ערך/לפני עיור

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי לפני עיור

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

חלקי המצוה

א. להכשיל באיסור כמבואר במקומות רבים מאד בש"ס ובפוסקים (כגון פסחים כב:). ב. לתת עצה שאינה הוגנת. (רש"י ויקרא יט, יד. ומקורו מהתו"כ). ג. י"א שהנחת מכשול לפני עיור כפשוטו כלולה ג"כ בזה. (ע' מנחת חינוך רלב, ה שדן בזה, וע' תורה תמימה (ויקרא יט יד) שכתב שאין המקרא יוצא מפשוטו, וכ"כ באג"מ (יו"ד א, ג), וכן משמע בבעל הטורים (ויקרא יט יד).

ב' דינים בלפנ"ע (ואם מותר להכשיל גוי)

בחינוך (תחילת רלב) משמע שהאיסור להכשיל בעצה רעה נאמר רק בהכשלת ישראל. [וכ"מ בסה"מ להרמב"ם (ל"ת רצט) ובשע"ת ג, נג)] והקשה המנח"ח שמפורש בגמ' (עז" ו: פסחים כב:) שאסור להכשיל גוי באחת מז' מצוות. ותירצו האחרונים שיש ב' דינים בלפנ"ע: א. בין אדם למקום, שקפידת התורה שלא ייעשה איסור ע"י ישראל, וזה שייך אף בהכשלת גוי. ב. בין אדם לחבירו שעושה לחבירו רעה בזה, וזה שייך רק בישראל. ובהכשלה בחטא שייך הדין הא' [ואולי גם הב' – ע' אג"מ], ובעצה רעה שייך רק הדין הב'. ולכן בהכשלת גוי בעבירה יש איסור, ולא בהכשלתו בעצה רעה. (כ"כ בקוב"ש פסחים צה, ובאג"מ יו"ד ח"א ג ובדברות משה שבת ב, וכן מפורסם בשם הרב מפוניבז', וע"ע ברכת אברהם ב"מ עה).

מכשיל באיסור דרבנן

בחי' הר"ן (בע"ז כב. ד"ה ותיפוק) כתב שמכשיל באיסור דרבנן עובר מדרבנן. ובחי' הרמב"ן (שם) מבואר דאינו עובר, וכן הובא בשמו בריטב"א במו"ק ב, ושם כתב שכשיש אסמכתא עובר. (וע' ריטב"א ע"ז כב. וצ"ע). ובתוס' (בע"ז כב. ד"ה תיפוק) ובמאירי (שם בסוף הפרק ד"ה הכותיים) כתבו שעובר, ולא כתבו שאינו אלא מדרבנן, ויל"ע אם כונתם שעובר מדאו'. וע' מנחת חינוך (רלב, ד; שכג, ג) שהביא מתוס' (בחגיגה יח.) דמשמע כהריטב"א הנ"ל שתלוי אם יש אסמכתא, וע"ש.

ובשו"ת פנ"י (ח"א חו"מ ט) כתב שעובר מדאורייתא, והטעם דלא גרע מעצה רעה. ובמנח"ח הנ"ל הקשה על הראשונים שכתבו שאין בזה איסור מדאו' מדוע גרע מעצה רעה. [וע"ע בנידון אם עובר מדאו' בחי' ר' מאיר שמחה ב"מ נו. ובאג"מ יו"ד א, ג. ובהע' למנח"ח (רלב הע' יא) ציינו לתורת חסד או"ח ה, ובית יצחק או"ח סה, ושד"ח ו, כא.] ובאחיעזר (ח"ג סה ענף ג אות ט ובסי' פא ענף א אות ז) כתב שי"ל שאם הנכשל מזיד ל"ש האיסור דבין אדם לחבירו. [ולפ"ז י"ל דהמכשיל בדרבנן בשוגג יעבור מדאו' ומח' הראשונים הנ"ל היינו כשהנכשל מזיד.] וע"ע מנחת יצחק (ח"ז סו"ס סב) שהביא רדב"ז (ח"ב קובץ ג סי' רטו) שאין לפנ"ע בדרבנן, והביא שרוב הפוסקים חולקים עליו.

אם המכשיל אינו מוזהר

באמונת שמואל (יד) חידש שהמכשיל את חבירו באיסור שאין המכשיל מוזהר עליו אינו עובר. והפר"ח (יו"ד סב) הביאו וחלק עליו. (הובאה המח' בחי' רעק"א בפסחים כב: ד"ה והנה). ובתוס' בב"מ י: לכאורה מוכח כהפר"ח (גינת ורדים מג, וע"ש ובשושנת העמקים י). וכן מוכח לכאורה בתוס' בחגיגה יג. (מנחת חינוך רלב, ג). ובמאירי בפסחים (כב:) משמע כהאמונת שמואל (דבר שמואל בפסחים כב:).

אם מותר לסובר שהדבר מותר לתת למי שסובר שאסור

בחולין קיא: מבואר דהסובר שמותר אין לו לתת למי שסובר שאסור. ובריטב"א (בסוכה י: ד"ה רב חסדא) הביא דעה שמתירה, ודחאה. ובהשגות הראב"ד על בעה"מ (בסוכה ה. מדפי הרי"ף בסו"ד) חילק שאם ברור למתיר שאין צד לאסור יכול לתת לחבירו, ואם אינו ברור כ"כ אסור. וע"ע פר"ח (או"ח תצו כג) שכתב שמש"כ בחולין שלא ייתכן שיעשה כן אינו איסור, אלא שהכיר בו שיעשה לפנים משוה"ד, וע"ש עוד. וע"ע ש"ך יו"ד קיט ס"ק כ. [ואולי גם להריטב"א אין בזה אלא את החלק של בין אדם לחבירו. ועוד יל"ע אם תלוי בנידון אם חכם שאסר שויא חתיכה דאיסורא (ע' ריטב"א ע"ז ז.)]

אם מותר לסובר שהדבר אסור לתת למי שסובר שמותר

בשו"ת המבי"ט (ח"א כא) כתב שמותר [אם הסובר שמותר הוא ראוי להורות או מסתמך על פסק של מי שראוי להורות]. וכ"כ בכתב סופר (יו"ד עז). והובא במנחת שלמה (קמא מד) ונקט כן. ובשם שעה"מ כתב לאסור (וצל"ע בשעה"מ תחילת הל' לולב וע"ש במעשה חושב.) וע' אג"מ (אה"ע ח"ד סא, ב).

מעבר לתחילת הדף