פני יהושע/שבת/מד/ב

פני יהושע שבת מד ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אלא אי אתמר הכי אתמר כו' מטה שיחדה למעות הניח עלי' מעות כו' לא יחדה למעות יש עליה מעות כו'. נראה בכל הנך בבי דלא יחדה למעות לאו משום הך קושיא דמה נר מסיק לה הכי אלא דאפילו ללישנא קמא דבעי למימר דיחדה לחוד אסור נמי הוי בעי לאסוקי הני בבי דלא יחדה אלא משום דאפסקה ר"נ בר יצחק בתיובתא דמה נר והדר ביה הש"ס וקאמר אלא אי אתמר דלא אסר ר"י אמר רב אלא ביחדה והניח ואסור אפילו בהניח מימות החול מש"ה מסיק נמי לכולהו בבי דלא יחדה לחלק בכמה גווני. אלא דאכתי קשה דלכאורה כל הנך בבי דלא יחדה דאמר רב משנה שאינה צריכה היא דמה שאוסר ביש עליה מעות כיון דלפירוש התוס' ע"כ במניח איירי ולא בשוכח א"כ לא משתמע שפיר הך מילתא ממימרא דרב לחוד אלא ממתני' דפ' נוטל וממימרא דר"ה אמר רב התם דאמר לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר איסור א"כ ממימרא דרב התם שמעינן לה שפיר טפי והא דמסיק בסיפא דאין עליה מעות מותר לטלטלה נמי ליכא למימר דאתי לאשמעינן דאין מוקצה לחצי שבת שהרי כתבו התוספת דליכא למיפשט מינה מידי וכ"ש דהך בבא דמסיק והוא שלא היה עליה בה"ש דמוקמינן לה ע"כ כר"י דאית ליה מגו דאיתקצאי לא אשכחן בה שום רבותא דאטו מי לא ידעינן דר"י אית ליה מיגו דאיתקצאי הא משנה שלימה שנינו בסוף מכילתין דאוסר ר"י בנבילה שנתנבלה בשבת אע"ג דלא דחי בידים וכ"ש הכא כיון דבמניח איירי לשיטת התוספות הוו דחי בידים ואשכחן נמי לר"י בברייתא דנר של מתכת דלעיל דאוסר בנר שהדליקו בו באותו שבת והיינו נמי משום מיגו דאיתקצאי וא"כ אי ס"ל רב כר"י לימא הלכה כר"י ואף את"ל דאיכא שום רבותא בחד מהנך בבי דסיפא טפי הוי ליה לרב למימר הך מילתא אנר שהדליקו בו באותו שבת דאיירי ביה הנך תנאי דברייתות דלעיל ולמימר דאפילו בהדליקו בשבת עצמו על ידי עכו"ם לדעת ישראל אפילו הכי אסור לטלטל בעודו דולק ולאחר שכבה מותר כיון דלא איתקצאי בין השמשות ועוד דהתם בהיתירא נמי משכחת לה כגון שהדליקו לחולה או לחיה כמ"ש הפוסקים באמת בא"ח סי' רע"ט ע"ש:

ולולי דברי התוספות היה נראה לפרש דהא דקאמר רב יש עליה מעות אסור לטלטלה היינו בכל גוונא ל"ש שוכח ל"ש מניח משום דלכאורה עיקר החילוק שבין שוכח למניח לענין בסיס לדבר איסור בעוד שמונח עליו היינו משום דבמניח דחיא בידים ובשוכח לא דחיא בידים. א"כ לפ"ז תליא הך מלתא בפלוגתא דר"י ור"ש דלר"ש לא מיתסר אלא היכא דדחי בידים כדמסקינן לקמן הנח לנר שמן ופתילה דנעשין בסיס לדבר איסור משא"כ לר"י אשכחן דאפילו בלא דחיה בידים אוסר כגון בהמה שנתנבלה בשבת וכה"ג טובא. א"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דהא דאמר רב לקמן ל"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס היינו משום דמתניתין דפרק נוטל ע"כ לא מתוקמא אלא כר"ש דלר"י אפילו בשוכח אסור משא"כ רב גופא דסבר כר"י ולא איכפת ליה בהנך סתמי דמתניתין דבלא"ה אשכחן כמה סתמי כר"ש וכמה סתמי כר"י כדמשמע מסוגיא דהכא ולקמן בדף הסמוך בענין מוכני גופא ובסוף מכילתין וברפ"ק דביצה וא"כ שפיר אשמעינן רב הכא דביש עליה מעות אסור לטלטלה ל"ש שוכח ול"ש מניח משום דנעשה בסיס לד"א אע"ג דלא דחי בידים אפילו באיסורא דרבנן דהא מעות גופא לא מיתסר לטלטל אלא משום איסור מוקצה דרבנן כך היה נ"ל לולי שהתוספות לא פירשו כן:

מיהו מסתימת לשון רש"י והרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל נראה שמפרשים להך דיש עליה מעות בכל גווני ל"ש שוכח ול"ש מניח וכפשטא דמימרא דרב דלא איירי בשוכח ומניח בשבת עצמו אלא כולה מילתא בע"ש איירי ובזה נתיישב ג"כ לשון הרי"ף בפרק נוטל שהוצרך להביא ראיה דהלכתא כרב בהא דאמר לא שנו אלא שוכח אבל במניח כו' אף ע"ג דלכאורה לא אשכחן מאן דפליג עליה ולמאי דפרישית א"ש שהוצרך לכך דלא נימא לאידך גיסא דהא דאמר רב במניח דנעשה בסיס היינו משום דס"ל כר"י משו"ה הוצרך להביא ראיה מדרבי יוחנן דאע"ג דס"ל כר"ש אפ"ה מודה במניח דנעשה בסיס כנ"ל ואין להאריך כאן יותר ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה יש עליה מעות כו' ע"כ במניח איירי דבשוכח תנן בפ' נוטל מנער את הכר כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דאכתי הוו מצי לאוקמי בשוכח בטלטול גמור כו' ע"ש שנדחק ליישב ולענ"ד א"צ לדחוק אלא דכ"ש דאי אפשר לאוקמי מימרא דרב הכא בכה"ג דהא ממתניתין דהתם שמעינן לה דקתני מנער הכר ומוקי לה רב התם בשוכח אלמא דמנער אין טלטול גמור לא ואדרבא קשיא ליה לאידך גיסא דטפי הו"ל להתוס' להוכיח בפשיטות דבמניח איירי דאי בשוכח אמאי קאמר רב דאסור לטלטלו דמשמע אפילו לצורך מקומו שהוא עיקר הטלטול הנזכר בש"ס לענין מוקצה וכ"ש במטה שיש עליה מעות שאין דרך לטלטלה אלא לצורך מקומה ולקמן בפרק נוטל אמרינן דלצורך מקומו מטלטלן ועודן עליו והיינו בשוכח ובענין זה נראה שדקדק הר"נ ז"ל ע"ש:

מיהו אפשר דלא ניחא להו להתוספות הך הוכחה כיון דלא אמר רב גופא הך מילתא דלצורך מקומו מותר ואפשר דלית ליה הך סברא משום הכי ניחא להו לאיתויי מעיקר מילתא דבשוכח מותר לנער דהיינו מימרא דרב גופא התם ובלאו הכי ע"כ מתניתין דשרי לנער מוקמינן לה בשוכח ומשמע להו להתוס' דסתם לשון אסור לטלטל היינו אפילו לנער. כן נ"ל בכוונת התוס'. מיהו לפמ"ש בסמוך דאפשר דלקושטא דמילתא דרב איירי בכל גווני לא שנא שוכח ולא שנא מניח וכדפרישית אפ"ה לא תקשי מהא דאמרינן התם דלצורך מקומו מותר דאפשר דסוגיא דהתם היינו אליבא דר"ש דמיקל במוקצה דהא משמיה דר' יוחנן אמר התם ואיהו כר"ש ס"ל אבל לרב דס"ל כר"י שפיר מצי סבר דאפילו לצורך מקומו אסור כנ"ל ודו"ק:

בא"ד דאיכא לאוקמא כגון שהניחם לדעת ישראל כדי להסירם אחר שעה כו'. והקשה מהרש"א ז"ל דבכה"ג אפילו אם היה עליה בה"ש אמאי אסור שהרי כתבו התוספות לעיל שאם היה בדעתו לסלקו הו"ל כשוכח כו' ע"ש. ונראה שנתכוין למ"ש התוס' לעיל בד"ה דכ"ע טלטול מן הצד ע"ש שהביאו ראיה לסברא זו מהא דאמרינן ס"פ במה טומנין מנער הכיסוי והן נופלות ומשמע ליה למהרש"א ז"ל שדברי התוספות בזה הלכה פסוקה היא והא ודאי ליתא דהך מילתא תליא באשלי רברבי דאדרבה בלשון רש"י בס"פ במה טומנין מבואר להיפך דכל שמניחם קודם השבת אף ע"פ שדעתו לסלקם מיד לאחר בה"ש אפ"ה מיקרי מניח ובטור א"ח והש"ע סי' ש"ט הביאו שני דעות בזה ועוד שהרי התוספות עצמם כתבו לעיל דף מ"ג גבי אפרוחים דכיון שכפאו הסל בה"ש והקצה אותו שעה אחת לצורך אפרוחים אף ע"ג שבידו להפריחם לאלתר אפילו הכי איתקצאי לכולי יומא וא"כ לפי סברת מהרש"א נראין דברי התוס' כסותרים זא"ז ואם באנו לחלק בין האי דאפרוחים ובין הנך שכתבו התוס' לעיל ד"ה טלטול מן הצד א"כ כמו כן יש לחלק במטה דיש עליה דשמעתין ועיין מה שאכתוב בזה ס"פ במה טומנין ומ"ז ז"ל האריך שם בענין זה ובפרק כל הכלים אבאר יותר אי"ה:

בפרש"י בד"ה מוכני שלה גבי שידה תנן כו' מוקפת מחיצות למרכב אנשים ונשים והקשו בתוספות דא"כ חזיא למדרס ותו לא שייך בו מדידה דמדוס לא איתקש לשק כו'. ובמנחות דף ל"א הקשו התוס' ג"כ קושי' זו ותירצו דמה שעשוי למרכב אנשים מעיר לעיר לא מיקרי מדרס והביא ראיה מהאי דאנקטמין טהורין לקמן ס"פ במה אשה ור"ת דחה שם ראיה זו נראה דמש"ה לא מייתו התוס' הכא הך שינויא דהתם ועיין בתי"ט פ' כ"ד דכלים שהאריך לחלק בענין אחר בין פשוטי כלי עץ דחזי למדרסות ובין כלים הבאים במדה דבהנך לא שייך האי כללא דכל מטמא במדרס מטמא בטמא מת וכתב דכן נראה משיטת הרמב"ם והביא שם ג"כ לשון רש"י מ"ש גבי מפץ במת לקמן בפרק ר"ע ובפרק כיצד הרגל עיין שם באריכות ויש לתמוה דאישתמיט ליה לשון רש"י והתו' דהכא בשמעתין וכבר הארכתי בזה ג"כ במקום אחר לחלק בכמה גווני בין פשוטי כלי עץ דחזי למדרסות ובין כלים הבאים במדה וכאן אין להאריך:

בד"ה ואין מצלת כו' דאם השידה מחזקת ארבעים כו' ולא שנכנסה לבית שהמת בו דא"כ אין כאן הצלה שהרי הגג מאהיל כו' עס"ה. לכאורה נראה דמשמע לרש"י דהך שידה אע"פ שמוקפת מחיצות אפ"ה אין לה גג מלמעלה ולא הוי דומיא דתיבה ומגדל אם כן לפ"ז שפיר כתב שהרי הגג מאהיל על הטהרות מלמעלה כיון שהשידה פתוחה מלמעלה כלפי גג הבית משא"כ אם נאמר שהשידה מכוסה ג"כ מלמעלה וסתומה לגמרי כמו תיבה ומגדל א"כ לא שייך לומר שהרי הגג מאהיל על הטהרות כיון שגג השידה מפסיק בין הטהרות לגג הבית והוי כאהל בתוך אהל ששנינו להדיא בפ"ד דאהלות דמגדל שעומד בתוך הבית טומאה בתוכו הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס וכמ"ש שם כל מפרשי משניות דאיירי במגדל הבא במדה ודלתותיה מגופות מש"ה מצלת על טהרות שבתוכה דהוי כאהל בתוך אהל כיון שגג המגדל מפסיק בין גג הבית לטהרות שבתוכה וא"כ ע"כ לא משמע ליה לרש"י לפרש שידה דהכא בכה"ג ואפשר דהיינו שאין דרך השידה להיות סתומה מלמעלה אלא דאכתי קשה על מ"ש רש"י בסוף דבריו שרבותיו דוחקין ומפרשין אותה באהל המת ממש ובשל חרס מוקפת צמיד פתיל ע"ז כתב רש"י דהרבה תשובות יש וא"כ יש לתמוה על רש"י ועל רבותיו דמאי דוחקייהו לאוקמי בשל חרס ומוקף צמיד פתיל שהיא סתומה מכל צד אף מלמעלה וטפי הו"ל לפרש בפשיטות בשל עץ כה"ג גופא שהיא מכוסה כגג מלמעלה ואם כן דמיא לגמרי להאי דמגדל דפ"ד דאהלות ובפשיטות הוי מצי רש"י לפרש דלא מצי איירי שנכנס לבית שהמת בו דאם כן למה לא יטמא הכלים שחוץ למגדל נגד המוכני כשאין המוכני נשמטת שהרי גג הבית מאהיל על הטהרות (דהמוכני בפני עצמה ודאי אינה מוקפת צמיד פתיל כדמסיק רש"י גופא על לשון רבותיו) אע"כ בב"ה איירי וצ"ע ליישב ודו"ק:

בגמרא הא אין עליה מעות שריא כו' ההיא ר"ש היא. כבר כתבתי בסמוך דיש לדקדק דמעיקרא מאי קשיא ליה לעולא ממוכני ומדיוקא אטו בלא"ה מי לא אשכחן כמה משניות דלר"ש לית ליה מיגו דאיתקצאי ור"י אית ליה ומאי משני נמי ההיא ר"ש היא פשיטא דר"ש היא דהא ר"י ודאי אית ליה מיגו דאיתקצאי אע"ג דלא דחי בידים כגון ההיא דנתנבלה בשבת. ואפשר דניחא ליה לאקשויי מסתם מתני' דמוכני דאיירי במעות כגוונא דמימרא דרב גופא ולא ניחא ליה למימר דרב פליג אסתם מתני' ע"ז משני הש"ס שפיר האי ר"ש היא ואפ"ה רב כר"י ס"ל היינו משום דסתמא אחרינא אשכח והיינו סתם מתני' דאין משקין ושוחטין את המדבריות דמייתי הש"ס בסוף מכילתין וכה"ג טובא. מיהו יותר נראה דמעיקרא הוי סבר דרב גופא במוקצה לטלטול כר"ש ס"ל כדאשכחן לר"ה תלמידיה בר"פ מפנין דהכי ס"ל וכמו שאבאר. ולפ"ז הא דאסר הכא בהיה עליה בה"ש היינו אפילו כר"ש דר"ש גופא לא שרי במותר השמן ובטלטול הנר שהדליקו בו אלא משום דאדם יושב ומצפה אימתי יכבה נרו משא"כ בהאי דמטה שהיה עליה מעות בה"ש קס"ד דלא שייך לומר אדם יושב ומצפה א"כ הוה ליה ככוס וקערה ועששית דמודה ר"ש דלא יזיזם ממקומם כדאיתא לעיל וכדאשכחן נמי בבכור שנפל לבור דמייתי הש"ס לקמן דאוסר ר"ש משום דלא שייך לומר אדם יושב ומצפה א"כ לפ"ז מקשה שפיר מדיוקא דמוכני דאשכחן סתם מתניתין וע"כ היינו כר"ש וע"ז משני הש"ס שפיר ההיא ר"ש היא דלית ליה מוקצה והיינו נמי משום דבכה"ג שייך נמי אדם יושב ומצפה שמא יטלנה תינוק או עכו"ם כמ"ש התוס' בפ"ק דחולין גבי השוחט בשבת ע"ש וכמ"ש הפוסקים לחלק בין מטה דהכא לכוס וקערה ועששית דלעיל מיהו רב כר"י ס"ל אפילו במוקצה לטלטול והיינו דמייתי ה"נ מסתברא כנ"ל ודוק ועיין בסמוך:

ועוד נ"ל דהמקשה הוי סבר דהאי דמוכני ע"כ ר"י היא דכר"ש לא מתוקמא הא דקתני רישא יש עליה מעות אסור לטלטלה ומדנקיט סתמא משמע אפילו שוכח ואפילו לצורך מקומו ולר"ש ודאי שרי וא"כ ע"כ ר"י היא ואפ"ה כשהיה עליה בה"ש מותר דהא דאסר ר"י בנר שהדליקו בו היינו משום דלדידיה הוי מוקצה מחמת איסור דאורייתא כדפרישית משא"כ במוכני דמעות גופא אינו אלא מוקצה דרבנן מש"ה מקשה שפיר וע"ז משני הש"ס שפיר ההיא ר"ש היא ורישא במניח כמ"ש התוס' כנ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה הא אין עליה מעות כו' קשה לרשב"א מאי פריך כו' מיהו מטה שייחדה והניח עליה כו' עס"ה. עיין במהרש"ל שכתב שהוא גליון וכן נמצא בש"ס חדשים שמצא בתוס' ישנים על הגליון. ובאמת אין זה גליון דכל הני מילי מעליותא אתמר משמיה דגברא רבה ופה קדוש אמרו כמ"ש הרא"ש ז"ל בשמעתין בשם ר"ת שפסק כן והיינו לפי שיטתו שכתבו התוס' כאן בשמו דהכל מודים בסיכי זיירי ומזורי כו' והאי הכל מודים היינו אפילו ר"ש ודלא כפרש"י לקמן בר"פ כל הכלים דהאי הכל מודים היינו רבנן דפליגי עליה דרבי נחמיה ע"ש וא"כ זה ג"כ שיטת התוספות לעיל ד"ה ומה נר ובסמוך ד"ה ה"נ מסתברא דהנך בעלי התוספות לא משמע להו הך סברא דר"ת אלא כשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שפסקו במטה שיחדה והניח עליה מעות שרי לדידן למאי דקי"ל כר"ש בכולהו מוקצה ומפרשים נמי דהאי הכל מודים דפרק כל הכלים כפירש"י דלא קאי אר"ש ובטור וש"ע סימן ש"י הובאו שני הדיעות נמצא זכינו לדין שאין זה גליון ולפ"ז מ"ש ג"כ מהרש"א ז"ל דהאי ומיהו שייך לקמן אין צורך לזה כלל דשפיר שייך הכא בקושיות הגמרא והיינו למאי דפרישית בסמוך דהמקשה הוי סבר דרב ס"ל כר"ש במוקצה לטלטול ומש"ה פריך לרב מהאי דיוקא וע"ז כתבו התוס' שפיר דהאי דמטה שיחדה והניח עליה נמי מצינן לאוקמי אפילו כרבי שמעון דאל"כ לא הוי מקשה הש"ס מידי כנ"ל ודו"ק:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.