דרישה/יורה דעה/קסח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דרישה ‏ יורה דעה קסח

סימנים קסח - קסט

א

הוי רבית קצוצה וכתב הרא"ש בתשובה דאפי' כתב ישראל שני כו' דלא משכח תלמודא היתירא אלא בנשא ונתן ביד כו' מלשון זה משמע דאפי' העמידו אצל העובד כוכבים וא"ל העובד כוכבים כו' הוי רבית קצוצה אבל א"א לומר כן דהא רבינו כתב דבהעמידו אצל העובד כוכבים כו' אסור דכיון דקיבל מיד ישראל נראה כנותן רבית לעובד כוכבי' בשליחותו משמע דלא הוי ריבית גמור וכלשון זה כתבו ג"כ התוס' והרא"ש ומ"ש הרא"ש בתשובה דלא משכח תלמודא כו' ה"ק דל"ת דבנדון זה מותר דברייתא קתני תנם לי ואני אעלה לך כדרך כו' דמשמע דוקא אם אמר אעלה לך אבל אם אמר אעלה לו מותר וע"ז כתב דז"א דלא משכח תלמודא היתירא וא"כ ע"כ מה דקתני בברייתא ואני אעלה לך ל"ד אלא ה"ה ואני אעלה לו נמי אסור ואפילו רבית קצוצה הוא דכיון דבשעה שנתן המעות לישראל השני היה אחריות המעות עליו הוי לגמרי כאילו הלוה לו מעותיו:

ב

נראה כנותן רבית לעובד כוכבים כו' כתב המרדכי אם אמר ישראל לעובד כוכבים צא והלוה לי מעות מעובד כוכבים והלך העובד כוכבים ולוה מישראל מספקא לן מהו ודעתי נוטה דשרי כיון דשני בשליחותיה עכ"ל (ועיין מ"ש ב"י ע"ז בד' קס"ד ע"ג עכ"ה):

ג

וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ופסק ב"י כרש"י ורמ"א כתב דבמקום שנהגו להקל כר"ת אין למחות בידם וכ"כ הרא"ש שבצרפת נוהגין כר"ת וז"ל מ"ו ומתוך פסקי הרא"ש אינו מוכיח כלל שהסכים לדברי ר"ת יותר מלדברי רש"י אלא אדרבא שמביא מתחילה דברי ר"ת ואח"כ כתב אבל ר"ח ורש"י אסרו וע"ז רגיל הטור לבנות יסודו שדעת אביו הוא מ"ש בסוף ואדרבא בתשובות הרא"ש כלל ק"ח כתב בהדיא מי יעלה על דעתו להכריע לקולא כר"ת כי הראיות שמביא ר"ת מפרק ד' אחין המדקדק לשם ימצא דלא דמי ואפשר שהטור סבר מדכתב דברי ר"ת וראיותיו ואחר כך כתב דברי רש"י ולא כתב שיש לדחות ראיה של ר"ת משמע שבסוף ימיו חזר מן התשובה כך הוא דעתו עכ"ל ודו"ק בב"י שמתמה עליו יותר:

ד

לוה לי מעות מישראל בשמך כו' לכאורה היה נראה לפרש דגם כאן איירי במשכון שהרי כתבו ה"מ בפ"ה שאפי' לר"ת בלא משכון אסור ואע"ג דכתב בסמוך שמותר ליקח רבית במשכון הכא מיירי אם אמר ללות לי עליו דאז גילה דעתו שלא הקנה לו המשכון אבל כשאמר ללות עליו אע"פ שאמר ללות מישראל ושיתן לו המעות מיד מ"מ כיון שלא אמר לוה לי נוכל לומר שהקנה המשכון לעובד כוכבים כדי שיהיה בהיתר אבל שוב עיינתי בתשובת הרא"ש ובפסקיו בפרק א"נ דף קמ"ה ע"ב ובמרדכי ובנ"י דף ק' ע"ב דכתבו בהדיא דמיירי בלא משכון והא דמותר היינו דוקא למלוה ומשום דלא ידע תחלה וכמ"ש בשם הרא"ש בסמוך וגם שם באשר"י כתב בהדיא בשם ר"י שמתיר כאן מכח טעם שבסמוך שדעתו היה שילוה העובד כוכבים לעצמו ויחזור וילוה לו ואף אם יש עדים שהוא שלוחו לא מחמירין כולי האי כיון שמתחלהלא ידע בו וגם הב"י כתב שדעת הרא"ש אינו כדעת ההגהות בדעת רבינו תם דלהרא"ש מתיר ר"ת אפי' בלא משכון ושדעת רבינו כדעת הרא"ש ע"ש. וצ"ל דישראל הלוה מעצמו נותן הרבית לישראל המלוה בשביל העובד כוכבים או שהישראל המלוה כופה לעובד כוכבים לשלם לו והעובד כוכבים חוזר על הישראל אבל פשיטא דאסור לישראל המלוה לכפות לישראל הלוה ליתן לו הרבית אף שלא ידע תחלה וכמ"ש בה"מ בפ"ה וע"י משכון מותר אף אם הלך העובד כוכבים שהישראל תופס במשכונו שבא לידו מכח העובד כוכבים עד שיתן לו הישראל לרבית ודו"ק:

ה

ולפ"ז עובד כוכבים שמשכן כו' וכתב מהרי"ק דהיכא שהישראל הממשכן לא ידע שהעובד כוכבים הממשכן רוצה למשכנו ביד הישראל אין כאן צד שליחות ולכולי עלמא שרי לקבל הקרן והרבית מיד ישראל עכ"ל:
שאפילו העובד כוכבים אלם כו' אבל אם קצב עם חבירו ביוקר ועובד כוכבים אלם נראה שלא ליתן לישראל מכיסו כלום שהרי על דעת העובד כוכבים הלוה ואם חשדו שקבל מן העובד כוכבים יותר ישבע היסת ויפטר מתשובת מהר"ם מ"ו וכתב ב"י ע"ז ז"ל ותימה דלמה ישבע היסת הא אינו אלא שמא ואין לו עליו אלא חרם סתם וישראל שחייב לעובד כוכבים מעות ודחק אותו לפרוע לו ומסר לו ערבונו ללוות ממי שירצה והלך העובד כוכבים ולוה מישראל אחר ולבסוף א"ל העובד כוכבים צא ופדה המשכונות מישראל חבירך אסור לקבל מזה הישראל הרבית שהרי לצורך ישראל הלוה ומן ישראל באה הרבית מתשובת מהר"ם אבל לפי דעת ר"ת ור"י ורא"ש היכא שהמלוה לא ידע שרי וכן עיקר מ"ו:

ו

(שאיני רוצה להחזיקך כרשע ז"ל רש"ל בתשובות סימן צ"ט לא הבנתי זה הלא הוא אומר לו מתחלה רמיתיך ולא היה בדעתי מעולם ליתן לך רבית ועכשיו שאני רואה שהשעה דחוקה עלי באתי בטענת אמת שהוא שלי עכ"ל נראה שהוא הבין דנקרא רשע מטעם שרצה ליתן רבית וי"ל דנקרא רשע שהחזיק עצמו לעובד כוכבים ואמר שזה המשכון הוא מעובד כוכבים והוא שלו ומבואר לעיל סימן קנ"ז דאפילו אם רוצין להרגו ורוצה להציל עצמו במ"ש שהוא עובד כוכבים אסור. ואם נאמר שדעתו היה ליתן רבית הרי נקרא רשע שדעתו היה לעבור בג' לאוין ועשה ומבואר בתשובות הרא"ש כלל ק"ח דהרשעיות הוא משום שרצה ליתן רבית ודו"ק עכ"ה):

ז

(כיון שהודה תחלה שאינו שלו כו' ר"ל והודאת בע"ד כמאה עדים וז"ל רש"ל בתשובה סי' צ"ט ואני תמה שחשב הרא"ש לזה בהודאת בע"ד כק' עדים אמאי לא אמרינן שהשטה בו והערימו כדי שילוונו בעת דחקו ואין זה שארית ישראל לא יעשו עולה אלא באיש אמוד או אפי' אינו אמוד אלא שרוצה להרוויח בממון חבירו אבל היכא שידוע שנדחק לדבר אין זה בכלל שארית ישראל לא יעשו עולה ואם לא מהני בירור דבריו בעדים בטענת השטאה מהני אף על פי שזה מוחזק במשכון מ"מ הוא בא בטענת שמא כו' עכ"ל והאריך שם ואפשר לפי מ"ש לעיל דלא הו"ל לאחזוקי נפשיה בעובד כוכבים מחמת דחקו דהא אפי' להציל עצמו מיד עובד כוכבים אסור לק"מ ודו"ק עכ"ה):

ח

יציל עצמו ויפדה המשכון כו' ומסיק הרא"ש בתשובה ז"ל ואם תאמר היאך יפדה המשכון כו' עד כאילו הוא קונה ממנו המשכון בכך וכך. ומה"ט דנעשה שלוחו כתב הרשב"א דאין יכול לכופו לפדות המשכון אלא שיכול לכופו להראות לו העובד כוכבים הלוה וכן פסק בש"ע בס"ס זה ע"ש ולא פליג אתשובה זו דבתשובה זו ר"ל דהמלוה יכול למכור המשכון ומטעם שכתב הרא"ש שם דאין מלוה זה מחויב להציל ראובן בממונו אלא יציל בעצמו את נפשו אבל ג"כ מודה הרא"ש דאין המלוה יכול לכפות הלוה לפדות המשכון וק"ל:

ט

ול"ד למעות כלומר דבמעות כתב תחילה כו' בההיא הנאה שמקבל עליו אחריות יותר כו' ולא דמי למ"ש בן לב בתשובה דמותר לאדם לקבל מעות מחבירו ולקבל עליו אחריות וליתן לו כל הריוח דאין שם הלוואה עליו דשאני התם דאינו מבקש לעצמו ממנו שום הנאה משא"כ כאן אילו נזדמן לו מציאה היה מרויח לעצמו:

י

(ומותר לשליח ליקח הרבית כו' לפי שהוא שלוחו כו' ואף דאמרינן לעיל דאפי' העמידו אצל העובד כוכבים אסור מאחר שקיבל המעות מיד ישראל כו' ולא אמרינן דנעשה ישראל השני שליח של ישראל ראשון להוליך הרבית ליד עובד כוכבים כ"ש הכא שנתן רבית ישראל השני לישראל גופא שאני התם מאחר שקיבל המעות מיד ישראל ואותו ישראל נפטר מן העובד כוכבים בנתינתו לזה נראה כנותן רבית לעובד כוכבים בשבילו וכי הלשון הרא"ש בהדיא ע"ש עכ"ה):

יא

ולהחזיר לו משכונו מותר ואין הראשון יכול לפדות המשכון מהשני בע"כ מ"ו ור"ל דוקא לפי דיעה זו שצריך למכור לו מתחילה אם כן אינו יכול לקנות ממנו בע"כ אבל לדעת הרא"ש שא"צ למכרו לו יכול לפדות אחר כך בע"כ וכמ"ש בשם מ"ו בסמוך ול"ד למ"ש לעיל גבי עובד כוכבים שאמר לישראל לוה לי מעות מישראל כו' דהתם הלוה השני תחילת ההלואה על המשכון ולא היה לישראל ראשון עליו כלום ולא הוי אלא שליח. שוב ראיתי בתשובת הרא"ש שלא חילק בין ההלוואות הנ"ל ועיין מה שאכתוב בסמוך וצ"ל דגם מ"ו לא חילק ומ"ש בסמוך לענין איסור רבית קאמר וע"ש ובלא"ה אין לחלק בין סברא זו לסברת הרא"ש לפי מה שיתבאר בסמוך שהטעם של הרא"ש היינו משום שאמרינן שאע"ג שלא מכרו לו בפירוש הוי כאילו מכרו לו דמסתמא להיתירא נתכוון וא"כ אין לחלק כמו שחלקתי בין סברא זו לסברת הרא"ש:

יב

אף אם אינו מכרו לו כו' כ"כ בתשובה כלל ק"ח סימן ד' וכתב ב"י ז"ל וכבר נתבאר בסי' זה שזה כדעת המרדכי הפך מ"ש בפסקיו וכתבו רבינו בסמוך ומשמע מדברי רבינו שהוא תופס דברי הרא"ש בתשובה עיקר יותר מדבריו בפסקיו מדהביא דבריו בתשובה לבסוף (ור"ל מדהביא רבינו דבריו שבתשובה לבסוף) ואע"פ שבח"מ סימן ע"ב כתב אע"פ שבתשובה כתב הרא"ש שהמלוה על המשכון ש"ש בפסקיו כתב שהוא ש"ח ודא אחרונה היא עכ"ל משמע שתפס דבריו בפסקיו יותר עיקר מדבריו שבתשובה י"ל דלא כללא כייל ובאותה תשובה בלבד הוא דקאמר דהוי קים ליה דדבריו בפסקים היו אחר אותה תשובה ואין למדים משם למקומות אחרים עכ"ל:

יג

ולא יחזיר לו המשכון לעולם ונראה דוקא היכא שחוזר כו' עד אז יכול לפדות בעצמו אפי' שלא ע"י עובד כוכבים ור"ל שיכול לפדות בעצמו שלא ע"י עובד כוכבים ואין בו משום איסור רבית דנותן זה קרן ורבית אבל אינו ר"ל דיכול לפדותו בע"כ של מלוה ולחלק בין האי דינא דהמשכון היה ממושכן כבר אצל ישראל ראשון ובין דינא דלעיל שתחילת משכונא ממושכן אצל האי ישראל שני דז"א דלא חילק שם בתשובת הרא"ש כלל ק"ח בהכי ע"ש וכ"פ רמ"א בהדיא בשניהן בשוה:

יד

ואמר לו הלויני מעות על משכנות כו' ז"ל ב"י כלומר והמעות הם לצורך הישראל והוא מעלה לו רבית משלו כי הם ממשכנות מן העובד כוכבים בלא רבית ואפילו אם הם ברבית כיון שהוא מקבל עליו לפרוע הרבית סתם בין יפרענו העובד כוכבים בין לא יפרענו אע"פ שהמשכון של עובד כוכבים ואפי' נתן העובד כוכבים הרבית אסור דמכל מקום על ישראל נתרבה ע"כ ול"ד למ"ש הרא"ש בסמוך דלעיל דמותר אף אם אינו מוכרו לו דהתם השכין בידו ע"מ ליקח הרבית מהעובד כוכבים ואם העובד כוכבים לא יתן גם הוא לא יתן ואף שפסק רמ"א בסימן ק"ע דיכול ישראל להיות ערב בעד הרבית היינו דוקא כשלוה המעות לצורך העובד כוכבים ונותן לו משכון בידו שסומך עליו המלוה בעד הקרן משא"כ כאן שהישראל לוה ממנו המעות לצורך עצמו על משכונות העובד כוכבים והוא מקבל עליו ליתן הרבית מכיסו וק"ל ותירוצים הללו דב"י נ"ל דחוק דא"כ עיקר חסר מהספר לכן נלע"ד דדוקא היכא דמשכן ביד ישראל משכונו של עובד כוכבים כפי סכום שלוה עליהם וא"ל זכות שהיה לי על העובד כוכבים תהיה מסור לך שרי אבל אם הוא הלוה עליהם ק' ורוצה להשכינם ביד ישראל בנ' שאז המשכנות עדיין ברשותו והיא חוזר ולוה עליהם לצרכו אסור ולפירוש ב"י צ"ל דמדקאמר הלויני משמע דהישראל אמר לוה לי לצרכי ועמי תהיה כל תביעתך משא"כ לעיל דאמר שילוה על המשכון שההלואה הוא על המשכון של עובד כוכבים וכשהעובד כוכבים רוצה לפדאו הולך אצל ישראל שני נמצא עיקר ההלואה הוא לעובד כוכבים והיותר נראה כמו שפירשתי בפרישה:

טו

שנאמן בלא שבועה וז"ל רמ"א בש"ע וכן בשאר טענות שבין לוה למלוה שזה טוען שהלוה לו באיסור וזה טוען שהלוה לו בהיתר המלוה פטור בלא שבועה ודוקא שהלוה בא להוציא מן המלוה כגון שהיה לו משכון או שכבר פרע לו אבל אם המלוה בא להוציא מן הלוה הלוה נשבע לפטור ואם יש שטר ביד המלוה נשבע ונוטל עכ"ל ז"ל ב"י דברי הרא"ש המה בתשובה כלל ק"ח סימן ט' ובתשובת הרשב"א כתב שאם טוען להד"ם שצריך הנתבע לישבע ונ"ל דגם הרא"ש יודה בזה דכיון דטוען להד"ם משביעים דע"כ לא קאמר דנאמן בלא שבועה אלא באומר לקחתי ע"י עובד כוכבים משום דהוי כאומר פרוזבול היה לי ואין להקשות כי אמר להד"ם להימנו במגי דאי בעי אמר ע"י עובד כוכבים לקחתיו דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן עכ"ל ב"י צ"ע הא בח"מ ר"ס צ"ג וריש סימן רצ"ז ס"ל להרא"ש דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה היכא דלא הוי מיגו דהעזה ע"ש. וצריכין לדחוק וליישב דמ"ש ב"י דאף הרא"ש מודה בזה אינו ר"ל הרא"ש עצמו אלא ר"ל מאן דס"ל בהאי דינא דכתב הרא"ש דאם טוען לא לקחתי כ"א ע"י עובד כוכבים דפטור משבועה ס"ל כהרא"ש. אפ"ה ס"ל בהאי דינא כרשב"א דאם טוען להד"ם צריכין לישבע וה"ט דהמחבר ב"י וש"ע פסק בסי' צ"ג כהגאונים דפליגי עם הרא"ש וס"ל דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה וק"ל. ורבי' ירוחם בסוף ח"ו כתב בשם הרמ"ה דבין טוען להד"ם בין טוען ע"י עובד כוכבים לקחתיו נאמן בלא שבועה עכ"ל. ונלע"ד מוכרח לומר שרבינו ס"ל כמ"ש ב"י דגם הרא"ש מודה להרשב"א דאל"כ קשה דידיה אדידיה דכאן סתם כדברי הרא"ש דנאמן בלא שבועה ובח"מ סימן פ"ב כתב שאם יטעון על שטר שהוא מקויים טענת רבית יפרענו תחילה ואח"כ יטעון עליו כמו שירצה אם יודה יחזור לו ואם כופר ישבע היסת ויפטר עכ"ל הרי לפנינו דמצריכו להשבע אלא ודאי שם איירי דטוען להד"ם ובזה מיושבים נמי פסקי הש"ע בשני המקומות דכאן פסק בסעיף כ"ה דא"צ לישבע ובח"מ סימן פ"ב פסק דצריך לישבע לו וק"ל. גם יש לחלק ולומר דשאני לקמן בח"מ בסימן פ"ב דשם בא המלוה להוציא ואנו פוסקין לו כיון ששט"ח בידו שצריך לשלם לו ומש"ה הדין נותן שצריך לישבע לו אח"כ שלא הוציא ממנו רבית משא"כ הכא שאחד תבע לחבירו שלקח ממנו רבית לאו כל כמיניה כיון שבא להוציא מידו אפי' שבועה אין צריך בטענה זו וק"ל:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.