רש"י/שמות/כט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רש"י ‏ שמות כט

א

לקח. כמו קח. ושתי גזירות הן, אחת של קיחה ואחת של לקיחה, ולהן פתרון אחד:

פר אחד. לכפר על מעשה העגל שהוא פר:

ב

ולחם מצות וחלת מצת ורקיקי מצות. הרי אלו שלשה מינין רבוכה, וחלות ורקיקים לחם מצות, היא הקרויה למטה בענין (פסוק כג) חלת לחם שמן, על שם שנותן שמן ברבוכה כנגד החלות והרקיקין, וכל המינין באים עשר עשר חלות:

בלולת בשמן. כשהן קמח יוצק בהן שמן ובוללן:

משחים בשמן. אחר אפיתן מושחן כמין כי יונית, שהיא עשויה כנו"ן שלנו:

ג

והקרבת אתם. אל חצר המשכן ביום הקמתו:

ד

ורחצת. זו טבילת כל הגוף:

ה

ואפדת. קשט ותקן החגורה והסינר סביבותיו:

ו

נזר הקדש. זה הציץ:

על המצנפת. כמו שפרשתי למעלה, על ידי הפתיל האמצעי ושני פתילין שבראשו, הקשורין שלשתן מאחורי הערף, הוא נותנו על המצנפת כמין כובע:

ז

ומשחת אתו. אף משיחה זו כמין כי, נותן שמן על ראשו ובין רסי עיניו ומחברן באצבעו (כריתות ה'):

ט

והיתה להם. מלוי ידים זה לכהנת עולם:

ומלאת. על ידי הדברים האלה:

יד אהרן ויד בניו. במנוי ופקדת הכהנה:

יא

פתח אהל מועד. בחצר המשכן שלפני הפתח:

יב

על קרנת. למעלה בקרנות ממש:

ואת כל הדם. שירי הדם:

אל יסוד המזבח. כמין בליטת בית קבול עשוי לו סביב סביב, לאחר שעלה אמה מן הארץ:

יג

החלב המכסה את הקרב. הוא הקרום שעל הכרס, שקורין טי"לא:

ואת היתרת. הוא טרפשא דכבדא, שקורין איבר"יש:

על הכבד. אף מן הכבד טל עמה (ספרא):

יד

תשרף באש. לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו:

טז

וזרקת. בכלי. אוחז במזרק וזורק כנגד הקרן כדי שיראה לכאן ולכאן, ואין קרבן טעון מתנה באצבע אלא חטאת בלבד, אבל שאר זבחים אינן טעונין קרן ולא אצבע, שמתן דמם מחצי המזבח ולמטה, ואינו עולה בכבש אלא עומד בארץ וזורק (זבחים נ"ג):

סביב. כך מפרש בשחיטת קדשים שאין סביב אלא שתי מתנות שהן ארבע, האחת בקרן זוית זו, והאחת שכנגדה באלכסון, וכל מתנה נראית בשני צדי הקרן אילך ואילך, נמצא הדם נתון בארבע רוחות סביב, לכך קרוי סביב:

יז

על נתחיו. עם נתחיו, מוסף על שאר הנתחים:

יח

ריח ניחוח. נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני:

אשה. לשון אש, והיא הקטרת אברים שעל האש:

כ

תנוך. הוא הסחוס האמצעי שבתוך האזן, שקורין טנדרו"ס בלעז:

בהן ידם. הגודל ובפרק האמצעי (ספרא):

כב

החלב. זה חלב הדקים או הקבה:

והאליה. מן הכליות ולמטה, כמו שמפרש בויקרא שנ' (ויקרא ג'), לעמת העצה יסירנה, מקום שהכליות יועצות (חולין י"א), ובאמורי הפר לא נאֱמר אליה, שאין אליה קרבה אלא בכבש וכבשה ואיל, אבל שור ועז אין טעונין אליה:

ואת שוק הימין. לא מצינו הקטרה בשוק הימין עם האמורים אלא זו בלבד:

כי איל מלאים הוא. שלמים. לשון שלמות, שהשלם בכל. מגיד הכתוב שהמלואים שלמים, שמשימים שלום למזבח ולעובד העבודה ולבעלים, לכך אני מצריכו החזה, להיות לו לעובד העבודה למנה, וזהו משה ששמש במלואים, והשאר אכלו אהרן ובניו שהם בעלים, כמפרש בענין:

כג

וככר לחם. מן החלות:

וחלת לחם שמן. ממין הרבוכה:

ורקיק. מן הרקיקין, אחד מעשרה שבכל מין ומין. ולא מצינו תרומת לחם הבא עם זבח נקטרת אלא זו בלבד, שתרומת לחמי תודה ואיל נזיר נתונה לכהנים עם חזה ושוק, ומזה לא היה למשה למנה אלא חזה בלבד:

כד

על כפי אהרן: והנפת. שניהם עסוקים בתנופה, הבעלים והכהן, הא כיצד, כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף. ובזה היו אהרן ובניו בעלים, ומשה כהן:

תנופה. מוליך ומביא למי שארבע רוחות העולם שלו. תנופה מעכבת ומבטלת פרעניות ורוחות רעות, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו, ומעכבת טללים רעים (מנחות ס"ב):

כה

על העלה. על האיל הראשון שהעֱלית עולה:

לריח ניחוח. לנחת רוח למי שאמר ונעשה רצונו:

אשה. לאש נתן:

לה'. לשמו של מקום:

כז

וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה וגו'. קדשם לדורות, להיות נוהגת תרומתם והנפתם בחזה ושוק של שלמים, אבל לא להקטרה, אלא והיה לאהרן ולבניו לאֱכל:

תנופה. לשון הולכה והבאה, ונטלי"ה בלעז:

הורם. לשון מעלה ומוריד:

כח

לחק עולם מאת בני ישראל. שהשלמים לבעלים, ואת החזה ואת השוק יתנו לכהן:

כי תרומה הוא. החזה ושוק הזה:

כט

לבניו אחריו. למי שבא בגדלה אחריו:

למשחה. להתגדל בהם, שיש משיחה שהיא לשון שררה, כמו לך נתתים למשחה (במדבר י"ח), אל תגעו במשיחי (דהי"א טז):

ולמלא בם את ידם. על ידי הבגדים הוא מתלבש בכהנה גדולה:

ל

שבעת ימים. רצופין:

ילבשם הכהן. אשר יקום מבניו תחתיו לכהנה גדולה, כשימנוהו להיות כהן גדול:

אשר יבא אל אהל מועד. אותו כהן המוכן לכנס לפני ולפנים ביום הכפורים, וזהו כהן גדול, שאין עבודת יום הכפורים כשרה אלא בו:

תחתיו מבניו. מלמד שאם יש לו לכהן גדול בן ממלא את מקומו, ימנוהו כהן גדול תחתיו:

(הכהן תחתיו מבניו. מכאן ראיה כל לשון כהן פועל עובד ממש, לפיכך נגון תביר נמשך לפניו):

לא

במקם קדש. בחצר אהל מועד, שהשלמים הללו קדשי קדשים היו:

לב

פתח אהל מועד. כל החצר קרוי כן:

לג

ואכלו אתם. אהרן ובניו, לפי שהם בעליהם:

אשר כפר בהם. כל זרות ותעוב:

למלא את ידם. באיל ולחם הללו:

לקדש אתם. שעל ידי המלואים הללו נתמלאו ידיהם ונתקדשו לכהנה:

כי קדש הם. קדשי קדשים. ומכאן למדנו אזהרה לזר האוכל קדשי קדשים, שנתן המקרא טעם לדבר משום דקדש הם (פסח' כ"ד):

לה

ועשית לאהרן ולבניו ככה. שנה הכתוב וכפל לעכב, שאם חסר דבר אחד מכל האמור בענין, לא נתמלאו ידיהם להיות כהנים ועבודתם פסולה:

אתכה. כמו אותך:

שבעת ימים תמלא וגו'. בענין הזה ובקרבנות הללו בכל יום:

לו

על הכפרים. בשביל הכפורים, לכפר על המזבח מכל זרות ותעוב. ולפי שנ' שבעת ימים תמלא ידם, אין לי אלא דבר הבא בשבילם, כגון האילים והלחם, אבל הבא בשביל המזבח, כגון פר שהוא לחטוי המזבח, לא שמענו, לכך הצרך מקרא זה. ומדרש ת"כ אומר כפרת המזבח הצרכה שמא התנדב איש דבר גזל במלאכת המשכן והמזבח:

וחטאת. ותדכי, לשון מתנת דמים הנתונים באצבע קרוי חטוי:

ומשחת אתו. בשמן המשחה, וכל המשיחות כמין כי:

לז

והיה המזבח קדש. ומה היא קדשתו, כל הנגע במזבח יקדש. אפלו קרבן פסול שעלה עליו קדשו המזבח להכשירו שלא ירד. מתוך שנאֱמר כל הנגע במזבח יקדש, שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי, כגון דבר שלא היה פסולו בקדש, כגון הרובע והנרבע ומקצה ונעֱבד והטרפה וכיוצא בהן, ת"ל וזה אשר תעשה הסמוך אחריו, מה עולה ראויה, אף כל ראוי שנראה לו כבר ונפסל משבא לעזרה, כגון הלן והיוצא והטמא ושנשחט במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו וכיוצא בהן (זבחים פ"ג):

מ

ועשרן סלת. עשירית האיפה, מ"ג ביצים וחמש ביצה:

בשמן כתית. לא לחובה נאֱמר כתית, אלא להכשיר, לפי שנאֱמר כתית למאור, ומשמע למאור ולא למנחות, יכול לפסלו למנחות, ת"ל כאן כתית ולא נאֱמר כתית למאור, אלא למעט מנחות שאין צריך כתית, שאף הטחון בריחים כשר בהן (מנחות פ"ו):

רבע ההין. שלשה לגין:

ונסך. לספלים, כמו ששנינו במסכת סכה (מ"ח), שני ספלים של כסף היו בראש המזבח ומנקבים כמין שני חטמין דקים, נותן היין לתוכו והוא מקלח ויוצא דרך החטם ונופל על גג המזבח, ומשם יורד לשיתין, במזבח בית עולמים, ובמזבח הנחשת יורד מן המזבח לארץ:

מא

לריח ניחח. על המנחה נאֱמר, שמנחת נסכים כלה כליל, וסדר הקרבתם האברים בתחלה ואחר כך המנחה, שנאֱמר עלה ומנחה:

מב

תמיד. מיום אל יום, ולא יפסיק יום בינתים:

אשר אועד לכם. כשאקבע מועד לדבר אליך, שם אקבענו לבא. ויש מרבותינו למדים מכאן שמעל מזבח הנחשת היה הקב"ה מדבר עם משה משהוקם המשכן, ויש אומרים מעל הכפרת, כמו שנאֱמר ודברתי אתך מעל הכפרת (שמות כ"ו), ואשר אועד לכם האמור כאן אינו אמור על המזבח אלא על אהל מועד הנזכר במקרא:

מג

ונעדתי שמה. אתועד עמם בדבור, כמלך הקובע מקום מועד לדבר עם עבדיו שם:

ונקדש. המשכן:

בכבדי. , שתשרה שכינתי בו. ומדרש אגדה אל תקרי בכבדי אלא בכבודי, במכבדים שלי, כאן רמז לו מיתת בני אהרן ביום הקמתו, וזהו שאמר משה הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש, והיכן דבר, ונקדש בכבדי (זבחים קט"ו):

מו

לשכני בתוכם. על מנת לשכן אני בתוכם:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.