תורה תמימה/דברים/יח

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

תורה תמימהTriangleArrow-Left.png דברים TriangleArrow-Left.png יח

א[edit]

כל שבט לוי. כל – לרבות בעלי מומין [א] [ספרי].

חלק ונחלה. חלק זו ביזה, ונחלה זו נחלת הארץ [ב]. (שם).

אשי ה' ונחלתו. מה בין קרקעות למטלטלין בחרמים, שהקרקעות נתנין לכהני המשמר והמטלטלין לכל כהן, דאמר קרא אשי ה' ונחלתו יאכלון, מה אשים לאנשי משמר אף נחלה לאנשי משמר [ג]. (ירושלמי חלה פ"ד ה"ד).

אשי ה' ונחלתו. אשי ה' אלו קדשי מקדש, ונחלתו – זו קדשי הגבול [ד] [ספרי].

ג[edit]

וזה. אמר רב חסדא, המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם, מאי טעמא, דכתיב וזה [ה]. (חולין ק"ל ב').

וזה יהיה משפט. משפט – מלמד שהמתנות דין, למאי נ"מ – להוציאן בדיינים, יכול אפילו חזה ושוק דין ת"ל וזה [ו]. (שם שם).

מאת העם. דרש רבא, מאת העם ולא מאת הכהנים, כשהוא אומר מאת זובחי הזבח הוי אומר אפילו טבח כהן במשמע [ז]. (חולין קל"ב ב').

מאת זבחי הזבח. אמר רבא, מלמד שדינו של כהן עם הטבח [ח]. (שם קל"ו א').

מאת זבחי הזבח. ואפילו של שותפים [ט]. (שם שם).

מאת זבחי הזבח. פרט לטריפה [י] [ספרי].

מאת זבחי הזבח. פרט גנר שנתגייר והיה לו פרה שחוטה עד שלא נתגייר דפטור [י"א]. (שם).

אם שור אם שה. אם שור – לרבות את הכלאים, אם שה – לרבות את הכוי [י"ב]. (חולין קל"ב ב').

אם שור אם שה. מלמד שמתנות כהונה זרוע ולחיים וקיבה נוהגים בבקר ובצאן [י"ג]. (שם קל"ה א' ברש"י).

אם שה. שה ואפילו מקצת שה [י"ד]. (שם קל"ב א').

ונתן לכהן. ונתן – ולא שיטול מעצמו [ט"ו]. (חולין קל"ג ב').

ונתן לכהן. לכהן עצמו [ט"ז] [ספרי].

הזרע. המיומן שבזרוע [י"ז]. (חולין קל"ד ב').

הזרע וגו'. הובא לפנינו ס"פ בלק בפסוק ויקח רמח בידו, יעו"ש וצרף לכאן.

והלחיים. הלחיים – להביא צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיישים [י"ח]. (חולין קל"ד ב').

והלחיים. זה לחי התחתון [י"ט] [ספרי].

והקבה. והקבה – להביא חֵלֶב שעל גבי הקבה וחָלָב שבתוך הקבה [כ]. (חולין קל"ד ב').

ד[edit]

ראשית. תניא, המפריש תרומת חמץ בפסח אינה קדושה, דאמר קרא ראשית, ששיריה ניכרין לישראל, יצא תרומת חמץ בפסח שאין שיריה ניכרין [כ"א]. (פסחים ל"ג ב').

ראשית. שיהיו שיריה ניכרים, מלמד שהאומר כל גרני תרומה לא אמר כלום [כ"ב]. (חולין קל"ו ב').

ראשית. אפלו כל שהוא [כ"ג] [ירושלטי תרומות פ"ד ה"ב].

ראשית. מלמד שאין תורמין אלא מן המובחר [כ"ד] [ספרי].

דגנך. למעוטי שותפות עובדי כוכבים [כ"ה]. (חולין קל"ה ב').

דגנך. דגנך ולא של הפקר ולא של הקדש [כ"ו]. (ירושלמי מעשרות פ"א ה"א).

וראשית. יכול נשוינהו לתרומה, מה תרומה טובלת אף ראשית הגז טובלת [כ"ז], ת"ל וראשית גז צאנך תתן לו, אין לך בו אלא מראשיתו ואילך [כ"ח]. (חולין קל"ו א').

וראשית. יכול נשוינהו לתרומה מה תרומה ראשון ושני אחריה אף ראשית הגז ראשון ושני אחריה, ת"ל וראשית, אין לך בו אלא ראשית בלבד [כ"ט]. (שם שם).

וראשית. [ומראשית לא נאמר אלא וראשית] מלמד שהאומר כל גיזתי ראשית דבריו קיימין [ל]. (שם שם ב').

וראשית גז. ראשית גז ולא ראשית שטף [ל"א] [ספרי].

גז צאנך. כתיב הכא גז צאנך וכתיב התם (איוב ל"א) ומגז כבשי יתחמם, מכאן לכבשים שצמרן קשה שפטורין מראשית הגז [ל"ב]. (חולין קל"ז א').

גז צאנך. גז צאנך ולא גז צאן הקדש, מכאן לראשית הגז שנוהג בחולין ולא במוקדשין [ל"ג]. (שם קל"ה א').

גז צאנך. צאנך – למעוטי שותפות עובדי כוכבים [ל"ד]. (שם שם).

גז צאנך. צאנך ולא גיזותיך, מכאן ללוקח גז צאן עובדי כוכבים פטור מראשית הגז [ל"ה]. (חולין קל"ו א' ברש"י).

גז צאנך תתן. המקדיש גיזה עצמה פטורה מראשית הגז, דאמר קרא וראשית גז צאנך תתן, מי שאינו מחוסר אלא גזיזה ונתינה, יצא זה שמחוסר גזיזה פדיה ונתינה [ל"ו]. (שם שם).

תתן. כמה הוא נותן, משקל חמש סלעים ביהודה שהם עשר סלעים בגליל, שנאמר תתן – שיהא בו כדי מתנה [ל"ז]. (שם שם).

תתן. רבי אלעאי אומר, ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ, מ"ט, אמר רבא יליף נתינת נתינה כתרומה, מה תרומה בארץ ולא בחו"ל אף רה"ג בארץ ולא בחו"ל [ל"ח]. (שם שם).

תתן לו. מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת [ל"ט] ומותר ליהנות ממנה בשעת ביעורה דאמר קרא תתן לו – ולא לאורו, מכלל דבת אורו היא [מ]. (שבת כ"ד ב').

תתן לו. המפריש תרומת חמץ בפסה אינה קדושה, שנא' תתן לו – ולא לאורו [מ"א]. (פסחים ל"ג א').

תתן לו. מלמד שאם הפריש ראשית הגז ואבד חייב באחריותן [מ"ב]. (תוספתא חולין פי"א).

תתן לו. לו ולא לכלבו, מכאן לטריפה שפטורה ממתנות כהונה [מ"ג] [רש"י חולין קל"ו ב'].

ה[edit]

לעמד לשרת. ת"ר, לעמוד לשרת, מצוה בעמידה, כשהוא אומר (פ' ז') ככל אחיו הלוים העומדים שם לפני ה', שנה עליו הכתוב לעכב [מ"ד]. (זבחים כ"ג ב').

לעמד לשרת. כל הזבחים שקיבל דמן מיושב פסול, דאמר קרא לעמוד לשרת, לעמידה בחרתיו ולא לישיבה [מ"ה]. (זבחים כ"ג ב').

לעמד לשרת. ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים, דאמר קרא לעמוד לשרת, דבר הראוי לשירות [מ"ו]. (חולין קל"ז א').

לעמד לשרת. ראשית הגז נותן לכהן כדי לעשות ממנו בגד קטן, דאמר קרא לעמוד לשרת, דבר הראוי לשירות, ומאי ניהו – אבנט [מ"ז]. (שם קל"ח א').

כל הימים. בין בארץ בין בחו"ל [מ"ח] [ספרי].

ו[edit]

וכי יבא הלוי. יכול בבן לוי הכתוב מדבר, ת"ל ושרת, בראוי לשרת הכתוב מדבר, יצאו לוים שאינם ראוים לשרת [מ"ט]. (שם).

בכל אות נפשו. תניא, מניין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת שירצה, ת"ל ובא בכל אות נפשו ושרת [נ]. (ב"ק ק"ט ב').

ז[edit]

ושרת. ת"ר, מניין שכל המשמרות שוות באימורי הרגלים, ת"ל ובא בכל אות נפשו ושרת [נ"א] יכול אף בשאר ימות השנה כן, ת"ל מאחד שעריך, לא אמרתי אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד [נ"ב]. (סוכה נ"ה ב').

בשם ה'. אמר רב יהודה אמר שמואל, מניין לעיקר שירה מן התורה, שנאמר ושרת בשם ה', איזו היא שירות שבשם הוי אומר זו שירה [נ"ג]. (ערכין י"א א').

ח[edit]

חלק נחלק. ת"ר, מניין שכל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים, ת"ל חלק כחלק יאכלו, כחלק עבודה כך חלק אכילה [נ"ד], ואכילה דמאי, אילימא דקרבנות, מהתם נפקא, לכהן המקריב אותה לו תהיה (פ' צו), אלא לחם הפנים [נ"ה], יכול אף בחובות הבאות ברגל שלא מחמת הרגל, ת"ל לבד ממכריו על האבות, מה מכרו האבות זה לזה – אני בשבתי ואתה בשבתך [נ"ו]. (סוכה נ"ו א').

ט[edit]

לא תלמד לעשות. לעשות אי אתה למד אבל אתה למד להבין ולהורות [נ"ז]. (שבת ע"ה א').

י[edit]

מעביר בנו ובתו, נאמר כאן לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש ונאמר להלן (פ' אחרי) ומזרעך לא תתן להעביר למולך, מה להא מלך אף כאן מולך [נ"ח] (סנהדרין ס"ד ב').

בנו ובתו. אין לי אלא בנו ובתו, בן בנו ובן בתו מניין, ת"ל (פ' קדושים) כי מזרעו נתן למולך [נ"ט]. (שם שם).

יא[edit]

וחבר חבר. ת"ר, וחבר חבר, אחד חבר גדול ואחד חבר קטן ואפילו נחשים ועקרבים [ס]. (שם ס"ה א').

ושאל אוב וידעני. בעל אוב – זה פיתם המדבר משחיו [ס"א], וידעני – זה המדבר בפיו [ס"ב], הם בסקילה והנשאל בהם – באזהרה [ס"ג]. (שם שם).

אוב וידעני. ת"ר, בעל אוב זה המדבר בין הפרקים ומבין אצילי ידיו, ידעני – זה המניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו [ס"ד]. (שם שם ב').

ודרש אל המתים. זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה [ס"ה]. (שם שם).

יג[edit]

תמים תהיה. אמר רב משום ר' יוסי איש הוצל, מניין שאין שואלים בכלדיים, שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך [ס"ו]. (פסחים קי"ג ב').

תמים תהיה. תניא, מניין שאין שואלים בגורלות, ת"ל תמים תהיה עם ה' אלהיך [ס"ז] [ספרי].

טו[edit]

מקרבך מאחיך. מקרבך ולא מחוץ לארץ, מאחיך ולא מאחרים [ס"ח]. (שם).

יקים לך. לך ולא לעובדי כוכבים, ומה אני מקיים נביא לגוים נתתיך (ירמיהו א׳:ה׳) לנוהגים מנהג עובדי כוכבים [ס"ט]. (שם).

אליו תשמעון. ואפילו אומר לך עבור על אחת ממצות שבתורה כגון אליהו בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו [ע]. (יבמות צ' ב').

יט[edit]

אשר לא ישמע. הכובש את נבואתו והמוותר על דברי נביא [ע"א] ונביא שעבר על דברי עצמו, מיתתן בידי שמים, דכתיב והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי, קרי ביה לא ישמיע וקרי ביה לא ישמע אל דברי, וכתיב אנכי אדרוש מעמו – בידי שמים [ע"ב]. (סנהדרין פ"ט א').

כ[edit]

אך הנביא וגו'. המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו, והמתנבא בשם עבודת כוכבים, מיתתן בידי אדם, דכתיב אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי, זה המתנבא מה שלא שמע, ואשר לא צויתיו, הא לחבירו צויתיו, זה המתנבא מה שלא נאמר לו, ואשר ידבר בשם אלהים אחרים, זה המתנבא בשם עבודת כוכבים וכתיב ומת הנביא ההוא [ע"ג]. (שם שם).

לדבר דבר. אין דנין את נביא השקר אלא בב"ד של שבעים ואחד, דגמרינן דבר דבר מזקן ממרא [ע"ד]. (שם ט"ז א').

ומת. נביא השקר מיתתו בחנק, דכתיב ומת הנביא ההוא, וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק [ע"ה]. (סנהדרין פ"ט א').

כב[edit]

לא תגור ממנו. אל תמנע עצמך מללמד עליו חובה [ע"ו] [ספרי].


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. הרבותא בזה, דאע"פ דמסיים הכתוב בטעם הדבר נחלתו בישראל כי בו בחר ה' לעמוד לשרת, והו"א כיון דבעל מום אינו עובד ובטלה הסבה חזר להיות מכלל ישראל שיהיו לו חלק ונחלה עם ישראל קמ"ל. וטעם הרבוי מלשון כל שבט לוי פשוט הוא, דכיון דתלי הדבר בשבט לוי גם בע"מ בכלל שגם הם מן השבט.
  2. ר"ל חלוקה בביזה וירושת הארץ.
  3. ענין החרמים מבואר בפ' בחקתי, והוא מה שמחרים אדם משדותיו ומטלטליו לשמים ונותנן לכהנים, ואשים הם קרבנות והם בודאי לכהני המשמר המקריבים, כי מצוה עליהם לאכול ובאכילתם תלויה הכפרה כמש"כ בפ' תצוה ואכלו אותם אשר כפר בהם, ודרשינן כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ושם נחלה כולל רק קרקעות, ונתבאר עוד מענין זה לפנינו במקומו בפ' בחקתי.
  4. קדשי מקדש ידועים ענינם, וקדשי הגבול הם תרומות ומעשרות ונקראים קדשי הגבול שבאים עד לגבולי א"י ועל קדשי מקדש יונח שם אשי ה' שנוטלים חלק מהשייך לגבוה, ושם נחלה יונח על קדשי הגבול שהם נוהגים לעולם כנחלה בין בזמן הבית בין שלא בזמן הבית.
  5. איירי שהזיקן קודם שנתנן לכהן, כגון שהשליכן לאור או לים, משום דכך משמע לשון וזה – שבעודן קיימות חייבות ליתנן ולא כשנאבדו ואפילו במזיד. ובגמרא איתא עוד דרשה בענין זה ונדחית ולכן השמטנוה.
  6. אין הכונה להוציאן בדיינים מהבעלים לכהן, משום דהוי ממון שאין לו תובעין דלכל כהן אפשר להבעלים לדחות לומר שיתנם לכהן אחר, וקיי"ל דכל ממון שאין לו תובעין אינו נגבה בדיינים, אלא הכונה שאם באו ליד כהן ואח"כ גזלה ממנו מוציאין דבכה"ג הוי של כהן ונקרא ממון שיש לו תובעין, ומוקי בגמרא כגון דאתי לידיה בטבלייהו לכן זכה במתנות מן ההפקר דמתנות שוה לכל הכהנים וכל הקודם זכה, משא"כ חזה ושוק דאינו אלא לאותו בית אב לא מהני.
  7. באור הענין, כי בפסוק זה יש שתי לשונות הסותרים זא"ז, כי הלשון מאת העם ממעט כהנים, ומבואר דכהן השוחט פטור ממתנות והלשון מאת זובחי הזבח משמע דהחיוב תלוי בבעל הזבח, מי שהוא זובח אפילו כהן, לכן מפרש הכתוב דהיכי שהכהן שוחט לעצמו פטור וכששוחט למכור חייב. ועיין בסוגיא קל"א ב' מסתפק הגמרא אם לוים נקראו עם או לא, ולכן הוי ספק אם חייבים במתנות או לא, ולפיכך אם נטלן הכהן מידו אין מוציאין ממנו.
  8. ר"ל שהכהן צריך לתבוע המתנות מן הטבח ואע"פ שאין הבהמה שלו אלא של אחרים, ואינו יכול לומר הבעלים יתנו לך, ומדייק מדלא כתיב מאת בעלי הזבח.
  9. ומסיק בגמרא דגם בלא דרשה זו חייבים שותפים במתנות דילפינן מתרומה, ועיקר קרא אתא לדרשה הקודמת דדינו של כהן עם הטבח. ולדעתי קשה הדבר, דהא משום דרשה הקודמת היה די לכתוב מאת זובח הזבח לשון יחיד ומדקאמר זובחי לשון רבים בא לרבות לדין שותפות, וצ"ע. ודע דלא מצאתי דין זה דשותפים חייבים במתנות בשו"ע יו"ד, ותמוה הדבר מאוד בעיני, ודוחק לומר שסמכו על מה שפסקו בתרומה וכמ"ש בגמרא דאפשר ללמוד זה מתרומה כמש"כ, יען דאין דרך הפוסקים בכך.
  10. פשוט הדבר דסתם זבח משמע שיהיה ראוי לאכילה וטריפה לא נקרא זבח. והנה דין זה נשמט ברמב"ם ולא ידעתי למה, ובפרט כי סוגיית הגמרא כן היא, שכן אמרו בחולין קל"ו ב' וליתני חומר בראשית הגז שנוהג בטריפה מה שאין כן במתנות, ואולי ס"ל דהסברא בעצמה מחייבת בזה, דכל שאין ראוי להכהן לאכילה אין חיוב ליתן לו. ויתכן ג"כ לומר דמ"ש הרמב"ם בפ"ט מבכורים ה"א וה' בהמה טהורה ט"ס הוא [כי מאי קמ"ל בזה, ועי' בכ"מ, שם הל"ה]. וצ"ל בהמה כשרה ובא להוציא את הטריפה. ודע דרש"י בחולין שם כתב טריפה אינה בכלל מתנות דכתיב תתן לו ולא לכלבו, עכ"ל. ולא ידעתי איפה מצא דרשה זו, וגם לשון זה כתיב בענין ראשית הגז, ולבד זה מה סאני לי' דרשה שלפנינו מספרי, ובר"ן שם מביא על זה הפסוק ונתן לכהן, לו ולא לכלבו, וגם זה אינו נמצא. ויתכן לומר דזו היא כונת הדרשה בסמוך מספרי ונתן לכהן – לכהן עצמו, היינו שיהנה הוא עצמו.
  11. דהלשון מאת זובחי הזבח בא ללמד שהחיוב חל בשעת זביחה, ולכן מכיון שנשחטה בפטור בהיותו עובד כוכבים פטור גם אח"כ כשנתגייר.
  12. הכלאים הוא הבא מן העז ומן הרחל. ולענין כוי צ"ל דאתיא כר' יוחנן דס"ל בעלמא דבריה בפני עצמה היא ולא שהיא ספק חיה ספק בהמה, דאל"ה קשה כקושיית הגמרא ביומא ע"ד א' אצטריך קרא למעוטי ספיקא.
  13. ומפרש במשנה זה חומר במתנות מראשית הגז שאינו נוהג אלא ברחלים. ונראה הטעם בזה משום דגיזה לא שייך אלא בצאן, ואעפ"י שאמרו בחולין קל"ז ב' לענין אחר מניין לרבות שור בגיזה וכו', אך באמת אמרו שם דאין דרך שור בגיזה, ולכן לא חייבה התורה בדבר שעושין שלא לפי חוקי העולם.
  14. כגון עז שילדה מן הצבי חייב הולד בחצי המתנות, אבל צביה שילדה מן התיש הולד פטור מן המתנות. וטעם הדבר משום דבעלמא מסופקים אנו אם חוששין לזרע האב, ולכן באופן האחרון פטור משום דצביה היא בודאי פטורה שאינה בכלל שור ושה, ותייש אעפ"י דכשהוא לעצמו חייב אך ולדו פטור משום דספק אם חוששין לזרע האב והמוציא מחבירו עליו הראיה.
  15. ומבואר בגמרא דבזמן שיש כהנים רבים בבית המטבחיים הצנועים מושכים ידיהם, ואם הי' כהן צנוע שאין מכירין אותו שהוא כהן הרי זה נוטל כדי שיודע שהוא כהן. וע"ע מש"כ בענין דרשה זו ס"פ קרח.
  16. עיין מש"כ לעיל אות י'.
  17. ר"ל שאין נותנין לכהן רק הזרוע הימני, ובכ"מ דרשינן מה' הידיעה המורה על ימין שהוא העיקר והיסוד, וכמו דדרשינן, הירך – המיומנת שבירך (פ' וישלח).
  18. ה' דהלחיים דריש שבא לרבות שצריך ליתן לכהן הלחי עם הצמר שבראשי כבשים והשער שבראשי תיישים ואינו רשאי לתת רותחין על הלחי להעביר השער ולא להפשיט העור קודם שיתננו לכהן.
  19. דריש מדכתיב לחיים בלשון רבים ולחי התחתון צריך לתתו כלו גם הצד הימני גם השמאלי ונקרא ברבוי זוגי משום שיש לו שתי עצמות, ואין לומר דצריך ליתן השני לחיים, העליון והתחתון, יען דחזינן דזרוע צותה התורה ליתן אחד, ש"מ שגם לחי אינו אלא אחד, ולכן מה דכתיב לחיים מורה על לחי התחתון הנפרד לשתי עצמות אחת מימין ואחת משמאל כמש"כ.
  20. ה' דהקבה דריש שצריך ליתנה לכהן עם כל מה שעליה ובתוכה. והנה נקדתי חֵלֶב וְחָלָב עפ"י פי' רש"י אחר התקון דצ"ל בדבריו שם הקרוש, והתאר הזה יונח על החָלָב, אך הסמ"ג פי' דהכונה על שני החלבים דאייתרא ודאקשתא, וצריך לנקד גם החלב השני בצירה וסגל. וכפי הנראה קרי לחלב שבתוך עגול הקיבה (דאייתרא) – חלב שבתוך הקיבה עי' רש"י חולין דף נ' ריש ע"א, וצ"ע.
  21. ר"ל דבעינן שע"י ההפרשה יהיה ניכר ההיתר, משא"כ בחמץ בפסח מעיקרא אסור משום חמץ והשתא אסור משום חמץ. וע"ע מש"כ השייך לדרשה זו לקמן אות מ'.
  22. אבל בראשית הגז קיי"ל דהאומר כל גיזתי ראשית דבריו קיימין, ואעפ"י דכתיב גם שם ראשית, ולא נתבאר הדבר, וכבר עמד על זה הרדב"ז בבאורו לרמב"ם פ"י ה"ח מבכורים ועמל מאוד בזה וסיים שלא ידע טעם הדבר. ולי נראה דעיקר דין זה בתרומה לא מדרשה זו לבד ילפינן אלא כמו דדרשינו בירושלמי חלה פ"א ה"ו האומר כל עיסתי חלה לא אמר כלום, שנאמר מראשית עריסותיכם (פ' שלח) מראשית ולא כל ראשית, וידוע דדין חלה ותרומה הוקש זל"ז בכמה פרטים וכמו שמבואר לפנינו כ"פ בפ' שלח ובפ' קרח, ולפי"ז גם בתרומה סמיך אדרשה זו, ומה שדריש כאן מן ראשית לא קפיד ע"ז כיון דלבד זה יש דרשה מיוחדת לדין זה ורק מדאיירי כאן בתרומה דריש כזה, אבל בראשית הגז דלא כתיב מראשית לכן באמת דבריו קיימין, ועל יסוד זה הוספנו לקמן בדרשה וראשית גז צאנך, מראשית לא נאמר אלא ראשית מלמד שהאומר כל גיזתי ראשית דבריו קיימין, ומצאנו לנכון להוסיף כן שם כדי לפרש דין רה"ג ולא נלמוד מתרומה, ודו"ק.
  23. דבלשון ראשית כלול גם כל שהוא, וכמו דקיי"ל בכ"מ בגמרא אפילו חטה אחת פוטרת כל הכרי, ורק מדרבנן נתנו שיעור, ונתבאר כל ענין זה לפנינו במקומו בפ' קרח.
  24. בס"פ קרח ילפינן זה מפ' בהרימכם את חלבו, וי"ל דההוא אתא ללאו כדכתיב שם ולא תשאו עליו חטא, ודהכא אתא לעשה.
  25. אבל שותפות ישראל חייבים דכתיב תרומותיכם, ומבואר לפנינו בפ' שלח.
  26. עיין מש"כ לעיל בפ' ראה בפסוק עשר תעשר את כל תבואת זרעך.
  27. ר"ל יכול מפני דסמיכי להדדי בפסוק אחד נשוינהו לענין זה מה תרומה קודם שהופרשה אסורה התבואה משום טבל כך הגיזה קודם שהופרשה אסורה כל הגיזה.
  28. ר"ל משהופרש ונעשה ראשית הוא שלו, אבל מעיקרא אין לו שם אחר. ומדייק זה מיתור לשון ראשית דמיותר הוא כיון דכתיב בראש הפסוק ראשית דגנך הו"ל לכלול ולכתוב וגז צאנך, והיה המלה ראשית מוסבת גם על וגז.
  29. ר"ל דהו"א כיון דסמיכי בפ' אחד הוא כמו תרומה דאחר שמפרישין אותה מפרישין עוד מעשר ראשון ושני כך ברה"ג, ת"ל וראשית וכו'. ונראה הכונה אין לך בו אלא ראשית אחד בלבד, ור"ל אין לך נתינה אחרת להפריש ממנו. ובתרומה יש פסוקים אחרים להפרשת מעשרות כמבואר לפנינו בפ' קרח.
  30. עיין מש"כ לעיל אות כ"א השייך לבאור דרשה זו.
  31. כגון שרחץ כבשים במים ונשטפו שערותם משום דלאו גיזה היא, ובכלל מעוט זה גם התולש את הצמר בידו משום דלאו גיזה היא, עיין חולין קל"ז א', ופסקי הרמב"ם בענינים אלה צ"ע.
  32. דלא מקרי גז אלא דבר שהוא בר חמום, וצמר קשה אינו מחמם. ובפסוק הסמוך יתבאר דאינו חייב בראשית הגז אלא צמר של רחלים משום דכתיב לעמוד לשרת (פ' הבא) דבר הראוי לשירות, כלומר לתכלת דבגדי כהונה והתם צמר בעינן ואין צמר אלא של רחלים.
  33. ואיירי בקדשי בדק הבית, וכגון שהקדיש חוץ מגיזה וחוץ מהכחישם שתכחש ע"י שיגזזה, דבאופן כזה מותר לגזזה לכתחילה והגיזה שלו, ובזה הוי הרבותא דאפ"ה א"צ ליתן ממנה לכהן מטעם גזה"כ, אבל בקדשי מזבח לא יצוייר כלל דין זה, יען שאסור לגזזן ואם גזזן בדיעבד הוי הגיזה להקדש, ואי אפשר לו להתנות חוץ מגיזתה דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה דהתנאי בטל ומעשה קיים ולכן פשטה הקדושה בכולה. ועיין בדרשה הסמיכה מדין מקדיש גיזה עצמה.
  34. אבל ישראלים בשותפות חייביים דכל אחד בר חיובא, וזה דלא כדעת ר' אלעאי דפוטר שותפין מראשית הגז משום דדריש צאנך ולא של שותפות, ע' בסוגיא.
  35. איירי בלוקת הגיזה קידם שנגזזה, אבל בלוקח עדרו של עובד כוכבים כשהיא עומדת לגזוז אעפ"י שגדלו הגיזים אצל עובד כוכבים אפ"ה צאנך קרינן בי' וחייב.
  36. אבל אין ללמוד זה מדרשה דלעיל דבכלל ראשית הגז אין נוהג במוקדשין משום דכתיב צאנך ולא צאן הקדש, יען דהכא באמת צאנך הוא, רק הגיזה לבד הוקדשה.
  37. ובכ"ז אין שיעור זה רק מדרבנן, יען דמן התורה סגי בכל שהוא כמו בתרומה ומבואר ענין זה לפנינו בפ' שלח בפסוק תתנו לה' תרומה, יעו"ש.
  38. תרומה בודאי אינו נוהג אלא בארץ דהוא חובת קרקע, וכן קיי"ל ברה"ג ואעפ"י שאינה תלויה בארץ. והנה אעפ"י שכמה דינים חידש ר' אלעאי בענין פסוק זה, בכ"ז לא קיי"ל כותי' רק בפרט זה משום דמנהג ישראל כך הוא. ויש להעיר למה לא קיי"ל כמותו גם במתנות כהונה זרוע לחיים וקבה עפ"י גז"ש נתינה נתינה מתרומה, וכמש"כ רש"י בסוגיא כאן ע"ב, ובאמת פסקו הפוסקים דמתנות כהונה נוהגות בכל מקום, ואולי י"ל דהלמוד ראשית הגז מתרומה היא גז"ש דומית, דבשניהם כתיב תתן, משא"כ במתנות כהונה כתיב ונתן, וכהאי גונא אמרו בשבת ק"ח ב' דנין ערלתו מערלתו ואין דנין ערלתו מערלת, ועדיין צ"ע.
  39. כדי שלא יבוא לידי תקלה.
  40. מכיון שאין תורמין מן הטמא על הטהור דכתיב תתן לו דבר הראוי לו לאכול ולא לתת לאורו להסיק, ומדאצטריך למעוטי מכלל דבת אורו היא להסקה.
  41. עיקר דרשה זו צריך רק לר' יוסי הגלילי דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה, ולכן אשמעינן דכל שאינו ראויה לאכילה אינו נקרא תרומה כיון דאין מתקיים תתן לו [לשון זה מוסב גם על תרומה שבתחלת הפסוק], אבל לדידן דחמץ בפסח אסור בהנאה בלא"ה אין בזה משום קדושה כיון דאין בזה משום נתינה, דאינו שוה כלום, וכן צריך לפרש הדרשה הראשונה שבפסוק זה ראשית שיהיו שיריה ניכרין לישראל, יעו"ש.
  42. פשוט דמפרש דאין עיקר המצוה רק ההפרשה לבד אלא גם הנתינה לכהן, ולכן כל זמן שלא בא ליד כהן לא נתקיימה המצוה כתקונה.
  43. עיין מש"כ לעיל בדרשה מאת זובחי הזבח אות י'.
  44. ובכ"ז אין לוקין על עבודה בישיבה, מפני שאזהרה זו מכלל עשה היא, ואין לוקין על לאו הבא מכלל עשה, כנודע. – ועיין ביומא כ"ה א' פרש"י דהא דקיי"ל אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד ילפינן מפסוק זה דכתיב לעמוד לשרת, וצ"ע רב שסותר עצמו לדבריו בסנהדרין ק"א ב' דדין זה הוי הלכה למשה מסיני ולא מקרא, ובאמת מפסוק זה אין ראי' כ"כ, יען דהפסוק אוסר רק בשעת עבודה ולא ישיבה בטלה, אבל אם הלכה למשה מסיני אסורה כל ישיבה בעזרה וכמש"כ רש"י בסוטה מ' ב' בטעם האיסור משום דאין כבוד שמים בישיבה.
  45. ע' בדרשא הקודמת, והנה כן הדין בכל עבודות, ומה דנקיט קבלת דם י"ל משום דהיא עבודה ראשונה בקרבן שצריכה כהן, דשחיטה כשרה בזר.
  46. לתכלת דבגדי כהונה, ובהם צמר בעינן ואין צמר אלא של רחלים, ולאפוקי צמר של עזים אעפ"י דכתיב ראשית גז צאנך וגם עזים בכלל צאן כדכתיב בפ' תולדות לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים.
  47. הנה רבים הן בגדי כהונה, ותפס אבנט מפני שהוא קטן שבבגדים דתפסת מועט תפסת, ואמנם שיעור זה אינו אלא מדרבנן והדרשה אסמכתא, יען דמדאורייתא הוי השיעור בכל שהוא וכמש"כ בפ' הקודם.
  48. בחו"ל נוגע הדבר לענין נשיאת כפים שצריך להיות מעומד כמבואר לפנינו במקומו בפ' נשא.
  49. אלא בכהנים איירי, וכפי שיתבאר עוד בדרשות הבאות, ומה שקורא לכהן לוי הוא משום דמצינו בכ"ד מקומות בתנ"ך נקראו כהנים לוים, כמבואר בכ"מ בש"ס, וכן מבואר בב"ק ק"ט ב' דפ' זה איירי בכהן, כפי שיבא בדרשה הבאה. אכן צ"ע בערכין י"א א' דיליף מכאן למצות שירה בלוים, כפי שיבא לפנינו, הרי דס"ל דהפ' הזה באמת בלוים איירי, ואין לומר דהדרשה ההיא אסמכתא בעלמא היא, יען שאין לנו מקור אחר בתורה לשירת לוים, וכ"מ ברמב"ם פ"ג ה"ב מכלי המקדש דדרשה גמורה היא, ובהכרח צ"ל דדרשות חלוקות הן, וצע"ג.
  50. אם נדר קרבן או שהי' מוטל עליו קרבן חובה מקריב אף במשמר שאינו שלו. וכבר כתבנו בפסוק הקודם דפסוק זה בכהן איירי אף דכתיב לעיל וכי יבא הלוי, יען דגם כהנים נקראו לוים.
  51. ר"ל בקרבנות הרגלים היו חולקים כל המשמרות בשוה בהקרבה ובאכילה. וע' מש"כ לעיל אות מ"ט דפ' זה בכהן איירי אף דכתיב לעיל וכי יבא הלוי, יעו"ש.
  52. פירש"י רישא דקרא וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל ודריש לי' הכא כמו באחד שעריך כשכל ישראל נכנסין בשער אחד כלומר בעיר אחת, עכ"ל. והוא דוחק דהא בודאי פשטות הלשון וכי יבא הלוי מאחד שעריך משמע מאחת עריך מאחת ערי א"י, ואיך הוי במשמע כמו באחד שעריך (ודברי הרש"ש הם דחוקים דלא מצינו שיהא מ"ם במובן בית). ולו"ד אפשר לומר דמפרש וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל, שמתוך כל המון עם היוצאים מעריהם אל המקום אשר יבחר ה', ובא גם הלוי מאחת העיירות אף שלא מכהני המשמר שבירושלים, אז ושרת בשם ה', ויתבאר יותר ע"פ מה שאמרו דירושלים לא נתחלקה לשבטים ולכל ישראל חלק בה וזהו שאמר שכל ישראל נכנסין וכו'.
  53. עיין מש"כ בפסוק הקודם אות מ"ט.
  54. היינו בזמן שיהיה יו"ט של אחד משלש רגלים בשבת, וכן בשבת שבתוך החג, אבל סלוקן של לחם הפנים וסדורן והקטרת הבזיכין היה הכל למשמר הקבוע שיצא היום בשבת, ונסמך על הדרשות שבפ' הקודם דהכא ביו"ט איירי ובשווי זכות העבודה לכל הכהנים אף שלא מכהני המשמר, יעו"ש.
  55. דאין בו כעת שום עבודה שכבר נעשית עבודתו משבת שעברה.
  56. ר"ל חוץ ממה שהתנו אבות זע"ז, ומה התנו ביניהם שיהיו משמשים כל אחד בשבתו קבוע, ונדרים ונדבות וקרבנות צבור דאיתנהו בשאר ימות השנה והרי הן למשמר המשמש ליתנהו בכלל הרגל שלא יהיו שוין בהן אלא למשמר שבאותו שבוע יהיו כבשאר ימות השנה, הלכך ע"כ לא אתרבו מחלק כחלק יאכלו, אלא ממשמעותיה דקרא דבר שאין בו אלא אכילה והיינו לחם הפנים דאכילה אית ביה ועבודה לית ביה, כמש"כ.
  57. פירש"י שתוכל לעמוד בהן ואם יעשה נביא שקר לפניך עניני נחושים וקסמים תדע שהוא מכשף, עכ"ל. וגם י"ל דנ"מ היכי דמצוי במקום כשפים ויירא מהם מותר לו ללמוד ענין זה כדי שידע איך ומה להזהר או להנצל מהם. ועיין בע"ז י"ח א' דבכלל זה הותר ללמוד להגות את השם באותיותיו, ופירש"י בסנהדרין ק"א ב' דענין הגות השם הוא שמוש בשם מ"ב, והתוס' בשבועות ל"ה א' כתבו דהפי' הוא לקרות שם הוי"ה ככתבו, ומכאן נראה ראיה לפירש"י, דלפי' התוס' קשה מאי לימוד איכא בקריאה פשוטית. – והנה כל דין זה נשמט ברמב"ם ולא ידעתי למה, דאין לימר דחשבו לאסמכתא, דהא מצינו מעשים שהיו בפועל שלמדו ענינים אלה כמו שלמד ר"א לר"ע שלש מאות כללים בענינים אלה (סנהדרין ס"ז א'), ובסנהדרין היו יושבין אנשים שהיו יודעין כשפים כמבואר במנחות ס"ה א' ועיי"ש ברש"י ותוס', וצ"ע.
  58. הטעם פשוט משום דשארי עבודת כוכבים אין עבודתם בכך, וכתיב ולא תעבדם – בדרך עבודתם, וע"ל ס"פ אחרי, וכן ילפינן להתם מכאן, מה כאן באש דוקא אף התם באש דוקא כפי שנתבאר שם.
  59. ר"ל דשם זרע כולל אף בני בנים עד סוף כל הדורות. וקצת צ"ע דבעלמא מצינו דשם בן ובת כולל גם בני בנים ובנות, כמו ביבמות ס"א ב' מנה"מ דבני בנים הרי הם כבנים, שנאמר הבנים בני וכו', וכן שם ע' א' סברא הוא בני בנים הרי הם כבנים, וביומא ס"ו ב' ואת בניו לא ידע מוקי בבן בתו מישראל, ובקדושין ס"ח ב' כי יסיר את בנך דריש בן בתך קרוי בנך, וא"כ ל"ל כאן רבוי לבן הבן והבת, ואולי יש לחלק בין לשון בנים ובין לשון בנו, או דדריש כן לרוחא דמילתא, וע"ל ס"פ תצא בפ' ובן אין לו.
  60. בכריתות ג' ב' הגירסא ואפילו חובר לנחשים ועקרבים חייב, ובאור הדבר, דענין חובר בכלל הוא שמדבר בדברים שאינם לשון עם ואין להם ענין, והוא מעלה על דעתו בסכלותו שאותן הדברים מועילין עד שהם אומרים שהאומר כך וכך על הנחש או על העקרב אינו מזיק, והאומר כך וכך על האדם אינו ניזוק, ואין נ"מ בזה בין חובר על חיות גדולות ובין חובר על חיות קטנות ואפילו נחשים ועקרבים, והרבותא בזה נראה דאע"פ שחיות גדולות וכן נחשים ועקרבים הם מסוכנים ביותר והו"א משום סכנת נפשות להתיר ללחוש אולי יש קצת ממש בזה ויהיה לתועלת להציל מסכנה, קמ"ל דהכל בכלל איסור.
  61. פיתם בלשון יון באורו מגיד נעלמות, וקולו נשמע כאלו יוצא מתחת כתיפו וכבדרשה הסמוכה.
  62. ומכניס עצם מן חי' ששמה ידוע בפיו, כבדרשה הסמוכה, ועושה מעשים זרים עד שיפול בנכפה ומדבר עתידות, והם דרכי עובדי כוכבים.
  63. אל תפנו אל האובות ואל הידעונים (פ' קדושים).
  64. דרשה זו כלולה בדרשה הקודמת. ודע שכתב הר"י חגיז בס' עץ החיים דעתה קרוב לאחרית הימים שהתפשט האור האלהית על כל בשר וראה כל בשר כי אין עוד מלבדו, לכן האור הזה כבר הבקיע ומאיר ובא והטומאה כליל תחלוף וכבר גער ה' בשטן ונתבטלו כחות הטומאה אלו, וכל בעלי אומניות באלו ייבש ידם הכל סר יחדיו נאלחו ואין גם אחד אשר כח בידו לקסום ולכשף, והאמונה באלה כעת תקונן רק במוחי השוטים והתנוקות.
  65. וענין רוח טומאה שמכוון שיבא מת בחלום ויודיעו מה ששאל עליו. וע' ברמב"ם פי"א הי"ג מהל' ע"ז. – ודע דמלשון פסוק הסמוך ובגלל התועבות האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך יליף ר' יוסי בסנהדרין נ"ז ב' דבן נח מצווה על הכישוף, דכיון דענשם הקב"ה על זה ש"מ שהוזהרו על זה, דכלל גדול הוא אין עונשין אלא א"כ מזהירין, אמנם אנן קיי"ל דב"נ אין מצווה על הכישוף, ולא נחשב זה בין השבע מצות דב"נ, כנודע, וצ"ל דלדידן יתפרש הפסוק ובגלל הדבר הזה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך, מפני כי בכלל הקב"ה שונא כשפים וכמ"ש בחולין ז' ב' למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, ולכן מורישם הקב"ה, אבל לא מפני שהוזהרו על זה.
  66. כלדיים הם חוזי בכוכבים, והמאמין באמת ובתמים בה' יודע כי בידו לשנות סדרי מערכת הכוכבים ומזלות וכמ"ש בנדרים ל"ב א' ולפנינו בפ' לך בפ' ויוצא אותו החוצה. וכפי הנראה מרמב"ם פי"א הט"ז מעבודת כוכבים הוי הפירוש תמים תהיה שתהיה תמים בדעה והשכל ואל תאמין בנחשים וקסמים וכשפים מפני שהם תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת וכו', עכ"ל. אבל הרמב"ן במנין העשי"ן הנוספים שמנה, מצוה ח', כתב, דתמים תהיה היא מ"ע שנייחד לבבנו אליו לבדו ושנאמין שהוא לבדו עושה כל וכו', עיי"ש, ומדרשה שלפנינו משמע כרמב"ן דתמים תהיה מצוה היא, וכ"מ מדרשה הבאה מספרי.
  67. עיין מש"כ בדרשה הקודמת, ולפנינו בספרי חסרה דרשה זו, רק התוס' בשבת קנ"ו ב' הביאו כן מספרי.
  68. דמשבאו ישראל לא"י בטלה השראת הנבואה בחו"ל כמבואר במכילתא פ' בא פרשה ראשונה.
  69. וצריך לייסרם ולהתרותם לחזור בתשובה כמו יונה בנינוה.
  70. ר"ל כמו אליהו שהקריב עולה בחוץ אע"פ שעל שחוטי חוץ חייבים כרת, אך מפני שהיתה השעה צריכה לכך כדי להכחיש את נביאי הבעל, ולכן אם אמר מפורש שהוא לצורך שעה שומעין לו, אבל אם אומר לעקור מצוה שבתורה אין שומעין לו ומיתתו בחנק, וגם לפי שעה אין שומעין רק לנביא מוחזק בנביאות כמו אליהו, וגם בעת ששומעין לו הוא רק בשארי עצות לבד מעבודת כוכבים.
  71. שמיקל וממאן לעשות מה שצוהו ה' ע"י נביא. ולשון הרמב"ם בזה שיקל ויעלים עין מדברי הנביאים ולא יעשה מצותם בדיוק.
  72. ר"ל הלשון אשר לא ישמע כפשוטו היינו מוותר כמש"כ, ובקריאה לא ישמיע היינו כובש ובקריאה לא ישמע שהוא עצמו אינו נשמע היינו עובר על דברי עצמו, וכתיב אנכי אדרוש מעמו היינו עונש בידי שמים. – והנה אע"פ דבפשטות הענין הוו דרשות אלו אסמכתות בעלמא, משום דע"ד הפשט הוי כונת הלשון אשר לא ישמע כפשוטו, אך י"ל דמדייק אריכות לשון הפסוק אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי, ולכן דריש דהמלות אשר לא מוסבות אל שני המאמרים וכמו שכתוב אשר לא ישמע אל דברי ואשר לא ידבר בשמי, כלומר שלא ידבר כלל ויכבוש נבואתו, וגם לא ידבר בשמי כמו שצויתיו, אלא בויתור, ולפי"ז מבוארים כל הדרשות, ולתועלת הקצור ולסימנא בעלמא מסמיכן כולן בלשון לא ישמע בשלשה אופנים, כמבואר. והתוי"ט כאן הבין דברי הגמרא כפשוטם, ולכן כתב דפסקיה הגמרא להפסוק בסכינא חריפא, ולפי מש"כ הדברים מבוארים באר היטב, ודו"ק.
  73. מה שלא שמע ענינו שלא נאמר כלל לשום נביא, ומה שלא נאמר לו ענינו שנאמר לנביא אחר ולא לו.
  74. דבזקן ממרא כתיב וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה', ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא, דהיינו ממקום לשכת הגזית ששם יושבים ע"א סנהדרין, וכמבואר לפנינו שם.
  75. דדבר זה כלל גדול בתורה בכ"מ בש"ס, ולפלא על תרגום יונתן שבפסוק זה שכתב שמיתתו בסייף.
  76. נראה דר"ל לא תירא ממנו שלא תענש ממנו ומתוך כך תמנע מללמד עליו חובה. ומה דצריך להזהר בנביא שקר יותר מבכל החוטאים, הוא משום דלפעמים נביא שקר מזהיר גם על המצות, ומפני זה יחושו מללמד עליו חובה, לכן הזהיר על זה.




שולי הגליון