משאת המלך/דברים/יח
זעריכה
ושרת בשם ה' אלקיו ככל אחיו הלוים (יח ז)
הרמב"ם בספהמ"צ (עשה ל"ו) כתב למ"ע שיהיו כל המשמרות שוים ברגל. ונראה דלכן תיקנו פייס לקרבנות הרגל בין המשמרות, לפי שעי"ז שאנו מפיסין בין כולם נותנים בזה לכל המשמרות האפשרות לעבוד ברגל, ועי"ז חשיב דהושוו כל המשמרות ביניהם ברגל, ולכן צריך נמי כל רגל פייס בפני עצמו. ובזה יובן הא דאמרו בסוכה (מ"ח.) דשמיני רגל בפנ"ע לענין פז"ר קש"ב דהיינו גם פייס לעצמו, וקשה הא אדרבה בגלל שהוא רגל לשאר מילי לכך קבעו לו פייס בפנ"ע, אולם למתבאר א"ש דהכוונה היא דמאחר שלענין המ"ע להיות המשמרות שוין ברגל דינו כרגל בפנ"ע, לכך הוצרך שמיני לפייס לעצמו כדי שתתקיים בו עי"ז האי מ"ע שישוו כולם וכש"נ.
טועריכה
נביא מקרבך וגו' אליו תשמעון (יח טו)
כתב הרמב"ם בהקדמתו לפי' המשנה (נ"ג:) ובא הקבלה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה שמע לו כו', ואם איש יחשוב בלבו שהוא צדיק וירא שמים ויהיה זקן בא בימים, ויאמר הנה אני זקנתי באתי בימים ולי שנים כך וכך ולא עברתי בהם על מצוה מכל המצות לעולם, ואיך אקום ביום זה שהוא יום שבת ואעבור על איסור סקילה, וימצאו אחרים במקומי ובנ"א רבים לעשות הדבר הזה, האיש ההוא מורד ועובר על דברי השם, והוא חייב מיתה ביד"ש מפני שעבר על אשר צוה הנביא, ומי שצוה השבת הוא צוה לשמוע אל דברי הנביא כו', עכ"ל. ויש לעורר בדבר מה שמצא הרמב"ם לנכון להזהיר כגון דא טפי מכל מצות שדוחין השבת כמילה וקרבן ציבור, והרי ודאי לא חששנו שימצא זקן שיאמר איני מל בשבת אני שלא עברתי על שבת מעולם, וצ"ב.
והנה כתב הרמב"ם (בפ"ט מיסוה"ת הל"ג) וכן למדנו מחכמים הראשונים מפי השמועה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על ד"ת כאליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעכו"ם, והוא שיהיה הדבר לפי שעה כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ כו', ואילו שאלו את אליהו ואמרו לו היאך נעקור מש"כ בתורה פן תעלה עולותיך בכל מקום, היה אומר לא נאמר אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת כמו שצוה משה, אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה' כדי להכחיש נביאי הבעל כו', עכ"ל. והנה דקדק הרמב"ם בדבריו לומר דלא סגי במה שאמר אליהו שזה רק לפי שעה, אלא הוסיף אליהו לומר כדי להכחיש נביאי הבעל, ונראה לכאורה דאף צריך הנביא ליתן טעם להוראת שעה זו ולא סגי במה שזה לשעה בלבד. [ומקור לזה נראה ע"פ מה דאיתא בברכות (ס"ג.) בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחתיך (משלי ג' ו') אמר רבא אפי' לדבר עבירה, ופרש"י ז"ל, דעהו, תן לב אם צורך מצוה הוא כגון אליהו בהר הכרמל עבור עליה, עכ"ל. ומבואר דאליהו בהר הכרמל אף שהיה בהוראת שעה מ"מ הוצרך לתת לב שהוא צורך מצוה, וזה מכוון עם מש"כ הרמב"ם שצריך ליתן טעם כדי להכחיש נביאי הבעל שזו היא הצורך מצוה].
ונראה בטעמא דמילתא דצריך לכאן כוונה לדבר מצוה, ואי"ז כשאר עניני דחיה כעדל"ת דלא מצינו שצריך גם לכוין לשם מצוה, אלא כל שהולך כלאים בציצית אף שאינו יודע שמקיים ציצית אעפ"כ אינו עובר בלאו של כלאים, והנראה דהוראת שעה אין זה לא דחויה ולא הותרה אלא האיסור עומד במקומו, ומ"מ אמרה תורה עבור עליו שכך צוותה תורה להפר התורה בהוראת נביא לשעה, וכעין שמצאנו במה שאמרו עת לעשות לה' הפרו תורתך, שאין זה לא דחיה ולא היתר אלא האיסור קיים ומ"מ לצורך לעשות לה' אמרינן הפרו תורתך, אף כאן הציווי לשמוע לקול הנביא ענינו להפר התורה ולעבור איסור, ולכן מובן דשניא הכא שצריך כוונה לדבר מצוה שהרי האיסור במקומו עומד, והלכך רק משום שעשה לצורך מצוה הוא דגורם שיצווה לעבור על ד"ת, ולכן תלוי בכוונתו. [וכעין שכתב החתם סופר דדברים שבע"פ מה דשרי להעלות בכתב הלא הוא משום עת לעשות לה' וגו', ולכן דוקא אם כוונתו לשם מצוה שרי, והן הן הדברים שכתבנו דכל דאכתי איכא לאיסורא צריך כונה לצורך מצוה, והכל נלמד מהכתוב בכל דרכיך דעהו אפי' לדבר עבירה שכל שעבירה היא צריך כוונה לדבר מצוה וכנ"ל].
ובזה ינעם לנו היטב מה שהערנו עמש"כ הרמב"ם להזהיר שלא יאמר הזקן אני שלא עברתי על המצות לעולם כו' ואיך אעבור על איסור סקילה, והערנו מאי שנא משאר דחיות כעדל"ת במילה וקרבן צבור, ולמבואר שנא ושנא דהתם הרי האיסור נסתלק אם ע"י הותרה או ע"י דחיה, נמצא שאין עושה עבירה כלל, משא"כ כאן ה"ז עבירה אלא שחייב להפר התורה ולעשות עבירה, וזו טענת הזקן איך אעבור על איסור סקילה. [וע"ע מש"כ בפ' אחרי בכיוצ"ב לענין היתרא דפיקו"נ דאף שם האיסור במקומו עומד, ע"ש].
ועיין במשך חכמה (פ' ראה) בנביא אמת שהורה לעבור על ד"ת לשעה ולאחר זמן נעשה נביא שקר, ודן האם נימא דנעמיד הדבר איסור על חזקתו ולכך לא נשמע להוראת שעה שלו, ע"ש, ונראה דאם אין מחזיקין בעלמא מאיסור לאיסור ורק בשם האיסור הראשון מוקמינן אחזקה, א"כ הכא ל"ש כן דמה יתן לי דנעמיד זה האיסור על חזקתו ושמו עליו, מ"מ הא הנביא הורה לעבור על איסור זה, ורק אם מחזיקין בעלמא מאיסור לאיסור, כלומר דהחזקה היא על ההנהגה למעשה דהמעשה נאסר ונשאר המעשה באיסורו, א"כ לכאורה יש מקום לדברי המש"ח דאין היתר בדבר, משום דמוקמינן אחזקה כמו לפני הוראת הנביא בתחילה דהמעשה הזה נאסר עכ"פ, אמנם למש"כ דאין ההוראת שעה היתרא או דחיה, אלא ציווי הוא לעבור על האיסור הגם שהאיסור במקומו עומד, א"כ ל"ש הכא ענין חזקת איסור כלל, דשפיר י"ל דאיכא איסורא ומ"מ ההוראת שעה של הנביא לעבור על האיסור במקומה עומדת.
עי"ל בביאור דברי הרמב"ם במש"כ אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה' כדי להכחיש נביאי הבעל, דס"ל ופשוט הדבר דיסוד החילוק בין לשעה ובין לעולם אינו משום דלפי שעה מצי לצוות לעבור על ד"ת, אלא הכוונה לשעה היינו לצורך ולטעם מסויים וכמו כדי להכחיש נביאי הבעל, דע"י טעם זה חשיב זה כחילוק לכך דלא יחשב זה כסותר לתורת משה. [וכמו"כ לענין מכת מרדות שביאר הגרי"ז שהוא מדין הוראת שעה לעבור על פן יוסיף, חזינן דחשיב זה כהוראת שעה אע"פ שנוהג זה לעולם, והיינו נמי כיון שאינו אלא לצורך מסויים ולשעת הצורך].
והנה כתיב במלכים (ב' ג' י"ט) במלחמת מואב ציוה אלישע וכל עץ טוב תפילו, ופרש"י אע"פ שנאמר (כ' י"ט) לא תשחית את עצה כאן התיר להם שהיא אומה בזויה ונקלית לפניו, וכן הוא אומר לא תדרוש שלומם וטובתם אלו האילנות הטובים שבהם, ודברי רש"י הם מהמדרש תנחומא פ' פנחס, אולם הרמב"ם בהקדמתו לפי' המשנה כתב שהיה זה מדין הוראת שעה, ולכאורה הדברים סותרים, גם יש להבין עיקר הטעם התנחומא מה מהני לחלק לפי שהם אומה בזויה, וכי דרשינן טעמא דקרא, ואולי משום שכך הוא הדרש מהכתוב לא תדרוש כנ"ל.
אולם למבואר דברי התנחומא והרמב"ם משלימים זא"ז, דהלא נתבאר דלהוראת שעה צריך טעם מיוחד וזהו גופא משויא ליה להוראת שעה, ולכן ודאי דמואב מה שהותר להשחית עצה היה זה מדין הוראת שעה, אלא דהחילוק דמלחמת מואב מדעלמא דבכך לא חשיב שאינו כמו שצוה משה זהו לפי שהיא אומה בזויה, דהא למתבאר נמצא דאין זה תלוי אי איכא טעם לדבר אלא העיקר שע"י הטעם נחלק דינו שאינו חשוב סותר נבואתו של משה, וא"כ כמו"כ סגי בטעם זה דאומה בזויה לחלקו מדין התורה. [ועמש"כ לעיל בפרשת ראה שאף באליהו בהר הכרמל דרשו לקרא, ויתכן דאהני קרא לענין שלא יחשב שזה נוגד מה שצוה משה, ודו"ק].
כעריכה
אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר וגו' (יח כ)
והיינו דתנן בסנהדרין (פ"ט.) נביא השקר המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו [ונאמר לחבירו], והנה במתנבא מה שלא שמע נהרג כשרואין שלא יהיה הדבר ולא יבא כש"נ להלן, ובמתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו משכחת לה נמי דנהרג כשלא יהיה הדבר ולא יבא, דאין הכונה בדוקא שנאמר לחבירו אלא אף לחבירו לא נאמר זאת, אלא הנביא השקר דרש לה מק"ו מדברי חבירו יעויין בסוגיא שם [אבל לא משכח"ל ע"י התראת נביאים אחרים וכיוצ"ב דאמרו התם לענין כובש נבואתו דחבריו הנביאים מתרין בו, די"ל דשאני כובש נבואתו דמיירי לענין מלקות, ולזה די בהתראת חבריו לאחשובי כהוחזק איסורא ללקות עליו וכן מצאתי בכתבי מהר"ץ חיות , משא"כ לענין מיתת נביא השקר].
ונראה דמשכח"ל עוד ע"פ המבואר בהקדמת הרמב"ם לפיהמ"ש דהא דנבואה טובה אינה חוזרת היינו דוקא היכא שנאמרה לנביא על אחרים, אבל כשההבטחה היא לנביא יתכן חזרה אף בנבואה טובה, ולפי"ז משכח"ל שנאמרה נבואה לנביא אמת לטובת עצמו, ובא הנביא השקר וג"כ ניבא כן ולא נתקיימה הנבואה, דהרי אם משום נבואת הנביא האמת כיון שהיתה לנביא על עצמו הרי יתכן חזרה, אבל מוכח שהשני הוא נביא שקר שהרי באם אף לו נאמרה הנבואה הרי"ז כבר נבואה על אחרים שאין הקב"ה חוזר בנבואה טובה.
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א