הגדה של פסח (חכמת מנוח)/הא לחמא עניא
הגדה של פסח || הגדה של פסח (חכמת מנוח) • עבדים היינו 
 |
|
כְּהָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל. כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַּׁתָּא הָכָא. לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַּׁתָּא עַבְדֵי. לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין:
הא לחמא עניא כו'. קשה כל עיקרו של מאמר זה אינו אלא להזמין העניים כל דכפין כו' וא"כ למה לו לומר הא לחמא עניא די לו לאמור כל דכפין כו' לחוד.
י"ל לפי שהעני דרכו לאכול לחם גס ופת קיבר כדי שישאר באיצטומכא זמן רב ולחם סולת ושאר לחם דק ויפה אינו שבע בו. והעשיר בהפך. וכאן שיש לפנינו מצה יפה מחטים יפות חשש שלא יתפייס דעת העני בו. לכך הקדים ואמר הא לחמא עניא כו' כלומר אף על פי שהמצה יפה מכל מקום הוא לחם עוני מאכל לעניים שנשאר באצטומכא זמן רב כי קשה להתעכל מהרה כיון שאין בו שאור ולא עלה בדרך לחם חמץ שמפני כך אכלוה אבהתנא בארעא דמצרים כשהיו בעבודת המלך לפי שהיא קשה להתעכל ויספיק ממנה מעט לאוכליה והוא מאכל נאות לפועלים כמ"ש מהר"י אברבנאל.
ואפשר לומר שמה שאמר כל דכפין כו' הוא כנגד העניים. ומ"ש כל דצריך כו' הוא כנגד העשירים האורחים שאין להם כל צרכם כיון שאינם בבתיהם. ואמר הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים לומר שלחם זה שוה לעניים ולעשירים. לעניים כיון שהוא קשה להתעכל כמ"ש. ולעשירים כיון שהוא פת חטים יפות. ולכך אכלוהו אבהתנא בארעא דמצרים עניים ועשירים שהיו שם: