שער המלך/קרבן פסח/ט
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
< הקודם · הבא > משנה תורה להרמב"ם נושאי כלים מפרשי הרמב"ם אור שמח |
טעריכה
כשם
שמילת בניו ועבדיו מעכבתו כו' כיצד קנה עבד כו' או שהיה לו בן כו' כגון שחלצתו חמה כו' וכגון שכאבה עינו כו' או שהיה טומטום כו'. זה מבואר בפרק הערל דע"א ע"ד ועוד משני התם רבא אמר כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים ורב שרביא אמר כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור כו' יע"ש ולא ידעתי למה השמיט אותם רבינו ודע דמסוגיא זו מבואר דהא דמילת זכריו ועבדיו מעכבת ה"ד היכא דיכול למולו אבל היכא דלא אפשר למולו אינו מעכב וכ"כ התוס' שם דף ע"ג ד"ה משום וז"ל ותימא וכי במזיד היו נמנעים ואי משום מילת זכריו שהיו מעכבים כו' הא כיון דלא אפשר לא היתה מעכבת כו' יע"ש: ואולם מדברי התוס' פ"ק דקדושין דף ל"ו ע"ב נראה שחולקים אמ"ש ביבמות וזה ממ"ש שם בד"ה הואיל וז"ל עוד י"ל דס"ל כי האי תנא דאמר דביאה הכתוב בתפילין משמע עשה מצוה זו כו' וכן משמע ביאה הכתוב גבי פסח וא"ת אם כן למה לא עשו כי אם פסח אחד י"ל לפי שהיו רובן ערלים וכתיב כל ערל לא יאכל בו כו' יע"ש ומ"ש לפי שהיו רובן ערלים הדברים כפשטן שהיו הם ערלים אין להם מובן כלל שהרי יוצאי מצרים כולן נמולין היו כשיצאו ממצרים וכשנגזרה עליהם גזיר' שימותו במדבר לא מתו כולן בשנה אחד אלא ט"ו אלף בכל שנה ושנה כמ"ש רז"ל ואם כן הי"ל לעשות הק"פ ואי כונתן על אותן שנולדו במדבר הרי לא נתחייבו במצות ק"פ עד היותם מבן י"ג שנה אלא ודאי שכונתם ז"ל לומר שהיו רובן ערלים על מילת זכריו דקי"ל דמילת זכריו מעכבת והדבר תמוה שמלבד שהם סותרים למ"ש ביבמות ק"ט דמה יענו לההיא דחלצתו חמה דמוכח בהדיא דכל דלא אפשר אינו מעכב ומהתימא על מוהרימ"ט ז"ל שפירש כן דברי התוס' כמ"ש והביא הא דפרק הערל דקי"ל דמילת זכריו מעכבת ולא שת לבו לדברי התוס' שם סמוך ונראה ועיין בהרב ח"ה ז"ל שם ביבמות ד"ה הנז' שתמה על הרא"ם ז"ל שכתב בס' בהעלותך ד"ה ולמה דפסח שהקריבו ישראל במדבר בשנ' השנית הי' על פי הדבור ולפיכך הותר להם לאכול הפסח אף על פי שבניהם שנולדו להם משיצאו ממצרים ערלים היו ומילת זכריו מעכבת כו' יע"ש דמ"ש מחלצתו חמה דאין סברא לחלק בין א"א לו למול משום חלצתו חמה ובין א"א למול משום דלא נשיב רוח צפונית כמ"ש התוספות ואולי שנעלם ממנו דברי התוספות א"ד יע"ש ואני אומר כי לא על הרא"ם ז"ל תלונתו שדברי הרא"ם ז"ל הן הן דברי התוס' דקדושין וכמ"ש הרא"ם בס"ד והנראה שנעלם ממנו דברי התוס' הללו גם הרמב"ן ז"ל בחיד' יבמות כתב כדברי התוספות דקדושין דמילת זכריו היתה מעכבת בהן וכ"כ רד"ק ורלב"ג ביהושע סי' ע"ש והוא מן התימא מה יענו לההיא דחלצתו חמה ולפי חומר הנושא נ"ל ליישב בדוחק דס"ל ז"ל דהא דאמרינן דמילת זכריו אינו מעכב היכי דלא אפשר למולו ה"ד לענין שחיטת הפסח דאע"ג דמילת זכריו מעכב מלשחוט את הפסח היכי דלא אפשר למולו בשעת שחיטה אינו מעכב ויכול לשוחטו כיון דבשעת אכילה ראוי למולו דומיא דחלצתו חמה וכן הא דכאיב ליה עינא וכל הני דאמרינן וכיוצא איכא למימר דכיון דבשעת שחיטה אינו יכול למולו אינו מעכב מלשחוט את הפסח הואיל ואפשר שיתרפא אחר שחיטת הפסח או שיצא מבית האסורים או שיקרע הטומטום ויכול למולו בשעת אכילה אמנם היכא דודאי אינו יכול למולו לא בשעת שחיטה ולא בשעת אכילה ה"נ דמעכב ומש"ה כתבו דבמדבר כיון שהיו נזופין כל אותן מ' שנה ולא היו ראוים למולם לא בשעת שחיטה ולא בשעת אכילה היתה מעכבת בהן כן נראה לי ליישב בדוחק: ואולם הא ק"ל מהא דגרסינן בפסחים דצ"ב אמר רבא ערל הזאה ואזמל העמידו דבריהם במקום כרת אזמל דתניא כשם שאין מביאין אותו דרך ר"ה כך אין מביאין אותו דרך גגות כו' ופרש"י שם וז"ל דרך חצרות אע"ג דרשויות דרבנן נינהו וידחה פסחו שאם יש לו זכר למולו מעכבו דתני' מילת זכריו ועבדיו מעכבין את הפסח כו' יע"ש והשתא ק' דכיון דקי"ל דכל דלא אפשר למולו אין מילת זכריו מעכבת א"כ ה"נ כיון דלא אפשר למולו מכח איסורא דרביע עילויה שאינו יכול להביא את האזמל דרך חצירות אין מילת זכריו מעכבת ויכול לשחוט את הפסח וליכא למימר דהכא שאני דכיון דמדאורייתא יכול למולו שהרי יכול להביאו דרך חצרות שפיר קרינן ביה ומלתה אותו אז יאכל בו ד"ת ומש"ה מילת זכריו מעכבת דהא ליתא שהרי בריית' קתני כשם שאין מביאין דרך ר"ה כו' אע"ג דבר"ה מדאוריית' אינו יכול למולו ומשמע דאכולה מילתא קאמר דאין מביאין וידחה פסחו שהרי לפרש"י ז"ל ברייתא בפסח קאי ועלה קתני כשם שאין מביאין כו' גם ליל"מ דהא דאמרי' דכל דלא אפשר למולו אינו מעכב ה"ד היכא דמצד התינוק עצמו אינו יכול למולו כגון חלצתו חמה וכיוצא משא"כ הכא דהתינוק מצד עצמו בר מימהל הוא אלא דאיסורא הוא דרביע עילויה שהרי רבא גופיה קאמר פרק הערל דהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים יכול לשחוט אע"ג דהעיכוב בא מצד האב ותינוק גופיה בר מימהל הוא ושמא י"ל דהכא שאני דכיון דהיה יכול להביא האזמל מע"ש שפיר קרינן ביה יכול למולו ומילת זכריו מעכבתו וכיון שכן זכינו לדין דהא דאמרינן דאי כאיב ליה עינא יכול לשוחטו היינו דוקא היכא דכאיב ליה עינא קודם ערב הפסח דלא איחזי למילה כלל אבל אי כאיב ליה עינא בע"פ כיון שהיה יכול למולו מצפרא אע"ג דכאיב ליה עינא בתר הכי מעכבתו מלשחוט ודו"ק:
ודע שזה שכתב הרא"ם דעשיית הפסח בשנה השנית היה על פי הדבור ולפיכך הותר להם לאכול אע"פ שבניהם שנולדו משיצאו ממצרים היו ערלים ק"ל טובא שדבריו ז"ל הן הפך דברי התוס' דקידושין שהרי כתבו ז"ל דמה שלא עשו כי אם פסח אחד היינו משום דרובן ערלים וכונתם ז"ל על מילת זכריו וכמ"ש הרי דס"ל דוקא משנה השנית ואילך לא היו יכולים לעשות משום דהיו בניהם ערלים שלא נשבה להם רוח צפונית אבל בשנה השנית היו בניהם נמולים וכן בדין שהרי כתבו התוס' דמה שלא נשבה להם רוח צפונית הוא משום דהיו נזופים בשביל עון מרגלים ושלא כדעת רש"י שכתב ביבמות דהיה בעון העגל וכ"כ הרא"ם עצמו ועון מרגלים לא היה אלא משנה השנית ואילך ואם כן קודם עון מרגלים דהיתה רוח צפונית מנשבת בהם פשיטא ודאי דהיו מלים את בניהם וא"כ איך כתב הוא ז"ל דבשנה השנית מה שהותר להם לאכול הוא ע"פ הדבור ובדוחק יש ליישב דכונתו ז"ל למ"ד ביבמות דטעמא דלא נשבה להם רוח צפונית היינו משום דלא נבדרו ענני כבוד דלה"ט ודאי דבשנה השנית ג"כ לא היו יכולין למול את בניהם וע"כ דהיה על פי הדבור וזה ודאי דוחק דכל כי האי הי"ל לפרש וצ"ע:
ודע שהרא"ם ז"ל בס' בא ד"ה מגיד שמילת עבדיו מעכבתו הק' וז"ל וא"ת לרבי יהושע ל"ל קרא דוכל ערל לא יאכל בו השתא מילת עבדיו מעכבתו מילת עצמו מבעיא ולרבי אליעזר ל"ל קרא דומלתה אותו השתא ישראל ערל לא אכיל עבד ערל מבעיא י"ל דלרבי יהושע אי לאו קרא דוכל ערל הו"א אז יאכל בו העבד אבל ישראל ערל אכיל השתא דכתיב וכל ערל כו' ע"כ דאאדון קאי כו' יע"ש ויש לדקדק עליו טובא ראשונה במה שהק' דלר"י למה לי קרא דוכל ערל כו' ומאי קושיא הא כיון דמילת זכריו אינה מעכבת היכא דא"א למולו כגון חלצתו חמה וכל הני כדקאמרינן בגמרא אי לא הוה כתיב קרא דוכל ערל והיה מייתינן מק"ו דמילת זכריו הו"א דערל גופיה היכא דא"א לו לימול כגון ערל שמתו אחיו מחמת מילה ה"נ דאוכל דדיו לבא מ"ה להיות כנדון להכי אצטריך וכל ערל לאשמועינן דאפי' ערל שמתו אחיו מחמת מילה אינו אוכל וכמ"ש רש"י שם בפי' החומש והביאו הרא"ם ז"ל סמוך ונראה תו ק"ל טובא דאדק"ל לר"י ל"ל קרא דוכל ערל כו' דמשמע דלר"א דס"ל דאין מילת עבדיו מעכבתו לא ק"ל והא לר"א נמי תקשי ליה דע"כ לא פליג ר"א אלא אמילת עבדיו אמנם מילת זכריו ס"ל דמעכב וכמבואר מדברי התוס' פ' הערל ד"ע ע"ב ד"ה אי מה פסח שכתבו וז"ל ואומר ר"י דגמ' לפום ריהטא נקט כר"ע דדריש אז יאכל בו האדון ולר"א מזכריו פריך עכ"ל יע"ש וא"כ לר"א נמי תקשי דמק"ו דמילת זכריו נפקא וכמו כן ק' במה שתי' דלר"י אי לאו קרא דוכל ערל כו' אבל ישראל ערל אכיל דאיך אפשר לומר דישראל ערל אכיל הא מק"ו דמילת זכריו נפיק:
וראיתי למוהר"ם מלובלין ז"ל בס' מע"ח שכתב דבגרסאות הישנות חסר מדברי התוס' מ"ש בס"ד ולר"א מזכריו פריך וס"ל דלר"א מילת זכריו ועבדיו אינה מעכבת ואולי כך היתה ג"כ גירסת הרא"ם בדבריהם ולפי זה צ"ל דלר"א קרא כדכתיב המול לכם כל זכר ואז יקרב לעשותו אנמולים גופייהו הוא דכתיב אך ק"ל טובא לפי גירסא זו מהא דגרסינן בפ"ט דפסחים דף צ"ו אלא מעתה ומלתה אותו אז יאכל בו ה"נ דבו אינו אוכל אבל אוכל הוא בפסח דורות אמר קרא ועבדת אלא בו ל"ל בו מילת זכריו ועבדיו מעכבין ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בתרומה יע"ש והשתא קשה דלר"א דס"ל דמילת זכריו ועבדיו אינה מעכבת בו ל"ל והי"ל לתלמודא להקשות הניחא לר"ע אלא לר"א בו ל"ל אלא ודאי משמע דר"א מודה במילת זכריו דהשתא בו אצטריך למילת זכריו ודוק תו ק"ל טובא על דברי הרא"ם ז"ל דקו' מעיקרא לית' דמשמע ודאי דמילת זכריו ועבדיו דמעכבין אין בהן אלא לאו הבא מכלל עשה כדכתיב ומלתה אותו אז יאכל בו להכי אצטריך וכל ערל לעבור עליו בלאו וצ"ע:
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |