אילת השחר/גיטין/ל/ב
תוד"ה איכא בינייהו. עי' במהר"ם מה שהקשה, וכנראה שהבין בכוונתם דלמ"ד עניי עולם אפשר להפריש על עניים אע"פ שאינם מאותה העיר, אבל נראה דכולהו ס"ל לפי התוס' דתיקנו רק בשביל עניי העיר, ולכן באיכא רק עניי כותים אז למ"ד דתיקנו רק בשביל עניי ישראל כאן לא יוכל להפריש על העניים ויצטרך ליתן לעניים ממש, משא"כ למ"ד לעניי עולם והיינו אפילו לכותים, יוכל להפריש על סמך הכותים שבעיר הזאת, ומשמע קצת מהתוס' דאף מאן דס"ל עניי ישראל דוקא אינו משום דכותים גירי אריות הם, אלא משום דלא תיקנו להפריש אלא על ישראל ממש.
בא"ד. התוס' הקשו דלרש"י אין נפק"מ לדינא דהא לכל אחד מהם יכול להפריש מה לי אם משום עניי ישראל שבכל העולם או משום עניי הכותים. והנה יש להסתפק אם כשמפריש המעשר עני בלי שיחשוב כלל על איזה עניים, יוצאים בזה, או דוקא שיחשוב על איזה עניים, ויתכן דלרש"י לא סגי בלי שיחשוב על סוג עניים דבלי זה לא מקרי הפרשה למישהו, לכן יש נפק"מ דלמ"ד דלא מהני לעניי כותים אם לא יחשוב לעניי ישראל שבעולם אין כאן הפרשה כלל, משא"כ למ"ד דגם לעניים כותים הוי הפרשה, ועי' בפנ"י.
תוד"ה תניא. שאין עליהם מוטל לפרוע חוב אביהן. וצ"ע דאף אם יש קרקע מ"מ החוב הזה הא מוטל לשלם רק ע"י מה שיפריש מחלקם, ואין שום חיוב ושיעבוד על הקרקעות להפרע מהם, וא"כ מאי נפק"מ אם השאיר קרקע או מטלטלין או אפילו לא השאיר כלום.
וכי יש לו רשות לבעה"ב לתרום תרומת מעשר. יש לעיין להריטב"א [המובא בקצוה"ח סי' ער"ה] דלמ"ד טובת הנאה ממון מקרי בעל הטובת הנאה בעלים ממש על הכל, א"כ מאי קשה לי' ולמה צריך לימוד מיוחד דיש רשות לבעה"ב לתרום תרומת מעשר, הא כיון דכ"ז שלא נתן ללוי יש לו טובת הנאה דאז דין בעלים עליו, ובודאי יוכל לתרום תרומת מעשר, וכיון דהא דתורם לאבא גמלא הא בודאי זה רק לפני שנתן ללוי דאח"ז ודאי אין הבעה"ב יכול לתרום, ולמה צריך קרא, ודוחק לומר דהמקשן דפריך וכי יש לו רשות לתרום, וכן אבא גמלא דצריך לימוד דיש רשות להבעה"ב לתרום ס"ל דטובת הנאה אינה ממון, אלא די"ל דגם להריטב"א מ"מ גם למ"ד טובת הנאה ממון נהי דהוא בעלים, אבל רק משום דבזה אינו מפקיע כח הלוי שיקבל ממנו כל המעשר, אבל אין לו רשות לעשות דבר שבזה יגרום הפסד ללויים, ובזה שתורם הבעה"ב הרי הוא לא נותן לו כל הפירות והזכויות שיש בהם, דהרי מזכותו של הלוי שיקבל הכל ומחוייב ליתן ללוי שיהי' לו דין בעלים שלם על כל המעשר ראשון, ובזה שהוא תורם הא לא נותן לו חלק מהמעשר, דע"ז הלוי לא יהי' לו הטובת הנאה לתרום, ולכן צריך גזה"כ דיש לו רשות לתרום התרומת מעשר.
רש"י ד"ה אין חושש. והנה מרש"י חזינן דאע"ג דהלוי לא קנה מ"מ יכול לעשר, וכ"כ הרמב"ן בשמו, עי' ריטב"א כאן, וכאן לא שייך לומר מחמת שנותן לו רשות לעשר, דהא קנה מהלוי ואינו נותן יותר רשות להלוי להפריש, ועי' במשנ"ת בדברינו לעיל. (מהדו"ק)
תוד"ה מעשר. צ"ל דתירצו גם על הקושיא הב', והיינו משום דכל מה שאינו מתוקן הוא מחמת שלא נדע, אבל כשהודיע שעישר על מקום אחר הוי שפיר מתוקן, וא"כ בין כשעשה את זה והודיע, ובין שלא עשה תרומת מעשר, תמיד זה מתוקן, ועל כן חיישינן. (מהדו"ק)
בא"ד. דמסתמא אביו אמר לו אם הוא מתוקן וכו'. יש לעי' דלכאורה הא איכא חזקת הפירות שטבולים לתרומת מעשר, אלא דהיכא דאיכא חזקה שתרם משום דאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן אמרינן דמסתמא תיקן, אבל כאן דאדרבה אם עשה תרומת מעשר יש בזה קלקול וגם יש חזקה דטבול לתרומת מעשר, למה לנו לחוש שעשאן תרומת מעשר. אבל זה אינו דהא לעשות תרומת מעשר מצד עצמו הוי תיקון להוציאם מידי טבל, והקלקול הוא במה שלא הודיע אמרינן דבאמת אולי הודיע לבנו, ומה דאינו זוכר משום דלא רמי אנפשיה כיון דאינו נוגע לו.
ובזה יתיישב נמי מה דלכאורה הא תמיד עד אחד נאמן באיסורין ולא ניחוש שמא אינו זוכר, וה"נ כאן דצריך להאמין הבן, וכיון שאינו זוכר ונאמן ע"ז כדין עד אחד נאמן באיסורין דהא לא איתחזיק איסור תרומת מעשר באלו הפירות, דלכן אי הי' לנו סברא דרמי אנפשיה הוי מחזקינן דודאי לא ציוה לו כלום, ומדלא ציוה לו אביו, הרי דלא עשאן תרומת מעשר על מקום אחר, ולמה באמת לא נימא דכיון דאינו זוכר דציוה לו הרי דלא עשאן תרומת מעשר על מקום אחר, ולמה ניחוש מחמת דלא רמי אנפשיה, וע"כ צ"ל דמה די"ל דעשאן תרומת מעשר הוי חזקה אלימתא מחמת דזה מצד עצמו תיקון, וכיון דלא הוכח בודאות שלא עשאן, חיישינן שמא באמת עשאן תרומת מעשר על מקום אחר והודיע לבנו, אלא דאולי שכח מחמת דלא רמי עליה.
בא"ד. אבל כשנוטל דמיו לצורך אחרים לא רמי אנפשיה ומדכר. תמוה דנמצא שוב דברשיעי עסקינן דהא בודאי לוקח כפי מחיר תבואה מתוקנת, ואפילו אם זה ספק לו איך מותר לו למכור כפי המחיר של תבואה מתוקנת, משמע דלגבי זה יכול הלוי לסמוך שמסתמא לא אמר לו והוא בחזקת מתוקן, אבל הישראל הקונה אין לו לסמוך ע"ז, וצריך לחשוש שמא אמר לו שזהו תרומת מעשר על מקום אחר. אבל אפילו אם נימא כן צ"ע עדיין, דכיון דעפ"י דין יצטרך הישראל לחוש ולתרום, א"כ הא מוכר לו פירות שצריך לעשר במחיר של פירות מתוקנים, ולא דמי להא דב"ק (דף צ"ט ע"ב) דנמצא ספק אסור באכילה דאינו חייב משום מזיק [עי' מש"כ שם], דכאן הא הולך ומוכר לו מה שאסור לאכול בלי לתרום במחיר של תבואה מתוקנת, ואולי כיון שאינו אומר לו שזה מתוקן אינו נקרא רשע בזה.
ועדיין צ"ע דהא ממ"נ אינו מתוקן, דזה הא ודאי שלא עישר מיניה וביה, דאם הפריש מיניה וביה אע"פ שעדיין הם אצל הישראל אין לדעת איזה התרומת מעשר ואסור לאכול ואין להם תקנה, וע"כ דאין אנו חוששין שמא עישר מיניה וביה אלא שמא לא עשה כלום, וא"כ הרי אינו מתוקן, ואיך לא הודיע לבנו שזה אינו מתוקן, וע"כ דאינו מהחברים, א"כ אולי עשה תרומת מעשר על מקום אחר ולא הודיעו, ואולי שזה בדעתו של אביו שכ"ז שלא יודיעו יבין היורש שזה עדיין לא תוקן מחיוב תרומת מעשר שבו כיון דאפשר לתקן זה, אבל אם עשאן תרומת מעשר על מקום אחר הי' לו להודיעו, דהא אין לתקן זה להוריד ממנו האיסור לזרים, ומדלא נזכר שהודיעו הרי דלא עשאן תרומת מעשר על מקום אחר, ומה שכתבו חשבינן לי' בחזקת מתוקן הכוונה דאין זה תרומת מעשר דיועיל ע"ז תיקון.
תוד"ה כיון. דאינו תורם מאומד דבר שאינו שלו שאינו רוצה להפסיד לא ללוי ולא לכהן. והיינו דבדבר שלו הוא אומד שיהי' קצת יותר כמש"כ התוס' לקמן דף ל"א ע"א ד"ה ניטלת, אבל כאן הא יפסיד או לכהן או ללוי, והנה בתרומה גדולה דאפשר לתרום חטה א' לא נקרא דמפסיד את הכהן, כיון דזהו דינו, וה"נ במפריש מאומד מעשר כיון דזהו דינו לא נקרא מפסיד, אלא דאע"ג דאינו מפסיד עפ"י דין מחמת דיש לו רשות בזה, מ"מ אינו רוצה לעשות זה אע"ג דאין לו דין מפסיד.
תוד"ה אין. ומצוה עליה רמיא. קצת צ"ע למה רמיא עליה. וברש"י (ד"ה אין חוששין) מבואר דאינו מוטל עליו, ולהני דס"ל דכל המצוה לתרום ולעשר הוא רק כשרוצה לאכול הפירות, וכאן דצריך ליתן זה ללוי ואין דעתו להשתמש בזה הא אין עליו כלל מצוה לעשר התרומת מעשר, ואולי פליגי בזה רש"י ותוס', דלרש"י אין מצוה עליו, ולהתוס' גם כשאינו רוצה להשתמש יש עליו מצוה לעשר, וכן משמע מרש"י לקמן דף מ"ז ע"ב ד"ה מדאורייתא.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |