בנין ציון/א/קסו
|
< הקודם · הבא > |
ב"ה אלטאנא, יום ד' כ' מנחם תר"ט לפ"ק. להרה"ג וכו' מ"ה משה שיק נ"י הגאב"ד דק"ק יערגן יע"א.
כתב אלי מעכ"ת נ"י וז"ל – נ"ל פשוט דהפקר אין יכול להקדישו, דלענין הקדש דרשינן מה ביתו שלו ואינו הפקר (ב"ק סח ע"ב), אבל דבר של הפקר אינו יכול להקדיש כדמוכח מחולין (קל"ט ע"א) דקאמר אי דראה קן ואקדשי' מי יכול להקדישו וכו'. והש"ס דנקט שם (ב"ק סט ע"ב): מה ביתו ברשותו. פשוט דאין הכוונה שאינו ברשותו, דהרי משכחת לה ברשותו ואינו מזומן, כדאיתא שם (בחולין קמ"א ע"ב) ביוני שובך ועלי', ועכ"ח משום דאינו שלו קרא לי' אינו ברשותו, וכלשון זה איתא בב"ק (ס"ט ע"ב) מעשר ממון גבוה ואינו ברשותו וכו'. והכוונה דאינו שלו, וכן הוא לשון רש"י פסחים (דף ל' סע"ב) ד"ה כולי עלמא וכו'. וכיוצא בזה נקט בע"ז (ס"ג ע"א) אינו ברשותו על אינו שלו. והריטב"א שם כתב דלרבותא נקט, ולכך נקט רש"י בב"ק (מ"ה ע"א) על הא דשור הנסקל דאינו יכול להקדישו משום שאינו ברשותו והיינו שאינו שלו, ופשוט לכ"ע דהפקר אינו יכול להקדישו. והרא"ש בנדרים (ל"ד ע"ב) דכתב הואיל ויכול לזכות בו יכול להקדיש, היינו שיכול להקדישו לכשיבוא לידו דכל שבידו לא חשוב כדבר שלא בא לידו, וכן מבואר בתוספ' שם. אבל פשוט דלכ"ע אין יכול להקדיש דבר של הפקר, ותמהני על כבוד מעכ"ת נ"י דכתב בפשיטות דיכול להקדיש הפקר, וגם רצה לחלק בין אינו ברשותו לאינו שלו, ולענ"ד פשוט ומוכרח מש"ס דחולין הנ"ל דשל הפקר אינו יכול להקדיש ואין חילוק בזה לאינו שלו לאינו ברשותו עכ"ד.
על זה אשיב: הבאתי ראי' דאדם יכול להקדיש דבר שהוא הפקר ממה דאמרינן נדרים (דף ל"ד) אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר. ופי' הרא"ש בשם רבינו יצחק שהככר הי' רחוק ממנו ואמר לכשאזכה בככר זה תהי' הקדש חל ההקדש כיון דבידו לזכות בו, ומזה שפטתי שיכול להקדיש דבר בשעה שעדיין אינו ברשותו כיון שיכול לזכות בו, ולכן לא ידעתי מה השיב מעכ"ת נ"י על זה כיון דיכול לזכות בו יכול להקדישו לכשיבוא לידו, הרי לכשיבוא לידו אינו אומר כלום ובמה מקדישו, ועוד הרי רבא אומר בפי' הי' לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש, הרי שמקדישו בשעה שהוא עדיין הפקר ואעפ"כ חל ההקדש לכשיזכה בו, ולא זו בלבד שחל ההקדש אחר שבא לידו אלא מיד בשעת ההקדש שעדיין אינו בידו חל, דכן מוכח ממה דאמרינן נטלה לאכלה. ופי' הרא"ש ובעי למיהדר בו מעל, דאמירתו לגבו' כמסירתו להדיוט עכ"ל. ואי ס"ד דההקדש לא חל עד שבא לידו וקנאו הרי אז לא רצה עוד להקדישו אלא לאכלו, וא"כ לא חל ההקדש כלל ואיך שייך אמירתו לגבו', אלא על כרחך דכל שרוצה לזכות בו בשעת ההקדש חל ההקדש מיד אפילו עדיין לא זכה בו והוא הפקר, וכן נראה גם מדברי רש"י שם שכתב דלכך נקט ככר של הפקר, דרבותא קמ"ל דמצי זכי בהפקר לחלה קדושה עלוי' עכ"ל. ואי סלקא דעתך דההקדש לא חל עד אחר שבא לידו וזכה בו, מה רבותא קמל"ן פשיטא דכשזכה בהפקר הוי כשלו לכל דבר וגם להקדישו, אלא על כרחך דס"ל דחל ההקדש מיד בשעה שעדיין הוא הפקר ולא בא לידו, ובזה רבותא קמ"ל דאם הקדיש בשעת הפקר ואח"כ החזיק בו חל ההקדש למפרע משעת דבורו ואילך, ואם כן הכא נמי אמרינן בבהמת עיר הנדחת שיכול להקדישה, אף שבשעת הקדש עדיין אינה שלו מכל מקום חל ההקדש כיון דע"י דבורו נעשה שלל שמים ופקע דין עיר הנדחת, ומה שחשב מעכ"ת נ"י להשיב על דברי ממה דאמרינן חולין (דף קל"ט) אלא דחזא קן בעלמא ואקדשי, ומי קדוש וכו'. דמזה מוכח דאין יכול להקדיש דבר של הפקר, אינו ראי' כלל דהתם איכא תרתי דסתרי, דלענין להקדיש צריך שיהי' שלו, ולענין חיוב שלוח צריך שלא יהי' שלו דאם הוא שלו הוי מזומן, ולכן פריך שפיר דממה נפשך לא שייך שלוח הקן במוקדשין, דבעוד שאינו שלו לא הוי הקדש וכשהוא שלו לא חייב בשלוח עוד, אבל לענין בהמת עיר הנדחת חל ההקדש שפיר שיעשה שלל שמים. כנלענ"ד, הקטן יעקב.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |