פתחי תשובה/אבן העזר/נג
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) ור"ת פירש כו'. עיין בתומים סי' פ' סק"ט שכתב דדוקא בפוסק לבתו ולנכדו אמרי' כן לדעת ר"ת אבל בפוסק ליתומה אחרת לא דאל"כ הך דנחלקו בנדר מעות ליתומה כו' וקשם הא הוי נדוניית חתנים דר"ת אלא ברור דלא נאמר אלא בפוסק לבתו דכל דעתו שתהנה בתו אבל הנודר להשיא יתומה דעתו למצוה והא אתקיים מצותו וזה ברור ובזה מיושב מה שהקשה הב"ש סוס"ק ד' על מהרש"ל וב"ח דהפוסק לבתו ומתה דלא זכו יורשים דמ"ש מהנודר ליתומה ולק"מ דביתומה ליכא אומדנא ובתו איכא אומדנא עכ"ד:
(ב) פ"א ליד החתן. עיין בס' בית מאיר דאם באו ליד הבת צ"ע לדינא אי הוי כאילו באו ליד החתן ע"ש. ועיין בתשו' נו"ב תניינא חלק ח"מ סי' מ"ט דפשיטא ליה דהוי כבאו ליד החתן וז"ל השאלה שם באחד שהשיא את אחותו ובשעת התנאים פסק ד' מאות ר"ט ומקום בבה"כ ובשעת הנישואין מסר ליד החתן ג' מאות ר"ט והמקום בבה"כ נכתב אז בפנקס הקהל נקרא גרונד בוך על שם הזוג ועבור מאה ר"ט הנשארים התחייב עצמו ליתן להזוג מזונות ע"ש שנה אחת וגם דירה וכן עשה והיו הזוג אצלו בביתו שמנה חדשים ואח"כ מתה אחותו ונשאר ממנה ז"ק בת אחת שנולדה לשבעה ונסתפק השואל בדין הבגדים של האשה שהם עדיין בבית אחיה וכמו כן התכשיטין כיון שלא זכה בהם הבעל אם שייך בזה דעת ר"ת כו' ופסק כיון דכאן יש ז"ק ולא שייך תקנת ר"ת רק דינא דר"ת בנדוניית חתנים וכיון שזכתה הבת שוב הבעל יורש מאשתו דכל שזכתה בהם האשה שוב לא שייך אומדנא דאב דא"ל שלא הקנה אותה לבתו כ"א שתהנה בהם דא"כ אפילו אם כבר מסרם להבעל נמי נימא הני א"ו שאין אחר מעשה כלום ולכן בנ"ד זכה הבעל בכל ירושת אשתו וכן המקום בבה"כ אם הלכה אחותו בחייה קנתה בחזקה או אם הקנה בק"ס כבר קנו והבעל יורש גם המקום ההוא (וע"ש מ"ש בפי' דברי המרדכי בס' נ"ש בשם הר"ש והר"ר טוביה וגם בפירוש דברי הנמי"י פכ"ב מה"א דט"ס יש שם. אך גם לפי הגהתו הלשון דחוק מאוד) ע"ש. אכן בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קמ"ד לא פסק כן וכתב שם בדבר הבגדים והתכשיטים שנתן לבתו ועדיין הם בבית אביה נמי נוכל לומר דאין לך אומדן דעת גדול מזה שלא נתן לה אלא ע"מ שתהנה בתו ואף שמסר לידה בשעת החופה מ"מ לא דמי לנדן שמסר ליד החתן דרשות בידו להוציא וליתן במתנה לאחר אבל בגדים ותכשיטין שאין רשות ביד הבעל למכרם ולהשכין בלתי רשותה א"כ עדיין ברשותה קיימי וכעת שהם ביד האב יוכל לומר קים לי כר"ת. כודאי היכא שהבעל מוחזק בהם יכול לומר קים לי כרש"י כו'. ושוב כתב דדבר זה באם זכתה הבת קנה הבעל במחלוקת שנויה בין התוס' והמרדכי שבדברי המרדכי מבואר להדיא היכא שזכתה האשה אף שהוא בבית אביה בעלה יורשה לדעת התוס' אין נראה כן וא"כ יוכל האב לומר קים לי כהתוס' ע"ש:
(ג) ליד שליש בכח שניהם. עבה"ט ועיין בתשו' בגדי ישע סי' ו' מה שתמה על הב"ש שלא כן הוא כוונת מהרי"ל כמו שהבין הב"ש ע"ש ודבריו צ"ע:
(ד) וי"א דאם באו ליד שליש. עח"מ סק"ט ועיין בס' בית מאיר שתמה על הכרעת הח"מ דיטול האב ג' חלקים כו' דהא לדידן דפסקינן דהתופס יכול לומר קים לי כרש"י א"כ איפכא י"ל החתן נוטל החצי ודאי מטעם רש"י והשליש הוא התופס בעדו ועל מחצית השני יש לדון לשיטת ר"ת מטעם הספק ותליא בפלוגתא אי מוציאין ע"י ס"ס עכ"ד. ובתשו' בגדי ישע שם תמה מאד על הב"מ בזה ואכתי צ"ע:
(ה) ליד שליש זכה בהם. בתשו' בגדי ישע שם כ' דיש ט"ס ברמ"א כאן שחסר תיבת החצי וכן צ"ל בא ליד השליש זכה בהם החצי (מרדכי) ע"ש. ואמת שכן הוא במרדכי וגם בד"מ סימן נ"ה אות ב' העתיק משמו דיחלוקו אך א"כ לא א"ש מה דמסיים הרמ"א כאן וכן אם העמיד לו ערבות. דהא בזה זכה הבעל בכולו כמבואר בהגמ"ר שם ולכן יותר נכון לדעתי כי הוא רק טעות המרשים שהרשים מרדכי והכל הוא מדברי הגמ"ר דכן מוכח מדברי הגמ"ר שם באו ליד שליש זכה בכולו. ומ"ש הבגדי ישע שזה לא מצינו בשום פוסק לא עי' בד"מ שכן מבואר בשם הגמ"ר בשם ת' מהר"ם במ"ש אבל אם הקנה לו נדונייתה ע"י משכנות מונחים ביד נאמן או ערבים קבלנים כו' ופשיטא דבנתן גוף המעות ליד הנאמן עדיף מאלו נתן משכנות ויש לעיין עוד בזה:
(ו) העמיד לו ערבות. עבה"ט מ"ש ובתשו' רמ"א סי' פ"ט כו' והוא מדברי הב"ש ומסיים ואינו יודע למה פסק כאן בפשיטות דערבות מהני ע"כ. וע' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קמ"ד שדעתו לפסוק כמ"ש הרמ"א בתשו' וכ' דכאן בש"ע לא כ' הרמ"א לפסק הלכה אלא בשם י"א אבל בתשובתו פסק להלכה דאפילו העמיד ערבות לא זכה הבעל ובפרט דכבר כ' בתשו' משאת בנימין סי' י"ד בשם מהרי"ל שיש לילך אחר התשו' דמעשה רב זולת בפסקי הרא"ש אם סותרים לתשובת כ' הב"י ביו"ד סי' שמ"א דהולכין אחר הפסקים לפי שהם אחרונים ע"ש. וכן פסק בתשו' שבו"י ת"ג סי' קכ"ב וכמו שיובא בסוף ס"ק שאח"ז:
(ז) וזקפן עליו במלוה. עבה"ט ובב"ש ס"ק י"ג וע' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' קי"ט בא' שהתחייב לתת נדוניא לחתנו ג' מאות ר"ט שעה אחת קודם מותו דהיינו שניתן לחתנו שטר מכר באוה"ב על רביעית ביתו בכל תיקון השטרות אך ששם מבואר בתנאי כפול שהברירה יהיה כל ימי חייו וחיי אשתו ליתן לחתנם ג' מאות ר"ט או רביעית בית ובאם שיבא שעה אחת קודם מות חמיו או חמותו ועדיין לא נטלו הברירה ליתן לחתנם ג' מאות ר"ט יהי' רביעית הבית מוחלט ביד חתנם ועל אופן זה קנו בתנאים ראשונים ואחרונים כנהוג וכמו ד' שנים לאחר החופה מתה בתם בלי ז"ק מבעלה (מעשה שהי' כך הי' אבל לדינא אין בזה נפקותא כמבואר בדברי הרמ"א לקמן ועמ"ש שם) והנה ביד החתן השטר על החוב של ג' מאות ר"ט או רביעית הבית ורצו איזה לומדי' לומר שהחותן מחוייב לקיים השטר שביד חתנו נתפסו עצמם במ"ש הב"ש שלדעת התוס' מוציאין בכה"ג ממון משום דהוי ס"ס כו'. והוא ז"ל השיב דמעיקרא דינא פירכא דהכא לא חשיב זקפן עליו במלוה כיון דבתנאי' ראשוני' ואחרוני' נזכר מתנה זו שהתחייב ליתן לחתנו דבר מסויים רביעית ביתו ויש להם הברירא לסלק בג' מאות ר"ט כל ימי חייהם וא"כ לא נשתנה הדבר וכמו שכ' בתנאים קיים וקיבל וחתם עצמו בשטר ע"פ עדים והעדים יודעים שבא מחיוב התנאים שקיבל ע"ע ליתן בית זה ע"פ תנאי זה. ומ"ש בש"ג בשם ריא"ז דאם זקפן עליו במלוה זכה הבעל התם מיירי שנתחייב בתנאים ליתן כך וכך לנדוניא ואח"כ כתב לו סתם שטר שחייב לו כך וכך כו' אבל בנ"ד שאותי חלק הבית שנתחייב בתנאים קיים וקיבל עליו בקנין הוי ממש כמו כסות וכלים שיבואו עמה (הנזכר בגמרא כתובות מ"ז) ומה לי כסות וכלים או בית כיון שידוע שבא מחמת הנדן לא זכה בהן הבעל לר"ת ומי שאינו דן כן רחוק הוא מדבר אמת. ובר מן דין דרמ"א הכריע בתשו' דלא סמכי' על דברי ריא"ז נגד מהרא"י שהוא בתראי וטעמו ונימוקו עמו דכאן באומדנא דאב תליא מלתא וכל זמן שלא נגבה ממש אין דעתו של אב להקנותו א"כ אין נכנס זה לגדר ספק כלל עכ"ד: ושם בסי' קמ"ד מבואר עוד דמ"ש הב"ש בשם תשו' בן לב ורש"ך דבס"ס מוציאין מיד המוחזק אין זה ברור לדינא ורבים החולקים ע"ז דאפילו איכא כמה ספיקות אין מוציאין וגם הט"ז ס"ל כן דלא מהני ס"ס להוציא הובא בב"ש סי' ס"ח ס"ק י"ד וכיון דרבו החולקים פשיטא דיכול המוחזק לומר קים לי ואין מוציאין מיד האב (גם בס' ישועות יעקב כ"כ דאין דבר זה מוכרח להוציא ע"י ס"ס) (וע' בזה בס' פ"י בקו"א למס' כתובות סי' ל"ד ובס' ש"ש סוף שמעתא א' ובתומי' בקיצור ת"כ סי' ק"כ ובס' ברכי יוסף ח"מ סי' כ"ה ושם מסיים דכבר פשטה הוראה דכל שאתה מרבה ספיקות וספיקי ספיקות אין מוציאין מיד המוחזק ע"ש) . ומבואר עוד שם דאפילו אית לי' לבעל טענת ברי וס"ס אין מוציאין כגון שיש לחתנו ש"ח על חמיו וטוען חתנו שבא הממון לידו ואח"כ הלוה לחמיו דאף לר"ת חייב חמיו לשלם וחמיו טוען שמעולם לא בא ליד חתנו רק מתחילה נתן לו ש"ח והוא בא בטענת שמא דילמא הלכה כר"ת ובעל טוען ברי שכבר הגיע לידו וגם לדברי חמיו יש לו ס"ס דלמא הלכה כרש"י ואת"ל כר"ת דילמא היכא שכ' לו ש"ח מודה ר"ת דזכה הבעל אף שהוא טוען ברי ויש ס"ס נגד המחזיק אפ"ה אין מוציאין ע"ש. וע' עוד שם שחולק על הט"ז במה שפסק דאם נתן ממרני כו' ודעתו דאף בזה אין מוציאין. ושם האריך עוד בענין מי שנתן לחתנו שט"ח על שם אחר ע"ש באורך: ובתשובת שבו"י ח"ג סי' קכ"א ג"כ תשו' בענין זה וכ' שם ג"כ דמ"ש הב"ש היכא שיש שטר על חמיו מוציאין הימנו משום דהוי ס"ס אין כן הלכה וכל האחרונים חולקים ע"ז והפוסקי' שפסקו כן הם עצמם חזרו בם. ובמ"ש הב"ש בשם הט"ז אם נתן ממרני כו' מבואר מדבריו שם שמסכים ג"כ לזה באופן אם מכרו לאחר קודם מיתת אשתו וכ' דכן דנין בק"ק מיץ בכתב חילוף שקורין אפורטער בלע"ז דהלוקח גובה רק שמשביעין את הלוקח שלא לקח הכתב חילוף או ממראני אחר שמתה אשתו דאז כבר נפטר חמיו ממנו אבל השטר שכתוב בו לכל המביא וכן כ' חילוף על אורדר שנזכר שם המלוה אפילו מכרו לאחר אין יכול לגבות דלא עדיף מגברא דאתי מחמתו רק המוכר צריך לשלם ללוקח מה שנתן בעדו וכן עשינו כמה פעמים הלכה למעשה ע"ש: וכ' עוד שם שנשאל מי שנתן לחתנו במתנת נדוניא מקום בבה"כ של נשים על תנאי שלא ישתמש כלל כל ימי חיי אשתו שהיא חמותו וגוף המקום יהיה שלו מהיום למכור ולהשכיר ולנחול וליתן במתנה אבל הפירות לא ישתמש בו כל ימי חיי אשתו ומתה בתו בחיי אשתו ואח"כ מתה חמותו וביקש להחזיק ולהשתמש במקומו והיורשים טוענין שלא זכה במקום כיון שבא במתנת נדוניא ולא נהנה בו אשתו הוי כנדוניא דמטלטלין שלא גבה עדיין כו' והשיב נ"ל פשוט דאין בטענת היורשים כלום דהא דבעינן ע"מ שתהנה בתו היינו דוקא במטלטלין דלא זכה בה הבעל מעולם אבל בקרקע שזכה בו בגופו מיד שעשה שטר לקנין מתנה כי הקרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה מיד שנתן לו השטר קנה גפו מהיום וזכה בפירות לאחר מיתה ויכול למכור לאחרים מיד באופן זה ולא דמי לשט"ח שג"כ יוכל למכור מ"מ אין גוף השט"ח נמכר ומה"ט מבואר בח"מ סי' ט"ו דשט"ח שמכרו וחזר ומחלו מחול משא"כ כאן כבר יש לבתו הנאה שיוכל הבעל למכור המקום וזה הנאתה וכל זה משמע ומבואר במרדכי ר"פ יש נוחלין ובא"ה סי' צ' עכ"ד ע"ש (ולכאורה מ"ש דהא דבעינן שתהנה בתו היינו דוקא במטלטלין כו' הוא סותר לדברי הפמ"א הנ"ל שכ' דמה לי כסות וכלים או בית כו' אך באמת אינו סותר ובנדון דהפמ"א גם הוא ז"ל מודה ע' לקמן): ושם בסי' קכ"ב נשאל עוד מי שנתן לחתנו שטר נדוניא בעד ד' מאות ר"ט דהיינו בתורת משכנתא על הבית באופן שרשות נתונה לחמיו ליתן לו הנדן הנ"ל בכל עת וזמן שירצה וכל זמן שלא יתן לו ידור בביתא בנכייתא ואם לא יתן לו הדירה צריך לשלם הד' מאות ר"ט ונתן את בנו גיסו של חתנו הנ"ל לערב קבלן ואח"כ מתה אשתו של חתנו אם מחויב חמיו לשלם או לא. והשיב לפום ריהטא נראה כיון שיש לו משכנתא הוי כתפס וגבה וכמו שיש לו משכון מטלטלין דמי ואין מוציאין אותו מביתו עד שיתן לו מעותיו. אך אחר העיון זה אינו דהא מבואר בש"ס דב"מ דף ס"ז ובח"מ סי' ס"ז דמשכנתא באתרי דמסלקי שביעית משמטתה ופרש"י דאין זה מלוה על המשכון דהתם במשכון המטלטלין כו' וא"כ בנ"ד שכתב בפירוש בשטר זה שיכול לסלקו בכל עת פשיטא דלא זכה בה חתנו דהוי כשטר חוב דעלמא וע"ד שהעמיד לו ערב ומבורר בש"ע לי"א דאמרי אם באו ליד שליש כו' וכן אם העיד לו ערבות דזכה בהן כבר נתב הב"ש שם דכת' הרמ"א סי' פ"ט פסק דאפי' העמיד ערבות לא זכה בהן הבעל ומה שהקשה הב"ש למה פסק בש"ע בפשיטות דערבות מהני לק"מ דהרב ומ"א בש"ע סבר ג"כ שאין להוציא מיד חמיו כל זמן שלא בא לידו ממש פעם אחת אפילו בא ליד שליש או העמיד ערבות רק שכתב זה לדעת י"א דנ"מ או תפס וזה פשוט ואין לחלק ולומר דערב קבלן עדיף זה אינו דבתשו' רמ"א שם מבואר דרפי' ערבים קבלני' לא מהני בזה ועוד כיון דבנ"ד הערב היה אחיו של אשתו דאפי' היה הוא עצמו המכניס אינו מחויב לשלם כיון שלא גבה הנדוניא בחיי אשתו עכ"ד ע"ש:
(ח) ויש לו בנים ממנה. ע' בתשו' נ"ב תניינא חלק ח"מ סי' מ"ט שכתב דדבר זה צריך תלמוד מה דפשיטא ליה להרמ"א דאפילו יש לו בנים פסק ר"ת כן וכ"כ הח"מ וב"ש וכולם למדו זה מדברי התה"ד סי' שכ"א שכ' כן והתה"ד שם כתב דכ"כ בהגמי"י ובאמת אף שכן מפורש בהגמי"י פכ"ב מאישות סי' א' מ"מ מצינו בתשובת מיימוני שבהל' אישות סי' ל"ה מבואר שם שאם יש כאן זרע לא נחלק ר"ת וגם בתוס' בפ' נ"ש דף מ"ז לא הזכירו בדברי ר"ת שיש לה זרע וכן ברא"ש לא הזכיר כלל וסברא גדולה היא דכיון דעיקר הטעם משום אומדנא כו' באופן שדבר זה שהחליט התה"ד ואחריו הרמ"א והאחרונים דאפילו ביש זרע פליג ר"ת צריך אצלי תלמוד עכ"ד ע"ש:
(ט) או האיש עב"ש ס"ק ט"ז שהאריך בזה וכתב בסוף וז"ל וכל זה לא איירי לענין הנדוניא כי הנדוניא הוא חוב גמור וכן תוספת שליש נראה דהוי כחוב נדוניא ולא תפסיד אלא איירי כאן לענין מנה ומאתים שתקנו חז"ל או מה שהוסיף לה מדעתו עכ"ל (וע' בס' תפארת ישראל על משניות סוף סדר נשים ברמזי אה"ע לסי' זה שכ' דע"כ איירי הכא בשלא הגיע הנדן עם התוס' לכדי כתובתה דאל"כ ל"ש לו' דאינה גובה כחובת' רק נדוניא ותו' שליש הרי בלא"ה נכלל כתובה בכלל תוס' שליש כמ"ש הב"ש בסי' ס"ו ס"ק כ"ג ע"ש) ועיין בנחלת שבעה סי' ט' ס"ק ט"ז שהחליט דאך מה שהכניס' תקח ולא תוס' שליש ע"ש ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' צ"ב שכ' דאפשר להשוות המחלוקת שלא יהא פלוגתא בין הב"ש ובין הנ"ש דהב"ש מיירי שהרויח בהנדן ובריוח זה נוטלת האשה בשנה ראשונה כשם שנוטל' הנדן אבל אם לא הרויח בו אולי גם הב"ש מודה שאינ' נוטלת בשנה ראשונה שליש הוספה. וכ' עוד שם בדבר התנאים אחרונים שנכתב בזה"ל וע"ד העידור כך נתקן שאם ח"ו יעדר פלוני בשנה ראשונה אחר החתונ' בלי ז"ק מזוגתו פלונית אזי תקחי כל מה שהכניס' הן נדן והן מלבושים ולא כתוב' ולא תוספת הנה בזה ודאי גם הב"ש מודה שאף שדינו כחוב נדוני' מ"מ לא מקרי בשם נדן סתם ומכ"ש שאינו בכלל מה שהכניס' וממילא גם מלבושים הנא' בתנאים אחרונים אין בכללם מה שהבעל נתן לה אחר החתונ' שהרי זה לא הכניס' כו' ולכן נלע"ד שלא זכתה האלמנה בשום דבר רק מה שהכניס' וגם הטבעת קידושין היא שלה אך אם ידוע שהבעל הרויח במשך הזמן שהיה עמה איזה דבר בהנדן שהכניס' אז תטול גם אותו ריוח אם אינו עולה יותר מתוספת שליש עכ"ד ע"ש עוד בסי' צ"ט: והנה מ"ש הנו"ב ז"ל דהב"ש מיירי שהרויח בהנדן כו' לע"ד צ"ע דנראה פשוט דאם היה כאן ריוח אפי' הרויח במעות עצמו גובה אפי' מנה ומאתים שתקנו חז"ל או מה שהוסיף לה מדעתו אחרי דל"ש בזה ותם לריק כי זה הממון שהרויח לא ניתן לו מאביו. וכן מבואר להדיא בתשו' מהרי"ל סי' ע"ו (אשר הב"ש ברס"ק זה הביא התחלת התשוב' הזאת) שכ' וז"ל ומה שכתבה האשה לאה א"כ משוי בעילת' זנות וזכורני כי בימי חורפי היה אחד מרבותי בעי למימר הכי כו' אכן בנ"ד א"צ לכל זאת שהרי לא פיחת לה מכתובתה מידי אלא שהתנ' שלא תגבה מננסים אלו דהיינו הנדוני' (מאביו) אבל מכמה מיני נכסים כגון הריוח ומעשה ידיו ומציאותיו וכמה גווני נביא שפיר אע"ג דתקן שמעון בן שטח שיהיו כל נכסיו אחראין מ"מ בזה לא הויא בעילתו זנות כו' יעו"ש אלא ודאי דהב"ש איירי אף אם לא הרויח. ושוב מצאתי בס' בית מאיר שכ' כן דזה דוקא בדלא נשאר כ"א נדוניית אב אבל אם השביח והרויח מדוע לא תגבה בזה מממון עצמו כל מה שכ' לה. וכ' עוד וכן אלמון או בחור או סוחר הנושאים בממון עצמם מה"ח דלא תגבה הכל דהא אפילו בדידה מבואר בסי' קי"ח כו' ולכן ראוי לכתוב בשטר עידור אם יעדר ח"ו בשנה א' תקחי מה שהכניסה ולא תגבה כתובה ותוס' מנדוניית האב שניתן לו (דיהא נשמע מזה דמהריוח תגבה הכל) וזהו בבחור המשיאו אביו אבל באלמון או בחור הנושא בממון עצמו אין לכתו' תנאי זה כלל. וכ"כ עוד בסי' קי"ח דבהרויח בתר נשואין או אפילו במכניס מעות עצמו ולא נכתב עליו בהתנאים כמה יכניס כ"ע מודים שאין בזה תקנה והאשה גובה כתובתה מיניה והביא שם ג"כ מדברי מהרי"ל הנ"ל. ואין ספק שנעלם מהנו"ב הנ"ל דברי מהרי"ל אלו. אמנם בנדון שנשאל עליו הנו"ב ז"ל בזה גם מהרי"ל מודה שאין לה בהריוח שלו כיון שהתנו בפירוש דאך מה שהכניסה תקח ולא כתובה אם לא כשהרויח בהנדן שהכניסה דאז תטול גם אותו ריוח אם אינו עולה יותר מתוס' שליש וכמ"ש הנו"ב הנ"ל וצ"ע (כעת יצא לאור תשובת חתם סופר ושם בסי' קי"ז במי שנשא אשה חנם אין כסף והוא הי' לו אשר חננו הי"ת מיגיע כפו ונכתב בתנ"א מחמת עידור וקטט אם ימות בשנה ראשונה בלי ז"ק תקחי מה שהכניסה לו בלי כתובה ותוס' ואירע שמת בשנה ראשונה בלי ז"ק ויורשי הבעל רוצים לשלחה ערטילאי כי לא הכניסה לו כלום. והרב השואל טען בעדה ב' טענות א' כיון שלא היה להחתן ממון מיורשין כ"א מיגיע כפו אין כאן דין תקנות שו"ם ומ"ש הח"מ סי' קי"ט ס"ק כ"ה התם כשעכ"פ הממון שהכניסה הוא מירושת אבותיה איכא קצת ותם לריק גבי יורשים אבל יגיע כפו כי אכל מה להם ולו שנית דהא דכ' בנ"ש דאין לה כתובה ותוס' היינו אם הכניסה לו דבר ונוטלת נדוני' שלה ובתוך זה כלול שיעור כתובה אז לא תיטול מה שהוסיף לה אבל הכניסה ערטילאי לא ס"ד שתצא בת ישראל בלא כתובה. והיא ז"ל השיב לו דטענה הא' כבר קדמוהו הבית מאיר וצווה בזה על בעל נ"ש שלא חילק בזה בנוסחא שלו כו' ומ"מ הגאון הנ"ל לא אמר אלא שלא לכתוב עוד אבל מה שכבר נכתב ונחתם וקיבלו עליהם טעותו של נוסחת הנ"ש אין מבואר להוצי' מיד היורשים. וטענה הב' כיון שהכניסה ערטילאי אין ראוי להוציאה בלי כתובה כבר קדמו בתשו' מהרי"ל במה שטענה האשה אם לא יתנו לה כתובה יהי' כל בעילתה ב"ז והשיב מהרי"ל כיון שקיבלה עכ"פ דבר מועט היינו כתובה דאוריי' ממש שוב אין בעילתה בעילת זנות כו' (ושיעור זה הוא בחשבון כסף זמנינו ששה וששים זהו' מ' צ"ל כסף מעות שהם מאתים צוואנציגער כסף שהוא חמשים סלעים שכל סלע ד' צוואנציגער וע"ש עוד בסי' קכ"ו שכ' דהוא נ"ג ושליש לוט בראנדזילבר) ואפילו להפוסקים דס"ל דהממעיט משיעור הנהוג נמי הוי ב"ז מ"מ הא הכא לא מיעט לה אלא שאין אחריות' על הנכסים שהכניס אבל מה שהריוח אח"כ הכל משועבד לכתובתה כו' הנה לפי דברי מהרי"ל האחרונים אפילו אם אין נותנין לה אפילו כתובה דאוריי' ממש נמי אין כאן בעילת זנות כיון שאם היה מוצאת נכסים שהרויח אחר נשואין היתה גובה מהן אלא שאין אחריותם על אותן הנכסים שהביא מבית אביו. ומ"מ בנדון שלפנינו דכל עצמו נכתב בנוסח' מוטעת כמ"ש לעיל בשם בית מאיר כיון דלא הביא מבית אביו כלל אין ראוי להפסיד כתובה דאוריי' ועכ"פ יתן לה סך ששה וששים זהוב מ' צ"ל כסף מעות והשאר אם יש ממה שסיגל והרויח אחר החתונה יותן לה כל התחייבות ואם לאו לא נוציא מהיורשים כנלע"ד ע"פ דין קרוב לדין תורה עכ"ד ע"כ) . ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קמ"ז שהעלה לדינ' דלא כהנ"ש הנ"ל רק דגם תוספת שליש ראוי להגבותה ככשור' לצלמ' (והיינו אף אם לא הרויח כלום) ולא חקר אצל הדיינים דק"ק ניקלשפורג ואמרו דלית דמשגח בי' בהנ"ש ואין עולה על שום דעת שתגבה רק נדוניית' ולא תוס' שליש. וגם בענין עיקר כתובה צידד שם דאין בנו כח להפקיע כתובה כי א"כ יהי' למפרע כל בעילות הבעל בעילת זנות כו' ומסיים שראוי לכל ב"ד לתקן בעירם איך יכתבו שטר עידור כדי להסיר מחלוקת מישראל ע"ש. וגם עליו תימה במ"ש דא"כ יהי' למפרע כל בעילת כו' ולא זכר דברי מהרי"ל הנ"ל. וגם לענ"ד בעיקר קושי' זו שהובא במהרי"ל ושעמד עליו בתשו' פמ"א דא"כ יהי' למפרע כל בעילת הבעל כו' איני מבין דהרי טעם הכתוב' הוא שלא תהא קלה בעיניו להוציא' וא"כ מאי איכפת לן מה דלא גביא באלמנות כיון דבגרושין גביא שפיר בשלימות ולא תהא קלה בעיניו להוציא' וע' בסי' ס"ג בהגה דבמקום שאין מגרשין בע"כ כו' והא ודאי דבגירושין לא הי' תקנת ר"ת ושו"ם ועב"ש בסי' ס"ו ס"ק ט"ו ומ"ש שם סי"א סק"ג וצ"ע: וע' בתשו' חוט השני סי' כ"ב בדבר התנאים אחרונים שנכתב בזה"ל וע"ד העידור ח"ו מדובר שאם ח"ו שיעדר אחד מן הזוג בלי ז"ק בשנה הראשונה שמאז יקח החי מה שהכניס והשאר ליורשי המת. ואח"כ נעדר הבעל בשנה ראשונה והניח אשתו מעוברת ויהי' ז"ק נסתפק הרב השואל אם יש לה תוס' דכן משמע מדיוק הלשון או נימא דאין למידין מזה להוצי' ממון מיד בעלים גם נוכל לפרש שאם ימות בלי ז"ק לא יהי' לה תוספת כלל הא אם יש לה ז"ק תהי' כמו בשנה שני' שתקח חצי התוס' והוא ז"ל השיב דאין שום ספק בזה ובודאי יש לה תוספת ואין אנו למידין כלל ממשמעות הלשון ודיוקו להוציא כי אנחנו מוציאין ע"פ שטר התוספת אשר בידה כל שאין כאן שובר בתנאים הנעשים בשעת החופה וכיון דלא חזינן שום לשון התנאים שיורה לגרוע כח השטר תוס' שבידה ממילא חזר הדין לדין תורה והיא תגבה שטר'. וכיוצא בזה כתוב בתשו' להרמב"ן סי' ו' בראובן שנשא אשה וכ' שטר שיור ליורשיה אם לא ישאר ממנו ולד של קיימא ומתה האשה ונשאר ממנו ולד ומת בתוך ל' יום וראובן טוען שהי' של קיימא פסק שאם היה התנאי כל שישאר ממנו ולד של קיימא לא יחזיר כלים ליורשי' היה על הבעל להביא ראיה לפי שלא זכה באותו שטר אא"כ ישאר ממנו ולד של קיימא ועליו להביא ראיה אבל כאן הבעל זכה בכל ממון הנדוניא אלא שהתנה שאם לא ישאר ז"ק שיחזיר א"כ כל מי שאומר שאינו ז"ק עליו להביא ראיה עכ"ד. ואף אנו נאמר ששטר תוספת שלה בחזקתו עומד וכל מי שבא לגרוע כחו צריך להביא ראיה מתוך התנאים ואין חילוק בזה בין לאפוקי ממונא או לעיולי ממונא כדמשמע שם בתשו' הנזכרת וכן מה יהיב לן לחלק ולומר הא אם יש לה ז"ק תהיה כמו בשנה שני' כיון שלא נזכר כלום בתוך התנאים ודאי חזר הדין לסיני או לתקנת שו"ם והיא גובה את התוס' עכ"ד ע"ש:
(י) תוך שנה. עי' בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' קי"ב על דבר אשה שנשאת יום כ"ח תמוז ע"ז ונפטרה יום כ"ח תמוז ע"ט אם הבעל יורשה ואין צריך להחזיר החצי והראה פנים בזה לכאן ולכאן אי בעי הכא מעת לעת. וסיים דאם נדון לספק אוקמי אדינא דבעל יורש כדאי' בתשו' עה"ג סי' ס"ח ובתשו' שב"י ח"ב סי' קכ"ה. אח"כ מצאתי בתשו' פנים מאירות ח"ב סי' קע"ד שהעלה דלא בעי מעל"ע ע"ש. וע' בס' בית מאיר שהביא ג"כ דברי הפמ"א הנ"ל אך בסיגנון אחר שפסק דהוי ספיקא דדינא ולא זיכה להבעל אלא מצד מוחזק והוא ז"ל תמה עליו ומסיק דהבעל זכה מדינא ולא מספק ואפי' במתה בתחילת הלילה הדין כן ע"ש. ועיינתי בתשו' אא"ז פמ"א שם וראיתי שהאמת הוא כמ"ש הבית מאיר משמו שלא זיכה להבעל אלא מצד שהוא מוחזק ויורש דאורייתא יכול לומר קים לי דלא בעי' מעת לעת (שם מבואר עוד דאפי' אם מתה ביום אחרון בין השמשות יכול הבעל לומר קים לי שהוא לילה) ע"ש. ובהכרח לומר שגם כוונת רבינו עקיבא ז"ל הוא כן:
(יא) שנה ראשונה עבה"ט לענין חודש העיבור. ובתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' קע"ד מבואר שדעתו נוטה לדעת מהרי"ו ע"ש. וע' בתשו' שב יעקב סי' כ"ה שהביא דבתשו' דברי ריבות סי' נו"ן מסכים להרשד"ם דהדין עם הבעל ובתשו' הב"ח סי' ב' מסיק כדעת מהרי"ו דחודש העיבור בכלל ואין זכות להבעל להחזיק בנדוניא. והוא ז"ל האריך בזה והעלה שיש לפשר בין הבעל והיורשים והביא דכן מסיק ג"כ בתשו' מהריב"ל ח"ב סי' כ"א ע"ש (ובתשו' ח"ס סי' קי"ט האריך בזה ומסיים נקטי' דחודש עיבור בכלל הן לו הן לה ע"ש):
(יב) בלא זרע קיימא עי' בתשו' נו"ב תניינא סי' צ"ד באחד שנשא אחות אשתו הראשונ' שהי' לו בנים ממנה ומתה תוך שנה ראשונה. לכאורה נראה דלא שייך בזה תקנת שו"ם דאין בזה ותם לריק כחכם הואיל ויש לו בנים גם מבתו ומה לי זרע מאשה זו או זרע מאחות' הראשונה שגם אלו זרעו של הזקן המה אמנם מצאתי סתירה לזה במהרי"ק הובא בב"ש ס"ק י"ב דגם בנתן לבנו ומת בנו ונפלה ליבום לפני השני כו' וק"ו בנ"ד ע"ש:
(יג) פשוט במדינות אלו. עבה"ט מ"ש לפ"ז אפי' לא נכתב כו' מחמת עידור וקטט כו' וע' בנחלת שבעה בדיני תנאים אחרונים סי' ט' סעיף י"ד שכ' וז"ל ולא ידעתי מנין להם שכותבין בפשיטות מחמת עידור וקטט ולא נזכר בתקנות מענין הקטט כלום כו' ונמשך כך המנהג עד שהדבר חזק בלבם וסבורים שהוא מתקנת שו"ם כו' עכ"ל וע' בת' בגדי ישע סי' ז' שהביא בשם תשו' בית אפרים סי' ס"ג (ד"ה ועוד לנע"ד) שדנין דין תקנת שו"ם גם בקטט ע"ש. ומ"ש הבה"ט דוקא דהוא ידע המנהג. עי' בתשו' תשואת חן סי' נ"ה בא' שטען שלא ידע המנהג ובתנאים לא נכתב והאריך בזה והעלה דתוך שנה ראשונה ודאי אינו יכול לטעון לא ידעתי דתקנת ר"ת נתפשט בכל ישראל והב"ש מיירי בתקנת שו"ם של שנה שניה. ובשנה שני' במדינת פולין ג"כ אין בזה הטענה כלום דבפולין קבלו תקנת שו"ם בכל המדינה ומה"ט אין פורטין התקנה וגם אין מקבלין קנין מן החתן והכלה על זה וא"כ נהי דלא ידע מתקנת שו"ם מ"מ כיון שהמנהג פשוט היא נתנה לו אדעת' דמנהג' אך במדינ' אשכנז דנהגו לפרט וגם מקבלין קנין ע"ז יכול לומר לא ידעתי מן המנהג ואף שראיתי בשום פעם שמחזירין היינו מפני שכתבו בפירוש וקנו על זה ע"ש שהעלה כן להלכה ולא למעשה (עב"ש בסי' ק' סק"ב) ועיין בת' חוט השני סי' ל"ב באחד שטען שעל חזרת הנדוני' מחל לו חמיו בפירוש קודם חתונתו בעבור שחמיו לא נתן לו כל מה שהבטיח לתת לו לכן מחל לו ג"כ על שטר העידור והאריך קצת כדין הטוען אחר מעשה ב"ד והעלה בנ"ד ודאי יכול לטעון טענת מחילה ולכן ישבע היסת שמחל לו חמיו בפירוש ולא יחזיר כלום ע"ש:
(יד) בתקנות קהילות שו"ם. ועכשיו במדינה זו המנהג לפסוק כפי התקנה שניתקנה בועד בק"ק סלוצק בשנת תקכ"א. וז"ל התקנה הועתק בפנקס התקנות דפ"ק הורדונא סי' כ"ד: מה שמבי' בתקנות שו"ם נידון אם מתה הבת עשינו תקנה לפי העת והזמן שעד שלשה שנים יוחזר הכל אף הבגדים של אשתו לנותני הנדוני' וליורשו. ואחר שלשה שנים עד חמשה שנים מגיע לו מחצה. ואחר חמשה שנים מגיע להבעל כולו. לבד אם יהיה לה זרע קיימא אז שייך הכל לזרע שירשנה. וכן להיפך בדין תוספת כתובה. זולת הנדוני' מגיע לה עכ"ל התקנה ושמעתי מדיינים הזקנים דפ"ק בדבר המבואר בתקנ' הנ"ל שגם אחר ג' שנים עד ה' שנים אין מגיע להבעל רק מחצה אין המנהג לפסוק כן ואולי בעלי התקנה בעצמם חזרו וביטלו זה או כי יתר הרבנים שלא היו בועד הנ"ל לא קיבלו עליהם לפסוק כן. וכן מה שמבואר בסוף התקנה וכן להיפוך נידון תוספת כתובה כו' ולא נזכר מענין עיקר הכתובה כלום. נחלקו הדיינים בזה ונוהגין לעשות פשר:
(טו) אבל מה שהוציא. עבה"ט ועיין בתשו' כנסת יחזקאל ס"ס ע"ט שכ' על נדון דידיה (דאיירי שהכניסה לו בנדוניא מעות וגם הוא היה לו גם כן מעות משלו ומתה בשנה ראשונה והחתן רצה לנכות הוצאות רפואה ומזונות) וז"ל וכוונת הוצאות שיכול לנכות פי' הוצאות רפואה אף מזונות העדפה לחולה יותר מן בריא' וכן מה שנתן להגיד תהלים וצדקה זהו על היורש. אמנם מזונות אשתו והוצאות כשהיתה בריאה תקנו תחת מעשה ידיה ולכן מזונות והוצאות על הבעל כו' ומ"ש הנ"ש וכן רמ"א דדוקא מה שהוא בעין חוזר קאי רק על בגדים ותכשיטין דשייך בהם שאין הם בעין משא"כ מעות לא שייך זה ומ"ש הב"ח בתשובה (סי' ב') אפילו בזבז פטור איירי ג"כ בבגדים ותכשיטין או שלא היה לבעל מעות דיליה אז לא אמרינן שיהיה חוב עליו דומי' דפרע הבעל חוב דיליה (שהזכיר הב"ח שם דפסק דאפילו מה ששילם בחייה חובו שהיה חייב מקודם הנישואין פטור ע"ש) דאיירי בכה"ג דאילו היה לו למה לא פרע חוב מדיליה או איירי שנתן מבגדי אשתו או תכשיט לבע"ח אבל אם היה להבעל מעות שלו כל מה שבזבז והוציא מדילה הוא ולא ינכה כלל. ומ"ש הב"ש אם הפסיד במשא ובמתן יהיה לפי ערך באמת לא מצאתי טעם נכון ובדוחק י"ל כדי שלא ירפה ידיו מעשות מו"מ ויכלה הממון כו' ובענין מה שהרויח החתן פשיטא דהכל שלו הן הרווחים שעלו בחיי אשתו הן אחר מיתתה הכל של הבעל כו' עכ"ל ע"ש. ומדבריו נשמע דיש ג' חילוקים מענין זה דניכוי הוצאות. א' אם לא היה לו ממון משלו זולת נדונייתה בזה מנכה כל מה שהוציא אף הוצאות מזונותיו. ואף אם בזבז ואפילו אם פרע חוב שלו ולא אמרי' שיהי החוב עליו (ואפשר אפילו אם העשיר אח"כ קודם שמתה אשתו פטור ע' בדברי הרדב"ז שיובא לקמן) ומזה איירי הב"ח בתשובה. ב' אם היה לו ג"כ ממון שלו אינו מנכה אפילו הוצאות מזונות אשתו כי זהו על הבעל לבד זולת הוצאות רפואה ומזונות העדפה לחולה וצדקה וקבורה הוא על היורש לבד. ג' גם בהיה לו ממון שלו דאינה מנכה הוצאות דוקא בהוצי' מעות שלה שאינו דבר מסויים כי אין סי' במטבע אבל בהוצי' ומכר בגדים ותכשיטין שלה וכל דבר המסויים אפילו אם בזבז או נתן לבעל חובו בחייה כל שאינה בעין פטור ומזה איירי הרמ"א וג"כ הב"ח בתשובה (ולכאורה היה באפשרי לפרש דברי הרמ"א ג"כ בהוציא מעות נדונייתה אך דמיירי בלא היה לו ממון שלו ובאופן הב' שמפרש דברי הב"ח הנ"ל. ואפשר משום דהרמ"א כתב זה לאחר שהזכיר מקודם תקנת שו"ם בשנה שניה משמע דקאי ג"כ על שנה שניה ובזה אף אם לא היה לו מקודם מעות שלו הרי עכשיו יש לו חצי נדונייתה לכן ניחא ליה לפרש דמיירי גם בהי' לו ממון שלו רק דקאי על בגדים ותכשיטין. אך לפ"ז יהא מוכח שדעת הכנ"י דבהעשיר אח"כ קודם מיתה חייב מיהו אינו מוכרח וגם י"ל דדחקו להכנ"י לישנא דמה שהוא בעין וכדמשמע מדבריו הנ"ל) ולפ"ז צ"ל שדברי האגודה שהבי' הב"ש ובה"ט כאן דמנכה מן הנדוני' הוצאות חולי' וקבורתה ע"כ דאיירי בהי' לו ממון שלו דא"כ מאי איריא הוצאות חולי' אפילו כל מה שבזבז בחייה פטור אך לפ"ז לא א"ש לשון הב"ש שכ' אח"כ ואם היה לו הפסד כו' ואם היה לו ממון שלו ג"כ כו' משמט דעד כה מיירי בלא היה לו ממון שלו וצ"ל דגם מקודם איירי. בהי' לו ממון שלו רק דכאן ר"ל דהיה לו ג"כ ממון שלו בעסק זה שהפסיד בו וצ"ע בכל זה. שוב ראיתי בס' בית מאיר שהביא ג"כ דברי הכנ"י הנ"ל והשיג עליו חדא מה דמפרש דברי הרמ"א על בגדים ותכשיטין אין הלשון סובל זה ובפרט דבד"מ סי' נ"ה מבואר דעל הנדוני' וממון קאי וכן מבואר בדברי הנ"ש ועוד מה דמפרש דברי הב"ח בתשובה בלא היה להבעל מעות דילי' אבל אם היה כו' הנה בב"ח שם מבואר להדי' דאפילו ביש לו מעות עצמו ההפסד לפי ערך וגם מ"ש הכנ"י הטעם משום דהבעל חייב במזונות אשתו לאו מידי הוא אחרי שגם הוא מודה לא היה לו ממון ונחסר מן הנדן שפטור אף דג"כ שייך טעם זה ש"מ הטעם דל"ש עגמת נפש אלא במה שבעין ובמה שחסר אוקמוה אד"ת א"כ גם ביש לו מעות עצמו ונחסר מן הכולל שייך נמי האי טעמא כדי להיות ההפסד לפי ערך (ועמד שם ג"כ על לשון האגודה והב"ש הנ"ל וכ' שא"י שם לפרשם) . ומסיק לדינא דבלא היה לו ממון עצמו אין שום נ"מ ובאיזה אופן נחסר ופטור במה שמחזיר הנשאר (בזה גם הכנ"י ס"ל כן וכנ"ל זולת בהערים להוציא בחולייתה כדי לחסור היורשין והתרו בו שאפשר מחוייב לשלם ונשאר עליו חוב (עב"ש שהוציא כן מלשון הנ"ש) ובהי' לו ממון עצמו כל מה שחסר מן סך הכל נחש' לפ"ע הממון שהכניסו יחד (היינו דלא כהכנ"י הנ"ל) ומהמותר נוטל חלקו ומהדר חלק היורשים ומנכה מחלקם הוצאות הקבורה אך הוצאות החולי צ"ע אחרי שלא נמצא חילוק זה בשום מעתיק התקנה (זולת ס' האגודה הנ"ל. ור"ל דצ"ע אם לחשוב זה על היורשים לבד כמו קבורה רק דיש לחשוב על שניהם לפ"ע כמו שאר הוצאות והפסדות) . ואם פרע חוב שהיה עליו בזה היה נלע"ד דנחשב משלו ולא לפי ערך מפני דקא משתרשי ליה אלא דלא משמע הכי מתשובת הב"ח וצ"ע (לא ידעתי אמאי לא משמע הכי דהרי י"ל דהב"ח בדין זה מיירי בלא היה לו ממין עצמו ובודאי הדין נותן כן דבהיה לו מ"ע והיה עליו חוב מקודם הנישואין אין לחשוב מעות עצמו בשלימות רק לנכו' מקודם החוב וע' לקמן) ענ"ד ע"ש. (ועיין בתשו' ח"ס סי' ק"כ שהזכיר שם ג"כ דברי הב"ח בתשובה סי' כ' הנ"ל דמה שהוציא בפרעון חובות שלו אינו חייב לשלם כו' ומבואר בדבריו שמפרש דברי הב"ח כהב"מ הנ"ל אלא שכ' וז"ל אבל מה שצל"ע גדול בענין זה תינח מיום החופה ואילך שבאתה הנדוניא לידו וכן כל מלבושים ותכשיטין כדרך העולם שהוא נושא ונותן ומוציא ומכניס ע"כ י"ל אם נאבדו פטור אבל הוצאות שהוציא טרם חתונתו ולצורך חתונתו מאין שרגילים לנכות זה מהמעות בעין וכי צריכים לשלם לו הוצאותיו והיכא רמיזא בתקנות אך ראיתי בתשו' שאילת יעב"ץ ח"ב סי' קצ"ד שהשיג על פסק ב"ד א' שהי' חתום עליו הגאון מו"ה יונתן ז"ל וא' מן השגות היה על מה שאמדו הוצאות נסיעתו לברלין וחזירתו והוצאות החתונה לסך עשרים ר"ט וכ"ע יודעים דהאי אומד בטעות הוה כי הרבה יותר יעלו הוצאות אלו. ע"כ לא פליגו אלא בשיעור הוצאה אבל כ"ע מודים דמחזיר הוצאות נסיעה לברלין ולא ידעתי מנ"ל הא. ומכ"ש הוצאות כתיבת תנאים דייני דמגיסתא דייני הכי עכ"ל. וע"ש עוד שכ' עמ"ש הח"מ (הובא בבה"ט ס"ק ט"ו) דיכול הבעל ליזון מן הנדן משך שלשים יום הכונה הוא דאם ימשך זמן ירידת ב"ד לפקח על עסקי עיזבון אז כל מה שניזון באותן שלשים יום בלי בזבוז ינוכה ג"כ ומה שאחר שלשים יום הוא עליו ולא מן העיזבון אבל אם עמדו ב"ד מיד בתוך ל' על החשבון העיזבון אין לו אלא עד יום זקיקת ב"ד ולא יותר ע"ש) . והנה מה דמבואר בדברי הכנ"י הנ"ל דבהיה לו ממון שלו יש חילוק אם הוציא נדונייתה ובין אם הוציא בגדים ותכשיטין שלה דבזה יפה כח הבעל וגם בדברי הב"מ הנ"ל לא נמצא עליו בזה סתיר' להדיא. לכאורה בתשו' הרדב"ז ח"א סי' שצ"ז אינו מבואר כן אלא אדרבא בזה הורע כח הבעל. וז"ל השאלה שם באחד שנשא אשה כמנהג דמשק (היינו לחלק לחצאין לעולם כנזכר בתשובה רב"צ אשכנזי סי' י"ג) ומכר מקצת נדוניי' אשתו או משכנ' ומתה אשתו בלי ז"ק ורוצה להחזיר רק מחצית מה שנשאר ויורשי האשה אומרים שינכו מה שמכר ומשכן מחלקו. והשיב דהדין עם יורשי האשה דכך היתה התקנה דמה שבלה או נאבד ממילא או מה שמכרו כדי לאכול כגון שהיו עניים אינו חייב לשלם אבל מה שלק' לצרכיו הרי היא אצלו כמלוה וחייב לשלם ולא מבעי' לפ"ד הפוסקים שאם מכר או משכן הבעל נכסי נדוניית אשתו מכרו בטל (ע"ל סי' צ' סי"ז) ופשיטא דאין לו בהם כלים וחייב באחריותן אלא אפילו לדעת הרמב"ם דאם מכרם מכורין ה"מ לענין שאת' יכולה להוציאם מיד הלוקח אבל הבעל חייב להחזירן לה או לקנות לה תמורתם וכיון שכן הרי כאלו הם בעין וחולקין אותם תדע שהרי אמרו שאין האש' יכולה להפקיע תנאי זה כו' א"ו אפילו נתנה לו רשות למוכרם לא הועילה כלום להפסיד את יורשיה כי בעלי התקנ' עשו לה חיזוק כדי שלא יתקיים באבי הבת שורך טבוח כו' עכ"ד: כ' עוד והוי יודע שאין הדברים אמורים אלא בזמן שמכרם להסתחר בהם ע"מ להחזירם או לקנות לה תמורתן אבל אם היה עני באותה שעה ומכרם כדי להתפרנס בהם הוי כאלו אבדו לגמרי ואפילו העשיר אח"כ ומתה אשתו אין חולקין אלא מה שנשאר ואין כאן שור טבוח שהרי הכל נאבד ומה שהרויח הבעל ממון אחר הוא. וכן אם לקח להסתחר בהם והעני ובשעה שמתה אשתו לא היה לו כלום אין כותבין עליו שטר חוב שהרי אין שם שיור לא שור טבוח כו' ומה שיש להסתפק הוא אם מכרן להסתחר בהם ונאבדה הסחור' והוא עשיר אם מחייבין אותו לשלם או מנכין לו מחלקו ומסתברא דאין מנכין לו דמה לי שנאבדו הן עצמן ומה לי דמיהן ואפילו אם הדבר ספק כיון שהבעל יורש מן הדין והם באין עליו מכח התקנה עליהם להביא ראי' בזה בכלל התקנ' עכ"ל ע"ש.
ועיין עוד בתשו' כנ"י שם שכ' ומה שהחותן רצה להשביע להחתן על הוצאות כדין שותף ומסתייע מתשו' הרא"ש הובא בטור סי' קי"ח אין דעתי מסכמת ששם חסרון בגדים וחפצים ידועים ואין דרך למוכרם משא"כ הוצאות לא גרע ממוציא ברשות דיכול לומר שומו לי בהוצאות וגם איך יתקנו משום ותם לריק להביאו לידי חומר עונש שבועה כו' אכן מאחר דיש טענת ברי ביניהם בענין המעשר כו' ומאחר שנשבע על המעשר יכול החותן לגלגל עליו ג"כ מכח הוצאות עכ"ל. ובס' ב"מ תמה עליו דכמעט סותר דברי עצמו דמתחיל' כתב וגם איך יתקנו כו' ואח"כ מחייבו שבועה ע"י טענת ברי. ואיני מבין תמיהתו דכוונת הכנ"י הוא פשוט לענין לחייבו שבועה על הספק כדין שותף אין דעתי מסכמת דא"כ לעולם יהא החתן צריך לישבע ולא יהיה שום צד לפטור מהשבועה בודאי לא היו מתקנים משום ותם לריק להביאו לעולם לידי חומר עונש שבוע' אבל אם אירע במקרה טענת מחויב לישבע כשאר טענות דלא פליג בשבועת היסת (עש"ך סי' פ"ז ס"ק נ"ד) . גם מה שתמה דלדבריו דיכול לו' שומו לי א"כ נראה אף מגלגול שבוע' פטור לק"מ דפשוט דזה לא קאי אהיכ' דאמר שומו לי רק עמ"ש וגם איך יתקנו כו' וכן מבואר להמעיין בדבריו. וע' בתשו' חוט השני ס"ס ל"ב ג"כ מענין זה ומשמע שם דגם על טענת ספק צריך לישבע שאין לו עוד בעין ממעות הנדוני' (והיינו בלא אמר שומו לי) ע"ש. עוד כ' שם ואם יטעון חמיו שפרע חובתו מנדונייתו בודאי אם לא היה לפרע ממקום אחר לית לן בה דלא שייך פה דיאכל הלה וחדי כו' עכ"ל (ומדבריו משמע דבהי' לו לפרע ממקום אחר נחשב רק על שלו והיינו כדעת הב"מ בסוף דבריו הנ"ל) עוד מבואר שם בענין מה שהוציא לאחר שנסע' אשתו ממנו בעת חליה לבית אביה אינו יכול לנכות דמה שאמרו אם הוציא או נאבד פטור היינו אם הוציא בהיות' עמו והיא נהנית בנדוני' כמוהו ע"ש וצ"ע: ומ"ש הבה"ט בשם ב"ש ומעשר שסילק מנכה ג"כ. עיין בשו"ת תשוב' מאהב' ח"א סי' פ"ז שמפקפק בזה ושוב העלה להלכה כדעת הב"ש. וכ' עוד דאחר שיגיע ממון בחזרה ליד האב או לייורשי האשה מחוייבים לעשר אותו מחדש דהא אין אדם יושב ומצפה מתי תמות בתו והוי ליה ריוח חדש ע"ש שהאריך בדיני מעשר כספים בזה"ז. ועיין בתשו' שבו"י ח"ג סי' קכ"א שנשאל (ג"כ בענין זה דמעשר במת הוא) ע"ד סילוק אלמנה בשנה ראשונה או שני' שנוטלת בראש מה שהכניסה לו אם בשעת החופ' חלקו המעשר כמנהגם אם מנכה בשעת החזרה המעשר שלקחו הימנו והשיב נ"ל פשוט דאין מנכין לה כלום כי המעשר מדינא הוא מוטל על החתן וכל החזקת טובה הוא שלו כו' אכן אם עדיין יש כאן מעות מעשר מה שהניח בעלה אחריו ממעות נדוני' זו אין יורשיו מחוייבים לחליק עוד כיון שצריכים להחזיר כל הנדן כו'. אף שראיתי בס' ב"ש ס"ס נ"ג שכתב דמעשר שסילק מן הסך נדן מנכה ג"כ. זה קאי שם אהיכא שמת אשתו שזה נכלל במה שכותבין בתנאי' אחרונים שאם תעדר ח"ו האשה בשנה ראשונה אחר החופה בלי ז"ק מבעלה אזי יחזיר ר' פלוני ליורשיה כל מה שהכניס' בניכוי הוצאות כסדרן א"כ המעשר ג"כ בכלל הוצאות כסדרן ומנכה ליורשים אם לא שברור הדבר שהרויח כל כך כדי המעשר אז אפשר לומר דמעשר גרם כו' אבל אם היא בחיים והוא מת צריכים להחזיר לה כל מעות הנדוני' שלה בלי ניכוי מעשר עכ"ד ע"ש:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |