שולחן ערוך/חושן משפט/כח

הלכות עדות

כח כיצד מאיימין העדים ואין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ובו כ"ו סעיפים:

א כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו ויש לחבירו תועלת בעדותו חייב להעיד אם יתבענו שיעיד לו (בב"ד תוס' וב"י) בין שיש עד א' עמו בין שהו' לבדו ואם כבש עדותו פטו' מדיני אדם וחייב בדיני שמי':

הגה ועד אחד לא יעיד אלא בדבר ממון שמביא אחד לידי שבועה או בדבר איסור ואפרושי מאיסורא אבל אם כבר נעשה האיסור לא יעיד דאינו אלא כמוציא שם רע על חבירו (הגהות מיימוני פרק ה' מהלכות עדות) ואסו' לאדם להעיד בדבר שאינו יודע אף על פי שאמר לו אדם שיודע בו שאינו משקר ואפילו אמר לו בא ועמוד עם עד אחד שיש לי ולא תעיד רק שיפחד בעל חובי ויסבור שיש לי שני עדים ויודה לי לא ישמע לו (טור):

ב אדם רשאי להחרים בבית הכנסת על כל מי שיודע לו עדות שיבא ויעיד:

הגה אבל לא יוכל להשביען אלא אם לא יגיד ונשא עונו (תשובת רשב"א סימן תרנ"ח) מיהו אם נראה לב"ד צורך שעה להשביען שיגידו האמת הרשות בידן (ב"י בשם הרא"ש) וע"ל סימן י"ו סעיף ג' ולקמן סי' ע"א סעיף ז' ח' י"א כשנותנים חרם בעדות אף הקרובים צריכים להעיד (מרדכי ריש פרק שבועות העדות) ואפילו בעל דבר בעצמו צריך להעיד (טור סימן י"ו) ויש חולקין (תשובת הרשב"א סימן תרכ"ז ותשובת הרא"ש כ' ו' סימן כ') וכן עיקר ועיין בי"ד סי' רל"ב מלך שצוה לתת חרם בעדות:

ג אם עכו"ם תובע ישראל ויש ישראל יודע עדות לעכו"ם נגד ישראל ואין עד אלא הוא והעכו"ם תובע שיעיד לו במקום שדיני העכו"ם לחייב ממון על פי עד אחד אסור להעיד לו ואם העיד משמתין אותו: הגה אבל אינו חייב לשלם דיכול לומ' אמת העדתי אבל אם יש לברר ששק' העיד חייב לשלם ואם בעל דבר מודה שאמת העיד אין משמתין אות הגהו' מרדכי דב"ק) ואם מתחל' יחדו העכו"ם לישראל להיות עד איכא חילול ה' אם לא יעיד לו (ויעיד לו):

ד ישראל התובע לעכו"ם וכופר ויש לעכו"ם עד אחד מות' להעיד לו אם יתבעהו:

הגה וכל שכן שב' עדים יכולין להעיד שהרי גם בדין ישראל יתחייב על פיהם וכן במקום שאין מוציאין ממון על פי עד אחד יכולים להעיד (שם בגמרא) ב' קרובים הרי הם כעד אחד דהרי בדינינו אין אנו מוציאין ממון על פי עד אחד (הגהות מרדכי דב"ק):

ה ת"ח שיודע עדו' לישראל ותבעו שיעיד לפני ב"ד קטן ממנו אם הוא עדות ממון אינו חייב לילך להעיד (אלא הם שולחין אליו ומעיד (רבינו ירוחם נ"ב ח' ב') אבל אם יש בו צד אפרושי מאיסורא חייב לילך ולהעיד וכל מי שיש לו ראי' בעדי' מטפל בהם להביאם לב"ד ואם ידעו ב"ד שבעל דינו אלם וטען התובע שהעדים מפחדים מבעל דינו לבא להעיד (ויש הוכחה לדבריו) (טור) הרי ב"ד כופין את בעל דינו שיביא הוא העדים וכן כל כיוצא בדברי' אלו דנין בהם לאלם צריכי' העדי' לכתחל' להעי' מעומד ואם העד ת"ח מושיבין אותו (וע"ל סוף סי' זה):

ו צריכי' הדייני' לכתחל' להיות יושבי' בשעת קבלת העדו' צרי' שיבינו הדייני' לשון העדו' שלא ישמעו מפי התורגמן ואם מבינים מה שהם אומרים אפילו אם אינם יודעים להשיב מותר להעמיד תורגמן ביניהם (וע"ל סימן י"ז סעיף ו'):

ז מאיימין (פי' מטילין אימה) על העדים בפני הכל ומודיעין אותם כח עדות שקר ובושת המעיד בה בע"הז ובע"הב ושהוא בזוי בעיני שוכריו:

ח אח' כך מוציאי' את כל אדם לחוץ ומשיירי' את הגדול שבעדי' ואומרים לו אמור האיך אתה יודע שזה חייב לזה אם אמר הוא אמר לי חייב אני לו או איש פלוני שהוא כשר ונאמן אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמ' שהו' בעצמו רא' שהלוה לו או שיאמ' בפני הודה לו שהוא חייב:

ט אחר כך מכניסין העד השני ובודקין אותו אם העיד כמו חבירו נושאים ונותנים בדבר וגומרים הדין:

י אם העדים אומרים עדותן מכוונת בלשון א' ממש יש לחוש שמשקרים ובעצה אחת כיונו לשונם וצריך לחקור ולדרוש אותם:

הגה ואם העד האחד אמ' עדותו והשני אמ' אף אני כמוהו ידעתי לא מהני אלא אם כן הלך למדינות הים וא"א לו להעיד בפירוש (רבי ירוחם נ"ב ח"ב ובמרדכי פ' נגמר הדין):

יא העדי' ששלחו עדותן בכתב לב"ד אינו עדו' דכתי' ע"פ שנים עדים מפיהם ולא מפי כתב':

הגה וכן נוהגין ודלא כיש מכשירין אם העדים ראויין להעיד ואינם אלמים: (טור בשם ר"ת):

יב חותכין דיני ממונו' בעדות שבשט' אף ע"פ שאין העדי' קיימין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין (ועיין לקמן סי' ס"א סעי' ב' איזה דבר מקרי שטר גם לקמן סי' מ"ו סעי' י'):

יג כל זמן שזוכר האדם יכול להעיד לעול' ואינו חושש שמא מתוך שנתיישן הדבר הרבה אינו זוכרו על בוריו אפי' אינו נזכר לעדו' אלא מתוך הכתב שכשמסרוהו לו כתבו בפנקסו לזכרון דברים ושכח הדבר ואינו נזכר אלא מתוך הכתב יכול להעיד והוא שאחר שראה הכתב נזכר לדבר (ועיין לקמן סימן מ"ו סעיף י'):

יד וכן אם נזכר לדבר על ידי אחר שהזכירו לו יכול להעיד אפילו היה המזכיר העד השני אבל אם הבעל דין בעצמו מזכירו ונזכר לא יעיד ואם העד תלמיד חכם אף אם הבעל דין בעצמו מזכירו שפיר דמי שודאי אי לא היה נזכר לא היה מעיד:

טו אין מקבלי' עדות שלא בפני בעל דין ואם קבלו אין דנין על פיו:

הגה וחוזרין ומגידין בפניו ואם שנו בעדותן בפעם שני ממה שהגידו בראשונה הולכין אחר העדות השני שהגידו בפניו אף על פי שהגידו בראשונה על פי החרם דכל שלא בפניו כחוץ לבית דין דמי וחוזרין ומגידין (בית יוסף בשם ר' מנחם) וי"ח ואומרים דאם נתקבל העדות שלא בפניו כשר בדיעבד (ר"י נ"ב ח"ב ומרדכי פ' הגוזל בתרא) ולכן אם הבעל דין הוא אלם והעדים יראים להגיד לפניו מקבלין העדות שלא בפניו ודנין על פיו (פסקי מהרא"י סימן קע"ה וקע"ו) מיהו אם אפשר לכוף האלם כדרך שנתבאר לעיל סימן זה סעיף ה' עדיף טפי יש אומרים דלא אמרו אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין היינו בדיני ממונות אבל בקטטות ומריבות שיש לחוש שאם יעידו בפניהם יתקוטטו עם עדים גם יתקוטטו זה עם זה תקנו הגאונים שמקבלים העדות שלא בפניהם גם לא יגלו מי הם העדים (הגה' מרדכי) ולי נראה (ע' בד"מ וע"ל ס"ס ל"ה) דדוקא כשאין הב"ד רוצים לדון אחד מהם ע"פ הדין ולענוש רק להשקיט הקטט ולהורות כפי צורך המריבה אבל כשרוצים לענוש ולדון אחד מהם אין לקבל העדות אלא בפניו וכמו שנתבאר באבן העזר סימן י"א סעיף ד':

טז הי' הבעל דין חולה או שהיו העדים חולים מקבלים שלא בפניו ואם היו העדים מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לבעל דין ולא בא או שאינו מצוי בעיר הרי אלו מקבלים עדות שלא בפניו:

הגה אבל אם לא הודיעו אותו לא (טור שם ורשב"א) ודוקא שאין לחוש שהעדים ילכו קודם שיודיעו אותו (מרדכי בשם ראב"ן ור"י) וכמו שיתבאר לקמן בסמוך ואם היה הנתבע חולה אין מקבלין עדות שלא בפניו אע"פ שיש לחוש שיפלו הנכסים קמיה יתמי ולא יוכל לדון עמהם כמו שיתבאר בסי' ק"י (טור) וי"א דכל ששלחו אחריו ולא בא לבית דין מהני ומקבלין עדות שלא בפניו אם פתחו ליה בדינא או אפילו לא פתחו ליה בדינ' וצרי' לדון לפני אותן דיינים כדרך שנתבא' סי' י"ד (ר"י נתיב ב' ח"א) וכן אם היה דבר נחוץ ואי אפשר לקבל העדות אחר כך כגון שהיו העדים חולים או התובע חולה ויש לחוש שימות (טור) וכן אם העדים הולכים למדינת הים ואין יכולין להמתין עד שיודיעו אותו מקבלין אע"פ שלא שלחו אליו (נ"י ומרדכי פרק הגוזל בתרא הראב"ד והרשב"א) וכן נראה ממה שפסק לקמן סימן ק"מ סעיף י':

יז ראובן שתובע את שמעון ועידיו במקום אחר יאמרו בית דין לשמעון אם חפץ לילך במקום העדים ויעידו בפניו ואם לאו יקבלו ב"ד שבמקום העדים עדות שלא בפניו ויודיעו לב"ד שבמקום הבעלי דינין וידונו על פי אותה קבלה:

הגה וכן אם מצא עדיו בעיר אחרת ואין שהות לשלוח אחריו או שלא ימצא העדות אח"כ גובין בפני ב"ד שלא בפני בעל דין ודנין ע"פ העדות ההוא (א"ז) וכן המנהג פשוט במדינו' אלו אף ע"פ שיש חולקים וס"ל דאפילו במקום שיש לחוש שיפסיד העדות אם לא יקבלו שלא בפניו אין מקבלין אלא א"כ שלחו לו תחלה אין נוהגין כן אלא כאשר נתבאר:

יח לא אמרו אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין אלא בתובע שמביא עדים על תביעתו אבל המביא עדי' לפטור את עצמו מקבלים:

יט אין מקבלין עדות על קטן אפי' בפניו דכיון דקטן הוא בפניו כשלא בפניו דמי ויתבארו פרטי דין זה בסי' ק"י:

כ אין שנים ראויין לקבלת עדות ואם קבלו לא עשו כלום:

כא קבלת עדות צריך ג' מומחי' יודעים הלכו' עדות כשר ופסול זהירין בקבלתן לכוין עדות כל אחד כדתנן הוי זהיר בדבריך שמא מתוכן ילמדו לשקר וכל המקבל עדות ואינו ראוי לדון כאילו קבל עדות שקר ואינו ראוי לדון ע"פ אותו שטר (אלא סומכין על העדים עצמן) (טור):

כב נכון למקבלי עדות לפרסם בשטר קבלת העדות מי הם העדי' (מיהו אם לא כתבו מי הם העדים לא הפסידו) (שם בתשובות רמב"ן סי' קי"ד):

כג אם רצו הצבור לתקן שהשני סופרי' מקבלי' עדות ומגבין על פיהם וכן אם רצו שאם יפטר העד שהוזמן להעיד עם הסופר שתעל' חתימת הסופר כשני עדים תקנתם קיימת:

הגה כי בכל דברים כאלה רשות לצבור לתקן בעירם הטוב בעיניהם:

כד מי שטוען שיש לו שני כיתי עדים ואמר הכת האחת שאינם יודעים כלום לא הפסיד זכותו ומביא כת שנייה אין מקבלין עדות אלא ביום ואם קבלוהו בלילה אפילו היו עדיו רדופים לילך למדינת הים אין דנין על פי אותה קבלה:

הגה מיהו אם קבלו עליהם בעלי הדינין לקבל העדות בלילה מקבלים אפי' לכתחלה (ב"י בשם הרשב"א):

כה אין מקבלים עדות קודם שישיב הנתבע לתביעת התובע לפי שאולי יודה הנתבע ולא יהא צריך עדים ואטרוחי ב"ד לא מטרחינן:

כו אם קבלו עדים מעומד מה שעשו עשוי ואם היו נסמכים על העמוד אפילו לכתחלה מותר דסמיכה כישיבה ובסימן י"ז נתבאר שעכשיו נהגו להושיב העדים: