הון עשיר/סוטה/ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ סוטה ט

ג

נמצא ראשו. של זה החלל השנוי לעיל, דמת מצוה הוא וקונה מקומו, ולכן אתי שפיר מ"ש הר"ב, דבמת מצוה קונה מקומו איירינן, אע"ג דקתני ראשו, דקאי אדלעיל:

ד

ממקום שנעשה חלל מצוארו. דקדוק לשון זה פירשו האר"י זלה"ה, והנה הוא רמוז בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר קדשים מסכת היניקה פ"א פי' ב':

ה

ואיתן כמשמעו קשה. ולא תימא שם מקום הוא:

ומותר לסרוק שם פשתן. אע"ג דאית ביה זרע ונופל שם, לא חיישינן דילמא אתי לזרוע לכתחילה. ולנקר שם אבנים. אע"ג דמחמת כבדם עושים גומות בקרקע ודמי לעבודה, ה"ט דנקט תרי מלאכות אלו, דאית בהוא רבותא:

ו

והנחנוהו בלא לויה. יחידי בלא חבורה, כן פירש רש"י (דף מה: ד"ה לא ראינוהו) וכתבו התי"ט. ונ"ל דהיינו בלבד כשהחזיק בדרך:

ז

נערפה וכו' הרי זה יהרג. וכ"ש אם נמצא קודם שנערפה:

ט

בטלו האשכלות. מ"ש התי"ט בשם רש"י (דף מז. ד"ה האשכולות) שנקראים אשכלות ע"ש שהיו אומרים הדברים כנתינתן מסיני בלי מחלוקת וכו'. לא נהירא, שהרי בש"ס (שם:) לא אמרינן אלא מאי אשכלות איש שהכל בו. ועוד שהמחלוקת הראשון היה ביניהם ממש, כדתנן בחגיגה יוסי בן יוחנן אומר לסמוך ויוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך. ולפי פי' רש"י נמצא שקודם שמתו הם כבר ביטלו האשכלות, שהרי ביניהם היה מחלוקת. אבל אי גרסינן יוסי בן יהודה כמו שהעתיק התי"ט, וכך היא גירסת המשנה דש"ס, אתי שפיר, דזה לא נזכר במחלוקת הראשון שהוא המחלוקת דסמיכה, נמצא שלא היה מחלוקת ביניהם, ואע"ג דחלקו על יוסי בן יועזר, אעפ"כ אנו יכולים לומר שהוא היה כאשכול, אלא שהאחרים הם שחילקו עליו:

י

העביר. בסוף מס' מעשר שני פרשתיו:

יא

בטלה השיר וכו'. מ"ש התי"ט בשם הפוסקים, דהיינו דווקא שיר של אהבה ושבח שבין אדם לחבירו וכדומה, אבל שירות ותושבחות לאל שרי. יש להוכיחו מהירושלמי (הי"ב מה.) דגרסינן התם, אמר רב חסדא בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהם, ולא היה אומר דברי נבלה בשיר, ע"כ. וטעם זה לא שייך בשירות ותושבחות לאל, אלא בשירים של אהבה ושבח של בני אדם זה את זה:

טו

ומתה טהרה ופרישות. כתב התי"ט, לא ידענא אמאי נקט לשון משונה ולא קאמר ובטלה. ואנא נמי לא ידענא אמאי קתני לפעמים ופסקה. ונראה דבטל הוא יותר מפסק, ומתה יותר מבטל. וידוע היה להם הדברים שלא בטלו במדרגה אחת, אלא יש מהם שפסקו לבד אבל אח"כ חזרו לקצת בני אדם אבל לא בחוזק כבראשונה, ויש מהם שבטלו, ומ"מ לא מתו שאחד מני אלף זכו בהם אח"כ ברפיון ידים, ויש מהם שמתו, שאין אחד מתחזק בהם אלא שמץ מנהו:

רבי פנחס בן יאיר וכו'. מכאן ועד סוף המסכתא פירש התי"ט מה שפירש בשם המפרשים, ואני בעניי הכנותי פירוש אחר המתיישב שפיר על לשון המשנה, כמו שאכתוב בדבורים שלפנינו:

בושו. מפני שנמצאים אחד מעיר, ומתביישים מהמון העם, שנראם כמתיהרים:

חברים. הנאמנים על הטהרות, וכדתנן לעיל מתה הטהרה וכדפרשתי:

ובני חורים. תלמידי חכמים, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בת"ת (אבות פ"ו מ"ב):

וחפו ראשם. שלא לעשות מעשיהם אלא בצנעה, שמא יצטרכו לעשות איזה מעשה טוב בפרהסיא נמנעים לעשותו מפני הבושה:

ונדלדלו. כאבר המדלדל בבהמה, שנוגע ואינו נוגע, כן אנשי המעשה מחמת הבושה אינם מתמידים במעשיהם הטובים:

גברו בעלי זרוע. ואין כח באנשי המעשה להוכיחם בשבט אנשים עד שיחזרו למוטב, ויהיו עמהם בחבורה אחת ולא יתביישו עוד ממעשיהם הטובים:

ובעלי לשון. המליצה והגיון, המראים על טמא טהור בלשונם חרב חדה לבעלי זרוע החוטאים, ובזה מחזיקים בטומאתם כי טהרה היא בעיניהם:

ואין דורש. ברבים תוכחות, כי מתפחד מהבעל זרוע:

ואין מבקש. תשובתו לעונותיו, כיון שאין דורש ברבים חומר העבירות:

ואין שואל. רחמים מאת הקב"ה, כי אין מעשים טובים לקדם לפניו:

על מי לנו להשען. ובבבא שניה תנן, על מי יש להשען. ובבבא שלישית קתני, על מה יש לנו להשען. וה"ג בכל הנוסחאות בבבלי ובירושלמי, ואין ספק כי לא דבר רק הוא, ולכן אפרש כל אחד מאלו כיד ה' הטובה עלי בדרך רמז. וזה פירושו הכי הוא, על מי לנו, כשיפקוד מדת הדין התלויה בשם אלהים שהוא בג"י לנ"ו את עונותינו, להשען כדי להנצל ממנה, כי אין בנו עושים מעשים טובים, כי הרוצים לעשותם נמנעים מפני הבושה וכדאמרן:

על אבינו. אשר כרחם אב על בנים ירחם עלינו אע"פ שחטאנו, לפניו כבן המתחטא על אביו שאעפ"כ עושה לו רצונו, ואינו מענישו עונש קשה אלא עונש שיוכל לעמוד בו:

שבשמים. הכלולים מאש ומים, הרומזים לחסד ודין, וכמבואר בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר טהרות מסכת המלאכים והרקיע, וכה יעשה עמנו שימתק גבורת האש של מדת דינו בגודל חסדיו, ולא יעשה כלה, כי להפטר בלי כלום אי אפשר, שהאומר הקב"ה ותרן הוא יותרו מעוהי (בר"ר פס"ז ד):

מיום שחרב בית המקדש. וברישא תנן משחרב בית המקדש. וה"ג בכל הספרים בבבלי ובירושלמי וכן במשנה י"ב גבי אין יום שאין בו קללה, תנן מיום שחרב בית המקדש. וטעמא נ"ל משום דבבבא זו קתני שרו, דהיינו התחילו, ותחילת הקלקלה היתה מיום שחרב בה"מ, וכן הקללה דמשנה י"ב, אבל ברישא דלא קתני שרו, אלא אדרבא מזכיר הקצה אחרון שבאותה הקללה והקלקלה, שהיו בושים לעבוד את ה', לא קתני מיום אלא משחרב, דמשמע לאחר זמן, דאין הדעת מכרעת דבאותו יום עצמו היתה הקלקלה כבר בתכלית הרוע, אלא זה היה באורך הזמן אחר חרבן הבית, שכל יום היה מתמעט המעשה הטוב, עד שירד לקצה האחרון:

שרו חכמיא. הראוים להוראה, מחמת שפסק העושר מהם ואין להם במה להתפרנס:

למהוי כספריא. כמלמדי תינוקות של בית רבן דהיינו למוד התורה שבכתב, דקא חזינן לרז"ל (ע' ברכות ה. סוטה לה. חולין פא:) דאמאן דהוה אמר מילתא דמפורשת בקרא, הוו אמרי האי אפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו. א"כ אפוא סתם תשב"ר היינו לומדי תורה שבכתב, וה"ט דנקראו מלמדי תנוקות של בית רבן ספרייא, על שם ספר שצריך ללמדם מתוך הספר, כי דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה (גיטין ס:), ושרו חכמיא פי' התחילו. וגם שרו היא מלשון התירו, שהתירו דהחכמים יהיו כספרייא מלמדי תנוקות המלמדים תורה שבכתב שמותר ליטול עליה שכר, או משום שמור תנוקות או משום פיסוק טעמים כדאיתא בש"ס (נדרים לז.) ושאף הם יטלו שכר על למודם והוראתם, אע"ג דמן הדין היה אסור, והוצרכו לכך כדי שיהיה להם חיי נפש ובזה מצאו צדדים להתיר, וזה הוא גרעון גדול לתורה ובזיון ללומדיה.

וספרייא כחזנא. שמש הקהל, כי מחמת מעוט הפרנסה אין כח בצבור לשכור מלמד ושמש, ושוכרים המלמד לבד, ומטילים עליו העול של למוד ושמוש, ובזה מתישים כח הלימוד, שמפני משא עול החזנות אינו יכול להתמיד השגחתו על התינוקות, ואף אם יש כח בצבור, המלמדים עצמם הם להוטים אחר הבצע, ומשתדלים לאחוז בזה וגם בזה, ואף שאין הצבור מקבלים אותם עליהם לשמשים, הם ממציאים עצמם למצוא חן בעיני אדם להגדיל שכרם לסייע לשמשים בצרכי צבור, כדי שיהיה להם פתחון פה לברוח מבית הספר ולא יגערו בהם, באמור שאף זו מלאכת ה' היא, וזה מפני שאינם מלמדים את התורה לשמה אלא כדי לקבל עליה שכר, ובזה עושים מלאכת ה' רמיה והתורה מתמעטת:

וחזנא כעמא דארעא. והחזנים אף הם עושים מלאכתם רמיה, כי סומכים על המלמדים המסייעים אותם, וקדרה דבי שותפי לא קרירי ולא חמימי, ולכן אינם משגיחים על הצבור כפי הצורך, כשאר עם הארץ דהיינו שארית הקהל, דאין משא זו מוטלת עליהם:

ועמא דארעא אזלה ודלדלה. מחמת קלקול המעשים הבאים ע"י כל הדברים הנזכרים:

ואין שואל. על מה אבדה הארץ:

ואין מבקש. להסיר המכשולים, כי אינם יודעים שעל ידם אבדה הארץ, מפני שאין שואל וחוקר עליה:

על מי יש להשען. הכא לא קתני לנו, כי אין הק"בה נפרע מן האומה עד שתמלא סאתה (ערש"י בראשית טו, טז. סוטה ט.), ומדקתני בתחילת דבריו שרו דהיינו התחילו, א"כ עדיין לא נתמלאה הסאה, ולכן אינו נכון לומר לנו אלא על מי יש להשען, כשיתמלא המדה, שהרי כל מיני האנשים הם בלתי שלמים, כי העניות והדלות לא הניחה מדה טובה לישראל, ואין מי יעמוד בפרץ:

בעקבות. כיון דאין דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף (יבמות סג:), והעקבות הם סוף הגוף, שייך שפיר לומר בעקבות משיחא, מכתבי האר"י זלה"ה. וסוד הגוף הזה הנה הוא מבואר בספרי משנת חסידים מפתח הנשמות סדר נשים מסכת הוית הנשמות פ"ב, ושם במפתח העולמות סדר נזיקין מסכת כללות העולמות בפרק ב' פי' ד' תמצא סוד עקבות משיחא אלו:

חוצפא יסגא. שינה לשון זה משאר פרטי בבא זו של עקבות משיחא, ששנאו בלשון תרגום, משום דהחציפות והעזות הוא ממש באותה קליפ' נוגה הקרובה לקדושה, ששם לשון תרגום, שיש לו דמיון עם לשון הקדש, כידוע לי"ח. ועיין בספרי הנ"ל ס' מועד מס' שארית יום ראשון פ"ג ושם במס' יום הששי פ"ח.

הגפן תתן פריה והיין ביוקר. לפי שהפחד היין מפיגו וכמ"ש רז"ל (ב"ב י.), וסמוך לביאת המשיח יהי פחד גדול, וכמו שמצא ר"ש סימן הגאולה בפסוק (דברים כח, סו) והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם. כדאיתא בזהר חדש פ' כי תבא. ומרוב הפחד הכל ירוצו אחר היין כדי להפיג פחדם כדאמרן דפחד קשה יין מפיגו, ומפני זה יהיה היין ביוקר אף כי נמצא ממנו הרבה בעולם, אבל בשיר השירים רבא על פסוק (שה"ש ב, יג) התנאה חנטה פגיה גרסינן היין יסריח, ש"מ דמשום הכי יהיה ביוקר אף כי הגפן תתן פריה:

והגליל יחרב. מבתים, כדכתיב (ויקרא כו, לג) ועריכם יהיו חרבה. וכאשר זכני ה' לעלות לארץ ישראל פה צפת תוב"ב שהוא ארץ הגליל בשנת התע"ח, עיני ראו ולא זר איך בעונותינו הרבים כן היה, כי כלו מלא בתים חרבות, אבל ת"ל שמחתי כי ראיתי בשני שנים שנתעכבתי שם שמדי יום ביום בונים אותם, ואומר אני שזהו סימן טוב לביאת הגואל במהרה בימינו, שאם היה בא בהיותו חרב לא היה מקום לדור לגליות הנקבצות, וכן מצינו בביאה ראשונה שארז"ל (מכילתא פתיחתא בשלח) שעכב הק"בה את ישראל במדבר ארבעים שנה כדי שבמשך אותו זמן תחזור הארץ לאיתנה מאילנות ובנינים שהרסו ועקרו האמוראים ביציאת ישראל ממצרים, כי סבורים היו שיכנסו לארץ תיכף ומיד כדי שימצאו אותה חרבה, ומשחזר הארץ לאיתנה הכניסם לארץ, וכה יהיה בע"ה בביאת משיחנו שיבא בב"י שיתגלה תחילה בארץ הזאת של הגליל כדאיתא בזהר (שמות ט.):

והגבלן ישום. מאדם, כדכתיב (ויקרא שם) והיתה ארצכם שממה. והמקום הזה לא ידעתי מה הוא, ואפשר שהוא מקום אחד שהוא בארץ הגליל הנקרא בית גבלין עוד היום, ובמדרש רבא על פסוק התאנה חנטה פגיה גרסינן כמו כן הגבלין, שסמוך לו קבור על אם הדרך בניהו בן יהוידע ועליו גל אבנים:

ואנשי הגבול. של מקומות האלו שנוחים לברוח. יסובבו מעיר לעיר, למלט על נפשם. ולא יחננו, כי בכל מקום צרות רעות וגזרות קשות מתחדשות:

חכמת סופרים תסרח. כי יתגאו בחכמתם, וכההוא מעשה דהובא בתנא דבי אליהו (עי' קב הישר פ"ז, ועי"ע תאד"ר פ"ו ואדר"נ פי"א) שנתן ידו על נחיריו כשעבר אצלו גאה, באמרו שהגאה מסריח יותר מן הנבלה:

יראי חטא ימאסו. מתוך שנזהרים הרבה במאכלם והופכים אותו לראות שלא יהיה בו תולעים או דבר אחר של איסור, כי יראים לחטוא אפילו בשוגג, נמאסים בעיני הבריות הפחותות, אניני הדעת שאינם יודעים בטיב קדושים:

והאמת תהא נעדרת. מפני שמחמת שמואסים היראי חטא שמפשפשי' במאכלם, היראי חטא נמנעים לעשות כן בעיני הבריות, וע"י זה אינם יכולים להראות להם מה שהוא אמת, שיש באותו מין מאכל דבר איסור, וזה גורם שהאמת נעדרת, דלא סלקא דעתייהו שיהי' אמת שימצא דבר אסור באותו מין מאכל, והפסוק מסייענו דכתיב (ישעיה נט, טו) ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל. כלומר מפני מה האמת נעדרת, מפני שהסר מרע והוא הירא חטא, חשוב כשוטה בעיני בני אדם כמש"אזל (ערש"י שם), וכשאומר להם דרך משל במין פרי זה יש תולעים, משיבין לו אתה טועה, מי אמר לך זה, והוא אינו יכול להראות להם הענין בחוש העין ברוב הבדיקות, על כי הוא נמאס בעיניהם בהפכו במאכל ההוא בידיו כמה פעמים:

בן מנוול אב. אבל לא קם עליו, כי האב מזכה לבן בכח (עדיות פ"ב מ"ט), ומסתמא יפה כח האב מכח הבן. אבל בת קמה באמה. כאשר יקום איש על רעהו, כי מסתמא האם חלושה מהבת מחמת הורתה ולידתה:

כפני הכלב. עז פנים, ושונה באולתו ככלב שב על קיאו, אעפ"י שנתיסר ביסורים על עונו:

הבן אינו מתבייש מאביו. לחטוא בפניו, כי גם הוא כמוהו:

על מה. על איזה מעשה טוב, כי כל המעשים מקולקלים:

יש לנו. אפשר דכל זה הוא בשני אלפים של ימות המשיח, משום הכי שייך לומר לנו, ופירושו כבר כתבתיו בבבא ראשונה:

סוטה מתחיל בהא ומסיים בנון, וההא הוא מלשון הא לכם זרע (בראשית מז, כג), והנון דומה לנחש, והיא אות נ' נחש, וזהו הא נחש, כלומר ראה שעשתה מעשה נחש, שנתנה עיניה במה שאינו שלה. ועוד נון ר"ל דג בלשון ארמי, והיא עשתה מעשה דגה הפרוצה כמשאז"ל (ב"ב עד:) דגים פריצי נינהו, ואם לא חטאה הרי היא כדג הפרה ורבה במים, שאף היא במי סוטה אם נקתה ונזרעה זרע (במדבר ה, כח). ועוד ה"ן הם אותיות שאין להם זוג כמשאז"ל (עי' סוכה נב: וברש"י ד"ה באטב"ח), ואף האשה הזאת עשתה עצמה כאילו אין לה בן זוג, כי נסתרה עם אדם שאינו זוגה:

סליק מסכת סוטה. אשה מבעלה נוטה:

האשה בבית בעלה כי תשתה כמו שוטה.

בשבועה וקול אלה תבדק במי סוטה:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.