פתחי תשובה/אבן העזר/קנו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־16:52, 19 ביולי 2020 מאת מושך בשבט (שיחה | תרומות) (←‏top: סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט))
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פתחי תשובהTriangleArrow-Left.png אבן העזר TriangleArrow-Left.png קנו

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף



טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח
דרישה


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
בית שמואל
פתחי תשובה
באר הגולה
ביאור הגר"א
ט"ז


ערוך השולחן


לדף זה באתר "על התורה" לסימן זה באתר "תא שמע" לדף זה באתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


(א) ולא הניח זרע. ואפי' יש לאשה זרע מבעלה הראשון צריכה יבום. כן הו' בש"ס יבמות ס"פ יש מותרות ע"ש עיין בס' בית הלל:

(ב) זרע ממזר. ע' בס' ברכי יוסף לעיל סי' א' אות י"ב הבי' דהרב גינת ורדים אהע"ז כלל ב' סימן ד' נסתפק במי שמת והניח בן קטן טרפה מחיים ולא עברו ימים מועטים עד שמת אי חשיב זרע לפטור אשת המת מן החליצה ויבום. והוא ז"ל כתב עליו דמדברי ס"ח סימן ת"ק שהובא בב"ש שם ס"ק י"א יש קצת ראי' דפוטר דהו' משוה ממזר לטרפה ושוב כתב דהא לית' דמי שיש לו בן ממזר דפוטר מחליצה מסתמא הו' ממזר דידוע דחי ועוד יש לדחות ע"ש ועמ"ש לעיל סי' ט"ו ס"ק י"א:

(ג) ממזר עבה"ט בשם ב"ש שכ' היינו בחבושים כו' ובב"ש מחיים וכ"כ המרדכי ואגודה. ולכאורה לפי דברי הרמ"א לקמן ס"ט שכ' וי"א אפי' בזונה אחרת המיוחדת לו א"כ משכחת לה נמי במיוחדת לו וצ"ל דהב"ש כאן אזיל בשיטת הנ"י שהבי' בס"ק ט"ו דס"ל שגם במיוחדת חיישינן שמא זינתה עם אחר וע"כ גם המרדכי ואגודה ס"ל כן. אך אכתי קשה מדברי הב"ש עצמו לעיל סי' ד' ס"ק מ"ב שהחליט שם דבמיוחדת והו' מודה לא חיישינן וצ"ע. ומצאתי בתשובת שיבת ציון סי' ס"ז שתמה על הב"ש בזה וגם הוסיף שם לתמוה על הב"ש דנקט דברי המרדכי בדרך חיוב שאין למצוא אופן אחר והו' תמוה דאף אי נימא שגם במיוחדת חיישינן אכתי משכחת לה שיש לו בן ממזר מאשתו שנשא ואח"כ נודע לו שאסורה עליו באיסור ערוה ובנו הנולד לו הוא ממזר דבזה בודאי אין לחוש שזינתה עם אחרים כיון שהיתה לו לאשה ורוב בעילות אחר הבעל וכמו כן בנשא אשה שהלך בעלה למדה"י ובאו עדים שמת בעלה ונשא אותה זה בהיתר ע"פ ב"ד ואח"כ בא בעלה והוי בן הנולד לו ממזר כדאי' ביבמות דף פ"ז (ובש"ע לעיל סי' י"ז סנ"ו) ואח"כ נשא עוד אשה ומת בלא בנים א"כ בנו ממזר הזה פוטר מיבום וע"כ דאין כוונת המרדכי בדרך חיוב לאוקמי מתני' דוק' בחבושים רק דחדא מנייהו נקט הואיל ובסוגיא דס"פ אלמנה מוקי בכה"ג נקט גם המרדכי אופן זה ועוד אפשר לומר דמה שדחקו להמרדכי לאוקמי בחבושין בב"א הוא משום סיפא דמתני' וחייב על מכתו וקללתו כו' ולפ"ז אפשר שגם המרדכי מודה דבמיוחדת לו נמי לא חיישינן כו' ע"ש (ועמ"ש לעיל סי' ד' סכ"ו ס"ק ל"א) . גם בס' בית מאיר כתב דהמרדכי אך דינא קמ"ל דממזר מעריות אין פוטר להרמב"ם אלא בחבושים אבל באמת משכחת לה ממזר שפוטר אף בלא חבושים כי י"ל דאיירי בנשא ממזרת שקדושין תופסין בה הי' אשתו גמורה ושייך לגבה רוב בעילות אחר הבעל לכל הנשים ופוטר ההו' בן אף שהו' ממזר. ואף אילו סובר מדמ"מ ביאת זנות מקרי שייך לומר כשם שזינתה מ"מ י"ל דאיירי בגר או ממזר שנש' ממזרת שביאת היתר לגמרי הוא ע' סי' ד' סכ"ב אלא ע"כ דהמרדכי אך דינא קמ"ל כו' ע"ש. ועיין בגליון המשניות פ"ב דיבמות בתוס' רע"ק איגר ז"ל אות י"ט שהבי' דברי המרדכי הנ"ל שכ' דלהרמב"ם צ"ל דמתני' איירי שהיו חבושים וכן משמע ס"פ אלמנה לכ"ג וכ' עליו וז"ל ולכאורה קשה דא"כ אדדייק רבא ס"פ אלמנה ממתני' דהתם ילדה אכל בתרומה דנימא מדאפקרה אמאי לא דייק ממוקדם ממתני' דהיא היה נ"ל דמתני' דהנא י"ל דמיירי בנאנסה שהיא אינ' מופקרת כלל ולא אמרי' לגבה מדאפקרה אבל במתני' דהתם דקתני האונס והמפתה כו' ילדה תאכל דמשמע דזהו קאי על המפתה ואונס הה"מ בפ"ג מיבום כ' על דברי הרמב"ם אבל בנו מאנוסתו או מפותתו א"י אם הוא זה בבירור כו' משמע דס"ל דגס באנוסה חיישינן שזינתה גם עם אחר ולענ"ד הסבר' קשה מאד דאיך שייך גבה מדאפקרה וצל"ע (לכאורה אפ"ל דמהה"מ אין ראי' כ"כ דהא איהו סובר דוקא בדדיימ' מעלמ' חיישי' כמו שהובא בב"י וכמ"ש הב"ש ס"ק ט"ו ולעיל סי' ד' בח"מ ס"ק כ"ו לכן אפי' באנוסה חיישי' משא"כ לדידן בלא דיימא ועמ"ש לקמן סעיף ט' ס"ק כ"א) אח"ז ראיתי בס' פנים יפות על התורה פ' תצא בפסוק כי תהיין נקט בפשיטות דבאנוסה ל"ש לומר מדאפקרה עכ"ל. וכ' עוד והנה בידעינן שאנס או פיתה אחת והבן הנולד לה נשא אשה ומת בלא בנים יש לומר דאסורה לעלמ' דשמא הוא כשם שזינה עם זו כך הפקיר עצמו וזינה עם אחרות ויש לו בנים מהם וזקוקה להם אך בזה י"לד מ"מ הוי ס"ס מחצה נקיבות ומיעוט מפילות אלא דנ"מ באנס או פיתה אחת ולא ילדה והוא מת בלא בנים י"ל דאחיו א"י לייבמה דדילמ' זינה גם עם אחרות ויש לו בנים מהם וצ"ע לדינא עכ"ל. והנה מ"ש רבינו ז"ל בדין הא' דלא חיישי' שמא אבי הבן זנונים זינה ג"כ עם אחרות ויש לו בנים מהם וזקוקה להם כי הוי ס"ס כו' זהו פשוט וברור ונלמד ממשנה ר"פ האשה בתרא היתה לה חמות אינה חוששת ע' בש"ע סי' קנ"ז ס"ט ובתשו' נו"ב תניינ' סי' קמ"ה שהבאתי שם ס"ו ס"ק יו"ד אמנם מ"ש בדין הב' דאם אנס או פיתה אחת ולא ילדה י"ל דאחיו א"י לייבמה כו' לא זכיתי להבין כי לפי דעתי העני' זה נלמד מריש' דמתני שם האשה שהלך בעלה וצרתה כו' ובגמ' שם דמבואר דלא חיישינן שמא אשה אחרת נשא (ע' בש"ע ס"ס זה ומ"ש שם) ומכ"ש דלית לן למיחש שמא זינה. ועוד גוף דבר זה שמדמה רבינו הגאון ז"ל כמו דאמרי' גבי דידה כשם שזינתה כו' ה"נ גבי דידי' י"ל כשם שזינה כו' איני מבין דגבי דידי' אף אם זינה אכתי הא דעת הרי"ף והרמב"ם כר' יוסי ביבמות ד' נ"ה דאנוסה ומפותה א"צ להמתין משום דאשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר וכמ"ש בש"ע לעיל סי' י"ג ס"ו (ואף די"ל דדוקא לענין הבחנה שהוא דרבנן אמרינן הכי ולא גבי איסור דאורייתא וכדמשמע בירושלמי שם מ"מ אינו אלא מספק וכן אפי' להפוסקים גם שם כר' יהודה עכ"פ הוא רק ספק שמא לא נתהפכה ופה) משא"כ גבי דידה דחזינן שנתעברה שכיר חיישי' שמא זינתה גם עם אחרים והולד הזה הוא מאחר. ועוד א"י דלכאורה דין זה מוכח מסיפ' דמש"ה זו עצמה חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית ומבואר ברמב"ם פ"א מהל' יבום דין ד' דמתייבמת ואמאי לא נימא שמא זינה גם עם ישראלית א"ו דגבי דידי' לא חיישי' להכי ואף די"ל דאיירי ג"כ באופן דליכ' למיחש להכי אך מסתימת כה"פ לא משמע כן וצ"ע:

(ד) אבל בנו משפחתו. עיין בתשובת הרדב"ז ח"א סי' מ"ח:

(ה) והניח אשתו מעוברת. עיין בתשו' נו"ב סי' ש"ט אודות האשה אשר שהתה עם בעלה שבע שנים ולא ילדה ויהי כאשר חלה בעלה את חליו אשר מת בו והכביד עליו חליו עד שהפקידו בני החבורה שומרים ביום ובלילה כנהוג ואשתו טבלה אז לנדתה ג' ימים לפני מותו ובער"ח סיון מת הבעל והניח אח קטן בן ג' שנים וכמו ב' שבועות אחר מותו פירסה נדה ובט"ו אדר ילדה בת וחיתה יותר מל' יום ועי"ז האלמנה מחזקת עצמה בחזקת היתר לשוק והעם מרננים אחריה משלשה פנים הא' מאחר שזה שבע שנים שלא ילדה מדוע יקרה לה מקרה חדש שתתעבר קודם מותו א"ו שאחר מותו זינתה ומאחר נתעברה. הב' איך אפשר שנתעברה בחיי הבעל הלא סתם מעוברת בחזקת מסולקת דמים והרי ב' שבועות אחר מותו פירסה נדה. הג' מאחר שג"י קודם מותו טבלה ואז כבר הוי בעלה בתכלית החלישות ובני אדם נכנסים ויוצאים תמיד ובלילה העמידו לו שומר מסתמ' לא היתה ביחוד עם בעלה א"כ אם נתעברה מבעלה נתעברה עכ"פ קודם שפירסה נדה דהיינו בערך י"ד יום קודם הטבילה ויהי' הזמן שנתעברה י"ג אייר והלידה היתה ט"ו אדר שהוא כבר חודש האחד עשר ואין זה דרך הנשים. והאשה משיבה שבחליו נתייחדה עמו ונבעלה ר"ח אייר ואז נתעברה. והעם מרננים כיון שכבר הי' תש כח וחליש מאד בודאי ליכא למיחש להרגל דבר ובפרט שאוכל להתעבר מביאה זו. וכתב בזה תשובה ארוכה והעלה דכל אלה הרינוני' אין בהם ממש והיא מותרת בלא חליצה אפי' לכהונה ואין לחוש כלל (וע' בס' יד המלך פ"א מה' יבום הל' ה' מ"ש בזה) . וע"ש בסוף התשובה שכ' דיש ספק באשה ששמש בעלה עמה ומת בו ביום ונקלט הזרע אחר מותו וילדה ולד חי אף שבני הוא לכל דבר מ"מ לפטור מהיבום צ"ע אולי קרינן בי' ובן אין לו בשעת מיתה ומ"מ לענין מעשה אין לחוש לזה ואין להמציא חומרא חדשה ע"ש:

(ו) עד שיודע בודאי כו'. עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' פ"ט בענין אשה שנתאלמנה והיא מעוברת וילדה כ"ח כסליו והולד מת תוך ל' יום ואחי הבעל ההוא במרחק במדה"י ונשים מעידות שהראתה להם קודם ב' שבועות שהדדים שלה יש בהם היכר חלב וגם עד א' מעיד שראה אותה בר"ח תמוז וכריסה בין שיני' ויש לדון דהוי הוכחה דהיתה אז מעוברת ג' חדשים והוי ממילא כאילו ידענו דכלו חדשיו ומותרת לעלמא. וכתב דלכאורה ראיה ברורה מסוגיא דיבמות דף ל"ז דקודם ג"ח ליכא הכרת עובר ועכ"פ רובא הוי אך דמשם לא מוכח אלא דאין העובר ניכר בהכרת עין ואכתי י"ל דהכרה ע"י בדיקה מצוי גם קודם ג"ח. אמנם מסוגיא דדף מ"ב מוכח דאפילו ע"י בדיקת דדין עכ"פ הוי רוב דלא מנכר קודם ג"ח. מעתה בנ"ד היה אפשר להקל ע"פ עדות הנשים מבדיקת הדדין ובפרט ע"פ עדות העד א' שראה אותה בר"ח תמוז כריסה בין שיני' דמכח הכרת עינו נראה דהיתה אז מעוברת ג"ח. ואף דלענין רוב יולדות בני קיימא לא מתירים בלא חליצה מ"מ מותרת מהך רוב (דלא מינכר קודם ג"ח) והוי אפילו תרי רובא כו' (לא ידעתי מה יעשה בדברי הטור שכ' במפורש דלא משכחת מהך אלא כשפירש ממנה אחרי טבילתה ולא קרב אליה אח"כ וכן מבואר ברש"י שבת קל"ו ע"א ד"ה לא נצרכא ובה"ג הלכות חליצה ולכל הפחות הי' לו להזכיר דבריהם ולפלפל בהם. שוב ראיתי בתשובת משכנות יעקב ס"ס מ' שגם הוא ז"ל כ' על נדון דידיה דיש צד להקל באם שיתברר בבירור גמור שהוחזקה והוכר עוברה בהיכר גמור ששה חדשים שלימים קודם שילדה כו' וכ' דאף שכל הפוסקים כתבו שאין ידיעה שכלו חדשיו רק בבעל ופירש עכ"ז יש לנו לסמוך על המבואר בלשון הרמב"ם ז"ל ומדברי הש"ס אין צריך לזה הסכמת הרבה חכמים גדולים שבדור עכ"ד ע"ש. (וע' בזה בת' בית אפרים סימן קל"ה ובת' גליא מסכת סימן י"ג) ואולם יש לדון בנ"ד על נאמנות הנשים ועד א' דמפורש בת' הרא"ש מובא בב"י דאין אשה נאמנת לומר דכלו חדשיו ובב"י וד"מ מבואר דג"כ עד א' אינו נאמן ובנדון זה אין לנו סיוע משום פוסק לחלוק על הרא"ש דמהרי"ף שפסק בעד א' מעיד מת יבמך נאמן ליכא ראי' דש"ה דעבידא לגלויי וכן מן הרמב"ם וסייעתו דס"ל דעד א' נאמן דניתן בן ליכא ראי' דגם בזה הטעם דעביד' לגלויי וכמ"ש הדרישה הובא בב"ש ס"ק י"ד וכדבריו מפורש בחידושי רמב"ן ב"ב דף קל"ג ודלא כב"ש שהשיג עליו וא"כ לענין עדות שכלו חדשיו דודאי לא מיקרי עבידא לגלויי י"ל דלכ"ע אינו נאמן. והאריך עוד בזה ומסיק וז"ל עכ"פ בנ"ד אם הי' פיהק ומת קשה להקל אבל בחלה ומת יש צד גדול להקל ואף בזה צ"ע לדינא עכ"ל (ומ"ש שם בסוף התשובה קושיא עצומה בתוס' יבמות ל"ז ע"א. עי' בזה בתשו' נו"ב סי' ס"ט ובנו ב' תניינא סימן קל"ז וקל"ח ובתשו' ברית אברהם סי' צ"ד אות י"ח) וע"ש עוד בסי' צ"ח ויובא לקמן סימן קס"ד ס"ז ס"ק ב': ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' מ"ה במעשה באשה שהלך בעלה ממנה ביום צום גדלי' ונתברר אח"כ שנהרג בדרך בכפר אחד במוצאי יוה"כ והאשה הנ"ל ילדה ביום י"ג אייר וחי הולד י"ב ימים ומת בשנה הזאת היו שני אדרים נמצא שילדה לשמנה חדשים וי"א יום ועל יציאתו מכאן מעידים שני עדים כשרים ועל יום הלידה שהי' י"ג אייר מעידים שתי נשים. והאריך לפלפל בחכמה בענין זה ומצדד להתיר האשה הזאת בלא חלוצה ויסוד ההיתר הוא ע"פ תשובת מהר"א ששון סי' כ"ו שכ' שהלכה רווחת בישראל דעד א' נאמן ביבמה והרב מהרשד"ם עשה מעשה והתיר בעד א' ביבמה אפילו בניתן לו בן נגד סברת הראב"ד וכתב שכן נהגו אבותינו ואף שהספרדים בהנהגת איסור והיתר נהגו כהרא"ש מ"מ בנד"ז פסקו כהרי"ף והרמב"ם ששם רוב בנין ורוב מנין כו' וא"כ גם נשים כשרים בעדות זה דזה כלל גדול דכל מקום שעד א' נאמן ה"ה אשה נאמנת כמ"ש הרמב"ם והמגיד פ"ג מהל' יבום והב"ש בסי' זה ס"ק י"ד מעתה ה"ה בעדות זה שנולד בי"ג אייר נשים נאמנות (ולעיל כתבתי בשם רבינו עקיבא איגר די"ל דאף הרמב"ם וסייעתו דס"ל דע"א נאמן דניתן בן מודו לענין עדות שכלו חדשיו דאינו נאמן ומיהו י"ל דבנד"ז להעיד על זמן הלידה גם הוא ז"ל מודה דשוה הוא עם עדות דניתן בן וק"ל) וא"כ אשה זו ילדה לח' חדשים וי"א יום דל חמשה ימים למלאות חדשי העיבור פש לן ששה ימים בחודש התשיעי וכבר כתב הרמ"א שעכשיו נשתנה הטבע ויולדת לתשעה יולדת למקוטעין א"כ אשה זו אינה צריכה חליצ' ועוד איכא צד היתר בנ"ד דאף אי לא נאמין לנשים שילדה בי"ג אייר מ"מ הכל יודעים וזוכרים שבתחילת חודש אייר הי' עדיין כריסה בין שיני' וא"כ הרי דעת הרמב"ן הובא בב"ש סק"ה דשיפור' גרים כו' והאריך עוד בזה ומסיק דאם הי' כאן קצת מקום עיגון ושעת הדחק ראוי לסמוך על הנך עמודי ארץ שא"צ חליצ' אך יען שכ' הרב השואל שאין כאן שעת הדחק שהיבם גדול ואינו במדה"י מהראוי לחוש לדברי הראב"ד והרא"ש דס"ל דאין עד אחד נאמן בניתן בן כו' וממילא בנ"ד צריכה חליצה ע"ש. ושם בסוף התשובה כתב לו חד צורבא מרבנן דקשה הדבר להצריכה חליצה דיש לחוש שמא יבואו עדים כדברי הנשים שילדה בי"ג אייר ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה וכמ"ש בש"ע לקמן סי"ב בהלכה היא ובעלה כו' בד"א שהיתה פסולה לכהונה או שאמרה במערה היינו כו' והוא ז"ל השיב לו דלא דמי דהתם גבי אשה שהלכה היא ובעלה למדה"י או באשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י לא נולד הספק אצל ב"ד ואין העדים במקום ב"ד חיישינן שיבאו עדים לאחר זמן אבל בנ"ד שכל העדים אצל הב"ד כו' ומסיים שדבר זה פשוט בעיני אין כאן בית מיחוש כלל ע"ש:

(ז) שכלו לו חדשיו. עבה"ט בשם ב"ש שכ' ואם אינו בכאן י"ל דחיישי' כו' ועיין בתשו' אא"ז פמ"א ח"ג סי' מ"ה שחולק על הב"ש בזה וכתב דנראה ברור דע"כ לא קאמר בה"ג דחוששין שמא בא בצנעא אלא לענין לשוויא ממזר משום דהעמד האם על חזקת כשרות דלא עבדה איסורא אבל בנ"ד אדרבא הרוב מסייע לומר שלא בא דרוב נשים יולדות ולד מעליא למה נחזיק הולד לנפל בשביל חששא רחוקה שבא בצנעה ואפילו גבי לשוויא ממזר כתב הב"י בסימן ד' שנראה מדברי הרא"ש שאין דברי בה"ג נראים לו ופשיטא בנ"ד לית מאן דחש ליה ונשתקע הדבר ולא נאמר עכ"ד. ובסוף התשובה שם מבואר דאפילו שלא במקום הדחק אין לחוש לזה ע"ש. גם בספר בית מאיר מסתבר ליה דלא כהב"ש בזה אלא דהכא כ"ע מודים שאין חוששין לביאה בצנעה ע"ש.

(ח) חדשים גמורים. עב"ש וע' בספר צלעות הבית שבסוף ספר בית מאיר סי' יו"ד שהאריך בזה. ועמ"ש לעיל סי' ד' סקי"ז מזה:

(ט) י"א דבזה"ז. עיין בתשו' אא"ז פמ"א ח"ג סי' מ"ה שנסתפק הרב השואל בעובדא שהבעל והחולץ היו ספרדים והאשה אשכנזית לבתר מאן ניזול לדינא בזה אם כהרמב"ם דבעי תשעה חדשים שלמים או כהרב רמ"א דאפילו לא נכנס בחודש התשיעי רק יום א' כו' וכ' שמצא בתשובת הרדב"ז כ"י יבמה אשכנזית שנפלה לפני יבם ספרדי יחלוץ ולא ייבם (וא"כ גם כאן אית לן למיזל לחומרא) ואא"ז ז"ל השיב לו לא ידעתי מאי מספקא ליה דלא דמי כלל לנידון דהרדב"ז כו' ועוד מאן לימא דלא עבדי הספרדים בהא כדברי רמ"א שכתב מלתא בטעמא דהחוש מכחיש כלל זה ע"ש:

(י) וכן הוא בכמה דברים. עיין ביו"ד סימן שט"ז ס"ג בהגה ובא"ח סי' קע"ג במ"א סק"א.

(יא) ל' יום. עבה"ט מ"ש ואם הוא בודאי בן ח' כו' ועב"ש דלא ברירה ליה לפסוק כן רק שכ' כן בדעת הטור ואח"ז הביא דברי התוס' דבן ח' אינו פוטר אפילו גמרו שערות וצפורן ושהה ל' יום עד שיהא בן ך' שנים וכן ריב"ש כו' וע' עוד בב"ש סימן קס"ד סקי"א מזה ועיין בס' קרבן נתנאל פ' הערל אות י"ז וי"ט שהאריך בזה וחולק שם על היש"ש סי' כ"ט ומסיק ולהלכה בסתם ולדות אפי' לא נגמרו סימנים כו' ע"ש באורך. ועיין בס' בית מאיר האריך ג"כ בדינים אלו וכתב בסוף וז"ל ומעתה כללא דנפיק ספק כלו חדשיו גמרו סימנים ושהה ל' תנשא לכתחלה: גמרו ולא שהה אם נתארסה לכהן לא תחלוץ. לא גמרו ולא שהה אפי' נתארסה לכהן צריכה חליצה ותצא. לא בדקי אם גמרו ושהה ל' מבואר בב"ש בשם ט"ז דתנשא. ואם מת תוך ל' ולא בדקו על סימניו ונתארסה לכהן לא תחלוץ. כלו חדשיו ודאי כגון בעל ופירש ומת תוך ל' תנשא לכתחלה. ואפילו לא גמרו סימניו. בן ח' ודאי גמרו סימנים ושהה ל' תנשא לכתחלה. חסר א' מהן תצא וצריכה חליצה אפילו נתארסה לכהן. והידיעה של בן ח' ודאי רחוק להמצא זולת בידוע שנתעברה מבעילה חדא דאל"ה אף דטבלה ובעל ופירש אכתי אולי בן ט' הוא ונתעברה מבעילות קודמות לטבילה זו כו'. ואם ילדה תאומים והאחד מת תוך ל' והב' אחר ל' פטורה וע' יו"ד סימן שע"ד ס"ק עכ"ל ע"ש:

(יב) ה"ז ספק. עיין בתשו' ברית אברהם חי"ד ס"ס נ"ז בהגה בענין אם יש ג"כ ספק אם היא אשת המת כלל כגון שנתקדשה ספק קרוב לו כו' יע"ש:

(יג) מדברי סופרים. עבה"ט ועיין בתשו' אא"ז פמ"א ח"ג סי' מ"ה שגם הוא ז"ל תמה מאוד על הרשד"ם והר"א ששון בזה וכתב דאי אפשר להוציא כלל דבר זה מן השפה ולחוץ לומר דלגבי ספיקות דתנן בכל מסכת יבמות יהיה חליצה פסולה ואי לאו שראיתי כתוב בתשו' מהר"א ששון לא האמנתי שיעלה על לב אדם להסתפק בזה ע"כ נשתקע הדבר ולא נאמר ע"ש. וע' בתשו' פני אריה סי' נ"ז שמפלפל בזה מסוגיא דב"ב דף פ"א בקונה שתי אילנות כו' ובהא דפ' החולץ דף מ"א בקונה ולדינא מסיק ג"כ שאינה צריכה חיזור ע"ש. גם בשו"ת צלעות הבית שבסוף ס' בית האיר סימן א' נשאל על ענין זה אי הלכה כדעת הרשד"ם ור"א ששון או כהח"צ והאריך בזה ומסיק הלכה למעשה דשריא בחליצה חדא ואינה צריכה חיזור. חדא מטעם הח"צ וב"ש מכח ממ"נ כו' ועוד נראה דאפילו היה בענין שלא שייך ממ"נ כגון היכא דמה"ת פטורה מיבום וחליצה רק חכמים גזרו עליה חליצה בלא טעם ספק אלא משום גזירה כמו בסימן קע"ו ס"ד אחיו של שני (עב"ש שם סק"ג) מ"מ אינה צריכה חיזור כיון דהזיקה אינו אלא מדרבנן כו' וכתב שם דאף לכתחלה אין לנו להחמיר בזה עש"ב. ובגליון ש"ע של רבינו עקיבא איגר ז"ל הביא ג"כ דברי תשו' ח"צ סי' ק"ח וראנ"ח ח"א סימן נ"ב ומהרח"ש ס"ס ל"ב ונ"ח ושו"ת בית מאיר סי' א' דכולהו ס"ל דא"צ חיזור. וכתב על זה וז"ל ועל זה סמכתי באחת שילדה בזנות והוא מודה ואמר זה בני ומת דצריכה חליצה דשמא אפקרא כדלקמן ס"ט דצ"ל חיזור כיון דכל דינא דחיזור הוא דרבנן להרבה פוסקים ס"ל דצ"ל חיזור ע' בתה"ד סי' רכ"א ובתשו' ב"י סי' ו' ובתשו' מהר"י אדרבי סימן קס"ג וגם רוב הפוסקים ס"ל דל"ח למדאפקרא עכ"פ בלא דיימא מעלמא א"כ בודאי כדאי לסמוך על התשובות הנ"ל דבספק ל"צ חיזור כנלע"ד בעזה"י עכ"ל:

(יד) אינה נאמנת. עבה"ט וע' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ג סי' מ"ה וע' בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' פ"ט ובתשו' חמדת שלמה סי' פ' מ"ש בזה:

(טו) האומר זה בני כו'. עב"ש שכ' בשם הנ"י דכאן איירי דלא היה חזקה דאין לו בנים אלא לא היה מוחזק דיש לו בנים כו' אבל המגיד כו' ועיין בספר ב"מ שכ' ההבדל בין מוחזק בלא בנים לאינו מוחזק בבנים היינו מי שנתגדל במקומו ומת בלא בנים היינו מוחזק באין בנים ומי שבא ממקום אחר ומת בלא בנים זה נקרא אין מוחזק בבנים אחרי שלא שמענו מעולם שהיה לו בנים כו'. וע"ש עוד שכ' דמ"ש הב"ש כן בשם הנ"י לא משמע מידי בנ"י ואולם הראב"ד והרשב"א סוברים כן אלא דהרשב"א מחלק בין בעל לעד א' דאף דבעל אינו נאמן במוחזק בלא בנים לומר יש לי בנים היינו משום דסמכה עליה לגמרי ולא דייקה משא"כ גבי עד כו' ומתשו' הרא"ש כלל פ"ב מוכח לכאורה כהרב המגיד כו' עש"ה. ומ"ש הב"ש עוד דהתוס' כתבו פ' האומר בתי' אחרון בעת מיתתו אינו נאמן כו' ע' בזה בגליון המשניות שם בתוס' רע"ק ז"ל אות ט"ל שתמה על התוס' בזה.

(טז) נאמן לפטור. כ' במל"מ פ"ג מה' יבום דין א' וז"ל יש להסתפק אי שריא לכהן דכיון דנאמנותו הוא משום דאי בעי מגרש לה כדאי' בב"ב דף קל"ד א"כ לכהן אסורא ומצאתי בהגהות הרי"ף דף רנ"ג ע"ב שכתב בשם מז"ה שאינו נאמן להתירה אלא לישראל כו' אך הרמב"ן בחידושיו חולק על זה כו' ונ"ל דהעיקר הוא כסברת הרמב"ן דמותרת לכהן עכ"ל (וכן הסכים בס' ב"מ וכתב דכן נראה מסתימות כה"פ) . וע"ש עוד שנסתפק באונס ומוציא שם רע מהו כיון דאין בידו לגרשה ע"ש מ"ש הרב המגי' על זה. ועיין בתשו' ברית אברהם סי' ק"ט שהעיר על דברי המל"מ הנ"ל דא"כ עכשיו בזה"ז דאיכא חרגמ"ה לגרש בע"כ לעולם ליכא מגו ודמי ממש לאונס ומוציא ש"ר ע"ש שהאריך בדברי המל"מ הנ"ל בפלפול עצום:

(יז) וי"א שאם יש עדים. עב"ש סקי"א ועיין בס' ב"מ באורך ומסיים להכי לע"ד הסומך במקום עיגון על פסק הש"ע בסתם לא הפסיד כו' ע"ש ועיין בתשו' נו"ב סי' נ"ד בד"ה וסברא זו. וע' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' נו"ן שהאריך הרבה בדין זה:

(יח) ויש מי שאומר. עמ"ש לקמן סי' קנ"ז ס"ו סקי"ב:

(יט) ויש חולקין. עבה"ט ומ"ש לעיל ס"ד סק"ו:

(כ) מי שזינה עם אשה. עיין היטב בתשו' הרדב"ז חלק ג' סימן תקכ"ו:

(כא) שזינה עם אשה. עיין בזה בח"מ וב"ש לעיל סימן ד' סכ"ו וסעיף כ"ח ובתשו' ב"ח סי' ק' ותשו' חוט השני סי' י"ח ותשו' שב יעקב סי' ג' ותשו' כנ"י ס"י נ"ו ותשו' חכם צבי ותשו' מהר"י באסן סי' ט"ז שהאריכו הרבה בזה. וגם בתשו' ברית אברהם סי' י"א הרבה לפלפל בזה וגם הביא שם תשו' הראנ"ח ח"ה סי' ל"ו דמפרש דברי הרמב"ם בה' יבום (שהועתק בש"ע כאן) בדדיימא בעלמא וסמך עמ"ש בהלכות תרומות יע"ש וכ"כ בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תקכ"ו והוסיף ראיה דפנויה דומיא דאשת איש דרוב בעילות אחר הבעל וה"ה בפנויה כה"ג דרוב בעילות מאחרים שדיימא מהם וגם דייק כן ממה דכתב הרמב"ם מי שזינה ולא כתב מי שבא משמע דבאשה זונה מיירי והיינו דיימא מעלמא יע"ש: והוא ז"ל כתב לפרש דברי הרמב"ם בהל' יבום דנקט מי שזינה עם אשתו היינו שהיא אסורה לו ועשאה זונה לפי שנבעלה לפסול לה ודומיא דא"א דעבדה איסורא ומדאפקרה עצמה כ"כ שזינתה עם פסול לה יש לחוש שמא זינתה עם אחר ג"כ אבל אם היא כשירה לו כמו דמיירי בפ"ק מהל' תרומות באמת לא חיישינן שזינתה עוד עם אחר דאיכא לאו דלא תהיה ובזה מיושבים כל פסקי הרמב"ם בענין זה ושוב הביא שמצא כן בתשו' מהרי"ט ס"ב חא"ה סי' י"ז דהחכם השואל פירש כן דברי הרמב"ם בהל' יבום דמיירי שנבעלה לפסול לה מחמת לישנא דזינה ומהרי"ט השיג עליו והוא ז"ל כתב עליו דאין זו השגה והאריך עוד בזה (לפי מ"ש לעיל סק"ג בשם רבינו עקיבא איגר ז"ל בגליון המשניות דבנאנסה ל"ש לומר מדאפקרה י"ל בפשוטו הא דנקט הרמב"ם שזינה עם אשה ולא כתב שבא משום דלשון שבא משמע אף באונס לכן כתב שזינה עם אשה דהיינו שהיה ברצון שניהם דבזה דוקא אמרינן (מדאפקרה): אך כל זה כתב הרב ב"א רק לפלפולא ולדינא כתב שם בס"ס ט"ו (על נדון דידיה שהובא לעיל סי' ו' סי"ז ס"ק ט"ז) וז"ל כל זה ראיתי להקל להתיר להפרוצים שישאו זא"ז אף שהנער הוא כהן אמנם לענין חליצה אף שבארנו די"ל דלא חיישינן גם ליבום דלפ"ד הראנ"ח והרדב"ז מיירי גם הרמב"ם בדדיימא מעלמא וגם לפי מה שהעליתי בזה דוקא בזינתה עם פסול אבל עם כשר אין לחוש שזינתה ג"כ עם אחר מ"מ קשה הדבר להקל באיסור דאורייתא נגד הב"ח והב"ש ומהרי"ט דמפרשים דברי הרמב"ם בכל גווני (גם התשובות שהזכרתי לעיל מפרשי' כן) ע"כ יצא מאתי כתוב למשמרת שאם ימות הנער פלוני הכהן מבלי ז"ק אחר מלבד העובר הזה לא יפטור אותו הולד את אשתו מחליצה כו' וכמו כן באם יוולד להנער פלוני הכהן עוד בן א' וימות אותו הבן או אותו הולד העובר מבלי ז"ק תהיה אלמנתו זקוקה לחליצה. ובאם יהיה לו עוד שני בנים וימות א' מהם בלי זש"ק תהיה האלמנה זקוקה לחליצה דוקא מהבן האחר ולא מן העובר הלז. אכן באם יהיה איזה חשש עיגון שיהא היבם במדה"י אפשר להקל שלא לחוש שהעובר הזה אינו בנו כו' ע"ש עוד בענין העובר הזה אם יהיה זכר מה יהא דינו לענין לישא את כפיו ולענין פדיון הבן ולענין לטמאות זה לזה: ועיין בת' חתם סופר ח"ב סי' ע"ה וע"ז שכ' ליישב ולפרש דברי הרמב"ם הנ"ל בטוב מעם ודעת ע"פ דברי התוס' חגיגה י"ד ע"ב ד"ה בתולה שכתבו ושמא כאן שאף היא בכלל האיסור כו' נאמנת. מבואר מדבריהם היכי שאם משקרת עבדא איסורא נאמנת על עצמה ומתוך שנאמנת על עצמה נאמנת נמי על אחרים להנשא לכשרים וסברא זו כ' ג"כ רמב"ן ורשב"א בריש גיטין גבי נדה שמתוך שנאמנת ע"ע לענין ספירת נדה נאמנת נמי לבעלה וא"כ בהל' תרומות דמיירי שהיא מעידה על עצמה לאכול תרומה נאמנת ואפילו על אחרים דהא אוכלת בתרומה היא ועבדיה ובניה ובני בניה עד עולם עם נשיהם ועבדיהם ובניה נושאים כפיהם ואפשר ישמשו במקדש והכל מטעם מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת לכולי עלמא אך בפ"ג מה' יבום שכ' הרמב"ם מי שזינה עם אשה בין פנוי' בין א"א כו' ומדנקט א"א ע"כ הא דהניח אשתו זקוקה אינה אותה האשה שזנה עמה אלא אשה אחרת כשירה יש לו ומת בלא בנים והניח זה הממזר שיש לו מאשת איש ובהכי מיירי נמי פנוי' שלא נשא הפנוי' ההיא אלא שיש לו אשה אחרת וזקוקה ליבום ובאתה לפטור עצמה ע"י בנה של פנוי' זו בהא החמיר הרמב"ם דלאו כל כמינה עדות הפנויה להתיר אשתו של זה מכבלי היבום כיון שהיא לא עבד' איסור' בשקרותה כו' אמנם מסיים שם מ"מ אע"פ שאנו מדמין בישוב פסק הרמב"ם לא נעשה מעשה להקל ע"פ זה ובסי' ע"ז שם הוסיף עוד דאפי' יהיה זה כוונת הרמב"ם מ"מ דעת הרב"י בש"ע אין נראה כן אלא דאפי' על עצמה לא מהימנ' באיסור דאוריי' כדמשמע מלשונו שסיים ה"ז ספק וחולצת כו' משמע דעל אשה שהתחיל בתחלה קאי שהוא חולצ' ומיירי שנישאת לו לאחר הזנות ואפ"ה מחמיר בדאוריי' נו' ע"ש עוד בסי' ק"ד וקכ"ג וקכ"ה מענין זה) ועמ"ש לקמן בסמוך ס"ק כ"ג:

(כב) ה"ז ספק וחולצת. עיין בתשו' שב יעקב סי' ל"ח שנשאל במעשה כיוצא בזה והאשה כבר נשאת לאחר בלא חליצה ע"פ מורה אחד שטעה בדין ונתן התרה לינשא בלא חליצה הואיל והבעל הי' מודה שממנו נתעברה ועלה על דעת החכם השואל שהדין הוא כמו שאר חלוצה שנשאת לזר בלא חליצה שתצא מזה ומזה (לקמן סי' קנ"ט ס"ב) היינו דאסורה על בעלה עולמית והוא ז"ל השיב שאין דעתו מסכמת לזה חדא בדיעבד לענין שלא להוציא מבעלה יש לסמוך אתשובת רשב"א סי' תר"י דכל שהוא מודה שבא עלי' ולא ידענו שבא עליה אחר בתר דידיה שדינן (עב"ש ס"ק ט"ו) ועוד דגם הרמב"ם דמחמיר מודה באיסור דרבנן דלא חיישינן וזה מוכרח מחמת קושיית הרב המגיד והב"ח מסוגיא ס"פ אלמנה וכן כתב בס' ב"ש לפסק הלכה בסי' ד' סק"מ לפ"ז כיון דהא דנשאת לזר בלא חליצה תצא מזה ומזה הוא רק גזירה דרבנן משום דמחלפי באשה שהלך בעלה למדה"י ולענין דרבנן לא חיישינן וא"כ לענין שיכול הבעל לקיים אותה אחר החליצה דהוי דרבנן יש להקל רק שצריך לחזור ולקדש אותה אחר שחלץ לה יבמה כמבואר בסי' קנ"ט ס"א בהגה כו' והא ודאי שא"צ להחמיר לגרש תחילה קודם החליצה ואפילו לדעת הלבוש בסי' קנ"ט שם (עמ"ש שם בס"ק ג') דמחמיר בזה במקדש בשוגג להצריכה גט קודם החליצה היינו דשם איירי בזקוקה ליבם בודאי משא"כ היכא דאינה רק ספק זקוקה וכמו בנ"ד אפשר הלבוש נמי מודה וקצת ראיה דלקמן בסי' קס"ד ס"ז גבי כל יבמה שהיא ספק דבריהם כו' לא כתב שם הלבוש דצריכה גט קודם החליצה כו' ע"כ לפע"ד א"צ להחמיר בנ"ד לגרש תחילה רק אחר החליצה צריך עכ"פ לחזור ולקדש אותה משום דקידושי ראשונים הוי קדושי ספק אך צריך מיד לפרוש ממנה ואחר צ"ב יום מיום הפרישה צריכה חליצה מן יבמה ואח"כ יחזור הבעל ויקדש אותה בפני שני עדים כשרים בלא ברכת אירוסין ונשואין כמבואר בש"ע סי' ס"א בהגה ובס"ס ק"ן ובס' ב"ש סי' מ"ב ס"ק י"ז עכ"ד ע"ש: ובתשו' ח"ס ח"ב סי' ע"ה נשאל בעובדא כיוצא בזה נידון פנוי' שנתעברה מנער א' והוא והיא הודו דמיני' ולא דיימא מעלמא ונשאת לו וילדה לו ומת ולא הניח אלא ולד הזה ולו אחים והרב הזהיר האשה שאחר ימי הנקתה לא תנשא לאיש עד שתחלוץ והיא הלכה לעיר אחרת ונשאת לבעל בלי חליצה אי מותרת להבעל ואי צריכה גט קודם חליצה. וכתב דהרב שהזהיר שלא תנשא בלא חליצה כדין תורה כו' (עמ"ש בס"ק הקודם) ובענין אם יכול הבעל לקיימה דעתו ג"כ כהשב יעקב הנ"ל דאפשר להקל שתהיה מותרת לו אחר החליצה ועכ"פ צריך שיפרוש ממנה הבעל עד שתחלוץ ואח"כ צריך לחזור ולקדשה כו' אמנם בענין אם צריך להחמיר לגרש תחלה קודם החליצה סברתו הפוכה מסברת השב יעקב הנ"ל שכ' דאפילו לדעת הלבוש דוקא בזקוקה בודאי משא"כ היכא דאינה רק ספק זקוקה ודעת הח"ס ז"ל הוא בהיפך דספק זקוקה יש להחמיר טפי דאף אם בודאי זקוקה א"צ להחמיר לגרש תחלה (וכמו שהאריך בסי' ע"ט שם יובא לקמן סי' קנ"ט סק"ג) היינו מטעם כיון שבידינו לכוף על הגירושין מקרי עולה ליבום משא"כ הכא שהיא ספק זקוקה דאם אינו רוצה לגרש אלא יהא מופרש ממנה אין אנו יכולים לכופו כיון דלהפוסקים החולקים על הרמב"ם הוה גט מעושה שלא כדין וא"כ אינה עולה ליבום ממילא אינה עולה לחליצה (לפ"ד אינו מובן לי כראוי דהא השתא בלא"ה אינה עולה ליבום דדילמא האמת דהולד מיניה וע"כ הטעם דמ"מ עולה לחליצה כמו בכל חולצת ולא מתייבמת משום הספיקא הוא כדפי' רש"י ביבמות דף ג' וכדאמר בפ' החולץ מ"א ע"ב הכי השתא התם אם יבא אליהו כו' וא"כ כשיתברר לנו ויתוודע דהילד לאו מיניה ממילא יכופו ג"כ לגרשה ויש ליישב ומסיים דלכן טוב ויפה אם הבעל רוצה לצאת י"ח שמים בלי פיקפוק יגרש מרצונו ותחלוץ נתיר לו לחזור גרושתו אך אם א"א בשום אופן כגון שידו תקיפה ח"ו תחלוץ בלא גירושין כו': ושם בסי' ע"ו אודות שהודיעו הרב השואל שבני עירה אומרים אם נפייס הבעל לגרשה קודם יש לחוש שלא יחפוץ בה עוד כי בלא"ה אין שלום בין הזוג וכתב דודאי קשים גירושין ומש"ה מקיל רב חביבא בגיטין פ"ט ע"ב דלא לחוש לקלא דבתר אירוסין כו' אך בענין זה שהיא מזידה שנשאת אחר שהתרה בה הרב אין לנו לחוש לה כו' והאריך עוד בעיקר דבר זה ומסיק דבנד"ז איכא ג' ספיקות להקל שמא הלכה כרוב הפוסקים דבשניהם מודים ולא דיימא מעלמא לא בעי חליצה כלל ואת"ל כהרמב"ם דלמא לא תפסי קדושין ביבמה לשוק ולא בעי גט כלל ואת"ל תפסי קדושין דילמא הנישואין הפקיעו הזיקה לגמרי ולא בעי חליצה ולא גט כלל כו' ומסיים מ"מ מהיות טוב לפייס בכל אופן שבעולם לגרש ואפי' אם תפסיד האשה ע"י זה לא נחוש לה כמ"ש לעיל ואפי' אם לא יגרש ותחלוץ בלי גירושין מ"מ תמתין צ"ב יום קודם חליצה דהיינו שתבא לקהילתו באופן שתהא מופרשת מעיר של בעלה ותמתין שם צ"ב יום ואח"כ תחלוץ אע"ג דבלא"ה נמי אינה עולה ליבום משום א"א י"ל שאני הכא דאפשר בגט ע"י שום פיוס תרקבא דדינרי משא"כ בימי הבחנה א"א ביבום כלל עכ"ד ע"ש ויש להתיישב בכל זה) . ועיין בס' כרם שלמה הביא בשם ס' הקובץ פ"ג מה' יבום בפנוי' שנתעברה והוא מודה דהדין דצריכה חליצה ואין הולד זה פוטר מ"מ אם היבם עוזב דת אשר לא תוכל בקל להשתדל ממנו חליצה יש להפטרה בלא חליצה ע"ש ועמ"ש לקמן סי' קנ"ז ס"ד ס"ק ד':

(כג) המיוחדת לו. עב"ש ס"ק ט"ו וט"ז ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' ל"ג שכ' אשר שאלת במעשה באחד שהי' מקושר בקשר אהבה לבתולה אחת זה כמה שנים ועתה הרתה לזנונים והודו שניהם שממנו נתעברה ונתקשרו בקשר אמיץ שישא אותה לאשה והשכינים מעידים שלא ראו ממנה דבר מכוער עם אחרים זולת עם זה ולא דיימא מעלמא. והתירה מעלתו להנשא לו אף בימי עיבורה בזה יבא הורה כו' (עמ"ש לעיל סי' י"ג סקי"ח מזה) ואמנם מה שרצה לחדש שגם מספק חליצה יצתה ולהחזיק עובר זה לבנו ודאי אפילו לדעת הרמב"ם שהובא בש"ע סי' קנ"ו ס"ט לפי שבנד"ז שהיו אדוקים באהבה כמה שנים יש לדמות לתשובת הרא"ש שהביא הטור באחד שהיה לו משרתת בביתו והיתה מיוחדת לו כו' אני אומר שאין הנדון דומה (ע' בתשו' חוט השני סי' י"ח די"ח ע"ב מזה וע' עוד בתשו' שיבת ציון סי' ס"ז כי לפי הנראה אפילו משודכת לא היתה כלל וא"כ אהבה הקדומה היתה אהבת זנונים ומי יודע כמה זרים אהבה ואין כאן סברא למעליותא רק מה שלא דיימא מעלמא והרי הרמב"ם מחמיר ואף דהמ"מ והרשב"א תמהו על הרמב"ם בזה דמ"ש מתרומה הרי הב"ח והב"ש יישבו קושייתם (ע"ש בסי' כ"ז מ"ש עוד בישוב תמיהא זו ועמ"ש בס"ק הקודם) ולא עוד אלא שאני אומר דמ"ש הרמ"א וי"א שאפי' בזונה אחרת המיוחדת לו והוא מדברי הרא"ש בתשובה שכ' דכה"ג גם הרמב"ם מודה כי אף הוא לא כתב אלא זנות באקראי כו' ולדעתי לא כתב הרא"ש דכה"ג לא חייש הרמב"ם שנבעלה גם לאחרים דשפיר חייש אלא דמ"מ כיון שהיתה מיוחדת לו מסתמא בעל אותה בתמידות שהרי לזה לקחה לביתו ואפילו נבעלה גם לאחרים אמרינן בזה שתולין רוב בעילות בזה שיחדה לו אבל אם לא לקחה לביתו אולי אף שיחדה לו לפלגש לא מהני להרמב"ם כו' (גם בסימן כ"ז שם כתב סברא זו וכ"כ בתשו' ח"ס ח"ב סימן ע"ז ע"ש ע' בתשו' חוט השני סי' י"ח) ולא עוד אלא שאני אומר בנד"ז לכ"ע אינו נאמן לחליצה דהרי עכ"פ בעינן שבעל אותה בודאי ואף שהמ"מ הביא לשון הרשב"א שכ' דכל שראינו שבא עליה או שמודה שבא עליה בתר דידיה שדינן כו' הרי שמהני הודאתו נראה דהיינו מצד הסברא דלמה יחשדוהו לשקר כו' וכ"ז בבא על פנויה שאנו דנין לפטור אשתו אחרת שיש לו או אפי' פנויה זו עצמה שנשאת לו אחר ימי עיבור והנקה ומה שהיא אומר שהוא ממנו הוא נ"מ רק לירושה או ליבום או לכהונה אבל נ"ד שרצה לישא אותה בימי עיבורה ואם לא אמר שבא עליה היינו אוסרין אותה עליו מטעם מעוברת חבירו ואולי עיניו נתן בה ולכן משקר כדי שיוכל לישאנה ועל גוף הנישואין אנו מאמינין לו לפי שהוא איסור דרבנן כמ"ש הב"ש סי' י"ג סק"ו אבל עכ"פ אם לא היה אומר שבא עליה לא היה רשאי לישא אותה וא"כ הוא נוגע בדבר ולא שייך בזה להאמינו לענין חליצה שהוא איסור תורה ואין כאן לא מיגו ולא אין אדם חוטא ולא לו ואסורה בלא חליצה לכל הפוסקים עכ"ד. וסברא זאת כתב הוא ז"ל עוד בכמה תשובות אחרות ע' בדבריו בסימן כ"ז בד"ה ואמנם הדבר ובר"ס כ"ח בסימן למ"ד ובס"ס ל"ח ובס"ס ל"ט ע"ש. ועמ"ש בזה לעיל סימן ו' סי"ז סקט"ו ובסי' י"ג סי"א סקי"ח: ולכאורה נראה דאף לדעת גדולי האחרונים החולקים על סברת הנו"ב הנ"ל שהזכרתי בסו' ו' סקט"ז לענין אם הוא כהן מ"מ מודים כאן דשם הטעם כיון דאף בלא הודאות הבועל היה הדין אם נשאת ל"ת לכן ס"ל להגאון מליסא ולהגאון רע"ק ז"ל דלא חיישינן שמא עיניו נתן בה וזה ל"ש כאן. אמנם מתשו' רע"ק ס"ס ק"י שהזכרתי בסי' י"ג סקי"ח מבואר דאף לענין חליצה ל"ח לזה שהרי סיים שם דבכו הא חוזר ומגיד באמתלא והוי בנו ליורשו ולפטור אשתו מחליצה ע"ש. אך לכאורה אין דבריו מובנים לע"ד דאף שחולק בזה על סברת הנו"ב הנ"ל ביו"ש דאפי' להרא"ש כו' עכ"פ צריכה היא חליצה מחמת דעת הרמב"ם (עמ"ש לעיל סקי"ג) . וצ"ל דהגאון רע"ק ז"ל לא נחית אז להורות הלנה בדין חליצה כי לא איתשל שם לענין זה רק לענין מעוברת חבירו ומה דסיים דבכי הא חוזר ומגיד באמתלא והוי בנו ליורשו ולפטור אשתו מחליצה כו' כוונתו לשיטת רוב הפוסקים דל"ח למדאפקרה ומ"מ צ"ע (ולכאורה אפשר ליישב דבריו בפשיטות ע"פ דברי ת' ח"ס ח"ב סי' ע"ה וע"ז שהזכרתי לעיל סקכ"א דמפרש דברי הרמב"ם דוקא באם זו האשה הזקוקה אינה אותה האשה שזינה עמה אלא אשה אחרת כו' בהא החמיר הרמב"ם כיון שהיא הזונה שאמרה מיניה לא עבדא איסורא בשקרותא כו' וא"כ בעובדא שהוזכר בת' רע"ק שם הרי מבואר שם בתחלת התשו' שזה הפ' שאמרה ממנו עמד וקידשה ולקחה לאשה וא"כ שפיר מסיים הגאון רע"ק ז"ל דהוי בנו לפטור אשתו מחליצה היינו אשה זונה הנ"ל שמעידה על עצמה שהיא פטורה לפי שהבן ממנו ומתוך שנאמנת על עצמה כו' דבהא גם הרמב"ם מודה דל"ח ואף דהח"ס מסיים אע"פ שאנו מדמין לא נעשה מעשה אפשר דלדידיה פשיטא ליה לסמוך ע"ז ובכרט שגם הוא ז"ל לא החליט למעשה דמסיים שם דצ"ע לדינא. אך באמת זה אינו כי דבר חידוש גדול כזה לא היה הגאון ז"ל מטמין ברמז וגם מדבריו שם באותה ת' משמע דלא ס"ל לחלק בכך עפ"ה ומחוורתא כדשנין מעיקרא):

(כד) ולא מתייבמת. עבה"ק מ"ש ואם ע"א יודע ממיתתם נתחבטו בזה כו' וע' מזה בתשו' גאוני בתראי סי' ז' וסי' ת'. ומ"ש הבה"ט דהב"ש סתר דברי הכו"ז. ע' בזה בט"ז דהרב המגיה כתב עליו דכבר נשמר הט"ז עצמו מקושיית הב"ש ותירץ כהוגן ע"ש וע' בספר בית מאיר האריך קצת בדין זה ומסיים והעיקר כמסקנת הגאונים ט"ז ומהרר"ה ז"ל להתיר ע"ש.

(כה) בד"א כו'. עב"ש שכ' הרי"ף והרא"ש השמיטו סוגיא זו משמע דס"ל דלא קיי"ל כסוגיא זו אף ע"ג בהלך עם צרתה כו' עכ"ל ועיין בית מאיר שכתב עליו אף שגם הט"ז בהתשובה הלך בדרך הזה עכ"ז כם דברים תמוהים גו' ומה שהקיל הט"ז בהתשובה השניה במח"ב הפריז על המדה נגד המבואר בש"ע בלי טעם ולכל הפחות היה לו להשביעה בנל חומר שלא תנש' לכהן עכ"ל. ועיין בתשו' אא"ז פמ"א ח"ג סימן מ"ה והוב' קצת לעיל ס"ל סוף סק"ו. ועמ"ש לעיל סי' ל"ח ס"ק יו"ד:

(כו) בעלה וצרתה כו' כו'. ולא תתייבם כו' עיין בתשו' נו"ב תניינ' ס"ס קמ"ג שכ' וז"ל דע"כ לא שנינו אלא הנך בעלה וצרתה כיון שיש לו אשה רוב נשים מתעברות ויולדות אבל אם הלך בעלה לחוד למדה"י ה"ז תתייבם ואמאי ניחוש דילמא נשא שם אשה ושוב אמרינן רוב נשים מתעברות ויולדות אלא ודאי דלהא לא חיישינן ואף דאיכא למימר שהמשנה לרבותא נקט בעלה וצרתה דאפ"ה לא תנש' אבל לעולם להתייבם אסורה גם בהלך בעלה לחוד אמנם בריב"ש סימן תק"ט מבואר דדוקא היכא דיצא קול שבעלה נשא אשה במדה"י והוליד הוא דאסורה ליבום אבל בלי קול אף שהלך בעלה למדה"י לא חיישינן עכ"ל: ולכאורה צ"ע אמאי לא הזכיר דברי הגמרא במקומו מאי היא צרתה הא קמ"ל להא צרתה הא דחיישינן לצרה אחריתי לא חיישיי ופרש"י אינה חוששת שמא אשה אחרת נשא (ואולם מדברי הרמב"ם פ"ג מהל' יבום שכ' אבל זו הצרה שהיתה עם בעלה כשמת כו' לא ת חוש לצרתה שבמדינ' אחרת הואיל ולא הי' בעלה עמה במדינה. נרא' דכך מפרש הוא דלצר' אחריתי לא חיישינן וכ"כ התוי"ט שם. ומדלא רצה לפרש כפשט' כפרש"י משמע קצת שדעתו דבאמת חיישי' שמא אשה אחרת נשא מיהו אין זה מוכרח) וצ"ל משום דהי' מקום קצת לחלק דשאני התם שכבר יש לו במדה"י אשה אחת. אמנם בשה"ג שם בשם ריא"ז נתב מפורש כדברי הנו"ב דגם בהלך בעלה לחוד ל"ח שמא נשא שם אשה והוליד בנים ע"ש. ועיין בספר ב"מ כתב ג"כ הכי בשם יש"ש וש"ג ושכן מבואר בהסוגיא ע"ש. ויש להסתפק אם בעלה שהה עם צרתה עשר שנים ולא ילדה ושוב הלך עם צרתה למדה"י אי גם בכה"ג לא תתייבם אי שייך גם בה רוב נשים מתעברות ויולדות וע' בתוספות יבמות פ' החולץ דף ל"ז בד"ה וזו הואיל ולא הוכר עוברה במ"ש דאין סבר' כלל לומר בנשים ששהו עם בעליהן כו' וע' במהרמ"ל שם ובתשו' נו"ב קמא סי' ס"ט ודוק:


מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון