אילת השחר/גיטין/נא/א

אילת השחר גיטין נא א

דף נ"א ע"א

גדולה מזה אמרו מוציאין לפרנסה וכו' ואת אמרת שני' ויתרה. עי' בתורת גיטין דתמה מה ענין זה לזה. וביאר דהשאלה ממתי חל החיוב, ומדמוציאין ממשעבדי הרי דכבר חל חיוב תיכף בשעת מיתת האב, וממילא גם אם ימות הבן תשאר בזכותה על עישור נכסים, ולפי"מ שהוכיחו האחרונים דשיעבוד שייך אפי' אם לא נשלם החיוב ממש, היכא שיש כבר דבר שמכח זה יהי' חייב, כמו בהא דהדליק אש ונשרף הגדיש לאחר מותו דנשתעבדו הנכסים כמש"כ הנימוק"י פ"ב דב"ק, וכמו הא דכתובות דף ל"ד ע"ב בפרה שאולה דהניח אביהם ופשע ולא אמר שהיא שאולה דנשתעבדו נכסי אביהם לזה כמוש"כ שם בתוס', א"כ אין ראי' דכבר חל חיוב אז.

ובמהר"ם שיף ביאר דס"ד משום דהחיוב עישור נכסי לא אלים לבטל הירושה, ובמסקנא דפ' מציאת האשה דחי דהוא משום ריוח ביתא, וביאור הדברים אפשר דס"ד דלא משום דכשיש ירושה להבת אין תקנת עישור נכסים, אלא כיון דזה כבר זכו בתורת ירושה וא"א לזכות בעישור להפקיע מהדין ירושה שזכו שניהם בזה, ואע"ג דכל חיוב עישור הוא מפקיע דין יורש מהבן, מ"מ רק לגבי ירושת הבן הפקיעו ולא לירושת הבנות, ולזה שפיר מדמי בגמ' למה דגובות ממשעובדים, וכ"ש שתגבה מהירושה ודינה לא פקע בזה כמו שלא פקע זכותה ע"י שמכרו, אבל בפ' מציאת האשה דוחה משום דכשהם יורשות אין כלל תקנת עישור נכסים, ואין דומה למכרו האחין דכשהיא יורשת אין החסרון בגלל שצריך זכות ממה שהם ירשו, אלא משום דבכה"ג אין כלל דין תקנת עישור נכסים, והראוני לעי' בתוס' רי"ד כתובות דף ס"ט דמשמע כמשנ"ת בס"ד. (מהדו"ק)

והא פרנסה דמיקץ קייצא מיכתב לא כתיבא. יש לעי' דסברת הגמ' לעיל בפשיטות דמזון האשה והבנות כיון דאית להו מתקנת חכמים הו"ל ככתיבא, ולמה כאן הוי ס"ד דלא הוי ככתיבא, וצ"ל דלא הוי ידע דשעת מיתת האב מקרי כתיבה לענין זה, ואפילו לפי מש"כ התוס' שם [בד"ה כתובין הן] בקושית הגמ' גם מבנות היכא דאהדרה וגרשה דמ"מ הוי פשיטא לי' דהוי ככתיבה לענין הבת שנולדה מקודם בנישואין הראשונים אע"ג דלא הוי כ"כ ידוע, דבשלמא סתם חיוב מזונות דבנות אפשר לומר דגלוי דכל נישואין מתחייב בזה, אבל הא לא כל א' שנושא אשה יש לו כבר בת שיש לו כבר ממנה בנישואין קודמין, מ"מ הוי ס"ל בפשיטות דהוי ככתיבה, משא"כ שעת מיתה לא הוי ס"ל דהוי זמן שיש כ"כ קול לענין זה.

שו"ר בריטב"א שתירץ דכיון דאם אמר אל תתפרנס בתי מנכסי שומעין לו, לכך הוי ס"ד שלא ככתיבא דמי, ולדבריו צ"ל דהגמ' מתרץ דבשעת מיתה כיון שלא צוה, אז יצא קול דמחויב בפרנסה והוי ככתיבה. (מהדו"ק)

אי הכי בנות נמי. יש לעי' מאי ס"ד הא בפשוטו לא מהני דהו"ל לדבר שלא בא לעולם, ודוחק לומר דהוי ס"ל דכיון דמסקינן דדאיקני מהני לשעבד אף דהוי דבר שלא בא לעולם ה"נ מהני להשתעבד שיעבוד לדבר שלא בא לעולם היכא דעצם החוב כבר חייב ועומד, ולא כמו דנקיט בגמ' בפשיטות לעיל י"ג ע"ב דאפילו אם אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ א"א להשתעבד לדבר שלא בא לעולם.

והנה מה דמהני להתחייב בשעת נישואין בלי קנו מיני' משום דבההיא הנאה דמתחתני וכדאיתא בקידושין דף ט' ע"ב [ועי' בפנ"י כאן], וא"כ הא דמהני שיתחייב לזון משום דהיא נותנת לו ההנאה דמתחתני, וזה מהני מדין עבד כנעני כאילו הבת נתנה, ויש בזה מעשה קנין וזכיה שהבעל משתעבד ומתחייב ישר להקטנה, ואפשר דלפי"ז ל"צ להסברא דזכין לקטן מדרבנן אלא דמתחייב ישר להקטנה ע"י דדעת אחרת מקנה להקטנה. (מהדו"ק)

והנה בהקושיא הנ"ל דגבי מזון הבנות נמי יועיל וכו', העירוני לתלות במה שמסופק בחלקת מחוקק (סימן קי"ב סק"ד) אם מהני כשהאשה מוחלת בפירוש מזון הבנות, ומבארים דספיקו הוא אם החיוב אל הבנות או להאשה, דאם זה אל האשה עבור הבנות שייך מחילה משא"כ אם החיוב הוא אל הבנות, ולפי"ז גם כאן אם החיוב הוא להאשה לא הוי כמקנה לדבשלב"ל.

אמנם ביאור זה שמבארים צ"ע, דהנה לא מצינו סוג חיוב כזה כגון שראובן יאמר לשמעון אני מתחייב לך לתת כסף ללוי, הא לא שייך כזה דבר, ובהכרח זה יהי' התחייבות ללוי, ומה שהזכיר את שמעון באמצע אינו כלום, אמנם שייך בתק"ח שתיקנו מחמת רצון האשה ולכן כשמוחלת בטל החיוב אע"פ שהחיוב הוא להבנות.

והנה כתובת בנין דכרין מבואר להדיא בגמרא בכתובות דף נ"ג דאפילו מוחלת כתובתה ולא אמרה בפירוש שמוחלת כתובת בנין דכרין מ"מ כבר אין כתובת בנין דכרין, ובודאי לא שייך לומר דהדין אל האשה, דהא זה אחרי שתמות, ומבואר להדיא בב"ב דף קל"א דבעצם הוי התחייבות לדבשלב"ל, ולולא דתקנ"ח שייך גם לדבר שלא בא לעולם לא הוי מהני התחייבות כזה, הרי ג"כ דודאי ההתחייבות הוא להיורשים אלא זה מחמת להשביע רצונה, וכיון שמוחלת אין רצונה ולא תיקנו, אבל לא מפני שהיא הזוכה בזה.

ובזה יש להבין מה שלא נזכר במחילה דמהני על כתובת בנין דכרין הוא מחמת אי אפשי בתקנת חכמים כמו דאמרינן באיני ניזונת ואיני עושה, אלא דמבואר בתוס' כתובות דף פ"ג דבעצם במזונות יכולה לחזור ולומר אני רוצה להיות ניזונת ולכן לא צריך להחידוש דאי אפשי, דאטו יש לה ליטול מזונות בעל כרחה, הא מיהת אם הי' מהני שיפטר לגמרי ממזונות הי' זה מחמת אי אפשי בתקנ"ח, אבל כאן לא צריך לזה דלא תיקנו שיהי' לה כתובת בנין דיכרין או מזון הבנות אלא דיהי' להיורשין או להבנות מחמת רצונה, ולזה פשוט דכאינה רוצה לא תיקנו, עכ"פ לכו"ע החיוב מזונות אינו להאשה אלא דהספק אם זה מחמת רצונה ולכן יועיל מחילתה, או דזה רק מחמת דבדרך כלל הם רוצות ולא מפני שהאשה הזאת רוצה דוקא , ולהנ"ל לא שייך שיועיל להתחייב מזונות להבנות ע"י קנין דהוי דבשלב"ל.

וכי מיגרע גרעה. לכאורה הא הקנין אינו שמשעבד נכסיו, דא"כ בודאי יועיל, אלא דהקנין הוא התחייבות לזון אותה אלא דהחיוב כשהוא ע"י קנין אלים להשתעבד, ולכאורה מאי פריך, איה"נ בת אשתו דכל החיוב הוא ע"י הקנין, כיון שחל הקנין שפיר משתעבדי הנכסים, אבל כאן דעצם החיוב הוא כבר בין כך, לא שייך להתחייב ע"י קנין כיון דכבר בין כך נתחייב, וע"כ יש להוכיח דאפי' דבר שכבר בין כך מחויב שייך להתחייב ע"י קנין, אע"פ שלעצם החיוב אין הקנין מוסיף כלום, וע"י הקנין כבר יגבה ממשועבדים, ואדרבה הגמ' שואלת וכי מיגרע גרעה, היינו דההתחייבות שכבר מחויב ודאי מתחזק ע"י מעשה קנין. (מהדו"ק)

וכי מה תיקון העולם יש בזו. ופירש"י דבלאו תיקון העולם נמי אין הדין לטרוף כיון שאין קצובין. והנה מלבד מה שהקשו התוס' דהא ר' חנינא בא לפרש המשנה מפני תיקון העולם דהיינו מפני שאין קצובין, מלבד זה קשה הא אם שיעבודא דאורייתא הא מן התורה מאי איכפת לן מה דהלוקח לא ידע להזהר ויפסיד דמ"מ לוקח שיעבודו, וע"כ זה רק מפני תיקון העולם, ודוחק לומר דקושית הגמ' אזלא אליבא דמאן דס"ל דשיעבודא לאו דאורייתא דאז פריך דודאי לא יגבו מלקוחות כשאין יודעים להזהר.

וצ"ל דלרש"י דתיקון העולם מחמת שאינם כתובים הוא משום דאם לא יתקנו לא ירצו לקנות נכסים דלא ניידי דיראים שיגבו מהם, וע"ז קאמר דגם בלי תיקון העולם דקאמר ת"ק דהיינו כדי שיקנו האנשים קרקעות, יש ג"כ לתקן שלא יגבו משום סוג תיקון העולם אחר דלא ידעו להזהר ויפסידו הלקוחות.

ולפי"ז החילוק בין רש"י להתוס' הוא, דלרש"י טענתו דיש סוג אחר של תיקון העולם דלא משום שלא יקנו אלא שלא יפסידו, ולתוס' התיקון זה לשניהם משום שלא יקנו או משום שלא יפסידו, אלא דלת"ק מחמת שאין כתובין ולר' יוסי משום שאין קצובין.

תוד"ה בשקנו. וקשה דא"כ אמאי פריך אי הכי בנות נמי הא לא מהני כתיבה דבנות כדאמר לעיל. הנה לעיל פירש"י דפירות אע"ג דכותב לו מ"מ כיון שאינם בעולם לא מהני כתיבה דידהו, ולפי"ז כתבו בתוס' ד"ה לפי, דמאי דפריך לעיל והא מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמי, לא מקשה אלא ממזון האשה, דאילו ממזון הבנות אין להקשות כיון דאינם עדיין בעולם. אבל מרש"י (ד"ה כמאן דכתיבי דמי) דהביא גם הא דבנן נוקבן דיהוון ליכי מינאי, הרי משמע דלדבריו קושית הגמ' היא גם ממזון הבנות.

ואפשר דס"ל לרש"י דרק חיובים דהחיוב הוא על מה שאינו בעולם דהא אם הפירות ישנם כבר לא מקרי חיוב פירות, דחיוב הפירות פירושו דמחייב על מה שאינו עדיין בעולם, אבל מזון הבנות דמבואר בתוס' דגם בגירשה ואהדרה יש תקנת חכמים דחייב במזונות, דהחיוב גם על בנות שיש לו ממנה אפי' אם ישנם כבר בעולם וכמו שנתבאר לעיל, נמצא דאין פירושו שלחיוב הבנות על דבר שאינו בעולם, אז לא איכפת לן אפי' שבמציאות אין עדיין הבנות בעולם ומקרי שפיר כתיבה, וסגי בקול כזה לחייבו במשועבדים כיון דשם החיוב אינו מוגדר על דבר דאינו עדיין בעולם. אלא דהגמ' משני לעיל דלכן מזון הבנות לא מהני למשועבדים דע"ז לא תיקנו אע"ג דיש ע"ז קול, אבל בקנין דלכתיבה עומד ועל מה דחייב עצמו מחמת הכתיבה כזאת גובה שפיר ממשועבדים.

בא"ד. לכך נראה דקנין אלים טפי מכתיבה ולכך פריך וכו'. הנה בעצם הגמ' היתה יכולה לתרץ דמיירי בכתב לה, לכן לבת אשתו גובה ממשועבדים, אלא דאם נימא דבאמת בקנו מידו יועיל גם בבתו, א"כ הא אין החילוק בין בתו לבת אשתו, אלא לענין כתיבת שטר, ואיך התנא סתם, דהא באמירה לבד הא אין חילוק, ובקנין בשניהם ישתעבדו ורק בשטר, א"כ עיקר החידוש חסר בדברי המשנה, ולזה הוא מתרץ בקנו, לומר דבבתו גם קנין לא יועיל, וע"ז פריך דגם בבתו צריך להועיל, וצע"ק דמנ"ל להמקשן דקנין כל כך אלים דיועיל אפילו בבתו שעדיין לא נולדה, הא כיון דשטר הוא מסכים דלא יועיל בבתו, אע"פ שחוץ מהתנאי ב"ד התחייב בשטר, ואיך כ"כ פשוט לי' דבקנין יועיל לגבות ממשעבדי, אפילו על מה שאינו בעולם עדיין. (מהדו"ק)

תוד"ה אלמא. היינו קצובין ואין כתובין דכתיבה לא מהניא אע"ג שכבר בא השבח כיון דבשעת הכתיבה אכתי לא הוה. הנה לפי"מ דמבואר בגמ' ב"ב [והובא בדבריהם לעיל ד"ה או דלמא] דהמוכר שדהו בעדים גובה ממשועבדים, הרי דגם זה נקרא כתובין כיון דיש קול, א"כ ע"כ כאן כונתם דבעי כתיבה היינו קול בשעת ההתחייבות, ולולא זאת משמע דכעת יש קול דסגי למשועבדים, אלא כיון דלא הי' בשעת ההתחייבות לא מהני, והנה בפנ"י ותורת גיטין ביארו בתוס' ד"ה או דלמא, דהבעיא אם סגי בקצובין בלי כתובין, היינו אם בעי קול כמו במכירה דהיא בפרהסיא או דלא צריך בפרהסיא אלא דצריך שלא יהא בצינעא כמו במלוה, וזה נקרא קצובין ולא כתובין, היינו דלא צריך קול גדול כמו במוכר שדהו דזה בפרהסיא, ולפי"ד צ"ע דמדחזינן דאם זה הקול הי' בשעת ההתחייבות הי' סגי לגבות משועבדים, הרי דאין החסרון בהקול, אלא דהחסרון משום דלא הי' בשעת ההתחייבות, א"כ מה נפק"מ בזה בין מ"ד קצובין למ"ד כתובין, דממ"נ כיון דכאן יש קול כמו בפרהסיא אז לכו"ע יועיל, ואם יש כלל דצריך קול כזה בשעת התחייבות, אז למ"ד קצובין למה יועיל כיון דלא הי' בשעת התחייבות, דבזה לא מצינו חילוק בין למ"ד כתובין בין למ"ד קצובין. שו"ר בריטב"א דכתב להדיא דלטעם דכתובין צריך קול בשעת כתיבה משא"כ בטעם דקצובין סגי אפילו אם יש כעת הקול. (מהדו"ק)

שני כיסין קשורין מצאת וכו' נשבע. הנה צ"ל לפי"ז דאם הי' מבורר ע"י עדים שבאמת נאבדו שני כיסין קשורין הי' חייב לשלם עבור עבור ב' כיסין, ולכן שייך תביעה, והשני שאומר שמצא רק א' הוי הכחשה למה שטוען שנאבד לו ב' כיסין, וצע"ק דהא אפילו אם מצא שני כיסין מ"מ אם התיר קשריו ונטל רק א', אין לו תביעה על המוצא, על הכיס השני שלא לקח, דאע"ג דעבר על לא תוכל להתעלם במה שלא הגביה על המציאה, מ"מ תביעת ממון אין למאבד על המוצא שלא הגביה, וא"כ למה בכח טענה זו משביעו.

ולפי מש"כ הרשב"א דמיירי דראהו מגביה כיס א' אפשר דטען ראיתי שהגבהת ולא התרת שום קשר, אך לאידך פירושא דמיירי שמחזיר כיס הא' ע"י סימנין, והרשב"א לא דחה פי' זה אלא מפני דלהמוצא יש מיגו, אבל לולא זאת היתה טענת ברי להשביעו, וצריך טעם למה, וע"כ מזה דכיון דאין דרך שיקח הא' וישאיר השני הו"ל שוב טענת ברי כי בודאי לקחת גם השני, וצע"ק, ונצטרך לכאורה לומר לפי"ז דבכה"ג אם עדים הי' מעידים שראו שהי' שני כיסין אע"פ שלא ראו שלקח אלא א' יצטרך לשלם על השני, ולפמש"כ התוס' בד"ה כיסין דזה יהי' אפילו לרבי דיתכן דאיעכול קיטרייהו, צ"ל דמ"מ כ"ז שלא הוכח שזה כך יגבו ממנו, ועי' בב"מ כ"ו ע"ב דבטוען כיון שחפשת המציאה ולא הי' רק שנינו ודאי מצאת, ולכאורה אם יש עדים שחיפש יחד אתו לא סגי בזה להוציא ממון, הרי דלהיות דין טענת ודאי לחייב שבועה סגי אפילו בטענה דאילו הי' עדים מעידים כדבריו לא הי' מוציאין ממון, אלא דאפשר דזה לחייבו שבועת היסת דרבנן, אבל לגבי שבועת מודה במקצת צ"ע אם סגי בכזה טענה שבעדים לא הי' מוציאין ממון. (מהדו"ק)

כיסין לא מנתחי מהדדי. עי' ברשב"א דביאר דלא יכול להיות דמיירי שא' תובע שנאבד לו חפץ עם סימנים והשני משיבו ואומר כיס א' מצאתי דכה"ג ודאי לא שייך לחייבו שבועה כיון דיש לו מיגו, מבואר בדבריו דאע"פ דלטענת האובד הי' גם קשורין וכעת אינן קשורין זה לא מגרע סימנים של האובד, אע"ג דהא נמצא דזה לא כסימניו, דהא בסימניו הי' ג"כ ששניהם קשורים זה בזה, וכעת הא המוצא טוען שלא הי' קשור, ולכאורה זה יהי' ראי' שאין זה החפץ של האובד ולא יצטרך להחזיר כלל, וע"כ צ"ל דכיון שיכול להיות דאיעכול קיטרייהו אין כאן סתירה להסימנין כיון דאינו בגוף הדבר עצמו שלא יוכל להשתנות. והנה מה דמהני חמור בסימני אוכף, ומסתמא לפי"ז גם יגרע אם לא יתאימו להיות יחד, צריך לחלק קצת. (מהדו"ק)

תוד"ה כיסין. אבל הכא מי יימר דלא מצא אלא אחד. ולכאורה לפי"ז כל טענתו אינה ודאית, דהא לדברי המוצא לא הי' אלא אחד, ויתכן דבאמת הי' כן ואז נתלה דאיעכול קיטרייהו ולא נימא דזה כיס אחר ממה שנאבד לו, אלא דהאובד טוען איני מאמין לך שמצאת רק אחד ולפי"ז אני חושב שלא איעכול קיטרייהו ואיזה טענת ודאי יש כאן.

וע"כ צ"ל דלא רק הוא אינו מאמין, אלא דאין להניח שאיעכול קיטרייהו רק כשהוא רואה שאיעכול, אז ס"ל לרבי דאני תולה שאין זה כיס אחר ממה שהשאיר אבל יש לנקוט שלא איעכול קיטרייהו.

ויש לעיין אם זה רק דעל פי רוב לא איעכול, ואע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב, מ"מ סגי בזה להשביעו לפי"מ שהסתפקנו בד"ה שני כיסין דאולי לשבועה סגי בתביעת ודאי כזה שלא היו מוציאין בזה ממון או דעדיף מרוב.

ומהמרדכי [פ"ו שבועות אות תשע"ב, המובא בקהלות יעקב כתובות סי' י"ז] דכתב דהא דאין נשבעין על טענת שמא הוא מטעם דהוי משיב אבידה, יש להוכיח דכדי להשביע שבועת מודה במקצת אי"צ טענה שהי' זוכה בה ממון אם אמת כהתובע, דהא כשהתובע תובע בשמא הא אפי' אם אמת דבריו לא יוכל להוציא מהנתבע ממון ואי"צ לנאמנות הנתבע להכחישו, וא"כ מה צריך לטעם דהנתבע הוא משיב אבידה דהיינו דנאמן, תיפוק לי' דבכלל אין כאן תביעה שיכולה לחייב, משמע דגם בתביעה שאין בכחה לחייב ממון סגי לחייבו שבועה, ורק משום דבטענת שמא הנתבע נאמן דהוי משיב אבידה לכן הוא דפטור מלישבע, וצ"ע בתוס' ב"מ כ"ו ע"ב דמשמע דישביע שבועת היסת על מה שלדעתו הוא מצא אבידתו.

תוד"ה תניא נמי הכי. דליהמני' במיגו דאי בעי אמר לא מצאתי אלא אחד. ויש לעיין למה לא הקשו בפשיטות דהא הוי טענת שמא, ולכאורה משמע מדבריהם דגם הם ס"ל דהא דנפטר בתביעת שמא הוא ג"כ משום משיב אבידה, עי' בקהלות יעקב (כתובות סי' י"ז) שהביא בשם המרדכי (פ"ו דשבועות אות תשע"ב) דכתב כן, וכ"ה בריטב"א כאן. ויש לדחות דכאן אח"כ הא הוא תובעו ודאי, ואע"פ דהגרעק"א כתובות דף י"ח הק' על מה דפריך ור' אליעזר בן יעקב לית לי' משיב אבידה פטור, והק' תיפוק לי' דאין נשבעין על שמא, ואין לומר משום דאחרי שמודה שלוה מאביו טען ברי, דא"כ קדמה הודאה לתביעה, דכאן אפשר דלא דמי לאומר שמא יש לאבי בידך מנה והלה אומר הי' והחזרתי חצי דהוי קדמה הודאה לתביעה, כיון דלא הי' שום תביעה גם על החצי לפני שהודה, אבל כאן דשור א' תובעו בודאי, נמצא דעל מה שמודה אין כאן לפני התביעה, אלא דקדמה הודאה לפני תביעת השור השני דעליו לא הי' יודע לתבוע ודאי רק אחרי דטוען דמצא שנים והחזיר א', דאולי כה"ג אין כאן קדמה הודאה לתביעה, דעיקר החסרון דקדמה הודאה דהודאה כזאת אין בה דין הודאה מחייבת, וכיון שלגבי זה לא קדם הו"ל שפיר הודאה שאחר התביעה שבכחה לחייבו אע"ג דזה לפני התביעה על החצי השני, שע"ז אינו מודה.

והנה יש להעיר על האי מיגו, דהא אם הי' טוען לא מצאתי אלא אחד, היינו דנמצא טענתך טענת שמא ואין זה טענה, משא"כ אם טוען החזרתי א' אז טענתך ברי אבל אני מכחיש אותך, ואולי כה"ג אין מיגו. וכאן באומר לא מצאתי אלא א' לא הי' לו צורך בנאמנות משום דההוא אינו טוען כלל טענת ודאי על השור השני אז, משא"כ ע"י שאומר מצאתי שתים והחזרתי א', ולא דמי לכל מיגו דאי בעי שתיק, אע"ג דזה ג"כ בלי שהי' טוען לא הי' צריך נאמנות, מ"מ נאמן, אפשר דאי בעי שתיק עדיף דמהני לברר האמת, אבל סתם מיגו אולי אפשר דלא יועיל אם לא הי' זוכה מחמת נאמנות בטענה ההיא, וכמו דמצינו בנימוק"י ריש ב"מ דהביא תירוץ כעין זה על הא דאינו נאמן חצי שלי במיגו דכולה שלי, דאם נאמין לו על כל דבריו דהיינו אם טוען חציו שלי ונאמן על החצי, יותר ירצה לטעון כן מלטעון כולה שלי דנאמן רק על חצי טענתו. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א