אילת השחר/בבא בתרא/מה/ב
אלא המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. הנה בהא דאמרינן דהמלוה חבירו בעדים וכו' יש כמה טעמים, ויש דביארו הטעם משום דהלוה מחייב את עצמו שלא יהי' נאמן נגד טענת המלוה ולכן המלוה נאמן לומר לא נפרעתי [ועיין אילה"ש שבועות ר"פ שבועת הדיינין שהערנו איך שייך שבועה בזה], וכיון דזה התחייבות, התינח בהלואה הרי מתחייב מחמת דקיבל ההלואה, אבל בפקדון כגון שומר חנם דלא קיבל כלום בעד קבלתו את שמירת החפץ מה יחייב אותו, ובשלמא מה דהתחייב בפשיעה התורה חייבתו, ובאמת הגרעק"א בב"מ דף מ"ח תמה למה מתחייב ע"י המשיכה דהא לא נכנס כלום אליו ע"י המשיכה שבעד זה יתחייב, וכבר עמד ע"ז בריטב"א קידושין דף מ"ז ע"ב, וכתב דתיקנו דיועיל אע"ג דלא נהנה כלל מהדבר. אמנם אפי' אם מתחייב בחיובי שומרין עבור זה הרי זה גזה"כ דמתחייב, והמעשה המחייבתו הוא הכנסתו לרשותו, ולפי הריטב"א דזהו תקנ"ח דהקנין יהי' ע"י המשיכה, אבל להתחייב יותר מזה דהיינו שלא יהא נאמן לומר החזרתי, מה יחייב אותו, דהא לא נכנס שום דבר אליו. ואין לומר דכל מה דאמרינן דהנפקד צריך להחזיר בעדים מיירי רק בשומר שכר או כה"ג דיש לו איזה הנאה ממה שהדבר מופקד אצלו, דודאי מיירי אפי' בשומר חנם.
אומן אומר שתים קצצת לי. מסקינן דכ"ז שהוא ביד האומן נאמן במיגו דלקוח. והקשו האחרונים דהא אפשר דלגבי זוז אחד יש לו ספק מלוה ישנה ולא יותר [כן יש לעיין דהא אף אם נימא דלא הוי כמיגו מממון לממון, כהא דדף ל"ו בעיזי דאכלי חושלא, כמש"כ המרדכי דהעיזים נתפטמו מהחושלי [דהנה בהגהת מרדכי ריש ב"מ הקשה איך מהני לעיל דף ל"ו תפיסת העיזים הא הוי מיגו מממון לממון, ותירץ כיון שנתפטמו הרי כטענתו דגוף העזים הם שלו. אמנם צע"ק דהא לפי"ז מגיע לו רק דמי עמיר כהא דב"ק דף כ', והשאר הא לא נכנס לגוף המזיק], וה"נ כאן אפי' אם אין אומן קונה בשבח כלי, מ"מ נתקן על ידו הכלי, ולא הוי מממון לממון לגבי מה שהיה תובע שתי זוזים בתוך הבגד, אבל לגבי מה שהיה צריך לתבוע יותר משני הזוזים דהא מסתמא הבגד שוה יותר, ולגבי זה הא הוי מממון לממון, וכמו שהקשה במרדכי בריש ב"מ לענין מודה במקצת דאיך ס"ד להאמינו במיגו דאי בעי כפר הכל והא הוי מממון לממון, ולדברי הגר"ח מבריסק ז"ל דמה שהיה נפטר בשבועה אם היה כופר הכל לא היה נפטר מחמת טענה של יותר ממון, דהא אם היה כופר יותר לא היה נפטר משבועה, אלא דמה דהיה נפטר משבועה הוא רק ע"י שלא היה מודה כלום, גם כאן לא מה שהבגד שוה יותר נותן לו הנאמנות וכה"ג אמרינן מגו, וצ"ע בתומים].
וכן הפנ"י בב"מ (ג' ע"ב) הק' דמה רבה מקשה דנאמין לו במודה במקצת מיגו דאי בעי כפר הכל, הא אולי יש לו ספק מלוה ישנה רק על מקצת ואינו רוצה לכפור יותר, ואין לומר דרבה לא יסבור כאביי בזה דחיישינן למלוה ישנה, דהא הפוסקים פסקו כאביי וכרבה, ומכח זה רוצה לומר דחשש מלוה ישנה אינו אלא מדרבנן, וצ"ע דא"כ מה"ת אינו כשר לשבועה דהא משמע דאביי ס"ל דחשוד אממונא חשיד אשבועתא.
ויש לומר דהנה אם לכל הדברים נחשוד אותו בספק מלוה ישנה, א"כ איך נאמנין בכל טענה דאולי יש לו ספק מלוה ישנה, וע"כ משום דאם נימא כן, גם על הצד שכנגד נימא שיש לו ספק מלוה ישנה, ולכן א"א לדון בזה, אלא דאם באנו לפוסלו משבועה אין יכולים, משום דשמא יש לו ספק מלוה ישנה, אבל לגרוע הטענות א"א משום זה, וא"כ ה"נ נאמן שפיר במיגו דלגבי טענות א"א להתחשב עם החשש דשמא יש לו ספק מלוה ישנה. (מהדו"ק)
רשב"ם ד"ה ביוצא. מן האומן קניתיו ובמצותך מכרו לי שבפני אמרת לו למוכרו וכו' כי א"ל נמי יודע אני דזבינתה ניהלי' לאומן וזבנה אומן ניהלי מהימן. צע"ק דברי הרשב"ם דפתח דטוען אתה אמרת לאומן למכור לי, ומסיים דאתה מכרת לאומן והאומן מכר לי, וכבר הרגיש בזה ברש"ש.
תוד"ה המפקיד. ואפי' מאן דפליג התם היינו משום דשטרך בידי מאי בעי. היינו דזה הוכחה משא"כ כאן דהוי רק כאומר לו אל תפרעני אלא בעדים, וכן לקמן בסוף הדיבור כתבו דלמ"ד המפקיד בעדים צריך להחזיר בעדים דלא הימני' בשבועה לא מהני מיגו, משא"כ בהמוכר את הבית ס"ל דהמפקיד בעדים א"צ לפרוע בעדים לכן רק בשטר לא נאמן כ"ז שיש לו שטר וע"ז מהני מיגו, היינו דנגד ההוכחה דשטרך בידי מהני מיגו, הרי דשטרך בידי מאי בעי אינו משום דהוי כנתן נאמנות עליו, דאם זה כנותן לו נאמנות הא גם בכל מפקיד הרי זה כנותן נאמנות להמפקיד, ומאי עדיף שטר ממפקיד בעדים, ומכל זה מבואר דלהתוס' אינו כמו שפי' הגר"ח מבריסק או הגרי"ז ז"ל בשיטת הרמב"ם דהא דאינו נאמן לומר פרעתי כשיש שטר ביד המלוה משום דהוי כנתן הלוה נאמנות להמלוה עליו כ"ז שיש לו שטר.
בא"ד. ולא חשיב הכא דררא דממונא דאמר לא בא לידי בתורת אומנות ואין מודה שנתחייב בו מעולם. היינו דכאן להד"ם פירושו שלכתחילה קניתי ממך או מפלוני ולא היה כלל חיוב להחזיר, אלא דצ"ע דמ"מ כיון דגם בטוען שקיבלו בתור אומן ואח"כ קנה נאמן במיגו דלהד"ם, וע"ז הא קאי המשנה דמודה דקיבל בתור אומן, א"כ למה יפטר משבועה, דהא זה כל הדין דררא דממונא דאומר שהיה הלואה וטוען שפרע, ומשמע מדבריהם דלמ"ד דבעי דררא דממונא הוא דוקא באופן דאין מיגו דלהד"ם, כגון דטוען למחר פרעתי, דאין כבר מיגו דלהד"ם דהוי מיגו למפרע, כמש"כ התוס' לעיל דף ל' ד"ה לאו, ובתוס' ב"ק דף קי"ח ד"ה רב נחמן כתבו בשם ר"ת דמ"מ הוי דררא דממונא וחייב להשבע היסת אף ללישנא בתרא, ואע"ג דהיה לו מיגו לטעון להד"ם בשעת הטענה הזאת [ועי' תומים סימן צ"ה ס"ק ו', ובדרו"ח להגרעק"א כתובות דף פ"ה ע"א תוד"ה אית לך סהדי]. (מהדו"ק)
בא"ד. ונראה לו לתרץ דהכא לא חשיב מיגו וכו' דאיהו דאפסיד אנפשי'. ואע"ג דהוא טוען דקנה, ונהי דאינו נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו דלגבי זה לא מהני אפילו מיגו, אבל למה אינו נאמן קניתי במיגו דנאנסו, וצ"ל דבטענת קניתי הוי כהחזיר דע"י דקונה אין לו להחזיר יותר הטלית וכמו דאינו נאמן להחזיר בלי עדים ה"נ בטענת קניתי הוי כמו טענת החזרתי, ובקצות החושן (סי' קל"ג סק"ב) כתב בזה לחלק דהיכא דהטעם דחושדו צריך ג"ז לקנות בעדים, משא"כ היכא דצריך להחזיר בעדים מחמת התנאי נאמן לטעון לקוח שלא בעדים, ורק לטעון החזרתי אינו נאמן בלי עדים. ועי' נתיה"מ (סק"ג שם) דהשיג דגם בתנאי ע"כ דחושדו.
רשב"ם ד"ה על בעל הבית להביא ראיה. עדים משום דאומן מהימן מגו דמצי למימר לקוח הוא בידי יכול לטעון עד כדי דמיו כדאמרינן גבי הנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדעא. והנה בהגהת מרדכי בריש ב"מ הקשה למה נאמן לתפוס עבור שהזיקו לו העיזים דהא לא מגיע לו דוקא העיזים עבור ההיזק וכמו דלא הי' מהני לתפוס העיזים מחמת שהשור שלו הזיקו, ותירץ דכיון דהעיזים נתפטמו מהחושלי שפיר מקרי דיש לו תביעה מיוחדת על העיזים שאכלו, וכבר נתקשינו לעיל (דף ל"ו) דאם מצד זה הא מגיע לו רק כמה שנהנית ולא כמה שהזיקה, וכאן ג"כ קשה איך נאמן לתפוס הטלית, וכמו אם הי' תופס בגד אחר עבור שמגיע לו עבור תיקון טלית זה דלא הי' שייך שיועיל תפיסתו, ולמ"ד אומן קונה בשבח כלי אפשר דהוי כמו התם דהעיזים נתפטמו וגם כאן יש לו בהטלית איזה זכות, אבל תקשי מהמשנה למ"ד בב"ק דף צ"ט אין אומן קונה בשבח כלי.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |