח אוננים ומטמאין על הספק. א"ר יוסי מתניתין אמרה כן. הוא אונן עליהם כו'. [ולכאורה תמוה הא לא אמרה כן לענין טומאה. אבל למש"כ מיושב שפיר. דמיירי בספק בן קיימא כמבואר בסמוך וקמ"ל דאונן ומטמא עליו משום דאזלינן בתר רוב דאינן נפלים ולא נימא מצד הסברא אין נפשו של אדם אונן על הספק וכמש"כ הרמב"ן שם. וא"כ גם בספק נפל אינו אונן אע"ג דרוב ולדות אינן נפלים. וקמ"ל דאינו כן. ושפיר הביא ראיה ממשנתינו דלא כן הוא. אלא אף על הספק הוא אונן. אך לענין טומאה א"א להטמא לספק השקול כמש"כ ומש"ה בספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון אינו מטמא משא"כ בספק נפל מטמאין ג"כ משום דאזלינן בתר רובא]. ר' אשיין בר יקים הוי ליה עובדא. שאל לר' ייסא [לענין אנינות. ואע"ג שאין אנינות דקדשים ומע"ש בזמנו. מכ"מ נ"מ לענין אבלות יום ראשון דמאנינות גמרינן לה]. א"ל לית צריך [משום דס"ל כהת"כ הנ"ל] א"ל והתנינן אוננים ומטמאין על הספק סימנין ניכרין היה [פי' הברייתא מיירי שניכר שאינו נפל]. לא כן אמרין חבריא בשם ר"י סימנין בן שמונה אין עושין מעשה. סימן היה לו שבעל ופירש [בידוע שכלו חדשיו שאז ודאי נוהג אנינות ואבלות וכדאיתא פרק ר"א דמילה ובנדה פ' יוצא דופן דבכה"ג הרי הוא כחתן שלם. והא דקרי לה ספיקא משום דלא אשתהי ל' יום דבעלמא ספיקא קרי לה לרשב"ג. זהו פירוש פני משה והקה"ע. עוד רצה קה"ע לפרש להיפך דעובדא דר"י הוי בידוע שהוא בן שמונה. אבל סתם ולד באמת מתאוננים. וזה פלא דא"כ אינו כהלכה. ואין לפרש לענין אנינות דקודם קבורה היינו לפטור מן המצות ולאכול בשר ויין וכדמשמע משו"ת דבר משה שבא ללמוד מכאן לענין זה שאינו נוהג בסתם ולדות [הובא בפתחי תשובה יו"ד סי' שמ"א ע"ש] זה טעות דמצות שקודם קבורה אינו נכלל בלשון אנינות בלשון חז"ל כי אם שמתו מוטל לפניו. וכש"כ במשנה דיבמות דמיירי בכהנים כדתנן היו שניהם כהנים הוא אונן עליהם כו' ומצות שלפני קבורה אינו שייך לכהנים אלמא דבמצות שאחר קבורה מיירי וכפי' רש"י לענין עבודה. איברא בעיקר הדין. אי יש בנפל אנינות דקודם קבורה. נראה דתליא בטעמי דאיתא בירו' רפ"ג דברכות הא דאם רצה להחמיר ע"ע אין שומעין לו אי מפני כבודו של מת. או מפני שאין לו מי שישא משאו. ופשוט דמצות קבורה איכא על סתם ולדות. שהרי דוחה יו"ט שני של גליות. משום דכבוד הבריות היינו קבורה ע' א"ח סי' תקכ"ו. הרי דבספק איכא כבוד הבריות שלא יהא מוטל בלא קבורה. אך כבוד קרובים ליכא כמש"כ וא"כ אם יש לו מי שישא משאו שוב אינו בדין מי שמתו מוטל לפניו] עכ"פ מדעירב הירו' אנינות וטומאת כהנים בהדדי ולמדין זה על זה. מבואר דהכל משום כבוד המת. והיינו דכייל הרמב"ם מצות אבלות יום ראשון ומצות טומאת קרובים במ"ע אחת כמבואר בסה"מ מ"ע ל"ז ובריש ה' אבל. ואע"ג דלמדין מתרי קראי וכבר הקשה הכ"מ שם. אבל באמת הכל בכלל כבוד מתים שהן קרובין. וע' שו"ת ושב הכהן סי' נ"ו שעשה סמוכין לדבר מת"כ פ' שמיני שם דכתיב ויאמר משה אל מישאל וגו' למד בת"כ שאין הכהנים מטמאים למתים. והוא תמוה. ופי' דמשום שלא נתחייבו אלעזר ואיתמר במצות אבלות. מש"ה לא נטמאו ג"כ והא בהא תליא. והא דכתיב ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' שלמדין מינה אבלות יום ראשון. אינו מ"ע מפורש. אלא נכלל במ"ע דטומאת כהנים. ואהרן למד מינה שיש לכבד במה שאפשר וראוי היינו שלא לנהוג שמחה. ובאו חז"ל ופירשו איזה פרטים. ועי' מש"כ בסי' ט"ו אות ז' בס"ד. נחזור לענין דעיקר טומאת כהנים הוא משום כבוד ובזרים ונשים אין בזה כבוד ומש"ה אין מצווין ע"ז כלל. וזהו דעת רבינו. וע' מש"כ סי' ל"ד אות ח' בס"ד:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף