שפת אמת/שבת/ד/א
בגמ' למאן התירו. הקשו הראשונים די"ל שאחרים יאמרו לו רדה פי' שלא יגידו לו האיסור אלא שישתדלו עמו לרדותו. וי"מ דכיון דכשיודיענו לא יהיה חייב חטאת אין להתיר לו לרדותו רק להגיד לו. והרשב"א דוחה זה דכיון דכל כמה דלא מידכר איכא חיוב חטאת צריכין להתיר לו. ותי' הוא דלשון התירו לו קשיא לי' לגמ' ע"ש. ולכאורה קשה לדעת י"מ הנ"ל א"כ מאי משני התירו לאחרים למה התירו הלא יכולין להגיד לו ולא יהי' חיוב חטאת. וצ"ל דאיירי בשהלך אותו האיש וא"י להגיד לו. עכ"פ משמע מדברי הרשב"א אלו דכל היכא דלא יהי' חיוב חטאת באמת אין מתירין לו וכ"כ הראב"ן (סי' של"ח) דבשוגג ונזכר אסור לרדותו. ובזה מיושב מה שהקשו התוס' ד"ה ואלא כו' דלמה לא משני קודם שיבוא לאיסור חטאת. ולהנ"ל לא קשה דלא התירו אלא כדי להציל הנפש או שלא להביא קרבן ללא צורך. אבל גוף האיסור כיון שכבר נעשה למה לנו עצה להסירו. אכן מדברי התוס' מוכח דלא ס"ל כן. וכ"מ בסמ"ג ובטור (סי' רנ"ד) דגם אם הדביק בשוגג ונזכר מתירין לו לרדות מכח איסור חטאת וע"ש בב"ח.
ונראה דבריהם נכונים דע"כ מטעם גוף האיסור ג"כ מתירין לו וקושי' הגמ' הוא רק על הלשון כמ"ש הרשב"א כנ"ל דאל"כ לעיל בהוציא ידו לחוץ למה התירו לו בשוגג לר' ביבי. וגם מ"ט להתיר כדי שלא יביא קרבן הא כדין מביא. וגם נראה דאין מצוה כלל להודיע באמצע. אדרבא כיון דהאיסור כבר נעשה מוטב שיהי' לו כפרה. לכך תמוה לי באמת דברי הי"מ שברשב"א. ונראה דזהו טעם הרשב"א ג"כ שהשיג עליהם דלמה נודיע לו וממילא יש להתיר לרדות מכח החיוב חטאת. וקושי' הגמ' הוא רק על לשון חטאת וע"ז שפיר הקשה הרשב"א ומתרץ שפיר:
שם בגמ' דאיהדר ואידכר מי מחייב והתנן כו' סופן שגגה כו'. הקשה הרמב"ן ז"ל הא י"ל דהי' שוגג בכרת ונודע לו האיסור ולא החיוב כרת ע"ש. והנה יש לעיין אם הדביק בשוגג ואחרים רואין אי נכון להודיע קודם שיגמור אפי' אי אפשר לו לרדותו אלא כדי שיפטור מקרבן דאין לומר דמוטב שלא ידע כדי שיתכפר לו הקרבן כיון דלא ידעינן טעם הדבר דפטור אם אין סופו שגגה. ולכאורה נראה הטעם כיון דבעוד שלא נגמר העבירה נודע לו ומתחרט עליו חטאו קל להכי פטור מחטאת. א"כ לפ"ז נכון טפי להודיעו כדי שלא יצטרך להביא חטאת [ודלא כמ"ש לעיל] ולפ"ז י"ל כוונת הגמ' דאי אידכר האיסור נודיע לו גם את הכרת ויהי' פטור מחטאת. ומ"מ אפי' אי נאמר כן ג"כ שפיר הקשה הרמב"ן דמ"מ א"ש בעיא דר"ב דכיון דמתירין לו לרדותו כדי שלא יבוא לידי חיוב חטאת א"כ למה נודיעהו מוטב יותר שלא נודיעהו ושנתיר לו לרדותו ושוב קשה מאי פרכינן בגמ' מי מחייב:
| *) כן נראה מדברי המהר"ל בגור ארי' לעיל (ג.) דאם נותן לישראל ע"מ להוציא הי' חייב אי לאו דאין שלד"ע וכ"מ מדברי הסמ"ג שהקשה למה לי קרא דאין כיבוד אב דוחה שבת תיפוק לי' דאינו עושה מעשה עמך כיון דל"ש התם אשלד"ע כמ"ש זקיני הג' מהרי"ד ז"ל בהגהותיו בתו"כ פ' קדושים ע"ש. אך לפמ"ש האחרונים דהא דאמירה לעכו"ם שבות ולא מטעם דלחומרא יש שליחות לעכו"ם משום דלגבי איסור שבת לא שייך שליחות כיון דהמלאכה אינה עצם איסור אלא משום למען ינוח ובמעשה השליח עדיין גופו שובת ונח. א"כ הכי נמי בשליחות ישראל בשוגג אין לחייבו מטעם הנ"ל וגם קושי' הסמ"ג הנ"ל מיושב. וא"ש נמי מ"ט כתי' קרא גבי שבת שא"צ לשמוע לאביו אם יאמר לו חלל את השבת ולא בשאר איסורין שבתורה דקילי מאיסור שבת והוי רבותא טפי כיון דבאמת כן הוא בכל האיסורין ולהנ"ל ניחא דבאיסורין שהם עצם איסור ולא מצד גופו ושייך בהם שליחות שוב לא הוי עושה מעשה עמך ול"צ קרא כנ"ל: | ||
בתוס' ד"ה וכי כו' אבל הכא שלא נעשה האיסור על ידו כו'. לכאורה לפ"ז יל"ד דאמאי לא מתרץ הגמ' דמיירי כשהי' הדבקת הפת על ידו כגון ששלחו להדביק והיו שניהם שוגגין דכה"ג *) חייב המשלח [לשיטת התוס' בקדושין (מב:) דבשוגג יש שליח לד"ע] והשליח נזכר. ע"ז בעי אי התירו לרדותו לאותו שהדביק להפריש חבירו המשלחו מחטאת. אך נראה דבכה"ג ליכא על המשלח חיוב חטאת כיון דקיי"ל דדוקא כשיש בזדונו כרת יש בשגגתו חטאת ובמזיד שוב אין שליח לד"ע והמשלח פטור לכן גם בשוגג פטור [וכן תי' התוס' רי"ד בקידושין שם דמה"ט אי לאו דגלי קרא במעילה דיש שליח לד"ע הי' המשלח פטור אע"ג דבשוגג ליכא למימר דה"ר ודה"ת דברי מי שומעין משום דאי הי' מזיד הי' פטור כנ"ל ע"ש. אבל גם דבריו איני מבין כיון דהשליח הי' שוגג וליכא למימר דה"ר כו' מה בכך דהמשלח הי' מזיד מ"מ השליחות קיים וראוי להתחייב גם בלאו ובכרת. וכ"מ בתוס' בקידושין שם דלא ס"ל כן] גם י"ל דלא נקרא שב מידיעתו כיון דאי הוי ידע שוב אין שלד"ע ולא נתחייב המשלח [גם זה אינו מובן אלא לדברי התוס' רי"ד הנ"ל דאם הי' המשלח מזיד פטור אפי' אם הי' השליח שוגג]:
בא"ד. ודחי עשה דהשלמה. לכאורה קשה דהתם כיון דדחי הרי הוא עושה בהיתר כמ"ש מילה דוחה שבת וכיון שניתן כך לדחות מה ענינו לחטא כדי שיזכה חבירך דהא לא הוי חטא כלל:
בד"ה קודם כו'. פשיטא שלא ישמע לנו כו'. ותימה על תמיהתם דממ"נ אי ס"ל דרשאי לשנות מדברי המורה כדי להציל את נפשו דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. א"כ טפי הוי להו לאקשויי בהא איבעיא דהכא מאי מספקא להו שלא להתיר לו שבות דרבנן כדי להציל נפשו. וזהו תימא יותר. אבל תמיהת התוס' י"ל דמיירי כגון שאינו בר אוריין וא"י כלל שיש לו עצה לרדות אם לא נתיר לו לרדות משום שהוא סובר דרדי' אב מלאכה היא אבל בהא דאין מתירין לו לרדות באמת יש לתמוה טובא כנ"ל ואולי כוונת התוס' להקשות כיון דפשיטא דמתירין לו כיון דרשאי גם לעבור על דברי המורה בכה"ג מכ"ש דצריכין להתיר לו השבות וצ"ע בלשונם. והנה מדברי התוס' נראה שהבינו פי' איסור סקילה הכוונה חיוב סקילה ממש. אבל נראה לתרץ גם זה דאיירי שזה החוטא כבר אפה עיסה אחרת וגמרו בשבת ובר סקילה הוא בלא זה אלא דעכשו בדעתו לעשות תשובה על הפת הנדבק בתנור שלא נגמר עוד אפייתן ובהא בעי אם התירו לו למעט במלאכת האפיה ע"י הרדיה:
בא"ד. ותי' ריב"א דאם לא התירו לא מיחייב סקילה כו'. וצע"ג בסברא זו כיון דבאמת מיד שהדביק חייב אך אם הי' רודה לא הי' נגמר וע"י שנאנס על הרדי' יפטור הוא מילתא דתמוה לנו. ולדבריהם אם אחר לא יניחנו לרדות אף שהב"ד יתירו לו לרדות יהי' פטור ג"כ. וראייתם מפסח ל"ד כלל כמ"ש בתוס' ישינים דהתם מתחילת כשהגיע זמן החיוב וא"י לעשות חובתו מפני מעשה האיסור נמצא דביטול המעשה מיד מפני אונס הוא. [משא"כ כאן כבר נעשה המלאכה בלא אונס אלא דאח"כ יש עצה להחזיר המעשה שנעשה כבר]. ובחי' מהרי"ט כ' דלעיקר סברת ריב"א לא הצריכו לראי' ע"ש והיא תימה בעיני. מיהו לפי' התו"י דהוא גופא בכלל בעיא דרב ביבי א"כ לדינא כיון דהתירו לו מודה הריב"א דמה שמעכב הרידוי ע"י אונס לא יפטרנו אלא דכך הי' ס"ד דר"ב. ודברי תו"י מוכרחין לדעת ריב"א דאל"ה כיון דמדינא שבות הוא ואסור לרדות וממילא מיפטר א"כ מה ס"ד דיתירו לו. ותי' א' שכ' התו"י דנ"מ כו' אין מובן לי כלום. אכן נראה דבל"ז ל"ק על הריב"א די"ל דאזיל בשיטת התוס' לעיל ד"ה ואלא. דגם מצד גמר איסור בעצמו מתירין לו. וא"כ ההיתר אינו ע"י הסקילה בפרט. ולפ"ז גם למסקנא דקי"ל דמתירין לו לרדות אפי' הכי ס"ל להריב"א דאם לא ירדנו ע"י אונס יהי' פטור מסקילה כנ"ל. [דאפ"ל דהחיוב אינו בשעה שהדביק אלא בשעה שנגמר האפי' ומשו"ה פטור אם א"י לרדות מחמת אונס. אך לפמ"ש האחרונים להוכיח מדברי הירושלמי בפרקין (הל' ו') דאם הדביק פת בתנור בשבת סמוך לחשיכה ונאפה במו"ש חייב. ע"כ מוכח דהחיוב הוא מיד בשעה שהדביק ושוב קשה למה יהי' פטור ע"י האונס כנ"ל]:
מיהו בעיקר פי' הריב"א קשה דא"כ מה ס"ד דהתירו לו כיון דאפי' אי לא נתיר לו יהי' פטור וכן הקשו בתוס' ישנים. ותי' דנ"מ אי התירו ולא רדה חייב. ולכאורה תמוהין דבריהם דפשיטא דנ"מ אי ירדנה אי לא וכל הקושיא הי' דמאיזה טעם נתיר לו וע"ז לא תירצו כלום. אכן נראה לפרש דבריהם דמה"ט גופי' התירו כדי שיתחייב אם לא ירדנה דאל"כ כל עוברי עבירה יאפו בשבת ויהיו פטורין שיבואו לב"ד ויאמרו התירו לי לרדות. להכי באמת התירו כדי שמי שרוצה לאפות יתחייב סקילה כנ"ל. ומ"ש התוס' וא"ת כו' פי' לשיטת הריב"א דבמניח לרדות משום דב"ד אוסרין פטור א"כ ה"ה במניח לרדות ע"י ששכח התראה נמי פטור אבל בלאו שיטת ריב"א לק"מ דכבר נתחייב בשעת האפי':
שם בגמ' אמר רבה רע"ק הוא דתנן כו'. נראה דרבה ס"ל כר' חלקי' ב"ר טובי לקמן (צז.) דלמטה מג' לכו"ע חייב ע"ש. אבל לרבא דס"ל לקמן (ק.) דתוך ג' בעי הנחה ע"ג משהו עכ"פ וכ"פ הרמב"ם (בפי"ג מה' שבת). א"כ אין ראי' מרע"ק די"ל דאיירי תוך ג' דהוי כלבוד ומ"מ פליגי אי אמרינן קלוטה כמי שהונחה אבל למעלה מג' שפיר בעינן מקום ד'. ומתניתין דהכא למעלה מג' בעינן לאוקמי כדלקמן בסוף הסוגיא. לכך נ"ל דס"ל כר"ח הנ"ל דלדידי' תוך ג' לכו"ע קלוטה כמשה"נ כנ"ל. או אפשר נ"ל דוחק להעמיד פלוגתייהו דרע"ק תוך ג' דוקא דסתם זריקה למעלה מג' הוא. ולפי' זה א"ש מאי דמסיים טעמא דחכמים דפטרי משום דל"א קלוטה כמשה"נ ומנ"ל דילמא מודים דקלוטה כמשה"נ אלא משום דצריך הנחה ע"ג מקום ד'. ולהנ"ל א"ש משום דמשמע לי' דחכמים פוטרין נמי בכל גווני אף שהי' תוך ג' דסגי בהנחה ע"ג משהו אלא ע"כ משום דקלוטה לאו כמשה"נ:
בתוס' ד"ה והא כו'. אור"ת דאין רגילות כו'. וקשה הא ביד רגילין להניח [כמ"ש התוס' (ע"ב) בד"ה ודילמא כו' דילפינן ממשכן כו' ונותנין ליד עושי המלאכה] וא"כ למה לא השיב מיד דידו של אדם חשיבא:
בד"ה אבל כו' יש להוכיח קצת מכאן כו'. ולולי דבריהם הי' נראה דאי קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא. לא שייך כלל למילף זורק ממושיט דמאי ענין זה לזה וכי נלמד כל דיני מושיט להוצאה. ודוקא אי קלוטה כמשה"נ וחייב למטה מי' למדין נמי ממושיט לענין לחייבו נמי למעלה מעשרה. דאע"ג דמקום פטור הוא מ"מ כי היכי דלגבי מושיט חייבה תורה ה"ה בזורק מרה"י לרה"י דרך ר"ה אין לפוטרו מצד מקום פטור. אבל לעולם עיקר החיוב מצד הוצאה הוא וממילא לא הוי מצי לומר דלכו"ע ילפינן ולמטה פטור. דלעולם ליכא חיוב טפי למעלה מלמטה. וכן נמי מה שמקשים התוס' בדיבור שאח"ז נמי אזלי לשיטתייהו דעיקר החיוב נלמד ממושיט. אבל לפמ"ש הוי רק גילוי מילתא כנ"ל. מיהו עיקר הדין נראה אמת דמושיט חייב למטה דמנ"ל לפטור למטה מי' אטו כל מלאכה נצרך להיות בפרטים שהי' במשכן רק מה שאמרו חכמים בפי'. וגם התוס' למסקנא וודאי ס"ל הכי דלמטה מי' נמי חייב מושיט רק הראיה דחו. וכ"מ בתוס' לעיל ד"ה ומאי שנא כו' ולקמן (ה.) ד"ה אמאי. וכן מסתבר וודאי דאטו נימא דבעינן כל דבר ממש כמו שהי' במשכן. ומה"ט ג"כ לא נראה בעיני מה שראיתי בתוס' רעק"א ז"ל לקמן פ' הזורק הקשה על ראי' זו של התוס' דנהי דלמ"ד דילפינן זורק ממושיט מוכח דמושיט חייב גם למטה מי' מ"מ לדידן דלא ילפינן זורק ממושיט י"ל דאין למילף נמי למטה מלמעלה ע"ש. ולדידי אין זה דמיון דספק של התוס' אינו מכח לימוד למטה מלמעלה אלא דכיון דאין סברא לפטור למטה אין לנו להקפיד בתנאי כזה שיהי' דוקא כמו שהי' במשכן וכדכתיבנא:
בד"ה דרע"ק כו' וא"ת כו'. קצת קשה דלמא בהא פליגי אי בהוצאה בעינן להיות במשכן וכל הוכחות תוס' לעיל מסוגיא דגמ' דמשמע דצריך להיות במשכן הוא אליבא דחכמים אבל רע"ק י"ל דפליג ע"ז. גם י"ל דדוקא עיקר המלאכה בעינן דלהוי במשכן אבל הכא כיון דזריקה וודאי מלאכה היא והזורק מרה"י לרה"ר חייב הוי רק גילוי מילתא דכל דיני הוצאה שוין. דהא גם מעביר מרה"י לרה"י דרך ר"ה חייב כדלקמן פ' הזורק (צז.) ועי' בחי' הרשב"א שהקשה למה לא ילפינן באמת ממעביר ועי' בספר פני יהושע ומ"ש הטעם דעבודת הלוים נקרא מלאכה כבר כ' כן התוי"ט בשם הרמב"ם בר"פ הזורק לקמן:
בד"ה אבל למטה כו'. הא מני אחרים כו'. עי' |מהרש"א וקושיתו יש ליישב דנהי דחכמים לא ס"ל קלוטה כמי שהונחה מ"מ י"ל דא"צ הנחה על מקום ד'. וכ"כ מהר"ם לובלין. איברא דתוס' לקמן סוף ד"ה דאמרינן לא ס"ל כן אלא כמ"ש המהרש"א.
אבל לא ידעתי למה לא הקשה מהרש"א טפי מהך דרבי דזרק ונח ע"ג זיז דוודאי מוכח דחכמים דפליגי עלי' ס"ל דבעי מקום ד' אך למסקנא דמוקי באילן העומד ברה"י ונופו נוטה לר"ה, לק"מ [דטעמייהו דחכמים משום דלא אמרי' שדי נופו בתר עיקרו ולא הוי הנוף רה"י י"ל דגם לחכמים לא בעי מקום ד'] ומ"ש בא"ד האי ברייתא מני, דבריהם אלו לא קאי ע"פ תי' ר"י לקמן ד"ה דאמרינן דלתי' זה אתיא ככו"ע [דכולהו מצי ס"ל דלא אמרי' קלוטה כמי שהונחה וס"ל דבעי מקום ד']: