אור שמח/שאלה ופיקדון/ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אור שמח ‏ שאלה ופיקדון ז

ד

ואם פתח וקרא וגלל בגלל עצמו הרי שלח יד בפקדון ונתחייב באונסין:
מדברי רבינו למדנו דאף דמצוה קא עביד וכמו שאמרו בגמרא מה"ד ניחא ליה לאינש דתיעבד מצוה בממונו, וא"כ סד"א דמצות לאו ליהנות ניתנו, והוי כמו שגזל חפץ על מנת להחזירו ולעשות בו מצוה סד"א דלא מתקרי גזל קמ"ל דגזלן מקרי וחייב באונסין ומזה לגוזל אתרוג ביו"ט שני דשאול כשר ע"מ לצאת בו ולהחזירו לבעליו גזל הוי ואינו יוצא בו י"ח וחייב באונסין:
והנה ראיתי להאחרונים ובראשם המחנ"א שדנו בשואל ספר מחבירו ללמוד בו דכיון דמצות לאו ליהנות ניתנו, ומה שנהנה שאינו צריך לשלם שכר עבור הספר ללמוד בו זה הוי כמו שאלה לראות בה דלשיטת רש"י מספקא לן אם חייב בשאלה, דממונא דא"ל הנאה מיניה בעינן, ולדעתי לא נהירא דעיקרא דחייבה התורה לשואל היינו משום דכמו דבעלים אם מת מת לו וכל אונסיו שלו, כן לשעתא דא הוי כבעלים ופרה ברשותיה קיימא דהא אין לבעלים לזמן שאלה תועליות בפרתו כיון דהיא שאולה, ולכן חייביה רחמנא באונסין דהוי פסידא דיליה כמו בבעלים, וא"כ בשואל אותה לראות בה כיון דאף לשעה חדא לא הוי כבעלים דאין לו שום קנין לשעה בה, רק למידי דאינו מגוף החפץ ולאו להכי קיימא, וממאי דהוי ממון אצל הבעלים היינו משום דראויה היא למלאכה מזה אינה שאולה אפילו לשעה, דהגע נא בעצמך, האם מה דעביד אינש וקני לפרה האם הוי מפני שיתראה בה, הכי משום זה קיימא פרה בשוקא לתגרא, א"כ אין עליו דין בעלים אף לשעה חדא ופטור, אבל במשאיל ספר ללמוד הלא כל שויא של ספר משום דקאי ללמוד ומש"ה קאים בדמי בשוקא וזה גדר שויו, בודאי דהוי שואל וחייב דהוא כמו שאל פרה לחרוש, דגם הכא הוי בעלים לשעה, ומה דעביד הבעלים בספרו עביד השואל לעת השאלה, ונמצא ממה דהוי ממון היינו מלימוד דע"ז קאי גם לבעלים, מגדר הזה אית ליה הנאה לשואל ודאי דחייב באונסין ומיקרי ממונא דאית ליה הנאה מיניה היינו ממה שמיקרי ממון, וכן טעמא דרבינו דחשיב ליה שולח יד וחייב באונסין אף לאחר שגללו למקומו והחזירו גלול ומונח במקום שהיה מטעם שליחות יד, [דאילו מטעם דשואל שלא מדעת גזלן הוי פירשו במלחמות דהרועה לא מתחייב מטעם דכיון דעושה מלאכתו של בעה"ב ולא מתחייב במה שהניח מקלו ותרמילו ולא כוון להוציא מרשות הבעלים יעו"ש ובזה יש לדבר] משום דאף ע"ג דמצות לאו ליהנות ניתנו בכ"ז הלא ס"ת עיקר שויו הוא מטעם דקאי לקריאה, וא"כ עושה מה שהבעלים עושה לצורך עצמו, לכן הוי שולח יד וחייב באונסין עד דמהדר למריה, כן אם אדם גוזל אתרוג מחבירו ביו"ט שני כיון דאתרוג קאי לצאת בו וזה הוי דמיו דאילו לאכילה אסור כל שבעה ודמיו פחותין כמש"כ תוספות בסוכה (דף לט), א"כ הוי גזל מעליא ואינו יוצא בו, ומה שפי' רש"י בפרק הניזקין בהא דאמרו מכי אגבה קניא גבי מנסך ע"מ לגוזלו, משמע דאילו לנסך לא איתחייב באונסין, משום דהתם אטו שווי היין הוא משום שעומד לנסך אתמהה, לכן לא הוה גזל בזה, משא"כ כאן דעושה ומשתמש בזה החפץ מה שהבעלים עושה, וממה דהוי דמי ושווי החפץ, ודאי הוי גזלן וחייב בהשבה ולא יצא בו י"ח ודוק:

ה

הרי הוא עליהן ש"ש:
יעוין ההמ"ג, והלכה מוסכמת היא, ועיין בשו"ת רשב"ש סי' של"ה ואישתמיט מיניה זה החילוק בין פקדון לאבידה ולכן כתב שם בהיפוך יעו"ש בד"ה הטעם השני, ודוק:

ו

המפקיד מעות אצל חנוני או השולחני כו' ואם נאנסו כגון שאבדו בלסטים מזויין ה"ז פטור כו', ובהלכה ח' המפקיד מעות אצל בעה"ב וכו' אינו חייב באחריותן והוא שיטמנם בקרקע וכו':
הזכיר כאן רבינו שיטמנם בקרקע, ואצל חנווני לענין פטור דלסטים מזויין לא הזכיר רבינו שיהיו טמונים בקרקע, מזה דקדקתי דסברת רבינו דדוקא במפקיד מעות שלא ישתמש בהן הנפקד אמרו כן, אבל באם יש לו רשות להשתמש בהן לא אמרו דאין להם שמירה אלא בקרקע כיון שיש לו רשות להשתמש בהן הלא צריך הנפקד להן שמא יקרה איזה עסק להתעסק בהן, והוי במה שנותן לו רשות להשתמש בהן כאילו פוטרו מלשמרן בקרקע, כן היה נ"ל לדקדק סברת רבינו, אמנם לא ידענא אם כוון רבינו לזה, דלכאורה אין סברא לפוטרו משמירה במה שיש לו רשות להשתמש, דאטו משום זה יפטור אותו מלטמנן בקרקע, או אולי כיון דעבור מה שנותן רשות להנפקד להשתמש בזה מתחייב על גניבה ואבידה, א"כ ההיתר תשמיש הוא תועלת ג"כ להמפקיד שעבור זה מתחייב בתשלומין בגו"א, ולכן נעשה כאילו התנה עמו שלא יטמינם בקרקע שאין סברא להטריחו שאם ירצה להלוותם יחפור אותן מן הקרקע וצ"ע. ויותר נראה דרבינו כון דחנווני או שולחני הוי כהתנה שיהא מונח במקום שמונח מעותיו שלו כיון דתדיר איכא אצלו מעות, אדעתא דא אפקיד גביה דלהוי מונח במקום שמונח שלו, ולא דמי למש"כ פרק ד' ה"ג יעו"ש היטב, ונכון:
ובאמת במהרי"ק שורש ו' הובא בשו"ע כתב, כי במפקיד מעות אצל חבירו כדי להתעסק בהן וירויח פשיטא דהוי כאילו א"ל בפירוש שאינו מצריכו לקברן בקרקע. אך שם נראה מהמהרי"ק דעובדא הוי שעסק בהן לטובת המפקיד שהוא ירויח מהן או יהיה למחצה, ודאי דמסתברא דהוי כאילו פטרו משמירה, ועיין בסמ"ע ובאחרונים שהביאו ראיה ע"ז מהא שכתב הרא"ש גבי דאמרה אימיה לא א"ל דלאו דידיה הוא דאטמינהו, דפירש כי סברה שלא להפקידן הוא צריך רק להוצאה, ומעות כאלו אין רגילות לקוברן, ושם פירש כי המפקיד הוא צריך להן תדיר ויהא מוכן המעות לפניו, והמהרי"ק הביא ראיה מהא דאם המפקיד הוא ת"ח וצריך זוזי לאבדלתא, א"כ הראיה היכי שהפקידן להתעסק בהן עבור המפקיד, אבל גוונא דא במפקיד מעות אצל חנווני שיש לו רשות להשתמש בהן לצרכו זו לא שמענו. אמנם בשו"ת זכרון יוסף שטיינהארט בחלק חו"מ סימן א' במרוצת דבריו כתב בשם המהרי"ק שאם הפקיד מעות מותרין היכי שיש לו רשות להשתמש בהן אינו צריך לקוברן בקרקע, ולא הרגיש כי שם הכוונה בענין אחר כמש"כ, ומאי דפשיטא למר בזה מספקא לי טובא וצ"ע:

ח

המפקיד מעות אצל חנוני או השולחני כו' ואם נאנסו כגון שאבדו בלסטים מזויין ה"ז פטור כו', ובהלכה ח' המפקיד מעות אצל בעה"ב וכו' אינו חייב באחריותן והוא שיטמנם בקרקע וכו':
הזכיר כאן רבינו שיטמנם בקרקע, ואצל חנווני לענין פטור דלסטים מזויין לא הזכיר רבינו שיהיו טמונים בקרקע, מזה דקדקתי דסברת רבינו דדוקא במפקיד מעות שלא ישתמש בהן הנפקד אמרו כן, אבל באם יש לו רשות להשתמש בהן לא אמרו דאין להם שמירה אלא בקרקע כיון שיש לו רשות להשתמש בהן הלא צריך הנפקד להן שמא יקרה איזה עסק להתעסק בהן, והוי במה שנותן לו רשות להשתמש בהן כאילו פוטרו מלשמרן בקרקע, כן היה נ"ל לדקדק סברת רבינו, אמנם לא ידענא אם כוון רבינו לזה, דלכאורה אין סברא לפוטרו משמירה במה שיש לו רשות להשתמש, דאטו משום זה יפטור אותו מלטמנן בקרקע, או אולי כיון דעבור מה שנותן רשות להנפקד להשתמש בזה מתחייב על גניבה ואבידה, א"כ ההיתר תשמיש הוא תועלת ג"כ להמפקיד שעבור זה מתחייב בתשלומין בגו"א, ולכן נעשה כאילו התנה עמו שלא יטמינם בקרקע שאין סברא להטריחו שאם ירצה להלוותם יחפור אותן מן הקרקע וצ"ע. ויותר נראה דרבינו כון דחנווני או שולחני הוי כהתנה שיהא מונח במקום שמונח מעותיו שלו כיון דתדיר איכא אצלו מעות, אדעתא דא אפקיד גביה דלהוי מונח במקום שמונח שלו, ולא דמי למש"כ פרק ד' ה"ג יעו"ש היטב, ונכון:
ובאמת במהרי"ק שורש ו' הובא בשו"ע כתב, כי במפקיד מעות אצל חבירו כדי להתעסק בהן וירויח פשיטא דהוי כאילו א"ל בפירוש שאינו מצריכו לקברן בקרקע. אך שם נראה מהמהרי"ק דעובדא הוי שעסק בהן לטובת המפקיד שהוא ירויח מהן או יהיה למחצה, ודאי דמסתברא דהוי כאילו פטרו משמירה, ועיין בסמ"ע ובאחרונים שהביאו ראיה ע"ז מהא שכתב הרא"ש גבי דאמרה אימיה לא א"ל דלאו דידיה הוא דאטמינהו, דפירש כי סברה שלא להפקידן הוא צריך רק להוצאה, ומעות כאלו אין רגילות לקוברן, ושם פירש כי המפקיד הוא צריך להן תדיר ויהא מוכן המעות לפניו, והמהרי"ק הביא ראיה מהא דאם המפקיד הוא ת"ח וצריך זוזי לאבדלתא, א"כ הראיה היכי שהפקידן להתעסק בהן עבור המפקיד, אבל גוונא דא במפקיד מעות אצל חנווני שיש לו רשות להשתמש בהן לצרכו זו לא שמענו. אמנם בשו"ת זכרון יוסף שטיינהארט בחלק חו"מ סימן א' במרוצת דבריו כתב בשם המהרי"ק שאם הפקיד מעות מותרין היכי שיש לו רשות להשתמש בהן אינו צריך לקוברן בקרקע, ולא הרגיש כי שם הכוונה בענין אחר כמש"כ, ומאי דפשיטא למר בזה מספקא לי טובא וצ"ע:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.