ערוך השולחן/אבן העזר/נג

ערוך השולחן ‏ אבן העזר נג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) [דין הפוסק לבנו או בתו אם קנו וכשנפלה לפני יבם ואם הבת מתה ובו כ"ד סעי'[
שנו חכמים [כתובות ס"ו.] הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו ואחיו רוצה ליבמה וגם היא מתרצת ליבום, מ"מ יכול לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן, ואפילו הראשון היה ע"ה והשני ת"ח יכול לומר כן, ואע"ג דהפסיקה היה באופן שנקנה ע"פ הדין כגון בקניין או בעמדו וקידשו שנקנין באמירה, מ"מ יכול לומר כן. והטעם – דכל הפוסק בשעת תנאים או בשעת קדושין דעתו ע"מ שיכנסנה לנשואין ולא קנו עד הנשואין, וכיון שמת קודם הנשואין והיא נשאת לאחר אפילו נשאת לאחיו של זה המת ביבום מ"מ אין בידינו כח לכוף להאב לקיים מפני שיכול לומר שלא לנשואין אלו נתחייב.

(ב) וכתב הטור בשם הגאון דזהו דווקא בפוסק לחתנו, אבל אם פסק לבתו כגון שאמר בשעת קדושין "הריני נותן לבתי כך וכך" קנתה הבת אע"פ שמת החתן, שאינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא ע"מ שתבא לידי נשואי החתן, דמ"מ לבתו פסק ובתו קנתה, עכ"ל. ביאור דבריו – דוודאי גם הבת אינה קונית קודם נשואיה ואם מתה ויש לה בן או בת אין יורשין זה הממון, דפשיטא דהפסיקה לא היה אלא ע"מ שתנשא, רק לעניין זה נפק"מ בין פסיקתו לחתנו ובין פסיקתו לה, דכשנתיבמה לאחיו של הארוס אין האב יכול לומר לאחיך רציתי ליתן ולא לך שהרי לבתו פסק ולא פקעו הקדושין [רא"ש]. ומלשון זה משמע דווקא כשנתיבמה לאחיו דבא מכח קדושי אחיו המת והוא הרי פסק לבתו בעת הקדושין לכשתנשא והרי הקדושין קיימין וגם נשואין יש, אבל אם מת החתן והיא נתקדשה ונשאת לאחר אין האב צריך לקיים שהרי פסק בשעת הקדושין הראשונים ואותן קדושין נתבטלו [ב"ש], וכן מבואר מלשון רבינו הב"י סעי' ב' [ומ'ש הב"ש דמהר"ן לא משמע כן אינו מוכרח, דנקיט לשון הגאון, ע"ש].

(ג) חילוק זה שכתבנו בין פוסק לחתנו לפוסק לבתו לא משמע כן מהרמב"ם פכ"ג מאישות שכתב: האב שפסק על יד בתו לא קנתה הבת אותה המתנה עד שיכנוס אותה בעלה, וכן הבן לא קנה עד שיכנוס, שכל הפוסק אינו פוסק אלא ע"מ לכנוס, לפיכך הפוסק מעות לחתנו ומת קודם שיכנוס ונפלה לפני אחיו ליבם יכול האב לומר ליבם לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצת ליתן, ואפילו היה הראשון ע"ה והשני חכם ואע"פ שהבת רוצה בו עכ"ל, הרי שכתב דין זה שא"צ ליתן ליבם על פוסק לבתו, ולשון הרמב"ם העתיק רבינו הב"י בסעי' א', ולכן כתב בסעי' ב' החילוק בין פוסק לחתנו ובין פוסק לבתו בשם יש מי שאומר מפני שהרמב"ם אינו סובר כן [ע' שמ"ק בשם הריטב"א שחילוק הגאון בין חתנו לבתו הוא ע"פ פירושו בירושלמי שדחאו הרי"ף ע"ש, ומוכרח כדברינו, ואף שבטור א"א לומר כן, ע' ב"ח ודו"ק].

(ד) וגדולי האחרונים רוצים להשוות דעת הרמב"ם לדעת הגאון, וכתבו שמ"ש הרמב"ם 'האב שפסק ע"י בתו' כוונתו שפסק לחתנו ליתן לו כשישא בתו, אבל בפסק לבתו מסכים לדעת הגאון [חמ"ח וב"ש], ולא משמע כן, דא"כ למה שינה הלשון שכתבו בעצמו באותה הלכה, ועוד שהרי כתב 'וכן הפוסק לבנו' ומשמע דבתו דומיא דבנו, ועוד דאם כוונת הרמב"ם שפסק לחתנו ליתן לו כשישא בתו מאי קאמר 'שכל הפוסק אינו פוסק אלא ע"מ לכנוס' פשיטא כיון שמפורש אמר כן לפי פירושם, ואף שי"ל שכוונתם שלא אמר כן מפורש אלא אמרינן שכן היתה כוונתו, א"כ איזה לשון אמר האב מפורש, אם נאמר שאמר "הנני פוסק לחתני על יד בתי" – אין זה לשון כלל, ואם אמר רק "הנני פוסק לחתני", א"כ למה כתב על יד בתו? אלא וודאי שאמר "הנני פוסק לבתי" וכוונת הרמב"ם לזה דאין חילוק בין פוסק לחתנו לפוסק לבתו, וזה שכתב 'על יד בתו' כן הוא לשונו גם בדינים הקודמין, ע"ש. [ע' מקנה שגם הוא נדחק בזה מאד].

(ה) מדברי הרמב"ם שמשוה פסיקת הבן לפסיקת הבת למדנו שכשם בפוסק לבתו בשעת קדושין אינו מתחייב רק אם תנשא לחתן זה, כמו כן הפוסק לבנו בשעת קדושין אינו מתחייב אא"כ ישא הבן כלה זו, ואם מתה ולקח אחרת אף טובה ממנה אין האב מתחייב בפיסוקו [וכ"כ הבית מאיר], וכן הדין בהפסיקה שבשעת התנאים כפי מנהגינו, והסברא נותנת כן שהרי הכוונה לזוג זה ולא כשיזדווג באחרת או היא תזדווג באחר, וכן עיקר לדינא.

(ו) הפוסק מעות לחתנו ומתה הבת, אפילו מסר האב את המעות לחתנו קודם החופה, כיון שלא כנסה לחופה שהרי מתה קודם – מוציא האב את הממון מהחתן אפילו קידשה כבר, וכ"ש אם עדיין לא קידשה. ולא לבד שמוציא מהחתן, אלא אפילו אם הניחה בתו זרע אינו יורש אותה, והטעם כמ"ש שכל הפוסק אינו פוסק אלא ע"מ לכנוס, ואומדנא גדולה היא.

(ז) וכתב רבינו הב"י בסעי' ג' דיש מי שאומר דה"מ בפוסק לחתנו, אבל מי שנותן לבתו סתם שתנשא בו ולא הזכיר שתנשא לפלוני – קנתה אותה מתנה, וכיון שנתקדשה אע"פ שבטלו הקדושין כשמת הארוס אין האב יכול לחזור בו, עכ"ל. ביאור דבריו – שאינו פוסק לבתו בעת הקדושין אלא נותן לה או מתחייב כדין התחייבות בכך וכך מעות, דאין חילוק בין פסק לנתן [ב"ש סק"ד], אם נתן או פסק לה סתם ולא הזכיר שתנשא בו הוה שלה לגמרי, ואם מתה והניחה זרע יורש אותה, אמנם כיון שהזכיר שתנשא בו וודאי אם לא זכתה לנשואין שמתה קודם אין יורש יורשה והמעות חוזרין להאב, אך בזה יפה כחה מהפסיקה שבשעת הקדושין שנתבאר דאין האב מחוייב ליתן אלא כשנשאת לזה החתן ולא לאחר, ובפסיקה זו האב מתחייב אפילו נשאת לאחר, ואפילו נתן או פסק לה כשהיתה ארוסה או משודכת לאחד לא אמרינן דלא היתה כוונתו רק אם תנשא לזה, לא אמרינן כן כיון שלא פירש וגם לא היתה הפסיקה בשעת הקדושין או בשעת התנאים [כ"מ בט"ז ובב"ש].

(ח) ביו"ד סי' רנ"ג נתבאר דאם אחד נדר מעות ליתומה להשיאה ומתה דלא זכו בהם יורשיה ע"ש, וק"ו הוא מבתו שנתבאר דכה"ג לא זכו יורשיה וכ"ש אחרת, אבל בחו"מ סי' רנ"ג נתבאר בשכיב מרע שצוה לתת מאתים זוז לנדוניתה אם מתה קודם שתנשא זכו בהם יורשיה, וכתב שם רבינו הרמ"א דיש חולקין וס"ל דלא זכו בהם יורשיה ע"ש, וביו"ד שם כתב דיש חולקין וזהו דיעה ראשונה שבחו"מ שם, ובאמת י"ל דביו"ד הכל מודים דדווקא בשכ"מ המחלק לאחר מותו כוונתו למתנה גמורה למי שנותן, אבל הנודר בעצמו לנשואי פלונית וודאי אין כוונתו רק לנשואין ובאם לאו לא נדר, אמנם לדינא אין נפק"מ בזה כיון שרבינו הרמ"א פסק שם גם בשכ"מ שהעיקר לדינא דלא זכו בהם היורשים, ע"ש [ובמרדכי פ' אע"פ משמע כהרמ"א, ע"ש].

(ט) אמנם נתבאר ביו"ד שם דכל זמן שהיתומה חיה הם שלה וצריך לתת לה מיד ואין ממתינים עד נשואיה ע"ש, ולפ"ז נראה דכ"ש בפסק לבתו דצריך ליתן לה מיד, ואפשר דדווקא בנודר ליתומה דמסתמא היא ענייה וצריכה להכין בגדים ושארי דברים לנשואין ואם לא יתן עד אחר נשואין במה תנשא לפיכך צריך ליתן לה מיד, משא"כ בפוסק לבתו שזהו להכניס מזומן לבית בעלה למה יתן לה מיד, וכן נראה עיקר, וכן מתבאר מתוך מ"ש בסי' נ"א דצריכין ליתן קודם שיכניס ואין האב יוכל לומר כנוס ואח"כ אתן ע"ש, ומשמע להדיא דמיד אחר הפסיקה אינו מחוייב ליתן ולא דמי ליתומה מטעם שבארנו.

(י) כל הדינין שנתבארו אינו אלא באחר אירוסין, אבל אחר הנשואין דעת הרמב"ם ורש"י ועוד גדולי ראשונים שאפילו אם האב לא סילק הנדוניא וכל מה שפסק לבתו קודם הנשואין מחוייב לסלק לאחר הנשואין אפילו מתה בתה יסלקם להבעל מדין תורה שהבעל יורש את אשתו, וכיון שכנסה הרי המעות שלו, וכשמתה אשתו – יירשנה. וזהו פשוט דדווקא כשנתחייב מדינא כגון שנקנין באמירה או בקניין והתחייבות, אבל אם לא נתחייב מדינא אלא שהבטיח, או אפילו נתחייב בקנס ולא בעיקר ההתחייבות כמו בסי' נ' ולא נתן קודם הנשואין ונשאת ומתה – פטור גם מהקנס [נ"ל, והך דכתובות מ"ז. הוא באחר אירוסין, ע"ש בתוס'], ולפ"ז יש הפרש גדול בין אחר אירוסין לאחר נשואין, דלאחר אירוסין אפילו הנדוניא הוא ביד הארוס אם מתה מחזיר להאב, ולאחר נשואין אפילו אם הנדוניא ביד האב מוציאין מהאב ומוסרין להבעל אפילו מתה לפי דין התורה, אם לא מפני התקנה כמו שיתבאר, ואפילו קודם החופה כשמסרה האב לשלוחי הבעל ומתה – יורשה הבעל כמ"ש הרמב"ם בפכ"ב, ואפילו הנדוניא ביד האב כמ"ש בסי' נ"ז, ע"ש. וכן במה שנתבאר דלהיבם א"צ ליתן – זהו הכל בנתאלמנה מן האירוסין, אבל מן הנשואין זכה היבם ומוציא מהאב כל מה שפסק כמ"ש [ע' במרדכי פ"ו דכתובות, מ"ש בשם ר"נ גאון, וע"ש מאי דתלי בכתיבת כתובה אין לו מובן, וע' מקנה ודוחק].

(יא) אבל רבינו תם חלק עליהם וס"ל דגם לאחר נשואין כשעדיין לא סילק האב הנדוניא ומתה הבת לא זכה הבעל גם מדין התורה, מטעם דאומדנא גדולה היא שזה שפסק האב לבתו או לחתנו אינו אלא כשתהנה בתו מזה והיינו כשבאו המעות לידו ואיכא ריוח ביתא, אבל כל זמן שלא באו ליד הבעל לא זכה בהן הבעל, דעל דעת כן לא התחייב עצמו [ומפ' הך דכתובות מ"ז לאחר נשואין] וכיון שיש בזה מחלוקת הפוסקים – אין מוציאין מן האב אפילו עברו שנים רבות מזמן החתונה, כיון שעדיין לא סילק הנדוניא אין הבעל יורשה, ואפילו יש לו בנים ממנה ואפילו מת הבעל אין הבנים יורשים, דכל זמן שלא באו המעות ליד החתן אינו קונה עדיין לדעת ר"ת דאזלינן בתר אומדנא כמ"ש, ואין מוציאין מהמוחזק מספק.

(יב) לדעת ר"ת אפילו הונחו המעות ביד שליש מכח שניהם כלומר שע"פ שניהם הושלשו, אך בזה יש חילוקים – אם השלישו שלא יתן להבעל עד זמן פלוני ומתה הבת תוך הזמן לא זכה הבעל, ואם עשאו שליש לטובת הזוג דהיינו שירויח לטובתם אף שקצבו זמן ומתה תוך הזמן זכה הבעל דזהו כבאו לידו דמי דהרי הבת נהנית מהריוח [ב"ש סק"ז], ואף אם השליש אינו רשאי למסור להזוג בלתי ידיעת הצדדים מ"מ כגבוי דמי [חמ"ח], ואף אם לא הרויח עדיין דכיון שאנו חושבים זה כביד הבעל אין אנו אחראין להרווחה דנסתלקה האומדנא דזהו כמו שנהנית בתו [נ"ל], ואם השלישו סתם ביד השליש ולא לזמן קצוב ולא להרווחה והבעל אם היה רוצה היה מוציא מיד השליש ולא הוציא עד שמתה הבת – יחלוקו, דזהו ספק אם נחשב בזה האופן כגבה הבעל כיון שהאב מסרם ליד שליש בלי כל תנאי, או דילמא כיון שעכ"פ עדיין לא באו ליד הבעל לא זכה בהן הלכך יחלוקו [ב"ש, ומ"ש החמ"ח סק"ט דהבעל יטול רביע, מהב"ש לא נראה כן, ע"ש]. וי"א עוד דאפילו אם נתרצו שחמיו ישא ויתן בהמעות לטובת הזוג אע"פ שעדיין הם ביד האב ומתה – זכה הבעל מטעם שבארנו.

(יג) אפילו עשה האב עליו שטר על המעות וזקפן עליו במלוה, כל זמן שלא הוציאן מידו לא זכה לדעת ר"ת מפני טעם האומדנא שכתבנו, ולכן אע"ג דבכל התחייבות בשטר הוה כבאו המעות ליד מי שנתחייבו לו הכא שאני מטעם האומדנא. ויש מי שאומר דבזקיפת מלוה זכה הבעל והוה ספיקא דדינא, ולכן אין מוציאים מיד המוחזק [ב"ש סק"ט]. וי"א דמוציאים מטעם ס"ס שמא הלכה כדיעה ראשונה ואת"ל כר"ת שמא בכה"ג גם ר"ת מודה אך אין להוציא ממון מטעם ס"ס, דלא עדיף מרוב ואין מוציאין מיד המוחזק אפילו ברוב דאין הולכין בממון אחר הרוב [ע' ב"ש]. וי"א דבשטר שלכל מוסר כתב זה אם נתן האב לחתנו וודאי זכה הבעל, דהא יכול למסור השט"ח לאחר והאחר יתבע ממנו, ואם הוא יחזור לתבוע מחתנו מטעם אומדנא מיהו עכ"פ חשוב החתן כמוחזק [ט"ז, וע' ב"ש].

(יד) ואם העמיד האב ערבות בעד הנדוניא לחתנו זכה החתן אף כשהם עדיין ביד האב, דבכה"ג האב גומר ומקנה אף קודם שתהנה בתו, דזהו כאלו הוציא מידו ליד החתן, וכ"ש אם הניח משכנות ביד חתנו על הנדוניא. וי"א דגם בערבות לא זכה דאין הערב משתעבד אלא במקום שיכול לתבוע הלוה עצמו, אבל כאן שאין ביכולתו לתבוע את האב מטעם אומדנא איך נוציא מהערב שלו. וכיון דהוה ספיקא דדינא אין מוציאין מהמוחזק, ואל תתמה למה אמרנו בכל הספיקות שלא להוציא מיד המוחזק ובספיקא דשליש יחלוקו, דוודאי כן הוא וכשאנו צריכים להוציא מיד האב אין מוציאין מספק אבל כשהם ביד שליש נחשבו שניהם כמוחזקים ויחלוקו [נ"ל].

(טו) בעיקר דין זה שאמרנו דאין מוציאין מיד המוחזק מפני דעת ר"ת, אם תפס החתן לא מפקינן מיניה, ואפילו לדיעות הפוסקים דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא, שאני הכא דהחתן יכול לומר קים לי כדיעה ראשונה, ואע"ג דלאו בכל מקום יכולים לטעון קים לי דא"כ אין לדבר סוף ואם ימצא התופס דיעה יחידאי יאמר קים לי כדיעה זו, שאני הכא דדיעה ראשונה היא דעת רש"י והרמב"ם ושארי גדולי רבותינו וודאי דיכול לומר קים לי כדעתם, וכן פסק רבינו הרמ"א [ע' ב"ש סק"י]. וי"א דתפיסה לא מהני רק קודם שנולד הספק והיינו קודם שמתה אשתו ותפס בע"כ שלא רצו ליתן לו, אבל לאחר מיתתה לא מהני תפיסה [ד"מ וט"ז], אבל י"א דמהני תפיסה, וכן פסקו גדולי האחרונים הלכה למעשה דגם לאחר מיתתה מהני תפיסה [ע' ב"ש].

(טז) במה לא זכה הבעל לדעת ר"ת? הנדוניא שכתב האב ליתן לו, וגם אם האב ייחד לבתו מעות או מטלטלין וקרקעות שלא תכניסם להבעל לחלוטין אלא שהנכסים יהיו שלה והבעל יאכל הפירות וזהו נכסי מלוג, ואם עדיין לא באו לידה תחת רשות שניהם לא זכה הבעל בהן, אבל מתנות שנותנים לכבוד חתן וכלה ולא באו ליד החתן – זכה בהם, אך המתנות שהאב נותן דומה לנדוניא מטעם האומדנא שלא נתן אלא כדי שתהנה בתו בהם. כללא דמילתא: כל מה שהאב נותן חוזר להאב כל זמן שעדיין לא זכה הבעל בהן, דאומדנא גדולה היא שלא נתן אלא שתהנה בתו בהם וכשלא באו לידו הרי לא נהנתה עדיין, אבל מתנות שאחרים נתנו לה או שנפלה לה ירושה ממקום אחר פשיטא שהבעל יורשה גם לדעת ר"ת מיד אחר החופה, דליכא בזה אומדנא. וכל אלו הדברים שנתבאר לדעת ר"ת אינו אלא כשלא באו המעות והחפצים פעם אחת ליד החתן, אבל אם באו פעם אחת לידו אע"פ שהחזירם ליד האב זכה בכל, דכיון שבא לידו אפילו על יום אחד הם ממש כשלו ויורש את אשתו כר"ת.

(יז) כל אלו הדינים שנתבארו הם לפי עיקרי דיני התורה בירושת הבעל, אבל גדולי הדורות מזמן רבותינו הקדמונים שראו הצער והעגמת נפש מאבות הנשים כשמתו אחר חתונתם והבעל יורש אותה ואבדו נפשות וממון עשו בזה תקנות, וכל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא, דבדבר שבממון ביד האדם למחול ממונו וכיון שיש תקנה שלא יירשנה הוה כמתנה מפורש בשעת הקדושין שיוחזר להאב כל מה שנתן, וסמכו רבותינו בתקנות אלו על מה שדרשו חז"ל בת"כ "וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם" (ויקרא כו כ) – זה המשיא בתו ומתה בשבעת ימי המשתה שאבד בתו ואבד ממונו, ולפיכך תקנו שלא יעמדו בקללה כל כך, והרבה תקנות היה בעניין זה עד שתקנו וחזרו ותקנו כמו שיתבאר לפנינו בס"ד.

(יח) תקנה ראשונה היתה בימי חכמי הצרפתים ובראשם ר"ת והסכימו לזה חכמי נרבונא וגדולי לומבארדיא, על כל נושא אשה ומתה תוך שנתה בלא ולד של קיימא שיחזיר כל הנדוניא ותכשיטי האשה לנותנים לה או ליורשיה כל מה שישאר בידו מן הנדוניא מה שלא בלתה, ושלא יערים לכלות רק מן הוצאת עסק קבורתה לפי כבודה ולא לפי רצונו, ואפילו אם הבעל מוחזק בנדוניית אשתו וגם נהנית ממנה, ויחזיר עד זמן ב"ד שהוא תוך ל' יום [הג' אשרי ומרדכי פ"ד דכתובות].

(יט) תקנה שנייה נקראת 'תקנת שו"מ' על שם שלשה קהלות גדולות שבאשכנז – שפייא"ר ווירמייש"א מגנצ"א, ועשו אז תקנה כל הקהלות על כל איש ואשה שיעשו נשואין ויפטור אחד מהם לעולמו בלא זרע בתוך שני שנים לאחר נשואין שיחזרו חצי הנדוניא ליורשי המת [שם]. ושני אלו התקנות הביאם רבינו הרמ"א, וזהו הנכתב בתנאים "ומחמת עידור יעמוד כתקנת שו"ם", ואף אם לא נכתב כמי שנכתב דמי מאחר שכך המנהג פשוט, ואף ביתומה הנשאת המנהג כך [חמ"ח סקי"ז]. ודווקא מה שהוא בעין חוזר, אבל מה שהוציא או נאבד – פטור, ובלבד שלא בזבז לאחר מותה רק לצרכי קבורתה, ומה שהוציא על רפואות ועל צרכי קבורתה מנכין לו, ואם היה לו הפסד במשא ומתן ממעותיה מנכין לו ג"כ, ואם היה לו גם ממון שלו מחשבין ההפסד על שניהם [ב"ש סקי"ז] לפי ערך הממון, דלא דמי לשנים שהטילו לכיס שנתבאר בחו"מ סי' קע"ו [נ"ל], ואם סילק מעשר מסכום הנדוניא מנכין לו ג"כ [שם].

(כ) וכתב רבינו הרמ"א די"א דאם החתן רוצה למכור נכסיה תוך שנתים יכולים היורשים למחות, ואפילו אם היא ג"כ מתרצית במכירה מ"מ יכולים היורשים למחות מהאי טעמא דשמא תמות תוך זמן זה ויוחזר להם [חמ"ח]. ותמוה מאד דין זה, וכי מפני שמא תמות ויירשנה נעכב על ידם מלמכור וא"כ כל העתיד לירש יעכב על מורישו מלמכור בנכסיו, ואפשר דזה קאי רק על נותני הנדוניא ויורשיהם כמו אבי הבת ובניו וכן משמע במקור הדין [ש"ג ספ"ו דכתובות בשם ריא"ז] אמנם גם זה לא שמענו מעולם שינהגו כן ושניחוש למיתה ולעכב ע"י הזוג מה שברצונם לעשות בנכסיהם, וצ"ע.

(כא) וזה ערך מאה ועשרים שנה מקודם שבאסיפת חכמי מדינה ומנהיגי ארצות התקינו שעד שלש שנים יוחזר הכל אף הבגדים של אשתו לנותני הנדוניא וליורשיו ועד היום המנהג קבוע במדינתינו בלי פקפוק כלל, והוסיפו על תקנת שו"מ, אמנם בלשונינו כלולה תקנה זו בתקנת שו"ם שכותבין בהתנאים כי כן היה לשון התקנה, ואין לזוז ממנהג זה כי מגדולם ועד קטנם קבלו זה בכל המדינה עד כי רבים מהמון סוברים שדין גמור הוא, וגם מרגלא בפי כל שעד שלש שנים יוחזר לנותני הנדוניא כשלא הניחה זרע קיימא והיינו שחיה שלשים יום ויחיה מעט אחר מיתתה [ב"ש סקי"ד]. ואם הבן שלשים או בת שלשים היו אפילו יום אחד אחר מיתתה נוטל הבעל הכל, דהולד ירשה, ואח"כ יורש האב את בנו או בתו, ולא פלוג בתקנתא בין שחיה הרבה או מת מיד אחר מיתתה. וכבר כתבנו אופני החזרה, שמתנות שהיו שלא מחמת האב יורשם הבעל, והמתנות של האב נוטל בחזרה, ואף שבסי' קי"ח יתבאר שיש חולקין בזה ע"ש, מ"מ כיון שבלשון תקנה זו מבואר שגם בגדיה חוזרים כ"ש המתנות וכל תכשיטין שלה, ולא ינכה רק מה שעלה לו הוצאות והפסד כמ"ש.

(כב) הנכסים והמעות שחוזרין מכח התקנה י"א שחוזרין לנותני הנדוניא, כלומר זהו לית דין ולית דיין דהאב שנתן לבתו נדוניא ומתה בתוך ג' שנים שחוזר הנדוניא אליו ואם מת האב חוזר ליורשיו, אמנם אם נותני הנדוניא היו קרובים או רחוקים שאינם יורשים אותה – בזה נחלקו הפוסקים למי חוזר, אם לנותני הנדוניא אם להיורשים, וי"א שיחזרו לנותני הנדוניא וי"א להיורשים, ומלשון התקנות משמע כדיעה ראשונה. ויש מי שהכריע דאם נותן הנדוניא היה קרוב אע"פ שליורשה יש קרוב יותר מ"מ חוזר אל הנותן הנדוניא, אבל אם הנותן הוא איש זר דבזה לא שייך "וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם" – מחזירים ליורשיה [ט"ז וב"ש סי' קי"ח סקכ"ד]. אמנם כשהנשים עצמן מכניסין הנדוניא לא תקנו תקנה זו כמ"ש שם ויורשה הבעל, דלא שייך בזה "וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם" דזה אינו אלא כשאחרים נותנים. וכתבו האחרונים דזהו מנהג פשוט ביתומה שיש לה מעות ירושה מאביה מחמת עישור נכסים או שהיא יורשת וכותבים בהתנאים "מחמת עידור וקטט יעמוד כתקנת שו"ם", וממילא דיש לקיים תקנה זו [חמ"ח שם סקכ"ה].

(כג) וכתב רבינו הרמ"א דלעניין התקנות אין חילוק בין פוסק לבתו או לבנו ומת עכ"ל, ור"ל דגם האב הפוסק נדוניא לבנו ומת הבן תוך זמן התקנה בלי זרע קיימא שחוזר הנדוניא להאב, ואין האלמנה גובה כתובתה מאלו המעות. וי"א דעליו לא היתה התקנה להפסידה כתובתה, וי"א דאף לפי התקנה אינו אלא לעניין מנה ומאתים מכתובה דאורייתא, אבל לעניין תוספת שליש על נדונייתה לא תקנו והיא תמיד גובה תוספת שליש על נדונייתה, ומלשון תקנת שו"ם שהבאנו בסעי' י"ט משמע שהתקנה היתה על שניהם. ויראה לי דאף לפי מנהגינו דהתקנה הוא על שלש שנים כמ"ש, מ"מ לעניין כתובתה כשמת הוא אף להנוהגים אין לנהוג יותר מתקנת שו"ם, כי לעניין זה נראה שלא נתחדשה התקנה [ע' חמ"ח סקי"ד וב"ש סקי"א]. ודבר פשוט הוא שחודש העיבור הוא בכלל השנה [ע' ב"ש סקי"ג].

(כד) עוד יש להגדולים איזה סברות באלו התקנות, אך מפני שאין לזה יסודות נכונים אין להאריך בזה, וכלל גדול צריך לדעת כשיש איזה ספק בתקנות אלו צריך להעמיד על ד"ת או לפשר ברצון הצדדים, וה' יברך את עמו בשלום וחיים וברכה שלא יצטרכו לתקנות אלו אמן ואמן, ובסי' קי"ח יתבאר עוד בזה בס"ד.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >