בנין ציון/א/קסז
|
< הקודם · הבא > |
כלל גדול בתורה שאין מצוה עומד בפני פקוח נפש חוץ מג' עבירות ע"ז ג"ע וש"ד, אכן אם מותר להציל עצמו מפני פקוח נפש בממון חבירו, דהיינו אם מותר לגזול ממון חבירו כדי להציל עצמו מסכנת נפש, זה לא ראיתי מבואר בפוסקים, ומצאנו בזה פלוגתא בין גדולי הראשונים, והיא השאלה אשר שאל כבר דוד לסנהדרין, כדאמרינן בב"ק (דף ס') ויתאו' דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער. מאי קמבעי' וכו' רב הונא אמר גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מטמרי פלשתים בהו, וקא מבעיא לי' מהו להציל עצמו בממון חבירו, שלחו לי' אסור להציל עצמו בממון חבירו אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו. וכתבו שם התוספ' איבעי' לי' אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש עכ"ל. וכ"כ גם הרא"ש וז"ל: הא לא מבעי' לי' אי שרי למקלינהו להצלת ישראלים, דמילתא דפשיטא היא שאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש אלא שלש עבירות, אלא הכי מבעי' לי' מהו למיקלינהו אדעתא דליפטר מתשלומין, ואמרו לי' אסור להציל עצמו בממון חבירו אדעתא דליפטר מתשלומין עכ"ל. והנה ודאי פי' זה של התוספ' והרא"ש דחוק מאוד בלשון הגמרא, דלא הוי לי' למימר מהו להציל עצמו בממון חבירו אלא הל"ל מי שהציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם או לא, רק שהוצרכו הראשונים לפרש כן כיון שאין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש, והסנהדרין פסקו דאסור להציל עצמו, אבל דעת רש"י אינה כן דאמה דאמרינן בב"ק (שם) בשלמא למ"ד למקלי היינו דכתיב ויתיצב בתוך החלקה ויצילה. כתב רש"י ויצילה שלא ישרפוה, הואיל ואסור להציל את עצמו בממון חבירו עכ"ל. הרי דפשיטא לי' דאסור להציל עצמו לכתחלה דהורה שלא ישרפוה למען הציל הנפשות מיד פלשתים, וראיתי בפרשת דרכים (דרוש י"ט) שהביא שם דברי רש"י אלה וכתב עליהם משמע דס"ל דמה שנסתפק דוד הוא אם מותר להציל עצמו בממון חבירו, והדבר הוא תימה בעיני דאיך יתכן דבמקום פקוח נפש אסור להציל עצמו בממון חבירו עכ"ל. ולענ"ד י"ל ליישוב שיטת רש"י שלא בלבד דלשון הגמרא מסייעו מה שדחוק מאוד לפי' התוספ' והרא"ש כמו שכתבתי, אלא דגם מסברא יש לומר כן, שהרי ביומא (דף פ"ה) יליף ר"ע דפקוח נפש דוחה שבת, דעבודה דוחה שבת ופקוח נפש דוחה עבודה כל שכן שדוחה שבת ע"ש. והרי זה פשיטא אף שהתירה התורה לחלל שבת מפני עבודת תמידין ומוספין, מכל מקום לא התירה לגזול, דאם לא מצא תמיד אלא מן הגזל לא התירה התורה להביאו, דהא סתמא אמרינן להוציא את הגזול. ולא מחלקינן בין מצא אחר ללא מצא אחר, הרי אף שהתירה התורה שבת מפני עבודה, מכל מקום לא התירה ממון של אחרים, וכיון דפקוח נפש ילפינן מעבודה, נאמר ג"כ כמו שעבודה לא דוחה את הגזל גם פקוח נפש לא דוחה את הגזל, ואין לומר דא"כ דרק המצות התירה התורה מפני פקוח נפש ולא מה ששייך לחבירו, למה לו לרבא לפרש שם (דף פ"ב) הטעם דאסור להציל עצמו בנפש חבירו משום מאי חזית דדמך סומק טפי וכו', תיפוק לי' אפילו לא הוי נפש חבירו רק ממונו ג"כ לא מותר להציל עצמו בו, דיש לומר דרבא קושטא קאמר דהא הוי נפש חבירו. ועוד דיש נפקותא באם מוחל חבירו ורוצה שיציל עצמו בו, דבממון כה"ג ודאי מותר אבל להציל עצמו בנפש חבירו אפילו חבירו רוצה בכך אסור, מטעם דמאי חזית כיון דחביב לפני הקב"ה נפש ישראל, מאי חזית דנפשך חביבה לו מנפשו כמו שפי' רש"י. אבל אם לא מוחל חבירו על ממונו י"ל דגם בממונו אינו רשאי להציל, זה לענ"ד שיטת רש"י.
וראיתי סמך לזה שאפילו לענין פקוח נפש יש סברא לחלק בין איסור ובין ממון, ממה דכתיב (שמואל א' כ"א) שאמר דוד לאחימלך ועתה מה יש תחת ידך חמשה לחם תנה בידי וגו', ויען הכהן את דוד ויאמר אין לחם חול אל תחת ידי כי אם לחם קדש וגו', ויען דוד את הכהן וגו' והוא דרך חול ואף כי היום יקדש בכלי ויתן לו הכהן קדש כי לא הי' שם לחם כי אם לחם הפנים המוסרים לפני ד' לשום לחם חום ביום הלקחו, ואמרינן במנחות (דף צ"ה) מאי דרך חול דקאמר לי', הכי קאמר לי' ליכא לחם כי אם לחם חום המוסרים מלפני ד', א"ל לא מבעיא הא כיון דנפיק ממעילה דרך חול, אלא אפילו היאך נמי דהיום יקדש בכלי הבו לי' דליכול, דמסוכן הוא דאחזו בולמוס, ופי' רש"י דנפיק ממעילה: דכיון דסלקו מותר לכהנים, וכל שיש לו שעת היתר לכהנים אין בו מעילה. ולא מבעי' הך שכבר נסתלק אלא אף אם הם מסודרים על השולחן הבו לי' דמסוכן הוא עכ"ל. וכתב הפרשת דרכים (שם) ויש לתמוה טובא דמאי קאמר לא מבעיא הך כיון דנפיק ממעילה הותר לזרים, והלא קדשי קדשים הם. וכ"ת משום דהי' מסוכן א"כ מה חדש לו דוד אפי' היאך נמי דהיום יקדש בכלי פשיטא כיון דהותר לו לאכול קדשי קדשים אף שהי' זר משום דהי' מסוכן פשיטא דהותרו לו כל האיסורים עכ"ל. אכן ע"פ הנ"ל י"ל דזה ודאי אם אסור להציל את עצמו בממון חבירו כל שכן שאסור להציל עצמו בממון גבוה, דלא חמיר הדיוט מגבוה, ולכן הי' אפשר לחשוב דאף דהותר לזר לאכול ק"ק מפני הסכנה, זה דוקא לאחר שיצאו מידי מעילה ונעשו ממון כהן, דאז הכהן יכול להאכיל למסוכן שאין כאן גזל, לא מבעי' לר' יהודה דס"ל בקידושין (דף נ"ב) דמקדש אשה בקדשי קדשים מקודשת דכתיב לך, לכל צרכך, אלא אפילו לר' יוסי דאינה מקודשת. הרי הטעם דכהנים משלחן גבוה קא זכו רק לאכילה ולא לצורך אחר ע"ש. וא"כ כיון דהכהן מאכיל מה שזכה בו לאכילה למי שמותר לאכול מפני הסכנה פשיטא שאין כאן איסור, אבל קדשי קדשים שיש בהם מעילה שעדיין ממון גבוה הם יש לסבור שאסור להאכיל מפני הסכנה, שאסור להציל עצמו בממון גבוה, לכן שפיר חדש דוד אפילו אין כאן מה שכבר נעשה חול אלא מה שקדש היום בכלי שעדיין לא יצא מידי מעילה ג"כ מותר לאכול, שאז סבר דוד שמותר להציל עצמו בממון חבירו וגם בממון גבוה, אבל אחר שאינה ד' לידו לחם שיצא כבר מידי מעילה אפשר דעי"ז בעצמו נסתפק דוד במה שהי' פשיטא לו שמותר להציל עצמו בממון חבירו שאולי שמרו הקב"ה מלחטוא, ולכן כששוב בא מעשה כזה לידו שאל לסנהדרין אם מותר להציל עצמו בממון חבירו, (שמעשה זה הי' אחר מעשה דאחימלך, כנראה מהכתובים וממה שהשיבו לו אתה מלך שאז כבר היה מלך) והשיבו לו שאסור. וא"כ באמת י"ל שאסור להציל עצמו ג"כ בממון גבוה.
ובזה נלענ"ד לבאר דברי רש"י באבות (פ' ה') על מה דאמרינן שם: לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. פי' רש"י מתאות בשר הקדש, אי נמי מריח אברים של המערכה שאלו הריחה ובאת לטעום מהם אין שומעין לה להאכילה בשר קדש עכ"ל. וכבר הקשה עליו בתוספ' חדשים שהרי אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. ועוד דגמרא ערוכה היא ביומא (דף פ"ב) דעוברה שהריחה מאכילין אותה בשר קדש שאין לך עומד בפני פ"נ, והניח בקושיא. ובשם הגאון הרב מ"ה שאול זצ"ל אב"ד דק"ק אמשטרדם יע"א כתוב שם בגליון המשניות יישוב לשיטת רש"י דממה דנקט לא הפילה אשה ולא קתני לא הפילה עוברה משמע דאיירי שלא הוכר עוברה ואז אין מאכילין לה עד שתשתנה פני' ובזה הי' אפשר שתבא לידי סכנה, ואף שסיים שם כן נלענ"ד ליישב פי' רש"י על נכון ע"ש. לענ"ד כמה מן הדוחק לומר שרש"י נתכוון לכך במה שאין רמיזה כלל בדבריו, ועוד מה זה שכפל רש"י דבריו אחר שכתב סתם מתאות בשר קדש כלישנא דמתניתן שוב פרט, אי נמי מריח אברים של המערכה הרי זה בכלל בשר קדש, ולא עוד אלא שמה שמסיים רש"י בזה שאלו הריחה ובאת לטעום מהם אין שומעין לה, משמע שזה לא קאי רק על אברים של מערכה, דאם על בשר דרישא קאי הל"ל דאלו התאוה ובאת לטעום ממנו, אבל לענ"ד הפי' בזה דרש"י לשיטתו קאי דלפי מה שכתבנו יש חילוק בזה בין ב' מיני קדשים, אותם שיצאו מכדי מעילה שהם ממון כהן ודאי מאכילין למסוכן, ומהם איירי ביומא במה דאמרינן שם שמאכילין למעוברת, דקאמר שם דבתחלה מאכילין לה מרוטב, ואם לא הספיק מאכילין שומן. הרי דאיירי מקדשים שנתבשלו שהם חטאת ואשם של כהן, ומהם איירי ג"כ פירוש ראשון של רש"י במה דכתב מתאות בשר קדש דתאוה וחימוד הם בלב כמו שכתב ג"כ התוספת חדשים, ונקט כן דלא הי' צריך לנס שלא הפילה משום קדשים שנאכלים לכהנים דהם מאכילים לה, אבל לפעמים הי' אפשר דהתאוה בלב בלבד ולא פרסמה תאותה שיודע להאכילה, ולזה הי' הנס שלא הפילה ע"י תאות בשר קדש, אבל באי נמי פי' רש"י דמריח אברי מערכה איירי שהם ממון גבוה דמהם אין מאכילין לה אפילו הריחה ונסתכנה, דאין מצילין בממון גבוה כמו בממון חבירו.
ויצא לנו מזה דלרש"י אין מצילין מן הסכנה לא בממון חבירו ולא בממון גבוה, אבל לתוספ' ורא"ש מצילין. ומדברי שאר ראשונים לא ראיתי בזה הכרע, שהם כתבו המציל עצמו בממון חבירו חייב. וכ"כ גם הרמב"ם ה' חובל ומזיק (פ"ח). ואף שלא כתבו שאסור להציל מכל מקום אין הכרע ששיטתם כשיטת התוספ', שהרי לא כתבו ג"כ איפכא שאף שחייב מכל מקום מותר לכתחלה להציל עצמו. אכן מלשון הראב"ד (שם) משמע ששיטתו כשיטת התוספ' ומכל מקום גם ממנו אין ראי' גמורה, דהוא מחלק בין למסור עצמו כדי להציל ובין מציל בשנוטל ממון חבירו מעצמו, ולכן כתב דודאי אינו מתחייב להניח להרוג את עצמו משום הצלת ממון חבירו, אבל אם מותר לכתחלה ליטול ממון חבירו מעצמו להציל עצמו ממיתה עדיין אין הכרע מדבריו. ועיין בנ"י בהגוזל בתרא כנלענ"ד |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |