דרישה/חושן משפט/קכג

דרישה ‏ חושן משפט קכג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מדינא דגמרא אין כו' כבר כתבתי לשון הגמרא בפרישה ודע דאהא דאמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי משום דר"י דאמר גזל כו' [עב"ח שהביאו גם תמיהת ב"י] ואני תמה על תמיהתו הא ע"כ הא דתקינו רבנן הרשאה היינו משום פסידא דלוה שמא יחזור המלוה ויבטל השליחות וכנ"ל בסימן הקדום וע"ז קאי נמי נהרדעי ואמרי דאגזל לא כתבינן אורכתא וא"כ שפיר כתב רש"י הלכך אם אבד יכול כו' ור"ל דלא כתבינן להיות לו דין הרשאה שלא יכול לבטל ומש"ה אם בטלה הלה השליחות ונאבד מיד השליח אח"כ יכול לתבעו מיד הנאמן ולא הוצרך רש"י לכתוב זה אם ביטל כו' דבכלל אמרו אין כותבין הרשאה הוא דר"ל אין מדין הרשאה ויוכל לבטלו וק"ל. והרא"ש כתב שם ורי"ף כתב לישנא בתרא ולא הביא לישנא קמא ותימה הוא הא קיי"ל כר"י עכ"ל. וא"ת מאחר דמסיק הרא"ש שם בשם ר"ת ליישב ולחלק בין קנין להרשאה וכמ"ש לשונו בפרישה ע"ש א"כ מאי מתמה אהרי"ף דלמא גם הרי"ף ס"ל האי חילוק ומש"ה לא הביא אלא לשון בתרא. י"ל משום דלחילוק דר"ת כותבין גם אמלוה ע"פ שלהוצאה ניתנה וכמ"ש שם התוס' והרא"ש וס"ל להרא"ש אי הוה ס"ל להרי"ף האי חילוקא דר"ת ודאי לא הוה שתק מלכתוב דכותבין גם אמלוה ע"פ דחידוש גדול הוא וכמ"ש התוספות שם ומדלא כתבינן ש"מ דלא ס"ל חילוק דר"ת ומש"ה שפיר תמה עליו הרא"ש ודוק: או מלוה בשטר כו' ז"ל ב"י או מלוה בשטר אפילו אם כפר הנתבע לפי שהיא שיעבוד קרקע כ"כ בעה"ת בשער נ' אבל הרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות שלוחין שאפילו החוב בשטר אינו יכול לכתוב עליו הרשאה מפני שמלוה להוצאה ניתנה ואין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו בעולם ואין דרך שיקנה אדם חוב אלא במעמד שלשתן או בהקניית השט"ח עצמו בכתיבה ומסירה מפני שהוא מקנה השיעבוד שבו עכ"ל משמע מדברי ב"י הללו דס"ל להרמב"ם דאין כותבין הרשאה כלל על מלוה בשטר אפילו הקנה לו השטר בכתיבה ומסירה על דעת הרשאה כ"א להקנות לו השטר לחלוטין להיות קנוי לו הגוף ולעצמו ממש וא"כ מש"ר דמדינא דגמרא נמי כותבין אמלוה בשטר הרשאה לא יהיה אליבא דהרמב"ם וכן משמע מלשון מור"ם ז"ל שכתב בד"מ ז"ל או מלוה בשטר כו' כב"י וכ"כ בעה"ת שלא כדברי הרמב"ם שכתב דאין כותבין הרשאה על מלוה בשטר עכ"ל. אבל דוחק הוא לומר כן דא"כ לא הו"ל לרבינו לסתום דבריו ולכתוב דין זה דכותבין מדינא דגמרא אף אמלוה בשטר בלא מחלוקת אלא הו"ל להביא לשון הרמב"ם דפליג ע"ז ובפרט מאחר דכבר הוכחתי בפרישה דריש דברי רבינו בשיטת הרמב"ם כתבם ע"ש גם אין טעם להדבר דמאחר דלכ"ע יכול למכור השטר בכתיבה ובמסירה אע"ג דכפר ביה וכל מאי דיכול להקנות לחבירו במכירה גמורה יכול להרשות ג"כ עליו כאשר מקנהו לו אלא דבשאר דברים בק"ס ודון ואפיק לנפשיך סגי דבהכי קני ליה ובשטר צריך לעשות קנין דכתיבה ומסירה ועוד דבש"ע כתב המחבר לתרווייהו מש"ר מתחלה דמדינא דגמרא כותבין אף אמלוה בשטר ואח"כ כתב דברי הרמב"ם שהביא רבינו דהגאונים תקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה בין בשטר בין בעדי הקנין כו' ומשמע דמעיקר דינא דגמרא לא כתבינן אף אמלוה בשטר והרי דבריו סותרין זא"ז. לכן נלע"ד פשוט דל"פ רבינו והרמב"ם בזה כלל דתרווייהו ס"ל דאין כותבין הרשאה אשטר מדינא דגמרא אם לא שכותב בהרשאה שמקנה לו גוף השטר בכתיבה ומסירה ואז מהני ליה גם להרמב"ם אפילו מדינא דגמרא ושניהם סבירא ליה דהגאונים תקנו שכותבין אפילו בלא הקנאת איהו וכל שיעבודא דלפעמים אין הש"ח בידו ואז אינו יכול להקנותו בכתיבה ומסירה וכמ"ש רבינו ריש סימן ס"ו וכן דייק לשון רבינו דמתחלה כתב דמדינא דגמרא הוא לכתוב אשטר הרשאה ולמסרו בידו ולכתוב לו קני כו' ואח"כ בהוראת הגאונים לא הזכיר כתיבה ומסירה. וגם הרמב"ם כתב שם ז"ל היתה לו מלוה ביד אחר אינו יכול לכתוב הרשאה עליה אפילו היה החוב בשטר כו' ולא כתב אפילו כתב לו קני לך איהו כו' גם הראב"ד כתב שם עליו ז"ל א"א אם לא מסר לו שט"ח עכ"ל ולא משמע מלשונו שם של השגה על דבריו כ"כ כ"א לפרשו והרי לפנינו דכשמסר לו השטר בכתיבה ומסירה אפילו לא הקנה לו בתורת קנין גמור אלא בתורת שליחות והרשאה דמהני אפילו לדין התלמוד ובזה מיושב הכל ודוק. וראיה לרבינו הוא ממ"ש המ"מ בפ"ו מה"מ אמ"ש הרמב"ם שם ז"ל המטבע אין לו דרך שיזכה בו מי שאינו ברשותו אלא ע"ג קרקע כו' עד והוא שיהיו אותן מעות קיימים כגון פקדון ביד חבירו אבל ראובן שהיה לו חוב על שמעון והקנה ללוי קרקע וכל גבה הקנה חוב שיש לו אצל שמעון נ"ל שלא קנה החוב עכ"ל הרמב"ם וכתב המ"מ ע"ז אבל ראובן שהיה לו חוב כו' במלוה ע"פ איירי ומ"ש שלא קנה החוב סברת המחבר נכונה דההוא עובדא דרב פפא (ר"ל הנזכר בב"ק דף ק"ד הנ"ל) פקדון היה וכ"כ הרשב"א ז"ל ובההוא עובדא דרבי אבא בהגוזל עצים ל"ג הוה עסיק זווי לפי שמלוה ע"פ א"א להקנותה באגב וכן עיקר כו' ע"ש. הרי דלא כתב אלא דמלוה ע"פ א"א להקנותה בהרשאה דהא ההוא עובדא דר"פ ורבי אבא בהרשאה בעי להקנות לשלוחייהו שיביאו להן המעות ומשום דכל הרשאה בעי דיקנה לשלומו ומלוה ע"פ אין לו קנין דגם אג"ק א"א להקנותן כיון דלהוצאה ניתנה הא אי הוה הלואה בשטר היו יכולין להרשות ולהקנות על ידי כתיבה ומסירה גם להרמב"ם וסייעתו וכמ"ש. ועוד יש לדקדק מזה מדל' מסיק משמע להו להמ"מ ורשב"א הלואה ע"פ ומש"ה ל"ג ליה וממילא לר"ת וסייעתו דגורסים שם בהנהו עובדא הוה מסיק וכמ"ש התוס' והרא"ש בב"ק דף ע' ומביא מיניה ראיה דכותבין הרשאה גם אהלואה ס"ל דאפילו על מלוה ע"פ כותבין הרשאה (דדוחק לומר דמחולקין בפירוש ל' מסיק) ומטעם דאף ע"ג דאינו קונה ההלואה ממש מ"ה ההרשאה ושליחות א"צ קנין ממש וכמ"ש לשונו בפרישה ומה"ט אפשר דאפילו בלא הקנאה על גב קרקע נמי מהני בשליחות והרשאה דקנין אגב קרקע בהלואה ע"פ אינו מעלה ואינו מוריד וא"כ ע"כ צ"ל דמש"ר דמדינא דגמרא כותבין הרשאה דוקא אמלוה דבשטר וע"י כתיבה ומסירה לא כ"כ אליבא דר"ת והרא"ש אלא אליבא דרמב"ם וכמ"ש ג"כ בפרישה:

ג

ועוד תקנו כו' והגאונים בעצמן כתבו כו' ז"ל הרמב"ם שם ועוד תקנו שאם הרשהו ליטול מעות שיש לו ביד חבירו או לתבוע ממנו ההלואה ולא היתה למקנה קרקע מקנהו ד"א מחלקו שבא"י ומקנה לו המעות אגבן ודברים אלו דברים קלים הם עד מאוד ורעועים שזה מי יאמר שיש לו חלק בא"י ואפילו הוא ראוי אינו ברשותו כו' נלע"ד דרבינו ס"ל דלא כתב הרמב"ם כן אלא אהקנאת ד"א בקרקע כו' ואע"פ דבפסקי מהרא"י סי' רי"ז משמע דאכל הרשאות הלואה כתבו הרמב"ם דאינו אלא כדי לאיים ע"ש וכן משמע קצת מל' שכתב ודברים אלו כו" מ"מ מדברי רבינו הטור לא משמע הכי דא"כ כשכתב אחר דברי הרמב"ם וא"א ז"ל כתב שעל הכל כותבין כו' הו"ל לכתוב ג"כ דכותבין אפי' כדי להוציא ממנו ולא כדי לאיים בלבד. וכ"כ הכ"מ שם בהדיא ע"ש בכ"מ שהאריך. ורבינו השמיט בהעתקתו לדברי הרמב"ם הא דכתב או לתבוע ממנו הלואה משום האי קושיא גופא דכתב הכ"מ שם ולא העתיק ממנו אלא במאי דס"ל כוותיה לדינא וק"ל. ומ"ש הכ"מ שמ"ש הרשאה קלה ורעועה לא קאי אלא אתיקון הרשאה ד' אמות שבא"י ולא אסתם הרשאה סותר למ"ש לעיל בב"י סימן קכ"ב ס"ו ע"ש ודבריו אלו עיקר והראשונים בטלים וכבר כתבתי בזה בדרישה שם ע"ש:

ח

ואם הנתבע ידע כו' עמ"ש בפרישה והנה אעתיק לפניך לשון בעה"ת דלשם ז"ל וכתבו הראשונים כי הרשאה אין בה דין קדימה לגמרי אבל יש בה מקצת קדימה כגון שיש לו חוב אצל שמעון והרשה לוי לתבעו ואחר כך הרשה יהודא אם קדם לוי ותבע שמעון בהם ונותנם לו קודם שידע ביטול השליחות של לוי זכה לוי ואין יכול יהודא לתבעו לשמעון. אבל אם ידע שמעון ביטול שליחות לוי ולוי ויהודא תובעין אותו יש לו ליתנם ליהודא ולא ללוי אע"פ שהרשאתו מוקדמת שכבר בטל להרשאת לוי ובכה"ג אחרון אחרון נשכר וכדאמרי' לענין קדושין וכן היא שנתנה רשות לשליח וקדמה היא וקדש' את עצמה אם שלה קדמו קדושיה קדושין עכ"ל. וקשה מה ענין דין זה בהרשאה לדין קדושין דבקדושין לא בטלה שלוחה עד שקבלה היא בעצמה הקדושין ומש"ה נראה דאם קדם שלוחה וקיבל קדושיה דמקודשת משא"כ בדין הרשאה זו דמיירי דמינה המרשה שליט שני קודם קבלת הראשון וא"כ נימא דאף אם הקדים הראשון וקיבל מיד הנותן לא תהא קבלתו קבלה כיון דכבר בטלו ולפי מ"ש בפרישה ניחא דגם בהרשאה מיירי דלא בטלו בפירוש אלא שמינה עוד שליח שני ואמדינן דעתיה שלא היה כוונתו לבשל הראשון אלא אמר שיבואו שניהן לפני הנותן בפעם אחת ובכה"ג ס"ל דגם בקדושין אם מינה שני שלוחים וא"ז לא נתבטל שליחות הראשון אם קדם וקיבל קדושיה ודוק:

יב

כתב הרמב"ן כו' עד כשרים הן קרוביו כו' כל זה כתב גם מרדכי ס"פ מרובה ונלע"ד דה"ה המורשה עצמו יכול להעיד שיש לו שכר קבוע וכמ"ש בסוף דבריו לא ירשה א' מהעדות אא"כ כו' וכ"כ בפרישה בסי"א בשם ב"י ומה שנקט כשרים קרוביו כו' לומר לך שכיון שיש לו שכר ידוע כשרים קרוביו לעדות בין למורשה בין לנתבע הא אילו לא היה לו שכר ידוע היו פסולין קרוביו לעדות אפי' לנתבע. אבל המורשה עצמו נהי דאינו יכול להעיד למרשה יכול להעיד לנתבע שכשיודע זכותו צריך להגיד ג"כ בחרם והודאת בעל דין כמאה עדים דמי וכמש"ר לעיל סימן ט"ז בשם הרא"ש שכתב אדרבה כ"ש הוא ועיין מ"ש שם על זה וגם אינו מצוי שכשיודע זכות לנתבע שיתבענו הוא בעצמו:

טז

הרי זה עושה מצוה כו' עיין בב"י מ"ש בזה:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.